תורת אמך" מנהגים לימי הצומות והתעניות בין המצרים, ט' באב, אבלות.
הקדמה ישתבח המפואר ויתרומם הנישא, אשר בחר בנו מכל אומה, ונתן לנו תורה תמימה, שלמה עמוקה וחתומה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ימה, שבעים פנים לתורה עץ חיים למחזיקים בה, מאירת עיניים ברה כחמה, תוציא לאור כל תעלומה. דיברות פיו הנחילנו, בהגלותו בסיני עלינו, ירדה תורה לעינינו, בזכות אבותינו הנחילנו, אשר בדרכם צועדים אנו, לא סרנו ולא זענו בדרכינו, מתורת אימותינו, זכותם תהיה מגן וצינה לנו ולבנינו, אכי"ר.
איתא במדרש שחמה ולבנה נבראו שווים ונתמעטה הלבנה על שקטרגה שאי אפשר לשני מלכים בכתר אחד ופרש רש"י )בראשית א, טז(, ואע"פ שהייתה לה נפילה 
גדולה בימי העולם שאורה היה כה רב ממש כאור החמה ועתה היא קטנה וזעירה, בכל זאת ממשיכה היא להאיר מידי חודש בחודשו ולמלוך בממשלת הלילה.
מהיכן שואבת הלבנה עוצמה זו להתחיל כל חודש מחדש?? אלא הסוד הוא שלעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. והנלמד הוא כדברי דוד המלך ע"ה שאמר בתהלים "ועוד מעט ואין רשע והסתכלת על ממקומו ואיננו" )לז', י'(. להסתכל תמיד בטוב על כל אחד, ובכלל הברכה יקח אדם גם את עצמו לכף זכות.
בשבח והודאה לחי עולמים יתעלה שמו לעד, שזיכנו ברחמיו הרבים, להוציא את גיליונות "תורת אמך" על המועדים ופעמים רבות נאלצנו לקצר או להשמיט הלכה ומנהג מחוסר מקום ועתה בס"ד זוכים להוציא קונטרס "תורת אמך השלם" לימי התעניות, בין המצרים, תשעה באב, וצרפתי הלכות ומנהגי אבלות.
ואע"פ ששמעתי מבעלי דמיון שאין להתעסק בהלכות אלו, אך מאחר שראו ענינו פעמים רבות בבית האבלים שנוהגים הפך הלכה והמנהג, והיו פעמים שנשאלתי בעניינים אלו ולא ידעתי או שלא נמצא בספרי המנהגים ולכן העלתי הדברים על הכתב, למען תהיה משנה סדורה לנצרכים אחר אריכות ימים לכל עם ישראל. שהרי סוף האדם למיתה. וכתב בספר חסידים )סימן רס"א(, אהוב לך את המצווה הדומה למת מצוה, שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה, או תורה שאין עוסקין בה… ואם תראה שחוששים ללמוד גמרא מסכת מועד ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, שאין לה קוברים. ואהוב אותן מסכתות ואותן הלכות שבני אדם אין רגילים בהם וכו' אלא כן יעשה הרוצה ללמוד אותה, יתפלל להקב"ה שלא יארע דבר רע עכ"ל הטהור. לכן אין לי ספק שאין בית מדרש ללא חידוש. ואע"ג דמנהגים אלו רבים הם, השתדלנו להביא זעיר פה זעיר שם ממה ששמענו מרבותינו שליט"א.
