מסימטאות המללאח יעקב אלפסי-עיירת הולדתי – אזימור- פרופ' דב נוי

מסמטאות המללאח

בין תלמידי בקיבוץ זה נמצאת גם תלמידה ותיקה מלפני קום המדינה, המשמשת עתה כמתנדבת ב״מרכז לחקר הפולקלור״ של האוניברסיטה העברית בירושלים, שבהנהלתי. הקיבוץ אינו רחוק מירושלים ולא פעם הרציתי בו והשתתפתי באירועים ״אתניים״ הכרוכים ביישובי סביבתו ובמורשת תרבותם. אירועים מסוג זה, בקיבוץ ומחוצה לו, היו פרי יוזמתו וארגונו של אבויה, והייתה לי ההזדמנות במשך השנים שחלפו לעקוב מקרוב אחרי דרך התפתחותו ואחרי תהליך התהוותה של אסופת הסיפורים שלו. ראשית צמיחתה של האסופה בזכרונות מן הבית וב״נוף״ שנשתל בלבו, המשכה – בסקרנותו האינטלקטואלית ובמלאכת האיסוף והרישום מפי מספרים ומסרנים יוצאי מרוקו בכלל ואזימור בפרט, ופירותיה – הספר המונח לפנינו.

אין לי ספק שמעשהו המיוחד של אבויה באיסוף החומר, בארגונו ובפרסומו, דרכו המיוחדת בכל הכרוך בזכירת ״נוף מולדתו״ ובהנצחתו וכן ניסיונותיו להבליט גם את השולי שהוא חשוב ומהותי לא פחות מן המוקד המרכזי, כל אלה משתלבים בחיי המעשה שלו בקיבוצו. המכנה המשותף לכך היא: החלוציות.

מהו המיוחד בדרך ההנצחה של קהילת אזימור באסופת הסיפורים שלפנינו, שהם העיקר בספר, בהשוואה עם ספרי הנצחה אחרים המוקדשים לקהילות ישראל במרוקו? כדוגמה לספרים האחרים עשוי לשמש הספר המקיף קהלת צפרו (ד׳ כרכים אשר האחרון בהם יצא לאור בירושלים, תשמ״ה) מאת הרב דויד עובדיה.

ננסה למספר את האספקטים המייחדים את ספרו של יעקב אלפסי ולדון בכל אחד בפני עצמו, כחלק מן המודל המומלץ לגבי ספרים מסוג זה בעתיד. כי כל אספקט יש בו גם ניסיון לפתור בעיה. זאת גם אם מחברנו אינו מודע תמיד לכך.

העם והעלית, המוקד והשוליים. ב״ספרות היזכור״ מובלטת בעיקר העילית, המנהיגות המקומית או המנהיגות הנורמטיבית, המקובלת על אנשי המקום: תלמידי חכמים, גדולי התורה, בעלי מופת וכיו״ב. השער של קהילת צפרו (מחברו היה האחרון בשושלת הרבנים בק״ק צפרו ושימש כרב וכדיין גם בקהילות פאס ומראכש) מעוטר תמונות של י״ג (כמספר ״אחד״ או כמספר ״אהבה״…) ״מרבני ומחכמי העיר צפרו(מרוקו) האחרונים״. שמותיהם מפורסמים וידועים גם מחוץ לגבולות צפרו ומרוקו. לארבעה מהם השם אלבאז, לשלושה מאמאן וכיו״ב – שמות בעלי יוקרה וחשיבות עד עצם היום הזה. שער זה מעיד על אופי הספר המייצג את המוקד, העילית, המנהיגות הסמכותית (הדתית ההלכתית בחברה התיאוקרטית של מרוקו היהודית).

היצירה הבאה לביטוי בספר על קהילת צפרו כרוכה בעיקר בספרות שבכתב, לרוב בספרות ההלכה, יראת השמים ושמירת המצוות.

