ר׳ שלום מתארח בהיכלא קדישא
ר׳ שלום מתארח בהיכלא קדישא
בסיום פרק זה, נביא מעשה מופלא, המלמדנו את קדושתו הנשגבה של ר׳ שלום זצ״ל. סיפור זה סיפר האדמו״ר הנודע ה״מנחת אלעזר״ ממונקאטש, בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת תר״ץ, בסעודה שלישית, כאשר שהה בשבת קדש (פ׳ אמור י״ט באייר) בעיר צפת, ומובא בספר ״מסעות ירושלים״ (סדר יום העשירי, עמ' ר"ד)
את המעשה סיפר בשם זקנו האדמו״ר ר׳ שלמה שפירא ממונקאטש, וכדי : לגרוע או להוסיף במעשה מופלא זה, נביאנו כלשון אותו ספר:
" סיפור אז מעשה נורא ששמע מפה קדוש זקנו מרן מהר״ש שפירא זיע׳׳א, שהוא הכיר את האיש [שסיפר את המעשה] ואת שיחו. [האיש המספר היה] רב אחד מזקני ת״ח וחסידים הראשונים מעיה״ק צפת, שסיפר לפני חותנו (של מהר״ש . ל) הרה׳׳ק מרן ר׳ שמעלקא מסאסוב זיע״א, את אשר עיניו ראו ולא זר, בעיר הקודש הנזכר [צפת], חיבור כתב יד על מסכת שבת, מהגה״ק האלקי מרן רב שר שלום בוזאגלו זיע״א, בעהמח״ס ״מקדש מלך״ על הזוה״ק, שכותב שם בהקדמתו, את אשר קרה אתו, מעשה ה׳ כי נורא הוא, הפלא ופלא.
היה המעשה: בעת נסיעתו (של המקדש מלך הנזכר) מלונדון לעיה״ק צפת, על ידי הספינה, והיה ביום השישי, נחה הספינה באמצע הדרך על שפת הים, באיזה נמל ויבשה אשר ביער. ואז ירדו רבים מהנוסעים עלי ארץ היבשה לזמן מועט, וגם המקדש מלך בתוכם, והוא היה משוטט ברעיונותיו, ומה עמקו מחשבותיו, והלך יחידי כמטייל בשדה למרחוק קצת. והיה כראותו כי הטה יותר מני דרך ונתרחק מהספינה, היה משובב נתיבות דרכו חזרה, ובבואו אל המקום אשר עמדה שם הספינה בחוף ימים, והנה הספינה כבר עזבה בתוך כך את החוף, וחלפה והלכה לה בים דרך, עם כל האנשים אשר בקרבה.
ונתבהל מאד, וירא כי אין איש, וישתומם כי אין ישוב, ואין מקום לנוס וליקלט שמה, ונשאר כתורן בראש ההר וכנס על הגבעה.
וברוב שרעפיו בקרבו, הלך ושוב אל המקום אשר עמד שם בתחילה בתוך היער, ויתבונן כי עוד מעט יבא השמש ויעריב, והשבת קודש ממשמש ובא. ויפן כה וכה, וירא את המקום מרחוק, שנדמה לו שם איזה בנין בית וחומה בתוך היער. אין ולאו ורפיא בידיה, אם לילך עד אותו מקום, כי מי יודע את מי ימצא, ומי דר שמה, אם לא שודדים ורוצחי נפשות וכהנה, ותפול עליו אימתה ופחד!
ובתוך כך עיניו לנוכח יביטו, כי נשר גדול מעופף ומתקרב לקראתו, והנשר התיצב על הארץ סמוך לו, ויפרוש כנפיו הגדולים לנגדו, כאלו מתחנן לו לעמוד עליהם. ובראותו ככה, ניסה את רגליו, ועלה על כנפי הנשר, ומיד הנשר ישאהו על אברתו, והביאו והעמידו שמה, לפני אותו הבנין, בדד יניחנו, והנשר טס וידא על כנפי רוחו לדרכו.
הנה זה עומד אחר כותלי הבית, שהוא ארמון רם ונשא יפה עינים וטוב רואי, ובדפיקת לבב ניסה לפתוח פתח הבית, ובא חדר לפנים מחדר, ואין שום איש שמה, כי אם היכלי שן בנויים לתלפיות, ומצויירים באבנים טובות ומרגליות וגם הבריחים מצופים זהב, וכלים מכלים שונים זהב וכסף, כמו בבית המלכות עין לא ראתה דוגמתן.
וישתומם על המראה הגדול הזה, ויתבונן על מעשי ה׳ כי נורא הוא, שהביאו עד הלום ובצל כנפיו יחסה ויתלונן. ועתה אין לו מה לדאוג, כי הבין שהוא בגן העליון, כי אם לזעוק עוד אל המלך הקב״ה אודות שבת קודש. והתמרמר בינו לבין קונו, ואמר:
״דרכי מעולם לטבול במקוה בערב שבת לכבוד שבת״, עודו מדבר, וישא עיניו וירא, בחדר אחר שמה מקוה מים, וירד וטבל ועלה ונסתפג ונטל ידיו.
ושוב אמר: ״דרכי מעולם ללבוש ד׳ בגדי לבן לכבוד שבת קודש״, הוא שח ויהי וראה מונחים לפניו כרצונו ד׳ בגדי לבן. ועוד אמר: ״דרכי מעולם ללמוד מסכת שבת בשבת, ולהתחיל בפניא דמעלי שבתא״, ומיד ראה מוכנת לפניו גמרא מסכת שבת יפה ומהודרת. ואח״כ אמר עוד: ״דרכי מעולם לטעום מאכלי שבת קודש בערב שבת״, ואז נברא לפניו על השולחן כלי עם דגים טובים, וטועמם חיים זכה והוא ישב את עצמו אל השולחן, בלבוש הבדים, לבושין דלעילא, כמלאך ה׳ צבאות ללמוד בהגמ׳ שבת, וחידושים רבים ונפלאים עלו ברעיוניו, ודעתו אז (על המסכת שבת), ולמד באהבה.
ושוב ראה לפניו (על השולחן) מנורה יפה, בנרות ערוכים, ועם מדלקת עולה שלהבת, ובראותו כי פנה יום, הדליק את הנרות לכבוד שבת קודש.
אחר הדברים האלה, פתאום שמע מאחורי הפרגוד, שבהיכל אחר ופנימי שמה, שמתנודדים הילך והילך, כאלו אנשים מתכנסין ובאין. ובחרדת קודש ניסה לפתוח את הדלת של היכל הנ״ל, ולא יכול, והבין שאין לו רשות ליכנס יותר, ושב למקומו.
ושמע כי בהיכל קודש הנזכר התחילו להתפלל מנחה, צלותא דמעלי שבתא. ואז גם הוא לבש הטלית מצוייצת על ראשו, והתפלל עמהם, בדחילו ורחימו כמובן. ואחר גמר תפילת ליל ש״ק, כמעט שכנה דומה בנוה שאנן היכל האחר הפנימי והוא יושב ודומם בדביר היכלו, וראה את המציאה על השולחן הטהור, מוכן בעד חלות בשר ודגים וכל מטעמים, וצדיק אוכל לשובע נפשו, מובן שהיו מטעמים אשר אהב לנפשו מעין עוה״ב, ואחר ברהמ״ז ראה מטה מוצעת לו בכרים וכסת כראוי. ושכב בתוכה ונעמה שנתו.
וביום השבת בבוקר שוב טבל באותו מקוה הנ׳׳ל, והכל כאתמול, הרגיש באסיפת המחנה הקדוש בהיכל הפנימי. ומתוך חדר שלו התפלל עמהם תפלת היום, בשפה ברורה ובנעימה קדושה, כולם כאחד. ובשעת קריאת התורה שמע שקראו ועלו כל שבעת הרועים אברהם יצחק ויעקב וכוי, עד דוד המלך ועד בכלל. ואז נחרד חרדה גדולה, ביראת הכבוד ורגש קודש, ומה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים אשר נטע גן בעדן מקדם.
ואחר התפילה הכל מתוקן לסעודה כאתמול, ולמד כל היום במסכת שבת בטוב טעם ודעת עליון, גם ישן שינת צהרים, וקרא לשבת עונג.
והיה לעת תפילת מנחה, שוב התפלל עם הנאספים בהיכל הפנימי כנ״ל, ונטל ידיו לסעודה שלישית, ואכל מעץ החיים דגים שהכינו לו מן השמים ג״כ לסעודה זו, ומזמר אתקינו סעודתא וכוי. ואחר הזמירות, לעת פנות ערב ביציאת השבת, הרגיש חבלי שינה ותנומה לעפעפיו (הגם שהיה ישן בלילה וביום כנז׳׳ל), וחשש שלא יישן באמצע הסעודה, ע״כ מיהר ונטל ידיו למים אחרונים, ובירך ברהמ״ז. ומיד כשגמר ברהמ״ז, בעוד שלא הספיק לשכב ולנוח במטה כבודה המוצעת שמה כנזכר, תרדמה גדולה נפלה עליו, ונתנמנם במקום ישיבתו בידו על השלחן.
והנה הוא נרדם ויחלום, כי הוא בעולם העליון במקום מושב הב״ד של מעלה, ועתה במוצאי מנוחה יושבים ודנין אותן הנשמות הנפטרים בשבת העבר. וראה בחזיונו, איך שעברו כו״כ נשמות כאלה, והבית דין דנו עליהם, וכאשר הכריזו שהוא צדיק, נעשה רעש ושמחה גדולה, וצעקו חיילי מרום פנו מקום בגן עדן. וככה עברו כבני מרון נשמות רבות לפני הבית דין בעת ההיא.
ובתוך אותן הנשמות, היה איש זקן אחד כבן שמונים שנה, שהיה לו בית מרזח בסמוך לעיה״ק צפת, והתנהג בדרך הישר והטוב, שנפטר בשבת קודש זה העבר, וכאשר דנו עליו, יצא הכרוז שהוא צדיק, ויכנס לגן עדן.
בתוך כך בא מלאך ורוח אחד במראה שחור ואיום מאד, וצעק, המתינו נא המתינו באיש פלוני, הזקן מהכפר שסמוך לצפת, כי מום בו, ואני אני הוא היודע ועד: שפעם אחת, בא אליו לבית המרזח ערבי אחד בשבת קודש, וביקש למכור לו מין משקה (שמותר להם באמונתם), והוא לא רצה למכור מפני קדושת שבת קודש, אבל הערבי איים עליו שאם לא יתן לו דמו בראשו, ואז צוה שיקח לעצמו המשקה מבית המרזח שלו, והוציאה לחוץ והלך לדרכו. ועל ידי זה עבר עבירה של צד חילול שבת, ואיך יכנס נקי ובר לבב לגן עדן?
ולקול צעקת רוח רעה הנזכר, ישבו הבית דין של מעלה לדון זה, והמלאך מליץ הגיד וחיפש עליו זכות, כי נתן בלי ממון, וגם היה אונס של סכנת נפשות, ויצא הפסק, דעם היות שהוא ת״ח וצדיק, אבל בדבר הזה פגם בנפשו, ולפי שיטת התוס' (עיין במס׳ שבת דף ג. בתוס׳ ד״ה בבא דרישא, ושם בדף יט.), ישנו בזה נדנוד עבירה דרבנן, וע׳׳כ תהא נשמתו נדה וגם נעה שבע שנים, ועל ידי זה יצרוף כבור סיגו, ואח׳׳כ יכניסוהו לגן עדן.
ויהי כשמוע הקדוש בעל מקדש מלך את הפסק הלז, תמה מאד, דהלא אפילו משפט הרשעים אינו רק י״ב חודש, ולאיש צדיק ות׳׳ח כזקן הזה, בעבוד נידנוד חטא כל דהו, יגיע לו שבע שנים במשפט חמור כנזכר? ומאוד נכמרו רחמיו על הנדון הלז, ולא יכול להתאפק ויתיצב ג״כ לפני הב״ד של מעלה, ויען ויאמר לפניהם: ״נפשי תחת נפשו״, והנני מקבל עלי לסבול שבע שנים טלטול נע ונד, תחת השבע שנים של הזקן הנפטר הלז, ונקי ישוב לביתו לגן עדן העליון, לפי מעשיו הישרים. והבית דין קיימו וקיבלו והסכימו לעצתו, ונפדה אותו זקן מעונשו, והזקן הרכין ראשו בהבעת יישר כחו של הקדוש מקדש מלך, בעד רוב הטובה שעשה לו, ומיד הובילו את הזקן לגן עדן.
ואח״כ קול יצא מבית דינא רבא דלעילא, כי יתחילו עתה לעיין בדינו דהאי גברא (הבעל מקד״מ), אשר קיבל עליו במסירות נפש באמת עונש חמור כזה, לסבול גלות ז׳ שנים, בעבור אהבת ישראל, לאיש אחד אשר מעולם לא ראהו, ולא ידעו, ולא הכירו כלל, ועשה בזה מצוה נשגבה וחשובה שאין כמוה, ולמה יגיע לו עוד עונש. זו תורה וזה שכרה?
ועל כן יצא הפסק מהבית דין להקל מעליו עונשו שקיבל מעצמו, ורק יום לשנה יחשב, ותחת הז׳ שנים יהיו ז׳ ימים. והיינו שלאותו זקן הנפטר סמוך לצפת הנ״ל, יש לו שבעה בנים, ונגזר על הרב בעל מקדש מלך שילין בכל לילה אצל אחד מהבנים הנזכרים, ואחרי עבור שבע הלילות, יחשב לו כאילו היה נע ונד ז׳ שנים, וטוב לו אח״כ להתענג על רב טוב באה״ק, לאורך ימים ושנות חיים.
ויהי אחר כל הדברים האלה ויקץ הרב בעל מקדש מלך, וירא והנה הוא יושב בשדה, ושוב אין כאן לא בית ולא ארמון, לא חדרים לא שולחן ולא כלים מאומה, והאיש משתאה ומחריש לדעת מה זה ועל מה זה, והיכן הוא.
ויזכור את המקום אשר היה בש״ק, ואת המחזה אשר חזה בהקיץ ובחלום, וישא עיניו וירא ממרחק והנה אנשים רבים באים מן השדה וההר, ונרות בעששית זכוכית בידם להאיר על הארץ.
ובהתקרבם אליו, חקר ודרש באיזה מקום הוא כאן, ונודע לו שהוא בעיר הקודש צפת, והשדה, היינו ההר הזה, הוא בית מועד לכל חי. וישאלו אנשי המקום אותו לאמר, מי הוא ומאיזה מקום הוא.
ואמר אל תשאלו ממני דבר, רק הגידו נא לי, מאין באתם עתה באישון לילה, כל המחנה הזה אשר פגשתי.
וישיבו אותו דבר, כי בליל ש״ק העבר נפטר פה (בסמוך), אדם חשוב ת״ח זקן אחד בן שמונים, ועתה אחר עבור איזה שעות, בליל מוצאי שבת, הביאוהו לקבורה בבית החיים בצפת, והלכו ללוותו, וכעת ישובו לביתם.
והוא עמד מרעיד, בזכרו את כל המחזה בחזיונו בשבת בהקיץ ואח׳׳כ בחלומו, ותפעם רוחו בקרבו על אמיתת הדברים ממש, וכי כבר הביאוהו מהשמים כעוף יעופף, ממרחק עד הלום, למחוז חפצו לעיר הקודש צפת, אשר אוה למושב לו בקרבה. ולא ספר להם מאומה, רק זאת הגיד, באתרא דלא ידעי ליה, כי צורבא מרבנן הוא, וכי אינו יודע לאיזה מקום לפנות עתה ללינת לילה.
והיו ג״כ באותו מעמד בתוך העם, שבעה בנים של אותו זקן הנפטר, והתחילו כל אחד מהם לבקש את האורח הלזה שיבא אצלו ללון, והוא אמר, אל תהי מריבה ביניכם אודותי, והנני אי״ה למלאות רצון כל אחד מכם, להיות בכל לילה אצל אחד מהשבעה בנים, וכן היה, ונפטר על ידי זה מעונשו שקיבל עליו בחלום הלילה כנזכר.
והרב בעל מקדש מלך זכר את כל אשר נעשה עמו, וכאשר פתר בחלומו לא נפל צרור ארצה, ואח״כ אכן נודע בעיה״ק צפת, כי הוא איש קדוש בעל המחבר ספר מקדש מלך, וחי שמה בצפת עד עת הסתלקותו לחיי העולם הבא, ושם מנוחתו כבוד. ולא נודע איה מקום קבורתו ומנוחת קדושתו שמה.
וכל זה המעשה, סיפר הרב בעל מקדש מלך בהקדמה לחיבורו על מסכת שבת (כת״י) כנ״ל, וכתב שם כי רובי החידושים על המסכת, הם מאשר עלו ברעיונותיו אז באותו שבת, שלמד במסכת ובגן עדן של מעלה, ולקח מעץ הדעת שהופיעו לו מן השמים. תסמר שערות השומע זאת, מעוצם קדושת הבעל מקדש מלך זי ועכי״א״. עד כאן לשון הספר הנזכר.
ואנחנו הקטנים מה נענה אחריו…