מורשת יהדות מרוקו

על השאלה כיצד הצליחו הגורמים המיישבים להפנות רבבות משפחות להתיישבות חקלאית קיימת התשובה הקלאסית: איש לא שאל לדעתם. אולם, יחזקאל זכאי, וכמוהו גם חברי מושבים שונים, ציינו שאיש לא אילץ אותם להישאר. כמו כן, היו מקרים שבהם הרצון להתיישב במושב וההתארגנות החלה עוד במרוקו, כך היה לגבי המושבים יד רמב"ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה, שבהם התארגנו החברים עוד בהיותם במרוקו. חלקם בחרו את המקום ואף את השם שישא המושב.

על הקמתו של מושב ישרש לדוגמא, הוחלט עוד במרוקו בתחילת שנת  1949. מייסדי הגרעין היו חבורה של זוגות צעירים שהחליטו להתארגן כדי לעלות לארץ. הם בחרו בוועד שקבע את הקריטריונים לקבלה, כגון: משפחות צעירות שלהן לא יותר משני ילדים וזוגות צעירים העומדים להינשא. הגרעין התגבש והוא כלל על פי התכנון  70 משפחות. הגרעין בחר בצורה דמוקרטית את הנהגתו שכללה ארבעה איש: שמעון לוי ז"ל ויבד"ל  גוריון משה, אבוטבול דוד ואלקבס דוד. הוועד שלח נציגות בת שלושה חברים לארץ כדי לבחור, ביחד עם הגורמים המיישבים בארץ, את המקום שעליו יעלה היישוב. מרכז הגרעין היה בקזבלנקה, אולם היו לו נציגים גם בערים אחרות, כמו מראקש שנציגה היה ברשישת חיים. במרוקו הם בחרו להם את השם "קדימה", וכך זה הופיע בתעודות שלהם, אולם בבואם לארץ נודע להם שהשם כבר "תפוס" ולכן בחרו בשם "ישרש" על פי הכתוב בספר ישיעהו (כז'/ ו'): "הבאים ישרש יעקב יציץ יפרח ישראל".

מר משה אסולין, ממייסדי ישרש ובין מייסדי ברית יוצאי מרוקו בישראל (כיהן מספר שנים כמזכירה הכללי), שימש בשורה ארוכה של תפקידים וביניהם: סמנכ"ל אמרכלות בשירות התעסוקה, מנהל מחלקה להכשרת פעילים במושבים, ניהול משאבים במדרשת רופין ועוד, מצביע על כך שמה שקסם לחברים, בנוסף לחזרה לעבודת האדמה כערך בהגשמה הציונית היה עקרון המשפחתיות שהציבה צורה זו של התיישבות. למושב יכלו להתקבל רק זוגות צעירים ולא בודדים. "המושב במהותו" אומר אסולין "הוא משפחתי. הרעיון הבסיסי שלו הוא משק משפחתי שצריך לעבור מדור לדור, מכאן גם המושג של 'בן ממשיך' ". סביר להניח שבין הגורמים שתרמו להצלחת צורה זו של התיישבות בקרב יהודי מרוקו נעוצה גם בעניין הזה, שכן ההתיישבות במושב לא רק שלא סתרה את עקרון המשפחתיות המקודשת כ"כ אצל יהודי מרוקו, אלא אף שמרה עליו. לפיכך, גילם המושב  את הגשמת החלום הציוני ברמה הטובה ביותר.        

