אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

אבן חלדון-בול ממרוקו

אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

כשם שאבן־ח׳לדון עומד מבודד כלפי העבר והרקע התרבותי שלו, כך עומד הוא מבודד כלפי התפתחות המחשבה בדורות שלאחריו. הפעילות הספרותית בלשון הערבית נידלדלה והלכה מתקופתו ואילך. אצל ההיסטוריונים אל־מקריזי(1364- 1442) , אל־סח׳אוי(1497-1427) ואל־מקריזי(נפטר 1631) אפשר אמנם להכיר מידה של השפעה מתורתו של אבן ח׳לדון ומראייתו ההיסטורית, אך הם לא פיתחו את רעיונותיו ובכלל לא הלכו בדרכי הניתוח והמחשבה שלו. ׳כדי להבין את אבן־ח׳לדון הבנה של ממש – אומר רוזנטאל – היה דרוש עם שעיקר עיסוקו, כרומאים לפניו, במדיניות, ולפיכך הוא נותן את דעתו על ההיסטוריה. עם כזה היו התורכים העות׳מאנים׳. ואמנם קמו בתורכיה העות׳מאנית מלומדים, אשר התחרו זה בזה בהתעניינותם ביצירתו של אבן־ח׳לדון וברעיונותיו. המלומד התורכי ז. פ. פינדיקאוגלו אף מכנה אותם בתואר ׳האסכולה האבן־ה׳לדונית בתורכיה׳, והרחיב את הדיבור עליהם בהרצאתו בקונגרס המזרחנים באיסטנבול בשנת 1951  ההיסטוריון חאג׳י־ח׳ליפה (מת 1657) מהרהר על ׳השלבים׳ בהיסטוריה ומגדיר את תכליתה של ההיסטוריה כדרך שהגדירה אבן־ח׳לדון; ההיסטוריון מוסטפא נעימה (מת 1716) מבקש ליישב את התורה הדטרמיניסטית של אבךח׳לדוין עם וולונטאריזם תיאולוגי. הוא סבור כי ירידת הממלכה, העלולה לבוא אחרי הדור החמישי, יכולה להיעצר על־ידי אישים בעלי כושר מדיני יוצא־מן־הכלל, הפועלים על־פי ׳דרך האלוהים׳(סונת־אללה); ההיסטוריון אחמד מוּנַגִ׳ם באשי(מת 1702) מדגיש את חובת ההיסטוריון לשמור על הצד המיתודולוגי בעבודתו – והשיטה אינה אלא חדירה למהותה של תרבות־היישוב (׳עומראך); שורה זו של תלמידים תורכיים לאבן־ח׳לדון מסתיימת בפיריזאדה סאחב (מת 1749), שתירגם את ה׳מוקדימה׳ לתורכית לשימושם של המדינאים, פרחי הפקידות הממשלתית והמשכילים התורכים הצעירים.

אולם עם כל חשיבותה של אסכולה זו בתורכיה, ברור שהיא לא תרמה להתפתחות מדעי־החברה בעולם המחשבה האירופית. בהתפתחות זו לא תופסת תורתו של אבן־ח׳לדון שום מקום, שהרי ספרו נתפרסם באירופה לראשונה בשנים 1868-1862. אך לפלא הוא, שגם אחרי כן, ואף בימינו אלה, הוא אינו נזכר כלל אצל רבים מחוקרי תולדות הרעיון המדיני. כך כותבים למשל פיש וברגין בהקדמה לתרגום ׳המדע החדש׳ של ג׳אמבאטיסטא ויקו: ׳המדע החדש של ויקו הוא אחת היצירות המעטות בכל תולדות המחשבה החברתית שיש בהן מקוריות אמיתית. הוא הניסיון המרשים והמעניין ביותר לפני קונט להעמיד מדע מקיף על־אודות החברה האנושית׳.

אותם חוקרים שעסקו באבן־ח׳לדון – והם אינם מעטים – הישוו את תורתו לתורו­תיהם של הוגים רבים, החל בויקו ומאקיאבלי וכלה במארכס, ברייזיג וויליאם ג׳יימס. ההשוואה המעניינת ביותר היא זו שבין אבךח׳לדון ובין ג׳אמבאטיסטא ויקו, פילו­סוף והיסטוריון איטלקי, שחי בנאפולי בשנים 1744-1668. כבר עצם השם שקרא לספרו – ׳המדע החדש׳ – מזכיר את אבן־ח׳לדון. יתר על כן, יסוד חשוב בתורתו הוא רעיון המחזוריות (Corso e ricorso): ההיסטוריה – כך מגדיר לֶוִית את תורת ויקו בעניין זה – אינה מכירה קץ, שלימות, גאולה או פתרון, אלא במהלכה שלטת המחזוריות. המהלך הנורמאלי הוא גם טבעי וגם היסטורי. גם תורת השלבים וההתנוונות מצויה אצל ויקו : ׳תחילה חשים בני־אדם במה שנחוץ, אחרי־כן הם נותנים את דעתם על מה שמועיל להם, אחרי־כן הם שמים לב למה שנוח להם, אחרי־כן משתעשעים הם בנעימות, אחרי־כן המותרות משחיתים אותם, לבסוף הם משתוללים ומבזבזים את עיקר־מהותם׳.

הכלכלן והמזרחן הצרפתי בוסקה, שהוציא לאור לקט של הקטעים הכלכליים של ה׳מוקדימה׳ בתרגום צרפתי, מציין את ההקבלה בין אבן־ח׳לדון ובין תורתו של הסוציולוג והכלכלן האיטלקי־שווייצי פאריטו(1923-1848 ,Pareto), באותם שני פרטים: תורת המחזוריות (המכונה אצל פאריטו ( la circulation des élites ותורת ההתנוונות. תורתו של אבן־ח׳לדון אינה זהה עם זו של פאריטו – מסכם בוסקה – אבל מבחינות רבות הריהי מקרה מסוים של תורתו הכללית.

היו שביקשו לראות באבן־ח׳לדון את חלוץ הלאומיות המודרנית. כך פירש למשל פון-קרמר בשנת 1879 את המושג ׳עצביה׳: תודעה לאומית; כותרת הפרק הראשון של החלק השלישי (עמי 115 בתרגומנו) היא לפי גירסתו: ׳המלוכה והממשלה קמות רק בזכות ליכוד שבטי ותודעה לאומית חזקה׳. גם ח׳מירי סבור שהעצביה משמעה לאומיות ׳במובנה הרחב ביותר׳.

אולם ׳התודעה הקיבוצית׳ של אבן־ח׳לדון רחוקה מאוד ממושג הלאומיות של ימינו. רגש לאומי – מסביר הסוציולוג בּוּתּוּל – לא היה בנמצא אצל שום עם מן העמים שאבן־ח׳לדון הכירם. לכל היותר אפשר היה לדבר על זיקה או נאמנות לשושלת. יתירה מזו: המדינות בתקופה ההיא היו מורכבות מהמון בלתי־מגובש ופאסיבי של בני ערים וכפרים. בני־השבטים החזקים והסוערים היו מוכנים תמיד להתמרד על־פי קריאתו של כל מתיימר־למשול. השושלת השלטת יכלה לסמוך בפועל־ממש רק על בני משפחתה שלה. מושג הלאומיות של ימינו יש לו משמעות טריטוריאלית; המלה פאטריוטיזם נגזרה לא מן פטר (כלומר: אב) כי אם מן פטריה, מולדת. ׳התודעה הקיבוצית של אבן־ח׳לדון – אומר גוטייֶה – היא הרחבה של תחושת המשפחה, היא גאווה גזעית; ה׳קלאן׳ הוא קבוצה של דורות אנושיים, ללא זיקה מושגית לשטח־קרקע מסוים. הקשר הוא קשר־דם, לא קשר־אדמה׳.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר