התחייה הלאומית בשירת ר' דוד לקיים- ד"ר שלמה אלקיים-אוניברסיטת בן גוריון

ג.   היסודות הלאומיים בשירת יהודי מרוקוברית מספר 25

עד שנבוא לעסוק בר' דוד אלקיים ובתחייה הלאומית בשירתו, נאמר דברים אחדים על היסודות הלאומיים שהתקיימו בשירת יהודי מרוקו לפני שקמה התנועה הלאומית – יהודית באירופה. שירת יהודי מרוקו מהווה אמצעי חשוב כדי לבטא את היחס המיוחד המקשר את היהודי לארץ געגועיו. בעזרת שירה זו מבקש המשורר לבטא את התרוממות רוחו, את אהבתו והערצתו ל״ההר חמד אלהים". קשר זה יסודו בנטייה של שירת המאה הט״ז בצפון אפריקה אל הקבלה, שהעמידה את ארץ ישראל כסמל לגאולתה.

השירים מוקדשים בדרך כלל לירושלים ולמקומות הקדושים שבה ובייחוד אל בית המקדש "בניין הדור נאה עין שזפתו תתאוה תשתאה" (מתוך תהלה לדוד לר' דוד חסין, שיר חדש, יח. ע״א); לטבריה ולקברות צדיקים, שעל פי המסורת טמונים בה (שם, אוחיל יום יום אשתאה, יז. ע״ב). המשוררים רואים לנגד עיניהם את ירושלים של מעלה "סגולת כל מדינות / ארץ לא במסכנות / מזונות / לא תחסר כל בה / תמיד טובה יתרה (שם, אערוך שיר וזמרה, יז. ע״א) או"יפה נוף משוש תבל / תמיד אותה הוא דורש / דר ערץ / צבי היא לכל הארצות" (שם, שם). עתים, תוך כדי תפילה ובקשה להשיב את ירושלים לקדמותה, בא המשורר ומונה את שבחיה: "ארמון על משפטו / ושם כהן גדול חגור באבנטו" (ר׳ יעקב אבן צור, עת לכל חפץ, כ. ע״ב); צוארו של עולם / ההיכל משוכלל / גם דביר ואולם / ואפריון מושלם / זהב רפידתו(שם, שם).

לשיא ההתלהבות הגיע ר' דוד אלקיים שרגשות עזים וכיסופים לציון מפעמים בשיריו כאלו שאלם מתוך שירי ציון של ריה״ל.

ד.   רבי דוד אלקיים והתחייה הלאומית בשירתו

ר' דוד אלקיים (להלן רד״א) – נולד במוגאדור במחצית השניה של המאה ה-יט ונפטר בניסן ת״ש ־ נודע לחובבי השירה והפיוט במרוקו בכלל ולמשכימי קום לשירת הבקשות  (3 )  בפרט בזכות הקצידות (4) שפירסם ב״שיר ידידות", קובץ הפיוטים המרכזי של יהודי מרוקו, שהוא עצמו היה בין שלושת עורכיו –  שני העורכים האחרים הם דוד יפלח וחיים אפריאט. משורר זה היה איש אשכולות, בעל כשרונות אמנותיים. עסק בציור, בעיטור כתובות ובגילוף בעץ וכיוצא באלה, וכן הוא שימש סופר עיתונאי לש״ כתבי עת חשובים ־"הצפירה" וי׳היהודי".

3 – כינוי להתכנסויות בלילות שבת שבין סוכות לפסח. התכנסויות אלה הנוהגות עד היום, מוקדשות לשירה ופיוט. שירה זו מכונסת בתוך קובץ הפיוטים ״שיר ידידות״ שהוא גלגול משוכלל ומורחב של קובץ הפיוטים ״רני ושמחי״(וינה תר״נ). רד״א הוא אחד מעורכיו של ״שיר ידידות״ לראשונה נדפס במראכש בשנת תרפ״א. ר׳ חיים שושנה ההדיר אותו והוציאו תחת הכותרת ״אעירה שחר״.

4 – שיר ארוך, בעל תוכן מגמתי ומבנה מורכב. רד״א פירסם ב״שיר ידידות״ 24 קצידות על פרשות השבוע שבין ״בראשית״ ל״כי תשא״ והן מהוות כשליש מכלל שירתו. כל אחת עוסקת בנושא אחד מתוך הפרשה בשילוב דברי חז״ל מן המדרש ולעתים ממאמרי הזוהר והקבלה הלוריאנית. הן נתפרשו ־ פירוש ארוך ופירוש מקוצר – בידי ר׳ חיים שושנה. ראה הערה קודמת.

נושאי שירתו של רד״א המרוכזת ב״שירי דודים" אופייניים, בדרך כלל, לשירת צפון אפריקה: גלות וגאולה, שירי תוכחה ומוסר, שירים בשבח התורה ולומדיה ושירי שבת ומועד. אולם הנושאים שהעסיקו אותו הם נושאי התחייה הלאומית בארץ ישראל. נושאים אלה היו המסד לשירתו וגם הדחף לפעולתו למען הלשון העברית כחלק מן התחייה הלאומית. בחברה היהודית – המרוקאית, כבכל חברה יהודית אחרת, התקיימו יסודות לאומיים שנים רבות לפני שקמה התנועה הלאומית – יהודית באירופה. התקווה לקץ שעבוד מלכויות ולשחרור עם ישראל ביום הגאולה שימשה מרכיב מרכזי באמונותיה של חברה זו. תקוות משיחיות אלה, שכבשו את שירת יהודי מרוקו, ושמשורריה שעבדו להן את מחשבות לבם חוזרות ונשנות כמעט בכל אחד משירי רד״א. אך, הוא קשר אותן לתחייה הלאומית ולרעיון הציוני ששבה את ליבו.

בשירים אחדים מעלה המשורר על נס את מפעלה של התנועה הציונית ומתפלל להצלחתה:

יהּ שוּב שבוּת עם ועבודת הלוי

ותנועת ציון תצעד ותציץ בימי זריחתן

 (מתוך שירי דודים, "פיוט על הגאולה" ועל תאוות ראות המקדש", עמי 157 -159).

וכן:

בּין רוזני ארץ נקוּמה נתעודד

גם דברי פינוּ כנבוּאַת אלדד ומידד

וחכמתנו תנהר כשמש לא בא אָץ

חיש יזרח / וציץ יפרח

חפשי יתנשא / כימי רב מנשה

תנועת ציון תצלח יוצא חלוּצהּ

(שם, איה שוקל, איה סופר עת קץ, עמי 160- 161).

בקצידה לפרשת וארא "אל יושב שמימה" (שם, 74 – 77) מתוארות המכות שהביאו משה ואהרן על פי דבר ה'. בסיומה של קצידה זו מקדיש המשורר מחרוזות אחדות לגאולה, העתידה לבוא חשבון מר עם אומות העולם: "האומרים ערו ערו את כל בתימו"; השפעת "טל חיים ודעת בו רבים יחכמו"; השבתת מלחמות "בין עם ועיים"; ביאת משיח ובנין בית המקדש. הוא חותם קצידה זו בחישוב – הקץ כפי שמובא בזוהר:

קץ פדות נשלמה / חשבון ששים

 עוד ששים ושש / נקוה בו יושלמו

(ומעיר בשוליה: "שיר זה היה בשנת 5660 [1900] וכל העולם היו מצפים לביאת המשיח כנאמר בספר הזוהר… ״ כאמור לעיל(פרק ג) בקיץ של 1900 נוסדה במוגאדור, עירו של המשורר, אגודה ציונית בשם "שערי ציון". הקמתו של ארגון זה זכתה לתיאור מרגש בידי המשורר עצמו בכתבותיו לשבועון העברי ציוני דתי"היהודי". רד״א היה פעיל בארגון זה ואף נבחר לשמש כמזכירו בלשון העברית. כמשורר היטיב לתת ביטוי לאירועים שהתרחשו בעולמה של יהדות העולם. שמחה עזה תוקפת אותו לאחר הצהרת בלפור, שבה הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל. הוא מביע אותה בשיר "תודה להשי״ת עם שנתנה ארץ ישראל לבניה על ידי מלך אנגליה ירייה [ירום הודו]"

אזכיר בלשוני נסים ונפלאות / יפצחו ההרים רנהּ

תלאה כל עט לספרן / חולפות יום יום ראו עינינו

הודו לה' כי טוב כי לעולמים חסדו

 ראה בעוני אל חי ויקם מעפר

כי קנוא נתקנא על ארצותיו לטהרן

 ולנקות הר מנו אסרנו

(שם, אזכיר בלשוני עמי 233 – 234)

כמו כן חיבר רד״א פיוט "על התמנות הרב הגדול ראשון לציון כמוהר״ר [כבוד מורנו הרב] יעקב מאיר הי״ו חכם באשי:

ראשון יחיד בשוּם משרה על כתפות הדום לציון

ראשון על עדה וכתרה הוד מלכות הובא לציון

(שם, עמי 136).

אף כי אין פרטים מזהים אודות הרב מאיר בשיר זה, ואפשר שלא ידע הרבה אודותיו, די באירוע כדי להביא את המשורר לידי התפעמות.

הרב מאיר ידוע גם בפעילות באגודה ״שפה ברורה״ להפצת הדיבור העברי. ראה א׳ אלמליח, הראשונים לציון, ירושלים, תש״ל, עמי 350 – 359.

בתוך אווירה ציונית זו תופסת הלשון העברית מקום של כבוד. הוא מתנה בשירים רבים את דבקותו העמוקה בה. הוא מעלה אותה על ראש שאיפות חייו ומתוודה באהבתו אליה:

"בת מלך היא וּבהּ תשוקתי, והיא סגולת נפשי ברגשתה, טרם בּ א עליה הכּורת […] יומם ולילה רוחי ונשמתי, כּהרה ללּת אספר בּמגלּתה, שופך תּחנּה ועתרת […] תמיד בּאַהבתהּ שוֹגה, ותאותהּ בוערת בקרבי בעתתו. / עד אשר משמחתה הרביתי בכיתהּ נתר לבי, נעתק מחרדתו / איכותה ומהותה, ראשיתהּ ותכליתהּ, ייעף ייגע שכל מידיעתו." (עמי 150).

וראה השיר ״שפה יפה כפרח גנה״ (עמי 221).

אולם, הוא מתנחם בכך, שסופה לקום לתחיה, לשוב לימי נעוריה, למלא את ייעודה ולשוב לכבודה כימי ילדותה בעת ששימשה את הנביאים בחזונם:

"עורי שפת אמת, שפה ברורה, שפה בין השפות מה לך נרדמת? שובי לימי נעוריך הדורה, התנוססי, ואל תהי נכלמת. תחת היות בחייתך צרורה, תתנשאי בתוך עמך נעצמת […] ובנות השיר, תוך עלמות בשורה, כבתוכך מעשה רקמה נקסמת. ילדתך בין נביאים נצורה, בך נאמו ואת להם נואמת. קומי אורי פנת יקרת כמנורה, בעזרת נדיבים אל לך נעלמת יש תקוה לאחריתך שמורה, כימי מרדכי ואסתר נחתמת" (עמי 222-221).

 

                             י׳ שטרית הסיק שרד״א ״הכיר היטב את מפעלו של אליעזר בן יהודה דרך העיתונים שראו אור בירושלים והגיעו למוגאדור״. ראה שטרית, מודעות, עמי 148 והערה 138, עמי 166. אף כי הדבר מסתבר, אין על כך עדות בשירתו.

ברם האהבה ללשון אין די בה. עליו לטפחה ולהכשירה לשימוש. בכמה כתובות בשיריו הוא מדגיש את קוצר לשונה של העברית לעומת עושרה של הערבית: "פיוט זה [נמס אולמי, עמי 182 – 183] על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ולמשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערביים וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה". "קוצר שפתנו הקדושה"  לעומת עושרה של הערבית מעורר את קנאתו כמשוררים הערבים, שלשונם מאפשרת להם חופש תמרון וחופש הבעה: "ושפת אום ואומתה מושכים בהרחבתה / מושך בה איש מלה כאותו ושפת עמי קצרתה / נעלמה ארוכתה,  סודה אם ידע איש אותו" (עמי 150). וכן: "ובכן שירי הערב רובם מתיפים ונמתקים מפני שיש להם החטפין והרבה. לכן חטפיהם יבואו מתוקים הרבה וערבים של שיריהם וניגוניהם" (עמי 144 – הערות שוליים).

הלשון העברית מציגה אמנם קשיים, אך החסרון אינו בלשון עצמה אלא באי ידיעתו אותה לאשורה "לבד סודה אם ידע אותה איש" (עמי 150). העברית המקראית לבד אינה מאפשרת לו לתת דרור לעולמו הרוחני: "ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ך לבד , ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאות המשורר להוציא רוח שירתו כאותו" (כותרת לשיר "דורש ממרום חן לשירתי" – עמי 150). הוא זקוק למקורות נוספים שיספקו את דרישותיו: "ולכן תמצא לפעמים מלים עמוקים מן הפשט. ואל תאשים אותי כי כשתעמיק בהבנה תמצא כי כוונתי על דברי חז״ל או מן המדרש או מן הדקדוק […] וצריכים אנו לשים אותיות ומלות נופלות על משקלם כאשר דיברנו לעיל כדי שיהיה השיר כלול ורגיל בפי כל מצד ידיעתו בניגון ערב כי בעו״ה [בעוונותינו הרבים] ניגון ישראל לא נדע ולא נשמע" (פתיחה לדיוואן, עמי 30). בפתיחה זו ניסח למעשה את חשיבותו הלשונית. אם תמצא בלשונו חריגות מן"הפשט" של הכתוב במקרא, חזקה שיש לכך יסוד. כל חידושי הלשון והתצורות מעוגנים היטב בל״ח או על-פי הדקדוק. התנצלותו של המשורר על כך שנאלץ לחרוג מן המקובל נועדה להבטיח את שלמות התבנית והניגון של הקצידה בעלת הצורה והמבנה המורכבים ״.

בסיכומו של דבר רד״א מבקש לראות את הלשון העברית לאורך כל קיומה כזהות אחת. כל רובדי הלשון בתקופותיה השונות מהוות חטיבה אחת. מעתה עליו לנצל לא רק את לשון המקרא ולשון חכמים, כפי שנהגו קודמיו, אלא גם את האוצר הכמוס בשירת הקודש כדי למלא "תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו" (עמי 150).

עד כמה השתוקק המשורר לעלות ארצה, להתדפק בעפרה ולשמוח בשמחתה נראה בקטעים הבאים מתוך שירתו:

יצדיקני בעודי חי אנשק אבניו

ועציו אדרוש שלום פרציו

ואחונן עפרו

(אהמה ליפה נוף, עמי 199)

ועת אשתומם אזכור ואהום

כל עמים לה יובלו

חלו ול א יחדּלו

נקהלו ויצהלו

הותץ מגדלי

(שם, עמי 200)

סגנונו של רד״א המפליא בעשירותו, התוודעות לרבדים השונים של הלשון העברית, להיטותו אחרי חומרים שנזנחו על ידי קודמיו, כל אלה הם חלק ממודעותו לשינויים שהתרחשו בקהילות היהודים בעולם. למודעות זו נתן רד״א ביטוי כפי שלא עשה אף משורר מצפון אפריקה בזמנו, לפניו ואחריו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר