מורשת יהדות מרוקו

״הראשונים לציון״ — מחקר היסטורי יחיד בסוגו מאת ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל מוגש בזה לקורא.

שנים רבות טוה וארג ר׳ אברהם אלמאליח מסכת הדמויות התורניות הדגולות שכהנו בירושלים ברציפות במשך יותר מחמש מאות שנה כנציגות רוחנית של צבור וכבעלי סמכות שלטונית בכל הנוגע לקהל עדתם.

לא קלה היתה עבודתו החלוצית של ר׳ אברהם אלמאליח. על ״הרא­שונים לציון״ נכתב עד עכשיו מעט והכתובים הללו נדירים ותכנם המצומצם אינו נותן הרבה לחוקר מודרני. היה צורך לחפש בספריות, במוסדות שונים ואפילו לחטט בארכיונים הממשלתיים של המדינות, להן היו נציגויות קונסו­לריות בירושלים, כדי להוציא מן הנשייה דמויות שרק בודדות מהן זכו לציון איזשהו בימינו. כפיות־טובה זו שנעשתה לרבים מהמנהיגים הרוחניים של יהדות ירושלים החליט לתקן ר׳ אברהם אלמאליח ולזכותו ייאמר שהצליח להוציא מהגנזים עובדות בלתי ידועות ולהאיר פעלי "הראשונים לציון״ באור חדש — אור נגוהות המחיה נשכחות ונותן להן להופיע במלוא כוחן והודו.

עם הענקת אזרחות כבוד של ירושלים הבירה לר׳ אברהם אלמאליח בל׳ כסלו תשכ״ד הגה ראש העיר דאז מר מרדכי איש־שלום את הרעיון לכנס ולהוציא לאור כל כתביו של איש ירושלים הדגול, אשר תרם רבות לבנין ירושלים כאיש רוח — כעסקן צבורי, סופר, היסטוריון ועתונאי, — חבר במוסדות המרכזיים של היישוב, חבר הכנסת הראשונה, וחבר מועצת עירית ירושלים שנים רבות.

ואמנם הוקמה ועדה צבורית בראשות ראש העיר מר מרדכי איש־שלום ובהשתתפות שרי ממשלה ועסקני ציבור מכל החוגים. הועדה החליטה לפעול למען הוצאת "כל כתבי" ר׳ אברהם אלמאליח, להוציא מחדש המחקרים שאזלו מן השוק ולערוך מבחר מאות מאמריו הפזורים בכתבי עת שונים. על דעת כולם ובהתיעצות עם המחבר סוכם להתחיל בהוצאת המחקר על חמש מאות שנות ירושלים שהמחבר עמד על סף השלמתו, ושפרקים בודדים ממנו שהופיעו בכתבי עת שונים, בישרו חשיבותו וחידושו.

ההחלטה בדבר הוצאת כתביו עודדה לא מעט את ר׳ אברהם אלמאליח וזרזה אותו לתקן ולהעמיק, לבדוק מחדש את הדרוש בדיקה נוספת והשלמה כדי להוציא לאור עבודה היאה לנושא.

בראשית תשכ״ז היו כבר כל פרקי המחקר שלפנינו מודפסים במכונת כתיבה פרט לפרק האחרון.

ר' אברהם אלמאליח הלך מאתנו ביום כ״א באדר ב׳ תשכ״ז וסיבות שונות עכבו ביצוע הוצאת כתביו. בינתיים נפל דבר בישראל: התגשם חלומו של יליד העיר העתיקה ר׳ אברהם אלמאליח וחזרה עטרה לראשה. המעיין בספר ״הראשונים לציון״ ירוץ לא רק בו אלא גם עם הדמויות הנעלות המתוארות בספר וילוון במקומות תפילתן וישוטט עמהן בחוצות העיר שבתוך החומות, העיר בה מרוכז היה במשך חמש מאות שנה רוב הישוב ביהודי בארץ.

תעודה מספר 11

תעודות אלו המובאות על ידי רבי דוד ז"ל הינן רכוש בעל ערך רב מבחינה היטורית וקהילתי. םסקי דין שונים בעיקר בענייני רכוש, חלוקת הכנסות, כפי שנראה בתעודה הזו ובכלל ההווי של יהודי מרוקו בצוק העתים ובשנות רווחה והשקט….הדאגה לזול והשיוויון בפני הציבור של בעלי המשרות, ניכר היטב בתעודות אלה…אים כאן הטיה, כעני כעשיר, דין אחד הוא לכולם מחד גיסא ונמאידך גיסא אין בעלי השררה מחפשים להם כבוד ומעדיפים לפיול בקשט וללא הרבה רעש…

התנ״ב – 1692

ק״ק קהל צפרו יעי׳א

אחדש״ו – אחרי דרישת שלום שלומך-ים וטובך-ים כראוי – כבוד-כם – כלכם –  כבר כתבנו לכם פעם ושתים על ענין וסדר הנהגת השתי בתי כנסיות שבמ״ק דהיינו שיתקבצו כל ההכנסות של השתי בתי כנסיות ביד הגזברים ויתחלקו על הסדר הכתוב ביד הח' ה"ש כהה״ר אהרן ן' זכרי ויורשי הח׳ ה״ש כהה״ר יוסף גבאי וכהה״ר יוסף ן׳ עטייא זלה׳׳ה. וטעמא הוי משום שלא נמצא מי שימלא מקום אותה ב״ה. וזכו בעלי ב״ה הגדולה בכל הקהל, וכשפתחו אותה ב״ה שלא ברשות בד״יא והלכו קצת מהקהל לאותה ב״ה כל ההכנסות הם לבעלי ב״ה הגדולה. ולא שמעתם ולא הטיתם אזניכם, ולא זו בלבד שפתחו אותה ב״ה שלא ברשות כאמור. אלא שלמדנו מפי השמועה שקצת מיחידי הקהל רוצים לפתוח ב״ה אחר להתפלל בו, וכל אחד בונה במה לעצמו. ואלו היו בעיר רוב צבור ואין השתי בתי כנסיות מכילות אותם היה מן הדין לפתוח ב״ה אחר להתפלל בה משום יגדיל תורה ויאדיר, ואעפ״כ כל ההכנסות יזכו בהם בעלי ב״ה הגדולה, כיון שהחכמים ז״ל שהחזיקו בשאר הבתי כנסיות לא הניחו בנים ממלאים מקומם כראוי. אלא שידענו נאמנה שאין כוונת הפותחים לש״ש אלא להתגדר ולהתגדל ולעשות להם שם ולמנות להם ש״ץ אשר יבחרו כדי שתקרא ב״ה על שמם וכל כוונתם למעט הנאות השתי בתי כנסיות הנז', לכן אינו מן הדין לפתוח שום ב״ה אחר רק אם יראה בעיני בדי״א בהסכמתם, ואם לא תהיה ע״פ והסכמתם המתפלל בה הוא מתפלל בחזקה ואין עונין אחריו אמן, ואתם מותרים ועומדים, וג״כ אתם מותרים ועומדים על ההכנסות של הב״ה הקטן אם לא תתקבץ ביד הגזבר ותתחלק על הסדר שכתבנו לכם, כל הנוטל הכנסותיה כאלו מועל בהקדש וכל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם  ח״ו ואי לא צייתי דינא השתא מחמת המחזיקים בידם ומחמת שהחמס קם למטה רשע ותשלך אמת ארצה, יבוא זמן שסוף בעלי זרוע ליפול ויקוב הדין את ההר  ומי שנטל שום דבר מהכנסותיה ממיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם  וכל נכסיו אחראין ומשועבדין לפירעון, ואף זו מן התוכחות ששמענו אומרים שנתייעצו רוב צבור ליטול לעצמם כל ההכנסות של השתי בתי כנסיות הנז' והמוחזקים הנז' יתנו להם קצבה לכל א׳ משל צבור, וזו לא שמענו ולא ראינו, וכי אומרים לו לאדם שיתן ממונו מתנה לאחרים ויתפרנס משל צבור דמאן דאכיל דלאו דיליה וכ'  ואם רואים הצבור שקצתם אינה מספקת להם הכנסת ב״ה ויוסיפו להם משל צבור תבוא עליהם ברכה, אמנם ליטול מה שהוא שלהם ושל אבותיהם ויפרנסו אותם משל צבור לא שמענו כלומר לא סבירא לן, שכבר הם מוחזקים מימות אבותיהם וחזקה זו ר״ל חזקת שררת בית הכנסת והנאותיה היא כירושה שאין לה הפסק לעולם ואפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותה ממקומה.

עוד שמענו שכשידעו קהל בית הכנסת הקטן שהכנסותיה יטלו אותם בעלי ב״ה הגדול, ישבו להם ואינם מוכרים הרינטא״ש – הכנסות בשלון ספרדית –  כנהוג ואינם משתדלים לגבות נדרים ונדבות כנהוג וכמעט הפקירו הכל וכל הרוצה ליטול בחנם יבוא ויטול, וש"ץ שלהם נותנים לו דרך מתנה משלהם, וזו הערמה גדולה, ולכן אותו ש״ץ המתפלל שם צריך ליתן דין וחשבון לבעל ב״ה הגדול מכל מה שנכנס בידו מאותה ב״ה בין מרינטא״ש בין מנדרים ונדבות בין ממתנות, ובעלי ב״ה הגדול יתנו לו שכר טורחו כפי ראות עיני בדי״א, וג״כ הרשות ביד בעלי ב״ה הגדול להשביע לש״ץ הנד שבועת הנאמנות מכל מה שנכנס בידו מההכנסות הנז' הוא וכל מי שנכנס בידו הכנסות ב״ה מיום שפתחו אותה ועד היום הזה כל אימת שירצו וכל איש אשר ימרה את פינו בזה דינו ככל מאן דלא ציית לדינא ועתיד ליתן את הדין נאם החותמים בחשון כשנת והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים  ליצירה פה מתא פאס יע״א

יעקב אבן צור – שאול בא״א יעקב נ״ע אכן דנאן סי״ט – אפריט מונסונייגו סיל״ט – רפאל עובד אכן צור        אליהו הצרפתי ס״ט                                          מתתיה סירירו ס״ט

רצא

סליחות ושירים

רבי יוסך משאש

רבי יוסף משאש ז"ל ידוע הוא בשפתו המליצית והחדה כתער, חרוזה ויפה, שקולה ומדודה ותמיד קולחת, למען גם עמך יבין את כוונתו של המשורר הדגול….הוא חיבר שירים וסליחות הנופיעים בכרף א' של אוצר המכתבים..

אביא קצת מפניני לשונו של מורנו ורבנו רבי יוסף משאש זצ"ל.

להלן הסליחה הראשונה המופיעה בכרך א'…ראו נא רבותי איך רבי יוסף מתאר את גודלן וחשיבותן של המצוות, אשר הן הילדים שלו שילוו אותו ביום דינו….

חשון. לעי״ת צ׳א״ר אלביצ״א יע״א.

ידידי חמד בחורים, הולך במשרים, החכם המפואר,

כהה״ר אברהם פחימאת ישצ״ו. מכתבך היקר הגיעני, בו הפצרת בי הרבה, להעתיק לך הסליחה אשר חברתי, לחן ״מלכי עולם בורא״ ורמזתי בה, משל הג' חברים, הנזכר בפרקי ר׳ אליעזר זיע״א, שהם, העושר, והבנים, והמצות, עם המסרה שעשו בעלי המוסר על זה, שהיא, הן אני עץ יבש, שהוא העושר, הן אני נשארתי לבדי, אלו הבנים שמלוים אותו עד הקבר, ועוזבים אותו לבדו, הן אני כפיך לאל, אלו המצות, שהם מליצים טוב על האדם לפני האל. כאשר ראית בהיותך בביתי ובחומותי באלול שעבר.

ידידי! הרי היא לפניך, סימנה, יוסף חזק:

מלכי שוכן ערץ, פדה נא מחרץ, ליושבי ביתך.

 יצורי חרדים מפחד דיניך, כי נפשי יודעת עובדי רצונך, ואחרי גוי השלכתי חקיך, זעתי ונבהלתי, כי הן אני גדר פורץ, ליושבי ביתך.

 ואדרת עושרי אשר אני לובש, בקשתי להיות לי פה לפני כל חובש [פי׳ מושל, כמו לא אהיה חובש, ישעיה ג׳ פ׳ ז'], והיא השיבתני הן אני עץ יבש, בקול מר צעקתי, הוי בוגד כפתן חרש. ליושבי ביתך.

סעיפי השיבו בני יהיו הודי, הם ענו עד קברי ילכו עמדי, אוי לי כי הן אני נשארתי לבדי, אהה כי ילדתי, בנים אשר אין בם דורש. ליושבי ביתך.

פועל טוב אם היה לי בשמחה יואל, לבקש בעדי לפני צור הגואל, הוא יאמר לי הן אני כפיך לאל, בושתי ונכלמתי, כי אני ממצות רש. ליושבי ביתך.

חי זך קיים לעד דלתיך דופקים, קראנוך אדני ממעמקים, מלפניך אל תשיבנו רקים, שמע תחנתי, צור מרחם על הארץ. ליושבי ביתך.

עוד אחרת, לחן ״בן אדם״, סי׳ יוסף משאש חזק:

יום דינךך, שים בין עינך, רעיונך בו יהיו פונים.

ואז לבך, יתר ובך, יבא פחד ויגונים.

סור מרע, וגם זרע, צדק וטוב ברוב אונים.

פרט חטאך, לפני בוראך, בבכי ורוב תחנונים.

מחצות קום, איש לב עקום, לבקש על רוב זדונים.

שפוך שיחך, בעוז כוחך, לפני אדון האדונים.

אולי תשפיק, לצון תפיק, מהאל שוכן מעונים.

 שים לבך, לניב פיך, ותפחד עשרת מונים.

 חזק שחול, קדש מחול, עמך בני האיתנים.

הנה, אם כבודו אחת דיבר, שתים זו השמעתיהו, ואם יעלו לרצון לפניו, יודיעני, ואוסיפה כהנה וכהנה, מאשר חברתי, כאשר ראה כבודו. ואשר שאלת להגיד לך מקום משכן כבוד המאמר, לעתיד לבא, באין עכו״ם ומתגיירין וכו', ומניחין תפלין בראשיהן וכו'. המאמר הזה הוא במס׳ ע״ז דף ג׳ ע״ב, ע״ש, ובמפרשים שם. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא; נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו , מעשיו שעשה כבר, ויבדוק עבירות שבידו, ויתודה וישוב –  ואמרי לה ימשמש במעשיו

סימן רסו.

תמוז לעיר צ'אר אלבידא יע"א.

ידידי החה"ש כהה"ר יצחק אדהאן. שלום שלום

מכתבו בהיר הגיעני, בו הפציר בי, להעתיק לו, את הקינה אשר ארגתי לט"ב, כאשר ראה אותה כתובה אצלי, בהיותו בשבוע שעבר, זה נסחה ידידי, תמרור, ציון הלא תשאלי, סימן אני יוסף משאש חזק.

אקרע לבב בזכרי / את גלתי ושברי / ומדרך תחת צרי / מבטן לעבד לו.

נפל שכב כארי / אויבי בעיר הדרי / ושרף את דבירי / וה' הניח לו

יום ולילה כנורי / נהפך לבכי תמרורי / עלי עמי יקירי / כשל ואין עוזר לו.

וטבח צר צרורי / עם קדוש כעשירי / ומלא חוצות עירי / קבורה לא הייתה לו.

סר מעלי פארי / הושלך לארץ נזרי / אבד עמי בחירי / פליטה לא הייתה לו.

פשט מעלי עורי / ובלע את בשרי / ובתוך מקדש אל יוצרי / הוא אוה למושב לו.

משחקים תשורי / אלהי ישעי אורי / ולמה תישן עורי / לראות מה יעשה לו.

שאר עמל תגברי / ושפוך על אויב חרי / אפך עדי תבעיר / על אשר ימצא לו.

אמור לו התנערי / מעפר קום לך ברי / וכל טוב אל תחסרי / ובול הרים ישאו לו.

ששון שמחה תאדירי / וטל חיים תמטירי / על טמוני עפרי / יקומו איש על דגלו

חזק עמך יה צורי / ולקבצו מהרי / אז יאמרו גויים אשרי / זה העם שככה לו.

עוד שאלתני ידידי, מה שנאמר בקדושין דף פ"ב ע"א במשנה, שלא עניות מן האמנות וכו…, אלא הכל לפי זכותו של אדם וכו…וכתבו שם התוספות לפי זכותו, פירוש, לפי מזלו, דבני חיי ומזוני לאו בזכותא, אלא במזלא וכו…והקשה כבודו, והלא אמרו רז"ל אין מזל לישראל ? ( שבת קנ"ו )

תשובה : קושיא זו כבר הקשה אותה הגאון בעל עץ חיים, פירוש על השמניות שם, ותרץ, שעל כללות ישראל אמרו אין מזל, כי חלק ה' עמו, אבל כל יחיד יש לו מזל, עיין שם וגם בתוספות יום טוב.

אני היו"ם ס"ט

כל מעשה או יחס של זלזול או חוסר כבוד כלפי הקדוש ומקום קבורתו גורמים לעונש. מוסלמי שהבטיח שחיטה לר׳ סעדיה דאדס, לאחר שהקדוש נענה לבקשתו, הביא לו פחות מהנדר שנדר, וסוסתו וסייחה מתו: מוסלמיה עקרה שהתרחצה על קברו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי קיבלה שיתוק בכל גופה: כאשר תהלוכת חתונה עברה ליד ר׳ עמרם בן־ דיוואן, והחוגגים צחקו על הקדוש, מיד קיבלו שיתוק. הם השתחררו והחלו לזוז רק לאחר שבני המשפחה עשו שחיטה וביקשו רחמים מהקדוש: מוסלמי שהשתולל ליד קבורתו של ר׳ עמרם, גבו התעקם, והוא הבריא רק כשהוריו שחטו כבש לקדוש. בחור שזלזל במול תימחדארת הוכה על־ידי הקדוש בעיוורון ואלם ולאחר מכן נפטר, על אף בקשותיה של אמו לקדוש; מוסלמי שהגיע לר׳ דוד ומשה ואמר משהו נגד החוגגים, התעוור, והבטיח להביא לקדוש כל שנה שתי חבילות עצים ביום ההילולה: שריף שגדף ביהודים שהם מרבים להלל את ר׳ דוד הלוי דראע,.. נפגע והתחיל להשתין ללא הפסקה. הוא ביקש מהיהודים שיפנו לצדיק ויבקשו רחמים עליו. הם שחטו, והוא הבריא, ומאז הביא כל שנה שור לשחיטה לכבוד הקדוש.^,

במערכת היחסים שנוצרה במרוקו בין המיעוט היהודי החלש והמפוזר, והרוב המוסלמי שבידיו השלטון והכוח, היוו הקדושים גורם חשוב, שבו יכלו היהודים להיעזר כדי להינצל מידי אלה המתקיפים ומבזים אותם. בכל עת שפעלו המוסלמים, הן נגד היהודי הבודד והן נגד הקהילה, עמדו הקדושים לימין היהודים והגנו והצילו אותם. במישור האישי נענה הקדוש לבקשת כל יהודי שפנה אליו עקב פעולה של מוסלמי נגדו, ולרוב גם העניש את המוסלמי: מוסלמי שרצה להרוג יהודי, נענש על־ידי ר׳ אליהו ונשפט ל־36 שנות מאסר, לאחר שהרג מוסלמי אחר; שודדים שביקשו לפגוע כשליחו של ר׳ דוד בן־ברוך הקטן בדרכו חזרה הביתה, השתתקו ולא יכלו להפעיל את נשקם: בזכות ר׳ דוד בן־ברוך התהפכה מכוניתו של מוסלמי, שהפריע ליהודי בעסקים, והוא עצמו חלה תקופה ממושכת: מוסלמי, שטען שיהודי לקח ממנו את האדמה שעליה בנוי בית־הכנסת של ר׳ דוד הלוי דראע, חלה, ובסוף הסכים וויתר על דרישתו; שודדים שתפסו יהודי בדרך, התעוורו בזכות ר׳ חיים פינטו הגדול והיהודי ניצל.

 פרשים רדפו אחרי מוסלמים שחטפו יהודי, כאשר עברו ליד קברו של ר׳ יחייא לחלו, והמוסלמים נפלו לתהום.

 יהודי ניצל מידי מוסלמים שרצו לפגוע בו, כשאמר שהוא בנו של החזן משה לעסרי, והמוסלמים חששו לפגוע בבן משפחת קדושים ידועה זו; מוסלמים שגנבו פרדה ושטיח מיהודי שקרא למולאי איגגי לעזרה, רכבו כל הלילה ועם שחר מצאו את עצמם באותו מקום: ערבי שגנב כסף מארנקו של יהודי אצל מול תימחדארת, נחנק בלילה על־ידי חבלים שירדו מהשמים, ובבוקר החזיר ליהודי את כספו: מוסלמיה שחטפה ילד יהודי, החזירה אותו לאמו, לאחר שר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא הופיע בחלום לשכנתה, ואמר לה למסור לשכנתה שתחזיר את הילד, אחרת הוא יפגע בה. ערבים הבחינו ביהודיה שהתלבשה כמו ערביה, כדי לבקר בקברו של ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ונעלו את שערי הברזל של בית־הקברות במפתחות. בעזרת הקדוש לחצה האשה על הדלת בלילה וזו נפתחה, והיא יצאה לפליאת המוסלמים; שליט העיר שלא קיבל מהרב המקומי את סכום הכסף שדרש, ביקש להורגו וידו השתתקה. הוא השתחרר לאחר שעשה שחיטה לכבוד ר׳ משה חאליווה: יהודיה שנכנסה לקברו של ר׳ עלי בן־יצחק, הצליחה לצאת דרך חור שנפתח בקיר בזכות הקדוש, והערבי שהלשין עליה נשרף על־ידי הערבים שבאו להרוג אותה_; יהודי עמד ליד העץ של ר׳ עמרם בן־דיוואן ומוסלמי שרצה לירות בו נהפך לפסל. היהודי ביקש מהקדוש רחמים על המוסלמי, וזה השתחרר והודה בזכותו הגדולה של ר׳ עמרם. הקדושים הגנו על היהודים גם נגד השלטונות. מסורות רבות מספרות על סוהרים יהודים, שסחרו בסחורות מסוימות בתקופות בהן היה אסור לסחור בהן. כאשר קראו בשם הקדוש נהפכו הסחורות האסורות למשהו רגיל, ואחר־כך שוב חזרו לצורתן המקורית: כך נהפך פלפל שחור לתירס, קמח, עדשים, חיטה וכו׳ בזכות ר׳ דוד בן־ברוך, ר׳ דוד ומשה, ר׳ דניאל השומר אשכנזי ור׳ יהודה וראובן; תה וסוכר נהפכו לתירס, חיטה וחומוס בזכות ר׳ דוד ומשה, וערק נהפך למים בזכות ר׳ חיים פינטו הקטן, ולשמן בזכות ר׳ דוד ומשה; יהודי, שהגיע לארבע טוגאנה עם ארבע מזוודות מלאות סחורות אסורות ונלקח לקאדי, טען כי המזוודות ריקות, וכי הביאן כדי להעביר את חפצי אביו לקזבלנקה. כאשר פתח הקאדי את המזוודות ראה שהן אמנם ריקות וכך ניצל היהודי בזכות ר׳ דניאל השומר אשכנזי; בתקופה שהיה אסור לסחור בנחושת, ניצל סוחר יהודי שקרא בשמו של ר׳ דוד ומשה, והשוטרים מצאו אצלו רק פלפל שחור וכרכום או צמר.