מורשת יהדות מרוקו

מפעל ההצלה בהתגשמותו.

דברי הערכה.

במכתבו אלי מיום כ"ה סיון תשט"ו 15.6.55 כותב יצחק קויפמן, שליח הפועל המזרחי בצפון אפריקה….למדתי להעריך אותך ואת מאמציך הרבים והכנים למען העלייה לארץ ישראל בכלל, ולמען עליית יהודי הכפרים בפרט, זכות זו של התחלת הזזת אנשי הדרום היא שלך, ותעמוד לך ולכולנו עד לחיסול גולה זאת ולקיבוץ בניה בהתיישבות בארץ

סיום השליחות.

ב – 1.10.55 הגיע אחי יצחק למרוקו לשם עזרה – עבד יחד אתי עד פברואר 1956, חודש בו סיימתי את שליחותי. יצחק אחי המשיך לטפל בעליית יהודי מרוקו עד סוף מאי 1956.

לא במעט כאב סיימתי את שליחותי. השארתי שטח פעולה גדול וחשוב. ידעתי מתוך הכרה עמוקה שיהדות מרוקו אם תזכה לטיפול נאות, נכון לה עתיד טוב במדינת ישראל. יחד עם זאת סיימתי בסיפוק מה על אשר הצלחתי להיות אחד מקרב שליחי האומה אשר נפל בגורלו להביא את בשורת ישראל ותקומתה לאחים נידחים, להביאם ולהשרישם באדמת המולדת.

סיפוק זה כיסה את כל התלאות והמכשולים שהיו בדרכי ונחמתי בכך שחזון עליית יהודי אטלס הפך למציאות. וראיתי במו עיני הגשמת חזון הנביא ישעיהו ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים. לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואח יאכל, כי כימי העץ ימי עמי ומעשי ידיהם יבלו בחירי.

בדרך להגשמה.

ראשוני המתיישבים בחבל לכיש.

במאמרו " לכיש א " – דבר– ב' בסיון תשט"ו – 23.5.55, עמד אורי זסלבסקי, ממייסדי נהלל, מראשי תנועת המושבים וממניחי יסודותיה, על ראשית ההתיישבות בחבל לכיש.

במאמר זה הוא תיאר את תולדות המקום מבחינה היסטורית, וציין בין היתר : " מחר עולה למקום התיישבותו הארגון להקמת יישוב חקלאי ראשון בחבל לכיש. לתולדות לכיש העתיקה מתווסך היום נדבך חדש המקום בידי בנים השבים למולדתם….

" לכיש א' " הוא הסימן הסידורי של הראשון ביישובים החקלאיים אשר יקומו באזור זה, שמו הקבוע ייקרא בישראל " עוצם ". מי ייתן ויישוב חדש זה יתעצם, ישגשג ויהיה למופת ליישובים רבים אחרים שיבואו בעקבותיו. המיוחד במתיישבי " עוצם " הוא היותם כולם בני הכפר איית בוגמאז בהרי האטלס שבמדינת מרוקו.  ברובם הם חקלאים ועובדי אדמה מבטן ומלידה. בחלקם הם תושבי הכפר, אשר חיי השדה נהירים להם ועבודת האדמה קרובה ללבם ולרוחם.

יהודים אלה אורגנו לעלייה על ידי החבר יהודה גרניקר – איש נהלל, הוא השליח הראשון מארץ ישראל אשר גילה יהודים חקלאים הנפוצים בכפרים נידחים ברחבי מרוקו, ובמיוחד בהרי האטלס, והביא להם את בשורת הארץ. קבוצה מאוחדת של משפחות מכפר אחד עלו כעת על אדמתם בחבל לכיש וירשו אותה להם לעולם. לפנינו דוגמה מעניינת בפרשיות עלייתנו לארץ, פרק נוסף בתולדות האחזותנו בה ונדבך חדש בחב לכיש.

