תוכן נבואתו של מוחמד בתקופת מכה הראשונה
תוכן נבואתו של מוחמד בתקופת מכה הראשונה
כאשר קוראים את כל 42—43 הסורות מתקופה זו ברציפות מתרשמים שבשעה שרוחו של מוחמד קמה לבשר דבר אללה, אחרי אותה הפסקה שדיברנו עליו לאחרונה, כבר נשא בחובו מחשבה דתית שלמה; אמנם, פשוטה מאוד, גולמית היולית, אך פסוקה וחטובה. יש לזכור, שמוחמד אמר דבריו מתוך מצב של הסתלקות הדעת, אך גם לאחר מצב של הסתלקות הדעת. מה שיש לפנינו בקוראן אלו הן נבואות, כלומר: דברים שמוחמד האמין כי הם דברים שניתנו בפיו ורצה שאחרים יאמינו גם הם בכך. אולם נוסף על כך, מוחמד, כפי שתמיד מסופר בביוגראפיה שלו הטיף, הוא דיבר עם אנשים, הוא הסביר, ואנו — בין השיטין, בין הסודות הקדומות והמקוטעות האלה — יכולים להבין את תוכנה של הטפה דתית זאת. נקל לראות שמלה בודדת, הנראית כאילו אין לה שום חיבור וקשר עם דברים אחרים, אינה באמת אלא פסיפס אחד בתוך המוזאיקה, שהיא תמונה ברורה ובנוייה היטב.
הדחיפה הראשונה לאמונת מוחמד היתה האמונה שבא קץ העולם ושיש להכין לכך את בני עירו. מוחמד האמין, שקץ העולם הפיסי קרב, שיום הדין הגדול בא עם תחיית המתים, היום שבו יחדל הטבע, כמו שאנו מכירים אותו, ויבוא עולם אחר. זאת רואים כמעט בכל שורה בפרקיו הקדומים של הקוראן; אלא שמוחמד לא היה כמו ה״חַנִיף״ פרט בודד- الحنيفية هي دين إبراهيم، مؤسس الديانات الابراهيمية., כי אם איש שמתחילתו היה מנהיג לפי טבעו, איש שלא חשב רק על עצמו ועל תיקון נפשו, אלא איש שקודם כל חשב על עירו ועל עמו. ואחזה אותו פלצות: הנה ליהודים ולנוצרים דרכי גאולה, היו בידיהם ספרי קודש אשר לימדו אותם איך ללכת בדרך הישרה כדי להינצל מדינה של גיהנום, כשיבוא העולם האחר, ולנו, לערבים של מכה, אין. על כן אנו רואים בראשונה אצלו אותה בהלה, שאנשי מכה אינם מבינים אותה. הם אינם תופסים על מה ולמה הוא כל־כך חרד. הם אנשים כל־כך בטוחים בעצמם. הם מתגאים ומאמינים — כפי שהוא אומר — שהונם הוא מעוזם (סורה 96, 7). הוא מדבר על איש, אשר צובר רכוש חושב שרכושו מנציח אותו ומאמין כי שום אדם ושום דבר לא יכול לו(סורה 5,90). כל אהבתם של המכאים היא רק לכסף (סורר. 102, 1), ולכן הם מרמים זה את זה, עושקים את היתום והעני, כי הם אינם יראים דבר.
כדי להינצל מן הסכנה צריך היה להכירה. לפיכך אנו שומעים שבתקופה זו מרבה מוחמד לבאר, להתרות, להעיד, שהאש תפרוץ בקרוב. הוא מזכיר את אשר שוכחים, ובשורתו אינה אלא הזכרה והסברה לבני־אדם. על כן, עיקר תוכנן של הסורות הקדומות הוא פלצות מאימת יום הדין; לא של גיהנום, אלא של יום הדין, של הרגע שבו יאבד העולם הפיסי ויתחיל עולם אחר. מוחמד מתאר אותו כאילו כבר בא, כאילו הוא היה נוכח בו. כל הפרטים נמצאים באפוקליפטיקה היהודית והנוצרית, אלא שיש כמובן להוסיף להם הרבה חומר מן התלמוד והמדרשים. תחילתו בקול שופר, כמו שכתוב בספר צפניה (פרק אי, טו—טז) כשבא התאור על יום ה׳ הגדול הקרב: ״יום שופר ותרועה״, ״יום חושך ואפלה״. השמים מתבקעים או נגולים, השמש תאסף, הכוכבים יחשכו או יפלו, כמו שכתוב בספר ישעיהו(ל״ד, ד): ״ונמקו כל צבא השמים ונגלו כספר השמים, וכל צבאם יבול״. השמש תאסף — כמו שכתוב בספר יואל פרק ב׳, י. (אפשר להזכיר כהנה וכהנה תיאורים מן הספרות הקדומה, החל בספר ישעיהו וספר יואל ועד ספרות הגנוזים). ובלשון הקוראן: הרים יועתקו כבקומם ויהיו כפשתן מנופץ. הארץ פולטת את עמוסיה (כלומר: המתים קמים מקבריהם. הביטוי ״הארץ פולטת עמוסיה״ מסורה 82, 4 — מצלצל כתרגום דברי רבי תנחום מאדרעי, אמורא מהמאה הרביעית: ״וארעא תפקידיה תפלט״ — ירושלמי, (מסכת ברכות ט' ע״א). איש בורח מאביו ומאמו ומאחיו. בני־אדם רצים מקבריהם כמו בתחרות ומסתדרים חבורות חבורות, צדיקים לחוד ורשעים לחוד. אללה בא עם מלאכיו גדודים גדודים, ואז יהיו פנים צוחקות ופנים חפויות מבושה. המאזנים ־תובאנה, הפנקסים ייפתחו. ואשרי מי שיתפוס את ״ספרו״ (פנקסו) בימינו, ואוי למי שצריך להחזיקו בשמאלו. לפושעים אסור לדבר ואין הם יכולים עוד להתנצל. השליחים יהיו נוכחים והם יעידו שהם דיברו, אך הפושעים לא שמעו. ביום ההוא דביק כל אדם בשלו, ואין נפש שתוכל לעזור לאחותה, ולא תועיל בקשת רחמים ההוא.
עצם העונש על הרשעים ויסורי הגיהנום גופם אינם תופסים מקום בנבואת מוחמד בתקופה הראשונה. בתקופה זו מרוכז הכל בעצם הרקע הזה של סוף העולם ושל יום הדין הגדול.
מלבד הגמול העתיד לבוא מעיד מוחמד על אובדן הרשעים, שאינם מקבלים את דבריהם של שליחי אללה בעולם הזה. כך אבדו שני עמים ערביים (עַאד ות'מוד). אולם ביחוד משתעשע מוחמד בתקופה זו בסיפור על אובדנו של פרעה ( פִרעַון). מדוע פרעה היא הדמות החביבה עליו כדמות רשע שאינו מקבל דבר אלוהים ? — משום שהשליח המקובל עליו ביותר בתקופה זו הוא משה רבנו.