מורשת יהדות מרוקו

אווזות

מנהג העולם שמושיבין תרנגולת על ביצי אווז או איפכא היפר דברי הרמ״ע

• מנהג העולם שמושיבין תרנגולת על ביצי אווז או איפכא היפר דברי הרמ״ע, כנה״ג, סי׳ ערב סק״ט. וכן נראה מדברי הרשב״ץ, ח״ב, סי׳ חן, דליכא בזה משום צער בעלי חיים. ועיין אדני פז, בתשו׳ סי׳ טו_; שער אשר, ח״ב, בקונטרס מטה שמעון, סי׳ ערב, אות כו. ויש משפחות שאסור להם להושיב אפי׳ תרנגולת על ביצה כל עיקר, וטעמם הוא שאבותם הושיבו תרנגולת על הביצים ומת איזה אחד מהם קודם הוצאת האפרוחים, ומשם אמרו דלא אדיר למיעבד הכי, והאמת הוא שומר פתאים ה׳ [וראה לעיל בהקדמה מ״ש בשם מהר״ש זוראפה, ועיין בם׳ חסידים סי׳ םז_׳ מ״ע].

רבי מנחם עזריה מפאנו, המכונה גם עמנואל דה-פאנו או בקיצור: הרמ"ע מפאנו (ה'ש"ח – ד' באב ה'ש"ף; 1548 – 3 באוגוסט 1620) היה רב, פוסק ומקובל. נחשב לגדול המקובלים באיטליה.

אונאה

מנהג מנהגינו פה פאם יע״א שיכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות,

א.   מנהג מנהגינו פה פאם יע״א שיכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות,

ולבטל המקח ביותר משתות עד ב״ד שעות. כן שמעתי מגאון עוזינו מו״ה אבנר ישראל הצרפתי זיע״א וטעמא טעים ואכמ״ל –    ואין כאן מקום להאריך. כן כתב גאון עוזינו מאריה דאתרין מוהר״ר שלמה אבן דנאן זצ״ל, בליקוטי ספרו אשר לשלמה.

מנהג מבארז״ת אלשורקא״ן, מנהג פשוט אצלינו שאין בה דין אונאה

ב.   מנהג מכארז״ת אלשורקא״ן, מנהג פשוט אצלינו שאין בה דין אונאה

כלל, בין נתאנה מוכר בין נתאנה לוקח. וכתב מו״ה יעקב בן מלכא זצ״ל, הובא דבריו בס׳ נר המערבי, ח״א, דך! כ ע״א סי׳ ח, וז״ל: וכאשר דמיתי כן מצאתי בטעם הדבר במהרי״ט, ח״ג, סי׳ י״ט, שכתב שם שזהו מנהג פשוט בין הסוחרים וקורין לו חלקי״ש. ודימה זה לנושא ונותן באמונה, דאין בו אונאה. וכמ״ש ה״ה בטעמו, מפני שלא סמך משעה ראשונה על השווי אלא על הדמים שלקח זה. כן בנ״ד – בנידון דידן – שאינן מזכירין השווי אלא שיעור הריוח, יעוש״ב וכו׳ עיי״ש. ועיי״ע שם בסי׳ יוד, מ״ש עוד בזה.

מנהג הלוקח מן הסרסור אין לו אונאה.

• מנהג הלוקח מן הסרסור אין לו אונאה. והגם שכתב מרן בחו״מ, סוס״י רכז, דיש לו אונאה, מיהו קבלנו מרבותינו ואבותינו שהמנהג הוא שהסרסור שלנו מכריז בשוקים וברחובות עד שיפסקו המוסיפין, אין לו אונאה. וכן מצאתי בם׳ ישן מב׳׳ד שלפנינו, בשם רבני מכנאס יע״א שעברו נ״ן, דמ״ש מר״ן שהסרסור יש לו אונאה, הנ״מ – הנַפְקָא מִנַּהּ) בארמית: יוצא ממנה)  הקוריטוריס וכדומה שאין דרכו להכריז. אמנם הסרסור שלנו שמכריז בשוק אין לו אונאה, וכן היו דנים ב״ד שלפניהם, וכן נמ״כ בכ״י מוהר״ר יעב״ץ זצ״ל שדימוה לההיא דאם עשו אגרת בקורת אין בו אונאה, עיין סי׳ קם ס״ג.

רבי אברהם בן רבי ראובן בנחמן המכונה אבוזאגלו, ממשפחת אזולאי מעיר מראכש, בסוף שנת שס"ד יצא החכם הזה מהעיר ההיא, כי נשלח בפקודת הנגיד רבי אברהם בן וואעיש קרובו לקנות למלך מרוקו אבני חפץ וכלים יקרים וילך עד ונציה. אכן אז שררו במארוקה אותם המאורעות שזכרנו כבר, מלחמה ודבר ורעב ועל ידי זה לא יכול הנגיד ההוא לשלוח לרבי אברהם את הכסף מאת המלך, וישאר רבי אברהם שם בונציה יושב ומחכה כשנה וחצי, ובין כה וכה היה לו גם דברי ריבות עם סוחר אחד שם בעיר ההוא ויהי נאלץ להפסיד סכום רב. ואז הדפיס רבי אברהם את ה " משניות עם פירוש רמב"ם " וברטנורא בהגהה מדויקת ובאותיות מרובעות להקל על הקורא. משפחת אזולאי זאת שממנה היה רבי אברהם זה הייתה משפחה רבת אוכלוסין ונכבדה אז במראכש וגם בפאס, וזולת רבי אברהם הנזכר שישב לו בונציה, היה עוד רבי אברהם אזולאי אחר בן רבי מרדכי מעיר פאס, נכד רבי אברהם אזולאי הנזכר בדור הקודם.

הערת המחבר : מפני שהמשניות וויניציאה שס"ו הנזכרים לא מצוים כל כך, אציג הנה מהם מה שצריך למקור דברינו, בשער הספר כתוב " משניות על פי הרע"ב ורמב"ם בדפוב ובאותיות מרובעות הפנים והפירוש הביאו לדפוס החכם השלם מוהר"ר אברהם בן רבי ראובן בנחמן ז"ל ממרויקוש עיר ואם בברבריא י"ג ניסן שנת משוך חסדל לפ"ק – שס"ו – 1606.ובהקדמה כתב : " אמר הצעיר אברהם בן לאדוני אבי הרב ראובן בנחמן המכונה אבוזאגלו ממשפחת בית אזולאי מעיר מרוויקוש…שלו הייתי בביתי והזמן טלטלני פה ווינציאה כי שלחני פה הנגיד המעולה רבי אברהם בן וואעיש קרובי ממשפחתי הנזכרת, לקנות למלך כלים יקרים. ואשב פה מצפה חרד שנה וחצי אולי תבוא האניה אשר בה ישלח אלי הממון לעניים הנזכר, והנה בעונות, בארצנו כל משפטיו הרעים חרב דבר ורעב כי המלך נלחם עם אחיו, מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה כנזכר, ואין יוצא ואין בא וגם פה לא שקטתי ולא נחתי כי יש לי ריב ומדון עם סוחר אחד, ועשיתי הוצאה גדולה בארץ הזאת ואשתומם על עניין הרע הזה ואשים על לבי דבר טוב לעשות המשנות הגדולות בדפוס " ונשאר להעיר על הזרות, של רבי אברהם זה שלוש משפחות, בנחמן, אבוזאגלו ואזולאי, הן ידעתי כי במרוקו יש אנשים כשתי משפחות אחת עיקרית ואחת כינוית מאיזה סבה, אבל בשלשה מוזר הוא בעיני. עד כאן הערת המחבר.

וגם הוא יצא ונתיישב בארץ הקודש, הרב הזה נודע כבר בספריו שחיבר, " חסד לאברהם ", " אור החמה ", " זהרי חמה " בעלי ברית אברם על התנ"ך, ועוד הרבה ספרים ובהקדמת ספרו חסד לאברהם הנזכר יאמר .

זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי החלד עיר מולדתי פאר עיר גדולה במעלה ותהלה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים, ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתן…ויהי כי הקיפו עלי הימים רוש ולענה מנת כוסם משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפוכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי עליהם השלום עיר פאס המהוללה. אשר הייתה למשל ולשנינה ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדתי לבוא להתגורר בארץ ישראל….היא חברון, ויהי היום בשנת שע"ט נהפך וכו…ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים וגם שם היה חרון ה' ויגוף בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואותצרה ארוכה אשר נמלטו בציון עיר הקודש מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה ורובם ככולם באו בחדרי שערי מות…ואני ובני ביתי אל סביבות חברון….

מדבריו של רבי אברהם אזולאי אלה יוצא לנו כי יציאתו מפאס הוא ובני ביתו הייתה לרגלי הפורעניות ההם שזכרנו, שהיו בין שנות שס"ד – שע"ג, או בשנות שע"ד – שע"ו, וכי עם רבי אברהם אזולאי יצאו עוד המון רב מן יהודי פאס וסביבותיה, אנשי סגולה, שהתיישבו בירושלים ויאבדו רובם ככלם בהמגפה שהייתה שם בשנת שע"ט בירושלים, 1619.