Aït Bougmmaz, Aït Bouguammaze ou encore autrefoisAït Bouammass, littéralement ceux du milieu  pour la situation de la vallée en plein cœur des montagnes du Haut Atlas central. Elle est aussi connue sous le nom de la vallée heureuse ou la vallée des gens heureux. Elles est située à la limite est de la province d'Azilal à une altitude entre 1800 et 2300 m au Massif du M'goun culminant à 4068 m.
Elle étire sa verdure sur quelques trentaines de kilomètres et compte 27 villages d'une architecture ancestrale de terre battue et une population d'environ 20.000 habitants. 
La vallée est surplombée de plusieurs sommets dépassants 3000 m d'altitude. De son côté est par leWawgoulzat (3763 m) et l'Igoudamen (3500m) et de l'ouest par l'Azourki (3677 m) et le Tizal (3100 m)

הכתבה מעיתון דבר ביום 23.5.55

מאת יעקב אורי – זסלבסקי.

מחר עולה מקום התיישבותו הארגון להקמת ישוב חקלאי ראשון באיזור לכיש. לתולדות לכיש העתיקה, שלפי מחקרי הארכיאולוגים כרעה נפלה בימי חלדה הרבים שבע-שמונה פעמים, מתווסך נדבך חדש, המוקם ביבי בנים נאמנים השבים למולדתם. לכיש-שם ידוע בישראל העתיקה. פרסומה של עיר זו אינו זקוק למכתבי עמרנה היודעים, שבהם היא נקראת בשמה המפורש-לכישו, אף לא לחרסי תל-דווייר המפתיעים והחשובים מאוד, שגילה בזמן האחרון החוקר סטארקי. שמה נזכר פעמים רבות במקרא, ועדות זו לבדה מספיקה. רק ערים בודדות יכולות להתחרות בה במספר הפעמים שזכו להיזכר בתנ"ך…..

http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=tab&tab=browse&pub=DAV#panel=document

הרופא ד"ר ליאון בן זקן מתאר באופן " ציורי " את הביקור שלו אצל חולה במללאח בקזבלנקה : שוב באים לידי ביטוי סממני המצוקה – לכלוך, שלוליות, בוץ, העדר דרכים סלולות, העדר אוויר, לחות, העדר שמש, צפיפות קשה, העדר מיטות, העדר חשמל, העדר מים, ביוב פתוח, העדר תנאים סניטאריים נאותים, העדר היגיינה, עוני, דלות, העדר תזונה מספקת, העדר שירותים, זבובים, עכברים ועכברושים וג'וקים למאות. לדידו זוהי התשתית למחלות הפוקדות את המללאח – בראש וראשונה השחפת, הפוגעת בעיקר – 70% – בילדים מגיל חמש ומעלה, לצד הגזזת, והגרענת, TUBRCULOSE UNFANTILE, TEIGNE, TRACHOME – שלושת ה – T   – דבר המסביר את התמותה הגבוהה של ילדים, באוכלוסייה המונה ארבעים אלף נפש.

מאמרו של אדם המכונה אסקה פונה לא רק לביקורת אלא לפתרון המתקרב להשקפה החינוכית חברתית העקרונית של " שרל נטר " : " בממלכה העזובה הזו הנקראת " מללאח " ביקרו אישים מצרפת ומארצות הברית והכול חשים תדהמה ואימה. יחד עם זה כבר איש לא מתרגש עוד מכך. בעל המאמר מאשים את אותם " תיירים " הפוקדים את המללאח, המחפשים בו אותנטיות וציוריות, אך אינם מתרגשים מ " מכה חברתית זו ". הוא טוען שלא מהם תבוא הישועה. ו " אף אם יצליחו נכבדים אלה להביא את הנציב הכללי של הפרוטקטוראט הצרפתי אל תוך הגטו שלנו, הללו חולפים והמללאח לעולם עומד על עומדו.

" הפילנתרופיה אין בה די לפתור בעיה חברתית כה מורכבת וחדה. בדיספרופורציה בין גודל המשימה ולבין דלות האמצעים מצויה הפילנתרופיה. היא אמנם ממתנת מעט את הסבל אולם היא אינה מבטלת אותו. פילנתרופיה הינה חסד במלוא מובן המילה, אולם אין בה אחריות חברתית ותחושת הסולידריות והאחווה….לנוכח אדישות זו, הגובלת בפלילים, מוסיף כרך זה לחיות בלא שמש ואוויר….השאלות הניצבות הן נחלתה של האוכלוסייה גופא.  הבעיה משולבת בבעיה דמוגרפית, אתנית, חברתית ותרבותית. דהיינו זוהי בעיה פוליטית מובהקת. אמנם פילנתרופיה דינמית עשויה לעזור, אולם יותר מכול נדרש מנהל חברתי תקין השואף להבריא, לשקם, לנקות ולהתעלות……יש להביט על מציאות זו בפרספקטיבה הנכונה לאור המציאות האנומלית של הקיום היהודי בגולה…………רק בשאיפה למולדת יהודית נראה בהתמוטטות חומות הגטו לדורותיו…………………………

הכותב מדגיש כי רק עמידה עצמית, זיקפת הגו הלאומי וטיפוח הזהות היהודית – הם ביסוד השיקום המתבקש. זוהי תמצית ההשקפה החינוכית של " שרל נטר ".

ואריאציות שונות ומגוונות של אותה סוגיה מופיעות במקורותינו, באשר סוגיית המללאח עמודת בראש מעייניה של יהדות מרוקו, כבעיה חברתית מובהקת. אולם העיתון " נוער " היה מספיק הגון כדי לתת במה לביטוי כמה מרגעי האושר שבמללאח, רגעיו היהודיים והרוחניים.

ההתחברות לאותנטיות היהודית של המללאח, במיוחד בחגי ישראל, מסבה נחת עצומה לבעל המאמר, המתאר את המללאח של העיר צפרו בחג השבועות :

" לוא ידע בן המללאח את אושרו…..האושר שרוי בחיוך העוברים והשבים, הוא שרוי בתפילות הבוקעות מבתי הכנסיות…..הכול רחוקים מקשיי היום יום ושוב נשמעים משפטים כמו " למי איכפת מהימים האפלים כשמעת לעת אני נוגע בשלווה ובשלמות.

זו העת לפגוש בכנסת האורחים המרוקאים, המזרחית. דומה כי נפגשים שוב באבות האומה, בהכנסת האורחים של שבטי המדבר, בצניעותם של נשים, בביישנות המשרתות, וכל זאת על רקע תפאורה ולבוש מזרחיים…….

" זו העת לפגוש את העממיות והקהילתיות במלוא הדרה….היכן היא כיום רוח קהילה כה ייחודית זו, היכן היא הכרת שפת הקודש שזימרה את תולדות ישראל, תודות עם ה', היכן היא טבעיות זו, הכין היא ברית זו שבין חיים לאמונה התמימה, בין הלהט לפשטות וחיות מסורת ישראל.

באותה נימה כותב משיהו אחר, H.L, מאמר המהווה המשך לזה האחרון, ומנסה להסביר כי הדלות והעוני במללאח אין בהם בהכרח כדי להעיב על האושר והשמחה ועל החיבור לנצח ישראל ; כאילו היה מנסה לומר " היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה ". הוא מתאר בגעגועים מסוימים את חגיגות הילדים בחג השבועות, במסגרת בית הספר " אם הבנים " במללאח בצפרו.

הערת המחבר – קהילת צפרו היוותה מקור השראה ל " שרל נטר ", כדגם של קהילה מוצלחת במיוחד, הודות להירתמות הנמרצת של ראשיה, למרות דלות האמצעים.

" אם הבנים " בצפרו שרויה בשמחה, שמחת חג השבועות, חג הקציר. דמו בנפשכם חצר מוצלת מתחת לעצים גבוהים ועל ספסלים ישובים בני נוער תוססים ושמחים יחד עם זקני עם חיוך המבצבץ מתוך זקנם……..המורה לעברית עם " גנדורה " – ג'לביה – לבנה ותרבוש משוחח עם הנוכחים על פעילות בית הספר. לאחר מכן מתחילה פעילות " המועדון ". אילו ראיתם את הילדים והילדות צועדים לעבר הבמה נרגשים, מסמיקים ואף שוכחים את מילות תפקידם, הייתם בוודאי אף אתם מוקסמים מחינם שובה הלב……בחלק השני של התוכנית, הנקראת " רות ", אנו פוגשים את נעמי, רות ועורפה….את בועז בהליכתו האצילה של שייח מזרחי, וכולם משווים לעניינו מחזה תנ"כי…..נוכחותו של הרב עובדיה מעניקה נופך מיוחד למסיבת השבועות…….הראיתם את בני צפרו שרים ? הראיתם את הנשים הצעירות מכוסות בצעיף עדין ? הראיתם את הקשישים שרים וצוחקים יחד עם בני הנעורים ? החצר כולה צוהלת בשירים, חיוכים, ואף ריקודים. כן ריקודים….היה זה סמל האחווה המאפיינת את עם ישראל הצועד, על זקניו ונעריו, אל עבר האידיאל…."