וזאת למודעי שלא באנו ח"ו לחלוק על שום פוסק או ת"ח, אלא ציווי שמירת המנהגים גרידא מונח לפנינו, כמצות הכתוב הוא, שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך, דהנה יש המערערים על מנהגינו ומבטלים אותם במחי יד, ללא שום חקירה או דרישה בנושא וכתבו הרבה מחכמי ישראל על נושא זה, כמובא בהקדמה לספר מגן אבות )בפתח דבר עמ' ט"ז( בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א שכתב )בספר שרשי מנהגי אשכנז ח"א דף 81 )וז"ל זו היא מכה המהלכת בימינו, שאנשים עוזבים את מנהגי אבותיהם, זו היא עוולה גדולה. עיי"ש באורך. וכן שמעתי בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל אודות מנהגי המערביים בארץ ישראל, דכל מנהג שנמצא קהילה של מנין אנשים יוצאי המערב הפנימי, עליהם לחזק ולקיים כל פרטי התפילה ומנהגיה כפי שעשו אבותיהם בלא שינוי כלל. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל שציבור יוצאי מרוקו עליהם לברך על ההלל בר"ח אע"פ שמנהג א"י אינו כן. ולך נא ראה בספר חסידים )סי' קי"ד( שכתב וז"ל: המשנה מנהג ראשונים כגון פיוטים וכו' עובר משום אל תסיג גבול עולם אשר עשו אבותיך. לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, עכ"ל. וכתב עוד מרן הרב שמש ומגן )ח"ב ריש סי' ל"ד( ואני בבואי לארץ ישראל לא שיניתי אפילו כל דהוא מהמנהגים שנהגתי במרוקו. ועוד כתב שם )ח"ג סי' פ'( בשאלה שבא חכם ורצה לשנות מנהג מרוקו שלא יאמרו במה מדליקין לפני לכה דודי אלא אחרי, והשיבם הרב דאין לשנות המנהג ואין ראוי לזלזל במנהגי ישראל,ובפרט כיון שגם בבואם לא"י המשיכו במנהגם הקדמון, דודאי אין שום אחד רשאי לשנות מנהגם ואפילו יהיה נגד הקבלה, ע"כ.
ועוד ידוע חשיבות שמירת מסורת מנהגי אבותינו שהמה כמלאכים נידמו, כמובא בסידור "קינות אבותינו" לר' מאיר אלעזר עטיה הי"ו )עמוד 02 אם למסורת הערה 4 )בשם רבינו הגדול כמוהר"ר ר' אליעזר די אבילה זצוק"ל בשו"ת באר מים חיים (דף ע"ט סוף עמודה ד'): והרבה מאלו המנהגים שיש להם על מה שיסמוכו, אע"ג דלית הלכתא הכי, ומכל שכן בדבר שלא נקבע להלכה בו, שיש לנו לילך אחר המנהג וכו', דדוקא מנהג שיש לו על מה לסמוך הוא דאזלינן בתריה "ובתלת זמנין נקבעיה הלכה על פי המעשה" וכו' עיי"ש.
ובצאתי מן הקודש, אצרף ברכתי לחבריי וידידיי העוזרים והמסייעים עימי, בכללם יתברכו כל המאירים והמעירים על הנכתב ועל כולם לומדי כולל ערב לבעלי בתים "תפארת מיכאל אלעד" וכן השעורים שאנו מוסרים בס"ד במספר בתי כניסות בעיר אלעד ת"ו, שעל ידם זכינו לברר שמעתתא אליבא דהלכתא. ופעמים רבות פנינו לתלמידי חכמים להכרעת הסוגיא.
וכאן המקום להודות לגאון עוזינו ותפארתינו מורינו ורבינו משיירי כנסת הגדולה הרה"ג ר' יהושע מאמאן שליט"א בעל העמק יהושע ז"ח, זקן רבני מרוקו ומלפנים רב וראב"ד במרוקו, ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך אכי"ר,
לבנו הרה"ג ר' רפאל עמרם מאמאן שליט"א.
להרה"ג ר' משה אוחנונא שליט"א (אב"ד פ"ת), הרה"ג הרב ציון באורון שליט"א (חבר ב"ד הגבוה לערעורים). וידידי הרה"ג רבי מאיר אסולין שליט"א רב ק"ק תפלה לעני קרית גת.
הרה"ג ר' יחיאל בוחבוט שליט"א מלפנים רב ק"ק חסד לאברהם קזבלנקה ובארץ רב העיר קרית שמונה, וכן רבי שלמה פחימה שליט"א תלמיד הסבא רבה הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל רב ק"ק אולדמנצור.
ואחרון החביב לידידי רבי ברוך סבאג הי"ו שעבר על כל הקונטרס וסילק כל מכשול והעיר את עיניי במספר סוגיות חשובות, ואף ערך את כל הקונטרס. ישלם ה' שכרו ויתברכו כל ב"ב.
וכאן המקום לברך להצלחת ידידי, רבי דוד אלמליח שליט"א וב"ב – מפריז, רפאל לוגסי וחביב כלפון הי"ו וב"ב מהרה יזכו לזקש"ק, אביעד בן שלוש הי"ו וב"ב מלוס אנג'לס, שאול סופר הי"ו וב"ב – מפריז, ומפיצי השיעורים די בכל אתר ואתר, אשר פרץ הי"ו עורך ומפיק השיעורים וב"ב, מנהל אתר דרכי אבותינו מן המערב.
נפתלי אזולאי וב"ב, מנהל אתר "מורשת מרוקו". אליהו (אלי)פילו הי"ו וב"ב מנהל האתר "מורשת יהדות מרוקו" וידידי אברהם מקייס הי"ו וב"ב, מנהל אתרנו "אור חדש".
המצפה לביאת משיחנו שיחוננו, ובבואו תחזינה ענינו
הצב"י אברהם אסולין ס"ט
אלעד יע"א. תמוז תשע"ג
סקירה על הספר " שבח חיים " ביהודית מוגרבית – יששכר בן עמי
ה. מציאות היסטורית וגיאוגרפית
מהי המציאות ההיסטורית והגיאוגרפית העולה מהסיפורים שבקובץ ? מחציתם של הסיפורים מתרחשים רק על אדמת מרוקו. תשעה סיפורים מתרחשים באותו זמן במרוקו וכן בא״י. שבעה סיפורים קשורים רק לירושלים, חמישה לא״י בלבד ועוד חמישה לארצות אחרות, כגון ספרד, איטליה, אנגליה, הודו.
מן הראוי לציין שגם כשמדובר בארצות אלו שמחוץ למרוקו, אין שום איפיון ספיציפי לאותה ארץ. מלך איטליה או ספרד חושב ומדבר באותו סגנון כמו היהודי ממרוקו. עולם הערכים שלו דומה לזה של היהודי. הגוי מרחם על ילד נעזב אם כי ברקע קיימת ידיעה שהוא גירש את ההורים, אבל ידיעה אחרונה זו מוצנעת, כי היא מפריעה להתפתחות העלילה. בא״י מתואר כפר שהוא הכפר האופייני במרוקו ובנוי בדיוק באותה מתכונות. הגוי אוכל רק כשר (סיפור מס׳ 22). בסיפור על משפט שלמה (מס׳ 32) האנשים יושבים ושותים תה כמו שמקובל במרוקו.
החיים המשותפים בין היהודים והמוסלמים באותה סביבה, גרמו בודאי לפעמים לבעיות לא קטנות. הסיפור הבא שכדוגמתו אנו מוצאים בספרות העממית, מספר על ר׳ יהושע פינטו שהולך בלילה להתפלל ובטעות במקום לדפוק בדלת חברו, דופק בדלתה של מוסלמית. האחרונה המוקסמת מיופיו רוצה להכניסו בכוח אליה והוא מסרב. אז היא מעלילה עליו שרצה להתנפל עליה ומיד מוסלמים אחרים מוכנים להעיד שהדבר נכון. במקרה נכח המלך (מחופש כמו הרון אל־רשיד בזמנו) וראה את כל המחזה ולמחרת מוכיח אותה על השקר ומעניש את כולם (סיפור מס׳ 95 וכן סיפור מס׳ 4). תפילות היהודים בלילה כנראה הפריעו למוסלמים. בסיפור מס׳ 64 מכריז הויזיר שאסור ליהודים ללמוד תורה בלילה מפני שהחכם מפריע לו לישון. החכם הופך אותו לחמור ורק לאחר התערבות המלך מחזיר לו את דמותו. לא מעט עלילות שוא נרקמו נגד היהודים וכל פעם חכם אחד נרתם להצלת היהודים (סיפורים 15, 77, 80). הדבר מסתכם גם בהסתה גלויה נגד היהודים וכן בהטלת מבחנים או ויכוחים. מובילים את השולטן בלילה והוא שומע איך היהודים קוראים פסוק מהתורה ״איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה״. ואז השולטן מגיש אולטימטום ליהודים: יביאו אדם שיבצע זאת הלכה למעשה או שישמיד אותם. ורק הודות לעזרתה של ילדה מ״בני משה״, היהודים ניצלו(סיפור מס׳ 99).