רבי יצחק גבאי בן קדוש וחסיד דון שלמה גבאי בן דון חיים גבאי ספרדי, מתושבי אספי גם זה היה בין היוצאים ממרוקו אז בדור הזה וחיבר ספר " כף נחת " פירוש קצר על המשניות שהדפיסו בויניציאה בשנת שס"ט, ולפי הנראה שזקנו דון חיים גבאי הנזכר בא בשנת רנ"ב מספרד בין אנשי המשפחה הזאת גבאי, ודון חיים או בנו אוו למושב להם את העיר ההיא אספי.

ו. עמדותיו בסוגיות ציבוריות

הגיליון הראשון 11-05-1909

׳החרות׳ לא נקט עמדות אידיאולוגיות נחרצות, פרט לסוגיות מעטות כמו המחויבות לעברית ולציונות. פורסמו בו דעות שונות, אולם עמדת העיתון או עורכו מסתברת לפעמים מהערות המערכת למאמרים, שאינן נדירות, ועל־פי ריבוי של פרסומים בסוגיה כלשהי.

עמדת הספרדים על הציונות ותחיית העברית נידונה בפרקים לעיל, אולם ב׳החרות׳ כתבו גם אשכנזים על כן מתבקש דיון נפרד על עמדותיו בנושאים ציבוריים לשם איפיונו כעיתון.

לתחייה לאומית, יישובית ועברית

׳החרות׳ צידד ללא סייג בתחיית הלשון העברית, בתנועה הציונית המודרנית ובאחדות היישוב העברי על כל מגזריו. הוא ביטא זאת בהצהרות פרוגרמתיות, כגון במאמר המערכת בגליונו הראשון: ׳ראשית מגמתנו […] לעזר […] בכל כחנו לתחית השפה העברית׳, ׳החרות׳ ׳תשא ביד רמה ובעוז את דגל הציונות משאת נפשנו׳, חלק גדול מהעיתון יוקדש ׳לענייני ירושלים, ארבע ארצות הקודש והמושבות׳. לעמדתו ניתן גם ביטוי גראפי: בראשית הופעתו היו לצד שם העיתון, מימין ומשמאל, מגן דוד ובתוכו ׳ציון׳ ומתחתיו ׳עתון לאמי׳. ׳החרות׳ הקדיש גליונות מיוחדים לזכר הרצל, לרגל קונגרסים ציוניים ולדיונים בארץ לקראת התכנסותם, ליובל ח״נ ביאליק, לביקור נ׳ סוקולוב בארץ ועוד ושלח כתבים מיוחדים לקונגרסים ציוניים. בשנת תרע״ו פורסמה בו אגדה לכ' תמוז(ביום פטירת הרצל) בשם ׳הוא׳, בלי שיוזכר שמו – מעשה נועז נוכח רדיפת הציונות על־ידי השלטון באותו זמן. מקום נרחב הוקצה בו לידיעות ולפובליציסטיקה על עניינים ציוניים ועל תמיכה בעלייה ובהתיישבות חלוצית. ׳החרות׳ ניהל מאבק נחרץ נגד אנטי ציוניים יהודים ונוכרים בתורכיה ובארצות המזרח. נאמנותו ללשון העברית בוטאה בשיאה במלחמת השפות כאשר עמד לשירות המחנה העברי אבל היא ניכרת בכל שנות קיומו, כגון בשימוש מועט מאוד בלע״ז או בלשונות יהודיות. השימוש בו בלשונות עיקרו במודעות מסחריות. אשר לעמדה היישובית, ׳החרות׳ שם דגש על הנעשה בירושלים, כמו עיתוני החדשות שקדמו לו, פירסם גם על הערים הקדושות האחרות והרבה על המושבות, לפעמים במדורים מיוחדים. בין העמדות היישוביות האופייניות לו: הצורך בארגון כולל של היישוב העברי ותמיכה בכל ניסיון לכך, אין מקום לקיטוב בין היישוב הישן והיישוב החדש, ציון הבטים חלוציים גם של היישוב הישן, כמו ההתיישבות בפתח־תקווה ובינוי שכונות בירושלים, אהדה ליישוב החדש, למושבות ולפועלים חלוצים.

הערת המחבר : מדור קבוע זמן מה, בשם ׳בציונות׳, לדוגמה – (תרע״ב), ר:3-2. ב׳החרות׳ נכתב הרבה לעידוד העלייה, בעיקר מארצות הבלקן במיוחד בשנת תרע״ד. העיתון שאף לתרום להסברת הציונות לערבים, על־ידי מאמרים שיפורסמו בו ויתורגמו. ׳החרות׳ סייע להפצת הציונות בכמה תפוצות: בוכארה, תימן, לוב, בחריין, תוניסיה, מצרים – לפי עדות אנשי המקום. עוד על יחסו לעברית – לעיל בפרק השישי, סעיפים ד, ה (במסורג).

הערת המחבר : על המושבות נכתב הרבה ב׳החרות׳, לרוב באהדה ומנקודת ראות ציונית, בידי סופריהן (מ׳ סמילנסקי, מ׳ מאירוביץ ואחרים) ובידי אחרים. הביקורת עליהן היתה בעיקר בענייני התנהגות דתית. בשנת השמיטה ׳החרות׳, בניגוד ל׳חבצלת׳ ול'מוריה׳, תמך בתוקף בעמדה הלאומית נגד הרבנים האוסרים, עד כדי ביטויים קשים, כמו: יעד מתי תטילו את עצמכם על הציבור׳ – ׳הבו לנו אנשים׳ (תר״ע), קכד:1; או: ׳הפרזיט הירושלמי צר ואויב לישוב העברי מראשיתו׳ […] – שאלת השמיטה (תר״ע), קכז, ועוד הרבה. על הצורך באחדות היישוב בכללו: ראו בפרק הראשון, סעיף ה: נדיר יותר, על שבחי היישוב הישן – לדוגמה: תר״ע, ק). גם האהדה לפועלים ולחלוצים רווחה ב׳החרות׳, לדוגמה, על פועלים מדגניה שסיידו בירושלים ומערכת העיתון סייעה להם, והרשימה עליהם מסתיימת: ׳ברוכים אתם בצאתכם, חלוצים, וראו ברכה בעבודתכם׳ – ׳ירושלים׳(תרע״ג), קלג:2.

בין דת לציונות

במציאות של קיטוב בתקופה הנידונה בין היהודים החרדים ובין היישוב החדש החילוני, צידדו ׳חבצלת׳ ו׳מוריה׳ בחרדים האנטי ציוניים, ואילו ׳הצבי׳ ועיתוני הפועלים – בציונים החילוניים. ׳החרות׳ בעיקרון צידד הן בציונות והן בדת ורוב המאמרים בו משקפים צירוף זה. אולם פורסמו בו גם מאמרים מאת חרדים לא ציוניים וציונים לא דתיים, אך לא מאמרים עקרוניים נגד הציונות או נגד הדת. פורסמו בו מאמרים על נושאים דתיים שלא היו מתפרסמים בעיתון מחוייב לדת, כגון תמיכה במושבות בשנות שמיטה, כתיבה אוהדת על נשף מסכות שהוטל עליו איסור דתי, בשבח הגימנסיה העברית שהיתה מעין דגל של החילוניים וביקורת על ׳אדוקים נפרזים'

עמדותיו בענייני דת היו מגוונות. הן הושתתו על כיבוד הדת ונושאיה והגנה על קודשיה (נגד חילול שבת, הוויכוח עם ברנר) ועם זאת התחשבות בצרכים לאומיים (השמיטה), אהדה לתפישות מודרניות יחסית (תוכנית הלימודים בבתי־ספר, התנגדות להשבעות וגירושי שדים) וביקורת על התנהגות של רבנים בעניינים יישוביים (אגרות שגבה החכם באשי) והלכתיים (קבורה בארון).

הבעיה העדתית – בין ספרדים לאשכנזים

ב׳החרות׳ נכתב הרבה על היחסים בין העדות והודגשו טענות על קיפוח הספרדים, אך הפרסומים לא היו דרך קבע בזכות הספרדים ובגנות האשכנזים או להפך. פורסמו בו מאמרים רבים על מעלות האשכנזים, רבניהם ומוסדותיהם, כמו גם ביקורת כלפיהם הן ביחסם אל הספרדים, כגון בדלנותם העדתית, התנשאותם, היבדלותם בעניין כשרות הבשר, קיפוח הספרדים בכספי החלוקה ועוד: והן בהליכותיהם ובנוהגיהם הקהילתיים והדתיים, כגון ביקורת על פרנסי כולל, שלרוב נכתבה בידי איש אותו כולל, איסוריהם המרובים על בתי־ספר וגני־ילדים ועל חידושי התרבות המודרנית, או איסור של כולל מסויים להתחתן עם בני כולל אחר. ב׳החדות׳ פורסמו גם דברי אשכנזים המלגלגים על הספרדים, לדוגמה על אגודת ׳אהבה ואחוה׳:

גם אנוכי, ככל אחי האשכנזים לא נותקתי הפעם מה׳שובניות האשכנזית׳ [… ואמרתי על האגורה הזו: חברה של פריינקלך״… מי יבוא אל הנשף [של האגודה] י עוד פעם ׳פריינקלך׳ ושוב – פריינקלך י […] ולעולם לא היה עולה על דעתך שיש איזה יחס בין צעיר ספרדי לשאיפות גבוהות קצת מעניינים גופניים. פריינקלך!