מצבה החברתי והכלכלי של העדה.

הגורמים המרכזיים שהשפיעו על רצונם של יהודי המערב בירושלים להקים לעצמם מסגרת נפרדת היו הגידול במספרם, היותם עניים מרודים ורצונם לשפר את מעמדם הכלכלי. הם שאבו עידוד בתקופה זו מהקמת כוללים נפרדים לאשכנזים ובעיקר מכולל הו"ד ( הולנד ודויטשלנד ). חולשתה של ההנהגה הספרדית, שהחלה לשקוע עזרה למערבים להתארגן כעדה נפרדת.

ברשותנו שני דו"חות : האחד משנות החמישים של המאה הי"ט, שהוכן עבור מונטיפיורי והשני משנות השמונים של המאה הי"ט שהוכן על ידי פינס, עבור קרן משה מונטיפיורי, ובהם אינפורמציה מעניינת על העדה המערבית.

הדו"ח שהוכן לפי בקשתו של מונטיפיורי בשנת 1856, ואשר צילומו המכון במכון בן צבי, נותן לנו את רשימת אנשי העדה, משלח ידם, זמן עלייתם לארץ ומספר הנפשות במשפחה, וגם מספר לנו, בין השאר, על שמות האלמנות והיתומים, מספר בתי כנסת ובתי מדרש של העדה ובתעודה קצרה מופיעה בקשתם של אנשי העדה המערבית למונטיפיורי שיפעל למען שיבוצם בעבודה חקלאית.

הדו"ח של פינס משנות השמונים של המאה הי"ט הוא קטוע ושריד ממנו נותר בארכיון הציוני בירושלים. בדו"ח מצויינים שמות אנשי העדה, מקום הולדתם, שנת עלייתם לארץ, מקצועם, גילם ומספר הנפשות בביתם.

משני דוח"ות אלו, מן העתונות של התקופה ומדיווחים של מבקרים מחו"ל עולים חייהם הקשים של אנשי העדה המערבית בירושלים במאה הי"ט. רבים מאנשי העדה היו זקנים וזקנות, שבאו להעביר את שארית ימיהם בירושלים, אך כאן התגוללו באשפתות ללא תנאי מגורים אלמנטרים וללא אמצעים מינימליים למחייתם. חלק מן העולים, שבאו עם משפחותיהם, היו במיטב שנותיהם ולו ניתנה אפשרות בידם היו עובדים לפרנסתם, אך זו נמצאה בקושי בירושלים.

בין המקצועות הנפוצים ביותר בדו"חות הנזכרים, אנו מוצאים תופר מנעלים בלויים, מקצוע שלא פרנס את בעליו.

מצבם הקשה של בני העדה המערבית השתקף היטב בדו"חות, שהגישו ההיסטוריון גרץ, שביקר בארץ בשנת 1872, ומונטאגיו ואשר, שליחי ועד הקהילות באנגליה, שביקרו בארץ בשנת 1875.

גם ההסכמים עם הספרדים, שבהם ניתנו למערבים אחוזים מסויימים מכספי החלוקה, וגם שליחת שד"רים לעדתם לא פתרו, כנראה , אלא חלק קטן מן הבעיות, ואנו שומעים על רבים מאנשי העדה העוזבים את ירושלים.

חלקם התיישבו בערים אחרות, שבהן היה ריכוז של מערבים, כמו טבריה וחיפה וחלקם אף ירדו למצרים וסוריה, שבהן היו קהילות של יהודים מערבים. ערב מלחמת העולם הראשונה מנו המערבים בירושלים כ-3000 נפש ויחד עם כל היישוב סבלו קשות בזמן המלחמה..

רבני ופרנסי העדה בסוף המאה הי"ט.

עם מותו של רבי דוד בן שמעון בשנת 1880, החלה תקופת שפל בהנהגת העדה. בכוח אישיותו החזקה והאוטוריטה שלו ליכד רבי דוד בן שמעון את העדה ואחרי מותו, אנו שומעים על סכסוכים בלתי פוסקים בין רבני העדה על תפקידי הרב הראשי של העדה והן בין העסקנים, כשמדי פעם אנו שומעים על חילופין ומהפכות בוועד. אחרי מותו של רבי דוד בן שמעון נתגלעו חילוקי דעות בין הרב אצראף לבין הרב בן טובו על כהונת רב העדה. לבסוף נבחר הרב בן טובו והרב אצראף נתמנה לסגנו ועם פטירתו של הרב בן טובו בשנת 1886 נתמנה במקומו לרב העדה וכיהן בתפקידו עד לפטירתו בשנת 1892. במקומו נתמנה הרב משה מלכא, אחת מן הדמויות הידועות בירושלים, שכיהן כרב העדה עד שנת 1899. הרב מלכא יצר כמה פעמים כשד"ר והצליח בתפקידו, אך במשך כהונתו, ובעיקר בסופה, קמו עליו עוררין והיו עליו רינונים בעניין כספי השליחות.פולמוס חריף פרץ בעדה המערבית, שהתפשט גם בשאר העדות בירושלים, כשהקהילה נחלקת לשני מחנות : חסידיו ומתנגדיו.

מתנגדיו, שבראשם עמד הרב נחמן בטיטו, העלו לעומתו טענות רבות והאשימוהו במעילה בכספי העדה. בין יריביו הקשים אנו מוצאים גם את אליעזר בן יהודה, שנלחם נגד משטר החלוקה בכלל. בשנת 1889 הודח הרב מלכא, והרב בטיטו נתמנה במקומו.

הרב בטיטו כיהן כרב העדה עד ערב מלחמת העולם הראשונה ואף מילא את מקומו של הראשון לציון בשנים 1907 – 1909.

פרק 13: חכמי דבדו

הרב שלמה הכהן ״ארבי לקביר״

נולד בשנת תק״ס לאביו הדיין והעשיר רבנו אברהם הכהן ז״ל. בתום לימודיו החל כמלמד בישיבת אביו ז״ל. אנשי עירו חיבבו אותו כאישון בת עין. הרד״ך העיד שנכנס ללמוד בישיבת הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא, התם והישר הקדוש והטהור, השוקד מאד על תורתו רבנו שלמה הכהן שהיה כבודו ומוראו על הבריות עניש וקטיל. במכתב ששלח דיין מגדולי החכמים של פאס, לר׳ שלמה כהן ז״ל חתם בלשון ״הכופף קומתו לקבל ברכתו. תיקן תקנות בדברו והעתיקם לחיבור. השאיר גם פסקי דין, ופירוש קצר על הרא״ם. נפטר בשנת תרמ״א.

הרב אברהם בן שושן

נולד בשנת תר׳׳ה לאביו הדיין הר׳ רבנו שלמה בן שושן ז״ל. למד תורה אך כמו כל ילד אהב משחקים עד שמורו ורבו גער בו לאמר ילד כמוהו היה צריך לדעת הרבה תורה. מאז רוח טהרה נכנסה בילד, הוא נהפך שקדן בלימודו, ובגיל צעיר נתקבל מלמד בישיבת אביו ז״ל, חונן במידת הזכרון: בור סיד שאינו מאבד טיפה. בן כ״ח שנים נתמנה לדיין. אחת מפעולותיו היתה בניית בית כנסת גדול ומפואר. לשם כך נסע לפאס להתייעץ על צורת הבנין ואכן בית הכנסת נבנה לפי דגם שבפאס. למעלה מעשרים שנה שימש ראש הישיבה ולמדו אצלו רבנים דגולים כמו הרד״ך, הרש״ך צבאן. מאורעות בוחמארה גרמו שהרב עזב את הקהילה והתיישב בתאזה. זמן מה ישב במאראכיש, יסד ישיבה שם ולימד בה כשנתיים. אצלו למדו ר׳ מאיר קורקוס, ר׳ דוד עטר, ר׳ משה אביטבול. ממאראכיש בא לפאס ושימש ספרא דדיינא. הר׳ ועקנין שד״ר כולל טבריה, ראה את הרב יושב בפתח חנות ואחר כך העיד עליו לפני יהודי פאס ״גלתה סנהדרין לחנות״ (לשון הרב מלכי רבנן). בשנת תרע״ו נתמנה לראב״ד עיר מוגאדור ובתפקיד זה שימש למעלה מעשרים שנה. נפטר בשנת כי תש״א במוגאדור. השאיר חיבורים בכ״י: פסקי דינים וליקוטי דינים.