זאת ועוד, חלק מהחברים היו בוגרי ביה"ס החקלאי [ section agricole] שנוסד במראקש בשנת 1936 ואשר ראו בחקלאות את מיצוי ההגשמה הציונית. חביב בר כוכבא (זריהן), אחד מבוגרי ביה"ס החקלאי של מראקש מעיד על עצמו שהסיבה המרכזית לכך שהוא ו-40 צעירים מבני כיתתו בחרו ללמוד חקלאות, עוד במרוקו, נבעה מהרצון שלהם לעסוק במקצוע פרודוקטיבי ולהתרחק ממקצועות גלותיים (מסחר או מלאכה זעירה) ובכך להכשיר עצמם לקראת עלייתם ארצה. בכל שנות עבודתו בארץ עסק חביב בנושא החקלאות וכמנהל החווה לחינוך חקלאי בירושלים הוא העמיד תלמידים רבים בתחום שהיה עד לפני שנים לא רבות שם דבר בארץ. על מפעלו החינוכי בתחום זה הוא זכה במספר פרסים: פרס החינוך מטעם עריית ירושלים, פרס חינוך ארצי ופרס ארצי של העובד המצטיין.

כמו כן יש להזכיר את המדיניות הממשלתית שדגלה בהעלאת יהודים כפריים  מאזורי האטלס ישירות אל המושבים (מ"האונייה אל הכפר").

החצרנים היהודים

 סוגיה הראויה לדיון מיוחד היא מעמדם של החצרנים היהודיים במגרב בתקופה זו. יש בה כדי ללמד לא רק על מעמדם החוקי, המדיני והכלכלי של יהודים יחידים, אלא פעמים גם על מעמדן החברתי והכלכלי של הקהילות היהודיות שבהן פעלו חצרנים אלה.

תחילה יש לציין, שבעצם העסקתם של יהודים במישרות גבוהות כחצרנים, דיפלומטים וסוחרים הפועלים בשירות המדינה, נתגלה פער רחב בין ההלכה המוסלמית לבין המציאות. אך שליטי המגרב — כמו גם בארצות מוסלמיות נוספות — משך התקופה שבה אנו דנים, לא יכלו להתעלם מתרומתם הכלכלית והמדינית המכרעת של היהודים למדינה ולחצר. יתרה מזאת, השלטון העריך את נאמנותם הבלתי מעורערת למדינה, ואכן, כאמור, בכל ארצות המגרב התפתח בתקופה זו יותר ויותר מעמד שהיה ידוע מספרד שלפני הגירוש ומהמגרב בתקופות קודמות — מעמד של חצרנים וסוחרים גדולים, שתפקידם היה לספק למדינה ולחצרות השליטים סחורות, מיצרכים ושירותים. מבחינה זו לא היה הבדל רב ביניהם לבין אחיהם בני־זמנם — יהודי החצר שבמדינות גרמניה וארצות מערב אירופה האחרות.

מיכלול פעילותם הכלכלית והמדינית של היהודים החצרנים היקנה להם זכויות ומעמד מיוחד. הם היו פטורים מתקנות האפליה שחלו על היהודים או מחלקן: לחצרנים ולסוחרים הגדולים העניקו שגרירי המעצמות הזרות דורונות כמו שמעניקים לסולטאנים ולווזירים: הם היו יוצאים ובאים בארמון המלך, וגם הדיפלומטים הזרים ביקשו את חסדיהם כדי להתקבל לראיון אצל הסולטאן. דוגמה מובהקת למעמד זה היא משפחת בוג׳נאח מאלג׳יר בשלהי המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19. השפעתה ניכרה לא רק ביחסי החוץ של אלג׳יריה ובפיתוח קשרים כלכליים עם אירופה, אלא גם במדיניות הפנים של הדאים. נפתלי בוג׳נאח הגיע לדרגה שהעניקה לו השפעה במינוי באים ובקביעת שכרם. לשיא כוחו הגיע, כאשר מונה לשר הכספים של הדאי מוסטפה בשלהי המאה ה־18, והיה ממונה אף על תשלום שכרם של הייניצ׳רים. (כידוע, רצונו של הדאי להגן על בית המיסחר בקריבוג׳נאח שיצא בתביעה נגד צרפת לפרוע את חובה הגדול עבור התבואה שסופקה לה — שימש עילה לכיבושה של הארץ בשנת 1830 בידי הצבא הצרפתי.)

ואולם, הצלחתם של יהודים אלה עוררה פעמים קינאה רבה והם נעשו שנואים על חלקים של האוכלוסיה, ובמיוחד על המוני העם, שזיהו אותם לעתים עם השלטון הנוגש, וכן על חכמי־הדת שלא יכלו להשלים עם שליטתם של ה״כופרים״ ב״מאמינים״ המוסלמים. כדוגמת ״יהודי החצר״ באירופה, היה גורלם מר ומפלתם מוחצת, אם סר חינם בעיני השליט עצמו. כפי שמתאר הנוסע היהודי האיטלקי רומאנילי את מעמד החצרנים במארוקו בסוף המאה ה־18, הריהם ״לעתים כלי המלך: כל עת אשר ישרת בם המלך הם כלי יקר… אך אם יסתיר רגע פניו מהם… רואיהם יאמרו אים״(משא בערב, בתוך ח׳ שירמן, כתבים נבחרים, ירושלים, תשכט, עמי 78). זאת ועוד: כאמור, מונו יהודים לתפקידים אלה בגלל נאמנותם לשלטון, יוזמתם וחריצותם, קשריהם המסועפים על־פני ארצות שונות ושליטתם בלשונות זרות(ראה לעיל פרק ג): אך מצד אחד מאלפת עדות אחת המובאת בפיו של דיפלומט בריטי במאה ה־18, והשופכת אור נוסף על העניין: הוא ממליץ בפני ממשלתו למנות את נציגיה לא מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבני היהודים שבמארוקו, וזאת ״כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות״ (ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית ב, עמי 286). אם דברים אלה משקפים תופעה מקובלת, הרי יש בהם אישור נוסף למעמדם הרופף של החצרנים היהודיים.

יתר על כן, במיקרים מסויימים, כאשר זעם ההמון היה מכוון כלפי השליט, העדיף האחרון להקריב את החצרן ה״זר״ כשעיר לעזאזל. כך למשל הוצאו להורג בשנים 1609 —1669 במצריים שישה צ׳לבים — שרי־האוצר היהודיים של הפחות. המשורר המצרי חסן אלבדרי אלחיג׳אזי, שהיה שייך למיכללת אלאזהר בסוף המאה ה־17 וראשית המאה ה־18, מתאר בשיר די ארוך את מעמדו של שר־כספים יהודי, ובין היתר מופיע זה רכוב על סוס — דבר שהיה אסור, כאמור, על־פי ההלכה המוסלמית — ומשרתים מוסלמים רצים לפניו! מעמד זה היה לצנינים לא רק בעיני חכם־דת זה, אלא גם בעיני חלקים אחרים של החברה. סופו של השר היהודי היה מר: יום אחד, כאשר בא ״לבשר״ על שינויים בצורת המטבע ובערכו, הוא נהרג (נסיבות מותו לא ברורות, וראה במקורות). כמה וכמה מן החצרנים היהודיים של הסולטאנים במארוקו במאה ה־18 סיימו אף הם את שירותם במיתות משונות, או שאחריתם לוטה במסתורין(דבר שלא מנע מאחרים לרשת את מקומם של ההרוגים או המודחים). לעתים גרר מותם של נכבדים יהודיים גורל קשה לקהילה היהודית, כפי שקרה באלג׳יריה בשנת 1805.

כללם של דברים, לחוג החצרנים היהודיים נודעה השפעה ניכרת, שהתבטאה במיוחד בפעילותם הכלכלית, שאותה רכשו בזכות כושרם המיסחרי, יוזמתם ונאמנותם המדינית. פעמים הרחיבו את תחומי פעילותם הרבה מעבר לענייני כלכלה וכספים ואף בעסקי דיפלומטיה ומדיניות היתה השפעתם בלתי מבוטלת. פעילות זו היקנתה להם מעמד חברתי מיוחד, אך ההשפעה שרכשו בעמל כה רב לא שימשה להם ערובה לשלומם לאורך ימים.