יחד עם זאת גם המלך וגם מוסלמים אחרים מזדקקים לעזרת החכם. הם פונים אליו והם תמיד נענים (סיפור 83 ועוד). הם עושים זאת מפני שהם משוכנעים לגמרי שתמיד החכם יוציא משפט צדק גם כשמדובר במקרה שהיהודי הוא המרמה את הגוי, ואכן בסיפור מס׳ 47 יש לנו מקרה כזה שיהודי מקבל כסף מגוי שבטח בו והוא מתנכר לו. אף אחד, לא המלך ולא השופטים המוסלמים, אינם מצליחים לפתור לו את הבעיה עד שהוא פונה לרב היהודי המגלה ברוב חכמתו את התרמית של היהודי (ראה סיפור דומה ב־48). תחרות זו בין היהודים והמוסלמים קיימת כמובן גם בתחום המקצועי. הצורף המוסלמי לועג לצורף היהודי שאין לו במה לחוג את חג הפסח (כנראה שלא היתד. עבודה ליהודי בו בזמן שהמוסלמי עבד). תוך כדי עבודתו עפה חתיכת זהב מהמוסלמי ונופלת באופן פלאי אצל היהודי שמודה לה׳ על העזרה לחג(סיפור מס׳ 71).
סיפורים רבים מאוד מספרים על פגיעות גופניות ואחרות, העלבות אישיות וכוי. בת המלך יורקת על החכם ואז צומחות לה קרנים (סיפור 54). מוסלמי הממונה על השוק אוסר על יהודי ללכת עם מכנסים כמו שיש לו וגם הוא בא על עונשו(סיפור מס׳ 7).
ויכוחי דת רבים נסמכים על דברים עקרוניים בתחום הפילוסופיה. המלך מתנגד לפסוק מהתורה ״כרחם אב על בנים״ וטוען שדוקא האם היא המרחמת. החכם לוקח אותו לאשר. עניה שמסכימה למכור את חלקה בבת תמורה כסף והאב מסרב (סיפור מס׳ 85). פעם אחרת מתנהל ויכוח בין שניהם: האם ההרגל, הטבע, יכול להשתנות? כהוכחה לתיזה שלו שהטבע משתנה מציג השולטן בהתפעלות לאורחו חתול מאולף שמכין ומגיש תה. אבל ברגע שהחכם משחרר כמה עכברים, מיד קופץ החתול ושובר את הכלים הנאים לאכזבתו הרבה של המלך (סיפור מס׳ 28).
Le mariage traditionnel chez les juifs marocains – Issachar Ben-Ami
A Sidi Rehal, la mère de la mariée, quand elle n'est pas inquiète au sujet de sa fille, dort chez elle. Jeudi, très tôt le matin, elle va offrir aux mariés un litre de lait, des qràsel– Le singulier est qersûla. C'est un petit gâteau en forme de couronne, croustillant, fait ici avec de la semoule et enduit d'oeuf.– et un bouquet de menthe. Elle lave le visage de la mariée, qui ne peut quitter son lit. La famille du jeune homme, de son côté, présente un plateau contenant une théière, des gâteaux, des oeufs durs et des fruits secs. Les jeunes gens et les islan viennent prier avec le marié et on leur sert un petit déjeuner. Durant toute la journée, selon l'expression locale consacrée, "le thé travaille". En effet, tous les visiteurs sont tenus
de boire un verre de thé. Vers dix heures, les jeunes amies de la mariée lui apportent leurs cadeaux. En partant, elles reçoivent un sachet avec des bonbons, des noix et des gâteaux. Les islan offrent aussi de l'argent au marié. Vers cinq heures de l'après-midi arrive le "dhol asbâh", se composant de vingt à vingt-cinq plateaux portés par les tamzwarât, et contenant des habits, des bijoux, des ustensiles de ménage, des gâteaux, de la mahia, etc. Ce sont les cadeaux des parents de la mariée. La mère soulève sa fille du lit et la dépose sur la table dans la chambre voisine. Après le transport, elle lui offre un petit bijou en or. A ce moment, le marié s'approche et baise respectueusement la tête de sa belle-mère, geste qui est imité par sa femme. Dans la matinée, le rabbin, accompagné de deux témoins, vient examiner le linge tâché. – Cest une visite que la famille du marié impose au rabbin, qui examine si le sang est celui de la jeune fille ou celui d'une bête égorgée. – Quand l'examen est positif, il dit: "Bonne augure, nous n'avons rien à dire". C'est alors que la mère de la mariée montre le drap à toute la famille et le garde.
Vendredi, on permet à la mariée de quitter son lit et de faire une entrée à la cuisine. Elle peut, si elle veut, aider aux travaux. L'après-midi, une tamzwarâ lavera la jeune épouse et lui mettra du hârqôs. La mariée se couvre le visage. On élève aussi une balançoire dans la cour, pour la céremonie du lendemain.
Samedi matin, pendant que les hommes sont à la synagogue, toutes les femmes de la famille viennent chez la mère de la mariée et chantent autour d'un plateau, où est déposé le linge maculé. La mère charge le plateau sur sa tête, et, accompagnée des femmes, rend visite aux voisines et amies, occasion qui donne lieu à une distribution de mahia, de dattes et de bonbons. Chaque femme essaye d'attirer chez elle le groupe, car c'est un honneur pour elle de l'acueillir. Seules les jeunes filles s'enduisent leur yeux de ce sang.
Cette action, selon la croyance locale, accélérera leur mariage. Si la mariée ne jouit pas d'un bon renom, les jeunes filles s'abstiennent de le faire.
Les femmes chantent, dansent et poussent des zgarit. Après cette tournée, elles se retrouvent chez la mariée. On apporte une shina préparée spécialement pour le jeune couple; la mariée la découvre, goûte et dit: "malha, malha!". Elle en offre à ses amies et à toutes les assistantes.
De la synagogue, le marié, accompagné des islan et de nombreux invités qui chantent en son honneur, se présente chez ses beaux-parents, afin de les inviter au déjeuner. Sa belle-mère lui remet un louis d'or et deux pains de sucre. Tous les participants au déjeuner apportent leur shina. L'après-midi, pendant que la mariée se réjouit à la balançoire et qu'une vieille femme lui chante, ses amies collent au front de la chanteuse des pièces de monnaie.
Coutume identique chez les Berbères tunisiens. Voir H. de Montetv, op. cit., p. 63.
Mercredi matin, le marié va au marchéet, au retour, offre à sa femme un drap avec sept noeuds qui contiennent du henné, des dattes, des noix, du savon, des beignets, 'kdr et du khôl. Les islan viennent ouvrir les azdllumin de la mariée et lui remettent de l'argent. On emmène ensuite les mariés au ruisseau. Là, les parents servent du couscous et des oeufs aux invités. Les mariés répandent leur part sur la surface de l'eau. Les islan pèchent cinq petits poissons que la mariée doit avaler. Au retour, les femmes appliquent, en chantant, du henné sur la tête de la jeune épouse. Le soir, en présence du rabbin et de plusieurs invités, on célèbre de nouveau les "sept bénédictions". La mariée est maintenant libre de sortir, mais elle ne quittera pas encore la maison. C'est seulement à l'occasion d'une fête, comme Pessah ou Sukot, que ses parents l'invitent. Elle séjourne alors quelques jours chez eux. A son départ, ils lui offrent un mouton, qu'on couvre d'un foulard, et de la mahia. Les tamzwarât l'accompagnent, tout en chantant. En route, on offre aux passants de la mahia.
הוויכוח בעיתונות המרוקנית בעניין זכויות היהודים והגירתם, 1955–יגאל בן-נון
הוויכוח בעיתונות המרוקנית בעניין זכויות היהודים והגירתם, 1955–יגאל בן-נון
הקהילה היהודית, מעמדה וזכויותיה בעיתונות המרוקנית
בעיתונות המרוקנית שלאחר העצמאות היו לא מעט התייחסויות לקהילה היהודית, למעמדה ולזכויות אנשיה. מדובר בעיקר במאמרים בערבית ובצרפתית בעיתונות המפלגתית ובהצהרות פומביות של מנהיגים. דברי ראשי השלטון מובאים בהרחבה גם במסמכים המצויים בארכיונים ישראליים, אך יש להתייחס אליהם בזהירות. בראשית ימיה של מרוקו העצמאית תפסו בעיות הקהילה היהודית, ישראל והיהדות העולמית חלק זניח במכלול הנושאים שהעסיקו את ראשי המדינה הצעירה. לכן מגעיהם של ראשי המדינה עם ראשי הארגונים היהודיים העולמיים ועם שליחי ישראל המוסווים היו נושא עדין ורגיש שהמרוקנים לא היו מעוניינים להשאירם בכתובים.
יומיים אחרי שובו לבירה רבאט, בחג ההכתרה ב–18 בנובמבר 1 1955 ,ציין בנאומו הסולטאן מוחמד בן יוסף (מוחמד החמישי), שליהודי מרוקו יוענקו אותן זכויות וחובות כלמוסלמים, במלוכה תחוקתית שתבטיח לכל המרוקנים, ללא הבדל דת, את זכות ההתארגנות האזרחית והמקצועית. בפגישותיו עם משלחות יהודיות בעיירה סן ז'רמן–אן–לה בשנת 1956 ,לפני ששב למולדתו, הצהיר הסולטאן: "עידן חדש עומד להיפתח בפני נתיני היהודים. בקרוב תראו את ההוכחות לכך. מעתה הם ייהנו מזכויות כאחיהם המוסלמים, ללא הגבלה מכל סוג". באותה שנה הוא חזר על הבטחתו, והוסיף: "היהודים ייהנו משוויון זכויות, שוויון מוחלט, וישולבו בכל מסגרות גם מפלגת החיים הלאומיים וגם באחריות המיניסטריאלית".
הפופולרית והמפלגה הדמוקרטית לעצמאות האִסתִקלאל(העצמאות) (Indépendance’l pour Démocratique Parti ,)שחבריה היו בעיקר בעלי מקצועות חופשיים, פנו ליהודים בקריאה לבנות את מרוקו החדשה עם אחיהם המוסלמים. לראשונה הוזמנו רשמית גם היהודים להצטרף לשורותיהן. אם בנושא זכויות היהודים לא נמצא מי שערער על עקרון השוויון בין היהודי למוסלמי, לא זה היה היחס לזכות ההגירה של יהודים. ההנהגה המרוקנית התנגדה להגירה זו מסיבות מגוונות. הגישה הפטרנליסטית–מסורתית שאפיינה את עמדת המלך מוחמד החמישי, ראתה ביהודי הקהילה נתינים בחסותו האישית של השליט.
מוסד המלוכה חש מחויב "להגן על בניו היהודים". בגישה זו הייתה מידה לא מעטה של סנטימנטליות נטולת ריאל–פוליטיק. גישה נוספת סברה כי יציאת היהודים מן המדינה מיד עם קבלת עצמאותה, עלולה לערער את יציבותה בתחומי המִנהל הציבורי, המסחר והכלכלה, כיוון שהיהודים מילאו תפקיד חשוב בתחומים אלה. גרסה אחרת לטענה זו הדגישה שעצם הפרסום בעיתונות העולמית על יציאה המונית של יהודים ממרוקו עלולה ליצור רושם שהמדינה הצעירה מתמוטטת. לפי גישה אחרת כלכלית ולהציג אותה כבעלת משטר לא הומני. התרת יציאה המונית של יהודים עלולה הייתה להציג את מרוקו בפני דעת הקהל העולמית כמדינה לא–דמוקרטית ולא–מתקדמת שלא מסוגלת להעניק לאזרחיה הלא–מוסלמים את התנאים להשתלבות נאותה בחברתה. אחרים האמינו כי יציאת יהודים, המהגרים ברובם לישראל, תפגע ביחסי מרוקו עם מדינות ערב להן היא זקוקה לייצוב מעמדה המדיני, בתום מאבקיה בצרפת הקולוניאלית. ולבסוף, היו אלה שחשבו כי הגירה מסיבית של יהודים צעירים לישראל תחזק את כוח צה"ל במלחמתו במדינות אחיות.
