מורשת יהדות מרוקו

דונש בן לברט אדונים הלוי

אדונים הלוי מפאס הוא שמו העברי של דונש בן לברט. לברט הוא שם המשפחה או שמו הברברי של אביו ואילו שמו העברי היה נסים. אביו לברט הלוי בא הוא או הוריו עם הזרים שבאו מבבל לפאס, שם התעלה ויהי לשר וגדול בעדתו ולפי הנראה, נמנה גם לנשיא הקהל ושם נולד לו דונש בשנת 920. ר״מ בן עזרא שהעתיק הרכבי אמר, דונש בן לבגדדי (בן הבבלי) משורש אלפאסי נשיא. הראב״ע אומר עליו: אלבגדאדי אלאצל, אלפאסי אלמנשא כלומר, הבגדאדי לפי מוצאו הפאסי לפי חינוכו^.

דונש חי זמן מה בבבל. שם ישב לרגלי זקנו ר׳ סעדיה גאון שכתב ביחס לשיריו שלא נראה כמוהו בישראל. אחר כך כתב תשובות נגדו. לאחר מכן הגיע דונש לספרד, לקורדובה, ושם קרבהו הנגיד ר׳ חסדאי בן שבריט. בקורדובה הוא כתב את תשובותיו על מנחם בן סרוק, אשר בם כבר העמיד את תורת הלשון העברית על מדרגה יותר גבוהה מכל ההולכים לפניו כמו שיאמר הראב״ע ״רק ר׳ אדונים הלוי הקיץ מעט משנת האולת״. דונש היה הראשון שהשתמש בשיריו במשקל הערבי.

אחד ממשוררי דורו של דונש כתב עליו את השיר הזה: ״חכם מערב יהודון לו לפתרו, אשר פתר בשנער בישיבות, ונשא קול בחוצות גם רחובות, בחכמותיו אשר כים רחבות״.

״הדונש קם ועלה מקברים״, בשיר זה ממשורר לא נודע, משה בן יצחק, שמצא החכם ר׳ דויד מגיד וחיים נחמן ביאליק פרסם אותו, נחשבו דונש, מנחם ואבון ״לשלשת כוכבי השירה המזהירים ביותר״ שאחריהם כמעט אי אפשר שיקומו אבירי שירה כמוהם ^.

פיוטים אחדים של דונש שהגיעו לידינו: דרור יקרא לבן עם בת. דלה שובב מתוך פחת. דוי הסר וגם חרון. דבוק חתן בדתך. ברכי יחידה את הוד לבושו.

טורים אחדים משירי דונש ופיוטיו שאבדו, נשארו לנו לפליטה הודות למתנגדיו, תלמידי מנחם בן סרוק, שבהשיגם על דונש הביאו מתוך שיריו הוא עצמו, סתירות לדבריו^.

תלמידו של בן לברט, אבן ששת השיב על תלמידי מנחם. תשובותיו נתפרסמו בספר תשובות תלמידי מנחם ותלמידי דונש^.

דויד החרש

בימי דונש חיו אז בפאס אבדוני ודויד החרש. שניהם נסעו לארץ ישראל ובחזרה נפגשו עם ר׳ סעדיה גאון הפיתומי ואחרי כן עם דונש בן תמים בקירואן. בכתבי יד מינכען כתוב: עד שהגיע אלינו לארץ ישראל, אבדוני ודויד החרש שהיו ממדינת פאס, ויביאו בידם ספר זה (ר״ל ספר היצירה) פתור ומפורש מפי ר׳ סעדיה הפיתומי ז״ל, ואעיין בפירושו ואתבונן בדבריו למען דעת והבין מעלתו בחכמה החיצונית, שהיא חכמת פילוסופיה, ולאיזו דרגה הגיע בה ^.

הערת המחבר : יש להעיר כי נמצא בכתובים בהרבה נוסחאות שונות פירוש ספר היצירה מועתק מערבית ויוחס לר׳ יצחק הישראלי או לדונש בן תמים או לר׳ יעקב ברבי נסים אבי ר׳ נסים גאון, ושלשתם חיו בקירואן, וזה מקרוב נדפסה נוסחה אחת קצרה ע״פ כ״י אוקספורד ע״י רבי מנשה גראסבערג בלונדון תרס״ב ד״ר ש. א. פאזנאנסקי, הצפירה

ר׳ יהודה חיוג' פאסי

רבי יהודה בר דויד המערבי ממדינת פאס הנקרא חיוג׳, חי סביב 990 ונחשב כאבי המדקדקים. הוא כתב ארבעה ספרים והם: ספר הנוח, ספר הכפל, ספר הנקוד וספר הרקח (הקרחה). הוא היה הראשון במערב אשר המציא חכמת הדקדוק. הוא קבע כי לכל שרש משרשי לשון הקדש שלש אותיות, ועל ידי זה העמיד את יסודות הדקדוק על מכוניהם, עד כי צדק הראב׳׳ד באמרו כי לא נודע דקדוק אצלנו עד קום ר׳ יהודה בר׳ דויד ראש המדקדקים. ובספר הקבלה כתב עליו שהוא העמיד לשון הקדש על בוריו אחרי שנשכח בגולה בין שנות 880-860. חכמי בבל אמרו עליו ״לא ראינו מצד מערב טוב, חוץ מזה הספר (שרשי חיוג׳) שהוא יותר טוב מכל טוב שבעולם״^.

גם ר׳ יונה בן ג׳נאח שהיה במדרגה יותר גבוהה בדקדוק אמר על חיוג׳: ״כולנו משדה חכמתו הניקנו, ומעושר תבונתו העניקנו, ומפרי פי שכלו אנו לוקטים, ובים דעתו שטים, והוא אשר פקח ענינו ולמדנו, והועילנו וגדלנו והישכילנו בחכמה הזאת״.

את שטתו באר ר׳ חיוג׳ בשני ספריו על דבר אותיות הנחים והכפולים!.

חיוג׳ הלך אחר כך לקורדובא ושם נודעו תלמידיו הרבים, שביניהם יחשב גם ר׳ שמואל הנגיד.

ר׳ דויד בר׳ אברהם אל פאסי

בתקופה זו מוצאים בפאס את הקראי ר׳ דויד אל פאסי אשר חבר אגרון לשון הקדש בשפה ערבית, רב הכמות ורב האיכות^.

ידועים קראים בצפון אפריקה בתקופה זו, אולם קשה לאמוד את מספרם והשפעתם. ביותר ידועה קהילתם בנווה המדבר ורגאלאן שבמזרח הסחרה האלג׳ירית. הם נעלמו אחרי המאה ה13, למעט שרידים נידחים בהרי האטלס שבמרוקו, שנתקיימו עוד במאה ה16. התארגנות קהילות הקראים בארצות האיסלאם היתה ברובה על בסיס מקומי. במקורות שונים נזכרים קראים ששימשו בקהילותיהם בתפקיד ״ראש העדה״.

שמואל בן יחייא המערבי, מהמאה הי״ב רופא ומתימתיקאי, בנו של רבי יהודה בן אבון מפאס שהתאסלם וכתב ספר נגד היהדות אמר על הקראים ״ואשר לקראים, הרי רובם עברו לאט לאט אל דת האיסלם עד שלא נשארו מהם אלא מתי מספר, כי יש להם הכשרה מתאימה ביותר לקבלת האיסלם, מאחר שנשתחררו מדברי ההבאי של חכמי הרבנים״^.

תקופה זו של פריחה כלכלית, תרבותית ודתית נסתיימה בעקבות תמורות בשלטון במרוקו. צאצאיהם של מלכי בית אידריס הראשונים לא הצליחו להחזיק בשלטון ביד חזקה כאבותיהם. שבטי הברברים בדרום, באיזורי ההר ובמדבר, הרימו ראש ופרקו מעליהם את עול המלך.

שלטונם של בית אידריס נתבטל לגמרי. במקומו קמו ראשי שבטי הנודדים שנלחמו ביניהם בלי הרף. בתקופה זו נפגע היישוב היהודי פגיעות קשות.

בשנת 979 בולוגין יוסף בנו של זירי, אשר נלחם נגד שושלת בני פאטמה, כבש את עיר פאס והגלה תושבים רבים לאשיר. ברשימה אחת של תשובות הגאונים, נותר זכר לתשובות ששיגרו רב שרירא גאון ורב האי בנו אל גולי פאס באשיר. בין הגולים לאשיר היה רבי שמואל הכהן אבן יאשיר שעמד בקשרים עם רבנו האי גאון^.

83. הערת המחבר : אשיר היתה עיר בהרי הברבר במגרב בקצה אפריקה המערבית. עי׳ הרכבי, תשובות הגאונים, עמי 348. ועיין גם תולדות ישראל א׳, עמי 229.

תוספת שלי : זירי משבט צנהאג׳ה הברברים ייסד — כמנהג אותם הימים — את העיר אשיר, שראה אותה כמבצר־מפלט למשפחתו בעת צרה. בנו ויורשו בולוגין־ יוסוף העביר לאשיר רבים מתושבי הסביבה וגם את אוכלוסיית תלמאסן, שהתמרדה נגדו בשנת 971/2 .בין הגולים מתלמסאן היו יהודים וזכר המאורע נשתמר בשאלת תשובה, שנשלחה לבבל: ״ראובן היה לו קרקע בתלמסאן וגלו לאשיר ונשארה ארצם הפקר ו כר… לאחר שנים חזרו כולם לתלמסאן והחזיקו בנכסים של אב ושל אם״"א). גם תושבי פאס הוגלו לאשיר, כנראה לאחר שכבש בולוגין־יוסוף את העיר בשנת 979

מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעון

ראשיתו של הקיבוץ היהודי במרוקו וביחוד בפאם

מרוקו היא ארץ של ניגודים: שפלה רחבה ופוריה, מיושבת בצפיפות ביישוב חקלאי ועירוני; הרים גבוהים מכוסים יערות בצלעותיהם ושלג בראשם; מדבר סלעי לוהט המהווה חלק ממדבר הסהרה הגדול. ניגודי האקלים הגדולים: בקיץ יכולים לבשל ביצה על פני החול הלוהט שבדרום הארץ. בחורף קורה לעיתים שהשלגים מנתקים יישובים בהרי האטלס הגבוהים, ויש צורך להוריד לשם מזון באמצעות מצנחים. על חוף הים בנויים מלונות מפוארים אשר לשם באים תיירים הנמלטים מפני החורף האירופי הקשה, ומבלים זמנם באקלים הנוח של מרוקו. ואילו בהרים עוסקים בספורט חורף כגון גלישה על שלג. בשפלת החוף, נחלים מעיינות ובארות ושפע של מים: בדרום, מיעוט גשמים וארץ צמאה. יותר מבכל מקום אחר הטביעה הסביבה את חותמה על יושביה.

יהודי מרוקו שונים זה מזה במוצאם, ואפשר למצוא ביניהם טיפוסים שונים. בין היהודים שוכני האדמות הפוריות לבין היהודים שוכני האדמות הצחיחות, לא היה ולא כלום זולת אמונתם. אמונה זו שהיתה איתנה בקרב המוני העם כבקרב בני העלית, עמדה מול כל הפיתויים והשפלות האיסלם.

האגדות מספרות על ביקור של יואב שר צבא דויד, אשר הקים בסביבות פאס מצבות אבן ועליהן חרותות כתובות לזכרון: עד פה בא יואב שר צבא דויד המלך בהכותו את מואב ואת הפלשתים".

לפי אמונת העם, קבורים אחדים מן הדמויות התנכיות החשובות כגון יהושע בנדרומה – Nedroma  מקום שעד היום משמש פולחן למוסלמים ויהודים, ודניאל שקברו נמצא בסביבות פאס.

הקיבוץ היהודי במרוקו קדום מאד. האגדות המהלכות ברחבי מרוקו מספרות על הגירת כנענים ופלשתים לחופי מרוקו, ועל המתיישבים היהודים הראשונים אשר באו למושבות הצידונים שלא מרצונם החפשי, היות ורבים מהם היו כנראה שבויי מלחמה שהצדונים מכרו אותם לעבדים.

קללות כלפי אויב בלתי־מזוהה

 מתתלת ראשךּ לקרטא דלגזזאר

חמרא ומצללעא פחאל דללאחא,

עיונךּ מזבודין כּיף מסאהב נאר,

כדודיךּ  מגזדרין פחאל ננדדאחא, א.פ ( אלמננוואחא )

לחיתךּ מזבודא כיף למנקאר,

מנאכרךּ מתרפסין ופממךּ מבזזק

פחאל למללאחא

התרגום העברי:

דימיתי את ראשך לקרש של אטליז

אדום וחלק כמו אבטיח,

עיניך יוצאות בלשונות אש,

 לחייך שרוטות כאשר מקוננת,

סנטרך בולט כמו מקוש,

אפך שטוח ופיך פתוח כמו מלחייה.

בדרך־כלל מפותחים מוטיבים אלה בשירה בעל־ פה בבתים של חמש שורות — מעין חמשירים, הבנויים כמעט תמיד משניים או משלושה חרוזים משולבים על־ פי אחד הדגמים הבאים: אבאבב, אבגבב, אבאגג, אבאבג ו־אבאגד. היסודות החורזים מורכבים, לפחות, או מעיצור ותנועה או מתנועה ועיצור. לפעמים מופיעה גם חריזה פנימית בתוך שורות מסוימות. לדוגמא:

התרגום העברי:

או עזן לעזין, יא כאמלת זזין,                                         לושי את הבצק, כלילת יופי,

ופי גראדךּ יא לאלא נכדם טראח/טראס                         ואם רצונך, גבירתי, לשוליית נחתום אהיה.

עיניךּ מכחחלין ואתאהום זזין,                                        עינייך שחורות, יאה להן היופי,

כדודךּ מוורדין עליהום סי תפפאח                                   לחייך ורודות כאשכול התפוחים.

דאוויני, יא לאלא, ועגיילי ענדךּ  ראח                           רפאיני, גבירתי, דעתי אליך יצאה.

בשורה הראשונה והשלישית חורז השם ׳זזין׳ (= יופי) עם עצמו בסופי השורות וחורז בחריזה פנימית בשורה הראשונה עם ׳לעזין׳ (=בצק) ובשורה השלישית עם ״מכחחלין׳ (= שחורות). באחת הגירסאות החרוז השני בנוי על הצירוף ־ראח־ בשורה השנייה והחמישית: ׳טרראח׳ ( = שוליית נחתום) ו׳ראח׳ (=יצא), ועל הצירוף ׳—אח׳ בלבד בשורה הרביעית — ׳תפפאח׳ (= תפוחים). ואפשר גם ללמוד על המבנה התוכני של הבית מהדוגמא שלפנינו: השורה הראשונה מהווה מעין פתיחה — הצגת הרעיון שיפותח בשלוש או בארבע השורות הבאות. השורה החמישית והאחרונה — אם היא מופיעה — מאופיינת לרוב על־ידי ניסוחה הכללי, שמתפקידו להוציא את המקרה מפרטיותו או לסכם את הנאמר קודם־לכן תוך הפקת לקחים והזמנה לסיגול עמדה והתנהגות מסוימות. שורה חמישית, זו שאינה מופיעה תמיד בטקסטים שבכתב או שבדפוס, משתנה לעתים קרובות בנסיבות השונות ממבצע למבצע.

על־ פי מבנה תוכני זה של הבתים ניתן לזהות, דרך מבנה המבעים ושרשורם בתוך כל בית, חמישה סוגים שונים של בתים:

א.     בתים תיאוריים — תיאור יופי האהובה, יופי הגן, הסבל וכו'_;

ב.     בתים סיפוריים, שגרעינם הסיפורי אינו אלא משל;

ג.      בתים ויכוחיים, בהם כל מבע נובע מקודמו — תוך איזכור מלא או חלק ממנו — ובהם מעין חשיבה בקול רם.

ד.             בתים של תנאי, המציגים תנאי — לרוב בלתי־ריאלי — ואת התוצאה הרצויה ממילוי תנאי זה;

ה. בתים מעורבים, ובהם צורות שונות של שרשור המבעים ושל לכידות הרעיונות.

תפוצת העיתונות העברית במרוקו בסוף המאה הי״ט

על תפוצתם הרבה של כתבי העת והעיתונים העבריים ושל ספרות ההשכלה במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל מעיד ברשימה משנת 1945 העיתונאי והמלומד אברהם אלמאליח (1967-1885), שהכיר יהדות זאת לעומקה מביקוריו השונים בקרב הקהילות ומהתעניינותו המתמדת בתולדותיהן מאז החל בכתיבתו העתונאית:

הערת המחבר : ראה דברים להיכרותו זאת עם יהדות צפון אפריקה בקבצים שיצאו לכבודו או לזכרו של אברהם אלמליח:(1) מנחה לאברהם, ירושלים תשי״ט:(2) ח״ז הירשברג (עורך), זכור לאברהם, ירושלים תשל״ב: וכן הביבליוגרפיה של אברהם אלמאליח המופיעה בקובץ הראשון. ראה גם על ביקורו במרוקו ב־1923 כשליח הקק״ל: ,d. Bensimon  Les débuts du mouvement sioniste au Maroc", Michael V, Tel-Aviv 1978, pp. 50" 56 et

על אברהם אלמאליח, ראה גם במאמרו של מ' רומני המתפרסם בקובץ זה. ע.כ

ב״חארות״ (הגיטאות) של קירנאיקה, תוניסיה ואלג׳יריה, וב״מלאחים״ (רחוב היהודים) של מרוקו, היה אפשר למצוא משכילים עבריים בקיאים בספריהם של קלמן שולמן, מאפו, סמולנסקין, סוקולוב ועוד, כי האור הגנוז של פליטת הסופרים העבריים ברוסיה, היה מתגנב למבואות האפלים ומאיר את לבות האחים הנדחים האלה. והשפה העברית היתה המקרבת את הלבבות הרחוקים ועושה אותם לאגודה אחת ולקהל עברי אחד. ובגורלו של הספר העברי כן היה גורלו של העתון העברי. גם זה חדר לסמטאות העתיקות ביותר, לא רק של ה״מלאחים״ בכרכים הגדולים, אלא אפילו לכפרים נידחים ומנותקים מכל ישוב, שעין תיר לא שזפתם ורגלו לא דרכה בהם מעולם. אחרי ״המגיד״ שתפוצתו היתה הגדולה ביותר בצפון־אפריקה, היה אפשר למצוא שם גם קוראים ומנויים ל״לבנון״, ״הצפירה״, "החבצלת״, ״הצבי״, ״העולם״, ״החרות״ ועוד.

הערת המחבר : מתון: אברהם אלמאליח, ״אפריקה הצפונית וחלקה בתרבות העברית״, עם וספר, אוגוסט 1945, עמי 29.

חמש־עשרה שנה לפני־כן, כתב אברהם אלמאליח:

/…/ בתוניס, באלג׳יר ובפרט בערים אחדות במרוקו (ההדגשה שלי – י״ש) – נשארו עוד שרידים אחדים מתוך חניכי הישיבות שמלאו את כריסם בספרי ״מאפו״ והיו גם מקוראיהם הותיקים של ״המגיד", "המליץ" ו״הצפירה״ שלבואם חכו בכליון עינים, שתו בצמא את דבריהם, וידעו באמצעותם את כל המתהווה והמתרחש בעולם היהודי הגדול, עולם אחיהם היהודים ״הרחוקים מעינם וקרובים לרעיונם״.

הערת המחבר : מתוך: א׳ אלמאליח, "חלוצי העתונות היהודית במזרח ובצפוךאפריקה – מבוא", מזרח ומערב, כרו ד (תר״ץ), עמי 207. ראה גם דברי המחבר בנושא בתאריר מוקדם יותר: "סקירת עין", השקפה, שנה ה, גליון כד, כ״ד אדר א' תתל״ה לחורבן, עמי 193.

ברם הוא הוסיף מיד לאחר מכן ש״יחידי סגולה אלה מספרם היה אחד בעיר ושנים במשפחה ממשי׳. אולם אין ספק שלגבי מוגדור, ואולי גם לגבי טנג׳יר, המספר הזעום, שהוא נקב בו, אינו תואם את המציאות שהיתה. אך עדותו החד־משמעית של אברהם אלמאליח, מוצאת לה תימוכין מפורשים בעיתונות העברית של סוף המאה הי״ט ותחילת המאה הכי. לגבי שלוש קהילות לפחות, פרט למוגדור, קיימות ידיעות ברורות על בני הקהילה, שקראו עיתונים עבריים ואף כתבו לשבועונים כמו הצפירה, המגיד או היהודי, כדי להעביר דרכם מידע בעל אופי מקומי או אחר.

התיעוד קיים קודם כול לגבי קהילה טנג׳יר, עיר הנמל הקרובה כל־כך למושבה הבריטית גיברלטר, שחייתה בה אז קהילה יהודית תוססת ומשגשגת, שרובה היה מורכב מיוצאי מרוקו. בקיץ תרמ״ח (1888) שלח יהודה אזאנקוט, מנכבדי הקהילה, כתבה להצפירה ובה הוא מתאר את חברות הסעד וגמילות החסדים הפועלות בקהילת טנג׳יר, וקורא לתמיכה דחופה בחברה החשובה הדואגת לנישואי יתומות, ולארגון מחדש של מערכת איסוף הנדבות למען פעילות זו. חודשים מספר לאחר מכן פרסם בן הקהילה יוסף בן ג׳ו באותו שבועון את דבר התמנותו של המשכיל והמורה אנשל א׳ פערל, בן מזרח אירופה שבא לבקר בטנג׳יר, לאחראי על לימודי העברית בבית־הספר היהודי המקומי, ואת הצלחתו הרבה בתפקידו כבר בראשית דרכו. כשנה לאחר מכן שלח יוסף בן ג׳ו כתבות נוספות, המתארות את ביקורו של המלך חאסאן בטיטואן ובטנג׳יר.

הערות המחבר : 14 – על קהילת גיברלטר ומעמדה המיוחד עבור יהדות מרוקו, ראה: ח״ז הירשברג, שם, עמי 283-282: 307-305. בגלל מעמדה זה, נראה שקהילת גיברלטר, שחסתה בצל האימפריה הבריטית, שימשה תחנת ביניים חשובה בדרך חדירתה של הספרות העברית והעיתונות העברית למרוקו בכלל ולטנג׳יר וצפון הארץ בפרט.היא שימשה גם לרוב כשער כניסה למרוקו עבור משכילים ושד״רים שבאו מאירופה לביקור אצל יהדות מרוקו. כדאי לציין כאן שהעיתונות העברית של סוף המאה הי״ט התעניינה רבות בגיברלטר. כך פרסם א״א ראקאווסקי בהצפירה סדרת כתבות על הצוק ועל הקהילה היהודית שחייתה בו. ראה: הצפירה, שנה ששית (תרל״ט), גליון 5, עמי 39-38: גליון 6, עמי 47-46: גליון 7, עמי 55-54; גליון 10, עמי 78, וגליוך 3ר, עמי 103-102. כמו כן, לפני שהגיע לטנג׳יר והתמנה שם למורה לעברית, שהה המשכיל אנשל א׳ פערל (ראה עליו בהערה 16 להלן) בגיברלטר, ושלח משם כתבות רבות על הקהילה ועל יהדות מרוקו, לאחר סדרת הכתבות ששלח מאוראן שבאלג׳יריה. ראה  כתבות אלה בהצפירה: שנה ארבע־עשרה, תרמ״ז-תרמ״דו, גליון 248, עמי 2-1; גליוך 259, עמי 3; גליוך 261, עמי 3; גליון 264, עמי 2-1; גליון 269, עמי 2; גליון 274, עמי 3; גליון 276, עמי 3-2; גליון 279, עמי 2; שנה חמש־עשרה (תרמ״ח-תרמ״ט) גליון 2-1, עמי 2; גליון 4, עמי 3-2; גליון 7, עמי 3-2; גליון 17, עמי 3; גליון 41, עמי 2-1; גליון 45, עמי 2-1; גליון 46, עמי 3-2; גליון 64, עמי 3-2; גליון 112, עמי 3-2; גליון 124, עמי 3, וכן גליון 16, עמי 2-1 (הכתבה על קהילת טנג׳יר).

• הצפירה, שנה חמש־עשרה, גליון 156 מיום ד', י״ג במנחם אב תרמ״ח, עמי 3. ר׳ יהודה אזאנקוט, שהיה לימים דיין בטנג׳יר, הוא אביו של משה י' אזאנקוט, שהיה מראשי הארגון הציוני בטנגייר בשנות ה־20 וה־30. ראה עליו: צ׳ יהודה, הארגון הציוני במרוקו בשנים 1948-1900, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, כרר א – טקסט, ירושלים, סיון תשמ״א (במכונת כתיבה), עמי 110-107; וכן: Isaac 110—108 .Laredo, Memorias de un viejo Tangerino, Madrid 1935, pp
• ד"ר אנשל אשר פערל היה בעל השכלה רחבה בגיאוגרפיה ובשפות. הוא הגיע לביקור בטנגייר בקיץ 1888, והחליט להתיישב שם לאחר שהתמנה לאחראי על לימודי העברית. לימים הוא העתיק את מגוריו לאלחזירס שבתחום ספרד, שם הוא הקים חברה ליבוא וליצוא (מודעות מסחריות על קיומה של החברה הופיעו ביידיש בשבועון היהודי בין השנים 1906-1904), ולאחר מכן גם הוציא שבועון יהודי בספרדית תחת הסט Renacimiento de Israel (= "תחיית ישראל") בשנים 1933-1924. הוא היה קשור לפעילות הציונית בצפון מרוקו בשנות העשרים, אר התנצרותו (או מה שנחשב להתנצרותו עקב נישואיו לספרדייה נוצרייה) העיבה קשות על יחסיו עם הפעילים הציוניים המקומיים. ראה עליו: י״ר בן אצראף, "על העתונות היהודית במרוקו", מחברת, כרן א, גליון ח-ט, עמי 77. ראה כתבה נוספת על יהדות מרוקו מפרי עטו, שנשלחה מאלג׳זיראס: היהודי, שנה עשירית, גליון 28, מיום הי, ב״ו במרחשון תרס״ז(15.11.1906), עמי 5.
• הצפירה, שנה חמש־עשרה, גליון 194 מיום ג׳, ו' בתשרי התרמ״ט, עמי 2. ראה כתבה על קהילת טנגייר, החתומה בידי .Dr. n.f (כנראה המשכיל דייר נתן פרידלנדר) בהמגיד החדש, שנה שנייה, גליון ל״ה מיום כ״ו באלול התרנ״ג, עמי 4. הכתבה מתארת את מצבה הכלכלי והחברתי־תרבותי של הקהילה. ראה גם כתבות נוספות מפרי עטו של אותו סופר על תולדות יהודי מרוקו ומצבם הפוליטי בסוף המאה הי״ט: המגיד החדש, שנה שלישית, גליון ט מיום כ״ב באדר התרנ״ד, עמי 71-70; גליון כ מיום י״ח באייר התרנ״ד, עמי 162-161; גליון ל-לא מיום ז׳ באב התרנ״ד, עמי 246-245; גליון ל״ח מיום כ״ז באלול, עמי 309-308.
• יוסף בן ג׳ו היה אחיינו של ר׳ מרדכי בן ג׳ו, ששירת כאב בית הדין הרבני של טנג׳יר במשך עשרות שנים בסוף המאה הי״ט ותחילת המאה הכי. יוסןף בן ג'ו נבחר כנשיא האגודה "מגן דוד" שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה בטנג׳יר לזכר דודו. הוא היה פעיל תקופת־מה בארגון הציוני שפעל בקהילה בשנות העשרים.
• שם, שנה שש־עשרה, תרמ״ט-תר״ן, גליון 204, עמי 832, וגליון 218, עמי 895.
• ראה על כר, למשל, את חיבוריו שלL. Miége, הערה 7 לעיל. עד כאן הערות המחבר :