הרב דוד הכהן סקלי

נולד לאביו ר׳ משה הכהן בשנת ״כי תרכ״ב על סוסיך מרכבותיך ישועה. למד אצל ר׳ אברהם בן שושן. הוא היה כה שקדן וחזר על לימודו עד שנהיה לתלמיד המקורב ביותר למורו ורבו. כן למד בישיבת ארבי לקביר. בשנת תרנ״ו יצא ר׳ דוד את דברו בגלל הבטחון הרעוע של בני הקהילה. בשנת תרנ״ז גר בתלמסאן ולימד

בישיבה שם. בשנת תר׳׳ס בקר הרב דוד בעיר ווהראן שם ביקשו ממנו ללמוד וללמד בישיבת הרב אברהם חסן. בשנת כאייל תער׳׳ג נתמנה לדיין לצידו של הדומ״ץ, ר׳ מיכאל בן סעיד, ובשנת תפר״ ח נתמנה ראב״ד ווהראן. עמד בקשרי התכתבות עם רבני ארץ ישראל כמו כן פנו אליו מקהילות צפון אפריקה. מתלמידיו הגדולים בדבדו

היו ר׳ אליהו בן גיגי, ר׳ שמואל מרציאנו לחימר, ר׳ משה בן גיגי, ר׳ דוד מרציאנו בן עקו. בווהראן: ר׳ יעקב אסרף ר׳ שלמה לעסרי. ענו בתכלית, נח לבריות, אך בנוגע לדין תורה היה עקשן. הוא נודע גם בחסידות היה צם בימי השוב״בים צום הפסקה של שלושה ימים, ושל ששה ימים. אוכל בצמצום והיה קובע לפני הארוחה את מדת הלחם שעליו לאכול, ולא יותר. נפטר בתש״ח בווהראן.

ר׳ שלמה כהן צבאן ״להכט דצבאן״

עיין בהקדמה לנספח ״יחס דובדו״, לקמן ע״מ 194.

הרב אברהם כהן צבאן

נולד לאביו הדיין ר׳ אהרן הכהן. למד אצל דודו מוהרש״ך ״ארבי לקביר״ ואצל ר׳ אברהם בן שושן. בשנת תרס״ג עבר לגור במליליה מפני בלבול המלחמות אשר באו בדבדו בקום המתקומם בוחמארה. היו צרות רבות בזמן ההוא אשר כל עט סופר ילאה לתאר. במליליה קבלוהו למורה צדק בכבוד גדול והרביץ תורה לרבים, ייסד בית כנסת גדול במו כן היתה לו שם ישיבה. פיוט דכב׳ ר׳ אברהם נדפס בספר גביע יוסף סוסה תרפז להרב יוסף בן הרוש. נפטר בשנת תר״ף במליליה.

הרב אברהם מרציאנו רלהרהאר

נולד בשנת תר״ט, למד אצל מוהרש׳׳ך ״ארבי לקביר״ ואצל ר׳ שלמה בן שושן ז״ל בדבדו, כן למד בתאפילאלית אצל רבנו יעקב אביחצירה ז"ל. שקד על לימודו בישיבת האדמו״ר ונודע מגדולי תלמידיו של רבנו יעקב ע״ה. נסע לערי אלג׳יריה ושירת בקודש באחת הקהילות שם. היה חבר בחברת ״דובב שפתי ישנים״ וחביריה. שירת כחבר בית דין דבדו, שם נפטר בשנת תרפ״ד.

הרב אליהו בן גיגי

נולד בדבדו בשנת תר״ל, ישב באהלה של תורה, שקד על לימודו ועשה לילות כימים על התורה ועל העבודה בישיבת הרב אברהם בן שושן. תחילה קיים התורה מעוני וזכה לקיימה מעושר. את דבדו עזב בשנת תרנ״ח וישב בתלמסאן שם נסמך על ידי הרב בלייח. נתמנה לרב קהילת סעידא באלג׳יריה. הרב חיבר ספר קול צעקת הרועים (תוניס) ובו ההיתר לטחון חטים לפסח בריחים מכניות ״צילנדר״ שלא כמו בר פלוגתיה הרב הרחמ״ן בעל ספר קול תחינה וקול טחנה שאסר. הרב אליהו היה בקי גדול בחכמת הדקדוק והלשון. ערך ספר ״מכשירי מילה״(ליוורנו), השאיר חידושי תורה בכ״י על הראב״ע ועוד. נלב״ע בשנת תרצ״ט בסעידא.

הרב שמואל מרציאנו דלחימר

נולד בשנת תרמ״א. למד אצל הרד״ך ואצל הרב אברהם בן שושן. בשנת תרע״ח יצא את דבדו והתיישב בתאורירת הסמוכה, שם הדריך את אנשי הקהילה לדקדק במצוות ולקבוע עתים לתורה.

שיפץ והרחיב מקוה טהרה. יהודי אוטאט הפצירו בו ללכת עמם למקומם ואמנם נענה לבקשתם. בתש״א התמנה רב במאזאגן, ולאחר זמן עבר לקאזאבלנקה עד יום עלייתו ארצה. היה חריף בלימודו ולא החזיק טובא לנפשיה. חיבר ספר ויען שמואל. הרש״ך מזכיר את ר׳ שמואל רבות בספריו. נלב״ע בנשת תשב׳׳ב בלוד ת״ו.

השד״ר ר׳ אברהם מרציאנו

יליד דבדו אשר עלה ארצה עם אביו ר׳ שלמה בשנת תרכ״ה. למד בתלמוד תורה דורש ציון. הוסמך לרבנות בידי הראשון לציון הרב יש׳׳א ברכה. שירת בקהילה יהודית ביוון. ישב שם כשנתיים ושב ארצה, אז שימש בקודש בקהילת שכם. יצא פעמים בשליחות שד״ר העדה המערבית ירושלים למערב הפנימי והחיצוני. מראשי העדה המערבית ירושלים. הגיח חידושי תורה בכ״י. נלב״ע בשנת תרצ״ו בירושלים ת״ו.

ר׳ יוסף מרציאנו בן עקו

נולד בשנת תר״ך־ ולמד אצל הרב אברהם בן שושן. שקדן בלימודו, ויראת ה׳ היתה נסוכה על פניו. משנת תרס״ה ועד שנת תרפ״ד היה דיין בבית דין דבדו. היה ענוו, שתקן וחסיד. הפיץ תורה בקרב עדתו. נלב״ע בדבדו שנת תש״ה.

ר׳ משה מרציאנו בן עקו

נולד לאביו ר׳ יוסף. בתום לימודיו בדבדו נסע ללמוד אצל האדמו״ר ר׳ יעקב אביחצרירה ז״ל. בשנות תרמ׳׳ד אירח בביתו את. הקצין הצרפתי דה פוקו ובזה נטל עליו אחריות כבדה לבטחון בני הקהילה. דה פוקו סיים בדבדו את שליחותו בשלום, הודות לכך העניקה ממשלת פריז בשנת תרצ״ג את אות הכבוד למשפחה. משנות תר״מ ועד תרס״ג שימש נגיד עדתו. היה אמיד בנכסים: ר׳ דוד הכהן כתב: …ואז היה באותה שעה בעזרי הה׳ הש׳ ר׳ משה ב״ר יוסף מרציאנו הנקרא בן עקו… וכשהשעה היתה דחוקה אצלי היה מלוה לי כסף מה שצריך לי בפנים מאירות הוא היה עשיר בעל כסף והיה מלוה בהכשר לכל, ונותן עיסקא למחצית שכר, ואנכי הצעיר היה עושה עמי הלואת חן וחסד ה׳ ישלם לו כפעלו הטוב.

בשנת תרנ״ב ייסד כולל לאברכים בקהילת צפרו לע׳׳נ אחיו ר׳ יהודה ז״ל. בכולל זה למדו מגדולי חכמי צפרו בדורות שלאחר כן. בשנות תרס״ג היה מראשי המתנגדים למורד בוחמארה ושמר אמונים למלך מרוקו. המורד הצורר אסר אותו שלוש שנים תמימות, עינה אותו קשות, עינויים שמהם חלה עד יום פטירתו בשנת תרס״ז.

סבא ר׳ שמואל מרציאנו בן עקו

ראה אור עולם בדברו בשנת תרנ״ב לאביו רישא דעמיה. הצדיק וחסיד ר׳ אליהו ולאמו הצדקת מרת עישה בן חמו. למד אצל ר׳חיים בן שושן. אביו ר׳ אברהם בן שושן הכיר את הילד ושיבח מאד את כשרונותיו. כן למד אצל ר׳ שלמה בהן צבאן. משנת תר״פ ועד שנת תשכ״ג שימש כראש ישיבה בדבדו: מאות תלמידים למדו אצלו מהם שהגיעו להוראה ולתעודה. הוסמך לדיינות אצל רבני מכנאס אך מסיבות משפחתיות לא שמש בפועל בתפקיד הרם. בשנת תש״ו נתמנה רשמית לסופר בית דין דבדו מטעם שלטונות מרוקו. פקיד קופות רשב״י ורמבע״ה משך יובל שנים. שליח צבור מובהק, נקי כפים, וענוו. התנהג בחסידות, נשאר עטוף בטלית ותפילין עד שליש היום. והגה בתורה כל היום. נודע ביראתו וטהרתו. השאיר בכ״י חידושי תורה שונים ובתוכם בקשות מחילה מתלמידיו: …תלמידי היקרים אני מבקש ממעלתכם היקרה שתעשו לי מחילה מלב ונפש … נפטר. ביום י״ב ניסן תשל׳׳ה בירושלים ת״ו והיתה מנוחתו כבוד בהר הזיתים בחלקה הנקראת על שמו. בסיון תשל״ה ייסדנו כולל אברכים ע״ש סבי ע״ה בשם ״מדרש שמואל״ לש׳ תדרשו ובאת שמה בירושלים ת״ו.

הרב חיים בן שושן

נולד לאביו הרב אברהם בן שושן ולמד בישיבת אביו ז״ל. משך עשרים שנה לימד בישיבת אביו. בשנים תרס״ה— תרפ״ד שימש דיין בדבדו. בשנים תרפ״ד—תרפ״ט שימש רב בתאורירת. אחרי כן עבר לעיר מוגאדור שם התמנה לאחראי על ענייני דת ולספרא דדיינא עד לשנת תרצ״ז. אז נתמנה דיין בבית דין מוגאדור. בשנת תש״ב עזב מוגאדור ונעשה דיין בקאזאבלנקה עד שנת תש״ט. מאז שימש בראב״ד שם עד יום פטירתו. נלב״ע בקאזאבלנקה בשנת תש״ך.

חוקרי תולדות קהילת דבדו

לר׳ יוסף הכהן היתה זכות הבכורה בפרסום ראשון של הקהילה בשנת שי״ד 1554'.

ר׳ משה אדרי נתן פרסום לדבדו בספרו".

נחום סלושץ אשר ביקר בצפון אפריקה בשנים הראשונות של המאה העשרים חקר את מוצא היהודים שם, ופרסם ספרים רבים בענין, תולדות יהודי דבדו במאמר גדול, ובמאמרים נוספים. סלושץ כתב מאמר על ר׳ משה אדרי.

ר׳ שלמה כהן דצבאן, בקונטרס יחם דובדו. ריכז ידיעות רבות על דברי ימי הקהילה ועל יחם הכהנים.

ר׳ שלמה כהן זאגורי, בספרו ויקץ שלמה הזכיר פרטים חשובים על חכמי הקהילה ועוד. יהיה זכרם ברוך!

הרב רפאל בן שמעון, הדפים, מתוך כ׳׳י, שרית חשוב מאד משפט וצדקה ביעקב ב׳ חלקים לר׳ יעקב אבן צור ושם חלק א׳, סי׳ עב נמצא מכתב השופך אור גדול על קהילת דבדו. תנצב"ה