נציגי הארגונים היהודיים העולמיים, שנשלחו מטעם מדינת ישראל, השיבו בפגישותיהם עם ההנהגה המרוקנית על הטענה שכלכלת מרוקו עלולה להיפגע עקב נטישת היהודים. הם הדגישו שמשקלם של היהודים בכלכלת המדינה זניח כיוון שכ–60.000יהודים (מתוך 160.000 בשנת 1960 )התקיימו רק בזכות סיוע ארגון הג'וינט היהודי–אמריקני. הם הוסיפו שיציאת בעלי מקצוע יהודים מן המדינה תְפנה מקומות עבודה לצעירים מוסלמים משכילים. על החשש מתגובת מדינות ערב, השיבו נציגים אלה שגם מדינות חברות הליגה הערבית וגם מדינות הנלחמות בישראל הרשו ליהודיהן לצאת לישראל, ובניהם של יהודים אלה משרתים בצה"ל. נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, טען כי בעוד גמאל עבד אלנאצר עודד את היהודים לצאת ממצרים, ואף גירש אותם בשנת 1957 , אחרי מבצע סיני, במסגרת חתירתו לאחדות לאומית, מרוקו מעודדת גיוון לאומי הנציגים הזכירו כדוגמה למדיניות ליברלית את העמדה התוניסאית, שעוצבה בידי חביב בורגיבה. אף על פי שהתיר יציאה חופשית מן המדינה, היהודים לא מיהרו לצאת.
מעמדם הכלכלי של היהודים היה דומה לזה של המתיישבים הצרפתים במרוקו. למרות השוני בנתינות, היהודים היו צרכנים טובים וכוח אדם מיומן למשרות ניהול. לדברי ההיסטוריון דניאל ריוֶה, "לא יהיה מוגזם לקבוע שעזיבת הקהילה עלולה לרושש מבחינה אנושית את מרוקו יותר משובם של האירופים לצפון הים–התיכון". מעיני היהודים לא נעלם החשש מפני מה שעלול לקרות משתתגבר המדינה על קשיי ההסתגלות לעצמאות הכלכלית והמדינית, אך לתביעה לחופש תנועה ולהענקת דרכונים לא הייתה משמעות מעשית. דרישות אלה יכלו לענות, לכל היותר, על צורכיהם של סוחרים ושל בעלי עסקים שביקשו לצאת לאירופה לרגל עסקיהם או לחופשה. יהודי הכפרים והשכבות העממיות בערים היו זקוקים לסיועו של גוף שיארגן את יציאתם, יטפל בהובלת רכושם וידאג לקליטתם בארץ חדשה. אך נציגי הארגונים היהודיים העולמיים העדיפו להזכיר לראשי השלטון תביעות עקרוניות כחופש תנועה והנפקת דרכונים, ולא ארגון הגירה שיטתית של אזרחיה היהודים של מרוקו לישראל.
כיוון שההתנגדות העקרונית להגירה שימשה נשק פוליטי בידי המפלגות בהתקפותיהן ההדדיות ובהתנגדותן למדיניות הארמון, אף צד לא העז לרמוז על הסכמתו ליציאת היהודים, אף שבשיחות אישיות לא התנגדו לכך ולא הפריעו לה. הארמון נאלץ להשלים עם המציאות ולוותר על רצונו להחזיק את היהודים בעל כורחם. לוויתור זה הייתה יותר מסיבה אחת. החשובה שבהן הייתה קשורה לעתידו של היהודי במדינה אסלאמית. לצד הלחץ של דעת הקהל העולמית היהודית והלא יהודית, גברה בהדרגה הראייה הפרגמטית.
87