הכותב גם שיבח את האגודה, אך התנצל: ׳אל תאשימוני רבותי בפזרי לבעלי ״אהבה ואחוה״ את כל התהלות והתשבחות׳. דברי השבח הם לאירוע ספציפי ועיקר המאמר הוא ביקורתי, מכליל, ונימתו עדתנית. פרסום המאמר הוא ראיה לפתיחותו של ׳החרות׳.

לעומת אלו פורסמו ב׳החרות׳ מאמרים הן בשבח הספרדים ומוסדותיהם – ביותר על דוברי לאדינו, פחות על המערבים ומעט מאוד על העדות המזרחיות האחרות – והן בגנותם, והרבה הטפות לתחייה לאומית ותרבותית שלהם. ואף זו, ׳החרות׳ צידד בעקביות באחדות בין העדות, עד כדי ראייתה כתנאי להגשמת הציונות.

הערת המחבר : בשבח האשכנזיים: על היהודים הרוסים שהביאו תועלת רבה ליישוב – ׳חיפה׳, החרות (תר״ע), מה:3: וכן על ועד העיר בירושלים – ׳שליחי הצבור׳ (תרע״א), צא:1. בגנותם: שרבניהם מטילים איסורים בנקל – ׳על הצבועים ועל הפרושים׳ (תר״ע), קט:2-1. על בדלנותם – ׳במה חופשית׳ (תרע״ד), לג:3. על כולל זיברינגן שבתקנותיו אסר להתחתן עם בני כולל אשכנזי אחר – (תרע״א), קמד:3. ועוד הרבה

            ראו – ׳נשף המסכות׳, החרות (תרע״ג), קנח:1; בשבח הגימנסיה – שם, קסז:2. ביקורת חריפה על בית־החולים החרדי שערי צדק – שם, רעו:2 (ועוד הרבה בנדון). נגד אדוקים ׳נפחים׳ – שם, ריא, 3-2. ביקורת חריפה על הרבנים – מבש״ן, רועי. סוגיות נוספות בתחום זה נידונו בפרקים קודמים. לעומת זאת פורסם בו נגד עמדות חילוניות, כגון ב ׳מאורע ברנר׳ שיידון להלן.

השפעת ההתנגדות והרדיפות על התפתחותה של תורת מוחמד

במה השפיעה ההתנגשות הזאת עם אנשי מכה על התפתחות תורתו של מוחמד ? קודם כל, היא הביאה אותו להבחנה ברורה בין האלילות והמונותאיזם, באמונה באל אחד. אמנם, לבם של אנשי מכה לא היה קשור ביותר אל אליליהם, וכאשר רדפו את מוחמד על שפגע בהם — רדפוהו בעיקר על שגינה את מנהגי אבותיהם.

כפי שאמרתי, נכלל המונותאיזם המוחלט בתפיסתו הדתית המקורית של מוחמד עתה נגלה הדבר בכל כוח ובכל עוז מתוך הוויכוח הזה על אלילות מכה. הנוסח ״אין אלוה מבלעדי אללה״ — אין אל מבלעדי אלהים (זו צורה יהודית, ראה שמואל ב׳, כב, לב, –  כִּי מִי-אֵל, מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה;  {ס}  וּמִי צוּר, מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ. תקופת השופטים היא תקופה המתוארת בתנ"ך בספר שופטים ובמגילת רות, בה הנהיגו השופטים את עם ישראל. התקופה מתחילה עם פטירתו של יהושע בן נון במהלך המאה ה-13 לפנה"ס בעת התנחלות השבטים בארץ ישראל, ומסתיימת עם המלכת שאול המלך בידי שמואל הנביא, בשנת 1030 לפנה"ס לערך. או תהילים י״ח, לב)» – לב  כִּי מִי אֱלוֹהַּ, מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה;    וּמִי צוּר, זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ.— נשנה וחוזר עתה כמה פעמים ובכוונה פולמוסית. סיפורי הנביאים והמלחמה בעבודה זרה, כגון מעשי אברהם והפסילים של אביו תרח, או קנאתו של אליהו נגד הבעל — הם עכשיו הנושאים החביבים על מוחמד. על ־ידי הוויכוח מתרחק מוחמד גם מן הפולחן של עירו, מן העבודה של מקדשה. כך כתוב בסורה 20, 132 :

צוה על בני ביתך להתפלל

אין אנו שואלים ממך מזון.

כלומר, אין אתה צריך להביא עוד קרבנות. לעומת מה שקראנו בסורה 108, 2: ״התפלל אל ריבונך וזבח״, הוא אומר עכשיו: צווה אותם להתפלל, אבל קרבנות אין אנו רוצים.

אנשי מכה ראו סכנה בכך, שהטפה חדשה זו יכולה אולי להמעיט מקדושתה של עירם ועל־ידי כך גם מהכנסותיהם. – יש הרואים חשש זה (הן במסורת המוסלמית והן במחקר) כגורם עיקרי להתנגדותם של

בני מכה לבשורת מוחמד.

״ אך על זה חוזר מוחמד ואומר שאין חשש כזה (סורר. 28, 57):

הם אומרים: אם נלד אחרי הדרכתך נשודד מארצנו.

אמור להם : האם לא הכינונו להם ״חרם״ בטוח

 אשר פירות כל דבר יובאו אליו.

כפי שראינו היו הטחותיהם של אנשי מכה מכוונות נגד אמיתות שליחותו של מוחמד. עכשיו מתחיל סעיף זה של שליחות מוחמד לקבל חשיבות יתירה. כל ההיסטוריה העולמית היא עתה בימה אחת של מעמדות הבאים בתכיפות זה אחר זה, שגיבורם הוא שליח אללה, שהוא ללעג ולקלס לעמו, אך סופו לראות באובדן רשעים. האידיאה של אובדן רשעים כבר בעולם הזה מודגשת ביותר, וכמעט דוחקת את הדרשות על יום הדין האחרון. יותר ויותר סובב הוויכוח על אישיותו של מוחמד, והסיפורים על הנביאים תופסים את מרבית המקום בסודות. לעומת זאת מודיע מוחמד שוב ושוב שאין ביכולתו לעשות ניסים, שאינו אלא בשר ודם, שאין בכוחו להועיל ולהזיק, שאינו יודע יותר משאר בני־אדם ורק בנבואה ייבדל מהם. היא הנס שלו והיא החסד שבו ציינו אלהים מיתר הבריות.

עלי לייחד כאן את הדיבור על מה שנקרא ה״בסמלה״, הנוסחה ״בשם האלהים הרחמן והרחום״. מלים אלו נמצאות מעל כל סורה בקוראן, חוץ מסורה 9, והן שגורות ביותר בפיו של כל מוסלם. המוסלם יאמר את הנוסחה הזאת לפני כל מעשה חשוב שהוא צריך לעשות: לפני תפילה, לפני לימוד, הוא יכתוב אותה בראש כל מכתב וכל דבר שבכתב, כמו חוזה או ספר.

בסוף התקופה המכית הראשונה התחיל מוחמד להשתמש בשם חדש של אלהים. נוסף על השם ״אללה״ בא עכשיו השם ״רחמן״ בתור שם עצם פרטי של אלהים.- התעתיק המדויק הוא " אלרחמאן "  הדבר התחיל לכאורה בסורה 55 הנקראת ״סורת אלרחמן״. נראה שהדבר עורר תמיהה, שכן אנו קוראים בסורה 25, 60—61 

 וכאשר נאמר להם: השתחוו לרחמן,

הם אומרים : מה זה הרחמן ?

 הנשתחווה למי שתצווה אותנו ?

מה טיבו של שם זה ומה החשיבות של התחלת השימוש בו ? השם ״הרחמן״ הוא השם הרשמי של האלהים המונותאיסטי בכתובות שבא העתיקה. ״רחמנא״ בתלמוד הוא שם עצם פרטי של אלהים. מאחר שצורת ״הרחמן״ אינה נמצאת כמעט בסורית יש להניח, ששם זה בא אל הערבים מן היהודים. אם אני אומר ל״ערבים״ אני מתכוון לא רק לכתובות השבאיות — ויש לנו עכשיו לפחות עשר כתובות שבאיות עם השם ״הרחמן״ — אלא גם אל הערבים הצפוניים. אותו נביא השקר מסַילִימַה, שקם בזמנו של מוחמד בשבט חניפה במזרח ערב, קרא לאלהיו ״רחמן״. גם נביא השקר שקם בתימן קרא לאלהיו ״רחמן״, והערבים קראו לנביאים אלה עצמם ״רחמן״. עלי להעיר שגם הפילולוגים המוסלמים, חכמי הלשון העתיקה, הודו כי זו מלה עברית.

האידיאה של טובו וחסדו של אלהים לא היתה זרה למוחמד גם בראשית דרכו. אדרבא, היא היתה יסוד מוצק בדתיותו. אולם עצם המלה, השורש ר ח מ ן — לרחם, והמלים רחמנא — רחמים, אינם מופיעים בקוראן אלא מן התקופה השניה במכה, התקופה בה הנהיג מוחמד את השם ״רחמן״ בתור שם עצם פרטי של אלהים. מאוחר יותר חדל מוחמד להשתמש בשם זה בתור שם עצם פרטי של אלהים, אך השימוש במלים הנגזרות מן השורש ר ח מ י ם — שימוש זה נתרבה והוא נכנס אל תוך תוכה של התודעה הדתית המוסלמית על־ידי ה״בסמלה״, על־ידי נוסחה זאת ״בשם א ל ה י ם הרחמן ו ה ר ח ו ם ״. מן הראוי איפוא לייחד עליה את הדיבור.

הנוסחה נמצאת בתוך הטכסט של הקוראן רק פעם אחת, בסורה 27, 30, בראש מכתבו של שלמה המלך אל מלכת שבא. מה מקורה ? בתקופת ה״ג׳אהליה״ נהגו לשים בראש כל חוזה את המלים ״בשמך האל״. היתה זו קריאה חגיגית אל האל השומר על החוזים, ועל כן גם בחוזים של מוחמד ובאגרותיו אל השבטים מופיעה תמיד ה״בסמלה״. בכתובות השבאיות אנו מוצאים בסוף כל כתובת: בשם האל פלוני ופלוני. לקרוא בשם ה׳ הוא גם מנהג עתיק, הנזכר בתנ״ך במקומות רבים. ומציגו בקוראן, למשל בסורה 1,96 : ״קרא בשם ריבונך״. כן תמצאו מעל כל פיוט: ״בשמך רחמנא״. ובמכתבים יהודיים (נשארו רק מתקופה יותר מאוחרת, החל מהמאה העשירית) כתוב בתחילה ״בשמך רחמנא״. אם כן, כשאנו רואים את הנוסחה ״בשם אלהים הרחמן והרחום״ אנו יכולים לומר, כי מצד אחד יש כאן המשך של מה שהיה מקובל אצל הקדמונים ומצד שני מה שהיה בספרות הפיוטית הדתית, בפיוטים היהודיים (״בשמך הרחמן״) וגם בספרות המנדעים העתיקה.״

מנדעים — כת של מטבילים, המצויה עד היום בעיראק, אם כי מספר מאמיניה קטן מאוד. זו ה״צאבאה״ הנזכרת בקוראן.

מנין בא כפל לשון זה: הרחמן הרחום ? אנו מבינים את הצירוף, ואנו מניחים כי הנוסחה נוצרה באותה תקופה אשר בה אנו דנים. למלה ״הרחמן״, שהיתה שם עצם פרטי, נוסף עוד כינוי שני ״רחום״, שכן כפי שראינו ״הרחמן״ היה שם פרטי של אלהים, שהיה יכול להתקשר גם עם אידיאה של יסורים. משום כך התוספת ׳׳הרחום״ מהווה מעין הד של צירוף מידת הדין של אלהים עם מידת הרחמיב בהבלטת מידת הרחמים. על כן היא חשובה כל כך, מפני שהיא קובעת בתודעה הדתית של האסלאם את מידת הרחמים כעיקר.

 היחסים החברתיים עם הסביבה בעוד שהדיון במצבם המדיני, הבטחוני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית נוגע יותר להיבט הפורמאלי של מעמדם החוקי ומידת מימושו הלכה למעשה על־ידי השלטון, הרי שהדיון ביחסיהם החברתיים עם הסביבה קשור בעיקר במסכת הדימויים, שבהם נצטייר דיוקנו של היהודי בעיני שכנו המוסלמי ובמערכת יחסי היום יום בין יהודים לבין מוסלמים.

הדימויים הראשונים של היהודי מופיעים כבר בקוראן ובחדית׳ (אוסף המסורות בעל־פה, שנמסרו בשמו של מוחמד והועלו אחרי כן על הכתב). היהודי נתפס בראש ובראשונה כּכּופר, והמצווה על השפלתו מופיעה במפורש בקוראן. ואולם, המקורות העומדים לרשותנו בתקופה הנדונה הם דלים מכדי להעלות מהם תמונה שלמה ומהימנה על מערכת היחסים בין יהודים לבין שכניהם המוסלמים במגרב בתקופה הנדונה.

במקורות היהודיים משתקף במיוחד יחסם של חכמי אפריקה הצפונית לחברה הנוכרית. בדרך־כלל יחס זה הוא שלילי ואין תימה בכך, משום שחוג החכמים, שהיה אמון על שמירת המסורת היהודית, ביקש מטבע אופיו ומגמותיו לצמצם ככל האפשר את המגע עם החברה הסובבת. הסיפור העממי, שנחקר רק בחלקו, רומז על מתיחות בין־דתית וביךחברתית שהיתה קיימת במארוקו. במיוחד ניכרה מתיחות זו במרכזים העירוניים, שבהם נמצא מיספר גדול יחסית של אנשי דת שיכלו לשלהב את היצרים בשעות משבר פוליטי או כלכלי, או בעתות של התפרצות קנאית דתית. ניתוח הסיפור העממי מתוניסיה מגלה תמונה שונה במקצת מזו העולה במארוקו: המתיחות בין יהודים לבין מוסלמים אינה תופסת מקום נכבד בסיפורים האלה. מאידך גיסא מאלף הדבר, שגם הפלאחים במצריים התחתונה, שבוודאי מעולם לא הכירו מקרוב יהודים — שכן אלה לא נהגו לשבת בכפרים באיזור זה — היו שותפים לרגשות האיבה והניכור כלפי יהודים, רגשות שהיו נעוצים בוודאי במסורת הדתית.

יחס העויינות כלפי היהודים בא לעתים לביטוי בעלבונות, בקללות ובגידופים שהוטחו כלפיהם, ופעמים אחדות גם בפגיעות פיסיות. מתוך שאלות ותשובות של רבני מצריים בתקופה הנדונה אנו למדים, כי היו יהודים, מאלה שהיו סובבים בכפרים כרוכלים, שנרצחו למטרות שוד, בדרכם מכפר לכפר, וגם במארוקו היו לא מעטו מיקרים כאלה.( הערה אישית שלי א.פ – דודי יוסף, אחי אבי שניהם בעולם האמת, נרצח על ידי שודדים בשל בצע כסף – ) אומנם, גם המוסלמים נפלו קורבן למעשים מעין אלה, אך נחיתותם של היהודים חשפה אותם יותר לפגיעות. יתרה מזאת, המוסלמים ידעו שבדרך־כלל יכולים הם להימלט ממעשי גמול של יהודים, ואף אם יובאו בפני בית־דין יוכלו להשתחרר תמורת תשלום קנס בסכום פעוט, באמצעות המצאת עלילות־שווא על היהודים, וכך יפטרו אותם מעונש. (העלילה הנפוצה ביותר היתה, שיהודים קיללו וגידפו את ה״נביא״ [מוחמד]). גם ההלכה המוסלמית, שאינה מתירה קבלת עדות מלא־מוסלמי נגד מוסלמי, תרמה למצב הזה.

אף־על־פי־כן, אנו עדים גם ליחסים מסוג אחר בין מוסלמים לבין יהודים. הנה קאיד המציל יהודים מחרון אפו של שליט זועם, שכנים מוסלמים הנותנים מחסה ליהודים בעת רדיפות, גומלי חסד מוסלמים המלווים ליהודים ממון בעת מצוקה ואף תורמים לבית־הכנסת, ומוסלמים המשתתפים ב״הילולות״ ובחגיגות משפחתיות ועוד. היחסים החיוביים בין יהודים לבין מוסלמים ניכרו במיוחד בשטח הכלכלי: שותפויות בעסקים, שכירת בתים, הלוואות הדדיות וכיוצא באלה. יחסי ידידות היו מקובלים בעיקר בקרב המשפחות הגדולות והנכבדות: ביקורים הדדיים, השתתפות בשמחות משפחתיות ובימי אבל ועוד.

לסיכומם של דברים ניתן לומר, שבמעמדם החוקי של יהודי אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19 נהגו להלכה חוקי האיסלאם כלפי בני החסות, אך באורח מעשי הם הוגשמו רק בחלקם. פער זה ניתן להסבירו בגורמים מדיניים, חברתיים וכלכליים שונים: מעמדם המדיני והבטחוני של היהודים היה תלוי בעיקר ביציבות השלטון ובמידת שליטתו בכל חלקי המדינה; מבחינה זו ניכרו זעזועים במצבם של יהודי מארוקו וגם במצבם של יהודי אלג׳יריה ומצריים, וזאת בשל המאבק שהתחולל בארצות אלה על השליטה במדינה. זעזועים אלה ניכרו פחות במצבם של יהודי תוניסיה ולוב, ויהודי הארצות האלה היו נתונים לפגיעות בעיקר כתוצאה מפשיטות מבחוץ.

בתקופה זו זכו יחידים וקבוצות מקרב היהודים, כמו חצרנים וסוחרים גדולים, להשפעה מדינית וכלכלית ניכרת. יחד עם זאת, היה מעמדם של חצרנים וסוחרים אלה תלוי בעיקר במידת היזקקות השלטון לשירותים שהם מילאו בחיי המדינה והחצר.

את היחסים החברתיים ששררו בין היהודים לבין שכבות העם הנרחבות, אין בידינו כיום להעריך בהלכה, וזאת בשל היעדר מקורות ומחקרים מתאימים. בינתיים ניתן לציין כמה הנחות כוללות: יהודים ומוסלמים חיו אלה בצד אלה ללא מגע מיוחד, להוציא השטח הכלכלי. פעמים, ובמיוחד בעת משברים מדיניים, חברתיים וכלכליים נפלו היהודים קורבן לאיבת שכניהם, שהסתייעה לא במעט בנחיתותם החברתית והחוקית של היהודים.