לעומת זאת מבליט המבוא של אבויה בספרנו, המשלב את שני החלקים הראשונים דלעיל בספרות ה״יזכור״ המזרח אירופית, את פשוטי העם, את יהודי ה״יום יום״. גם היצירה המייצגת את אזימור

היא יצירה שבעל־פה – מעשיות ואגדות הרווחות בכל שכבות הציבור. אמנם, מחברנו מבליט במבוא, ובצדק, את ההבדל בין ספרות הנשים (סוג המעשייה) לבין ספרות הגברים (סוג האגדה), אך גם האגדות היהודיות של הגברים, שגיבוריה הם חכמים ורבנים, נמסרות בעל־פה, מסירה הנחשבת נחותת דרגה לעומת ספרות ההלכה, הפרשנות והדרוש שבדפוס. וזאת לזכור, שאין אזימור בגדר עיירה קטנה. יישובה היהודי רשם דפים חשובים ומפוארים בספר התולדות של יהודי מרוקו, הן מבחינת רבניה, חכמיה ועסקניה (ראה מאמרו של דויד קורקוס בכרך י׳ של ספונות 1966), והן מבחינת השתתפותה בעלילות יהודיות כלל עולמיות, המהוות חלק מן ה״מוקדים״ בתולדות ישראל: קליטת האנוסים במאה ה־16 אגב החזרתם לחיק היהדות, תמיכה בדויד הראובני והזדהות עם חלומותיו הלאומיים המדיניים ועוד. אך לא מעשי העילית הם העיקר באסופה.

ב. מעשיות לעומת אגדות. רוב הספרים והמאמרים, שבהם נכללו סיפורים של יהודי מרוקו ועליהם, נשאו בעבר אופי היסטורי וכללו בעיקר אגדות – שבחי צדיקים. הדברים אמורים הן לגבי המאמרים הרבים הרשומים בביבליוגרפיה שלי על סיפורי עם מפי יהודי מרוקו ועל גיבוריהם באסופתי שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו (ירושלים 1964, מהדורה ב׳ מורחבת – 1967), עמי 173־175, והן לגבי אסופות הטקסטים, כגון שבח חיים (״מעשיות בלערבייא״ על ר׳ חיים פינטו), קאסאבלאנקא 1944 (הדפסה חוזרת: ירושלים 1960 ועוד), או הטקסטים יהודיים־ערביים של פאס (בצרפתית, אסופה חשובה ומוערת של לואי ברינו ואלי מלכא), ראבט 1939, ועוד. בכל החומר הזה עולה מספר האגדות (סיפורי עם המתרחשים בזמן היסטורי מוגדר ובמרחב גיאוגרפי מוגדר כאשר הדמויות הפועלות בהם ידועות ומפורסמות בחברה המספרת והמאזינה כדמויות היסטוריות ממשיות ו״חיות״) על מספר המעשיות (סיפורי עם שעלילתם מתרחשת באלזמן ובאלמקום). כמפנה בתחום זה יש לציין את אסופתי הנ״ל הכוללת יותר מעשיות מאשר אגדות. הפרופורציה הזאת, המשקפת בוודאי את המציאות בחברה, נשמרת באסופה שלפנינו (השווה גם את אסופת תמר אלכסנדר ודב נוי, אוצרו של אבא, ירושלים 1989, שבין 101 סיפורי עם שלה, יש 15 מטאנג׳יר במרוקו הספרדית וכולן, בלי יוצא מן הכלל – מעשיות): בין למעלה מ־140 סיפורי האסופה שלפנינו מגיע מספר האגדות (במדור ״שבחי צדיקים״ המתרכז מסביב לשמונה בעלי־נסים) 22 בלבד. המעשיות המאגיות כלולות במדור ״פלאי פלאים״ (15 סיפורים), הדתיות והנובליסטיות במדורים ״משפט וצדק״ (13), ״שכנים״ (12) ו״מצוות וערכים״ (28), הריאלסטיות – במדור ״הומור״ (51). ״הדמות הפועלת״ העיקרית בין ״שבחי הצדיקים״ הוא ר׳ אברהם בעל הנם הקבור באזימור, ומחברנו מתאר בהרחבה את פולחן הקדושים היהודי בכלל – ואת הילולת ר׳ אברהם בעל הנס וחכמי אזימור האחרים, כגון ר׳ שמעון אלקיים (הוא ״החזאן שמעון״ ששימש כרבה של אזימור בשנים 1930 ־1949) בפרט.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר