מורשת יהדות מרוקו

רב שנתן תשובה לשאלה מסובכת

מלך אחד, עמד ליד החלון והשקיף על העיר מתוך הנאה וקורת רוח על ממלכתו היציבה והמתפתחת בצורה בלתי רגילה. פעם, הוא משקיף מהחלון, והנה אדם אחד עבר לתומו ליד ארמון המלך. אדם זה היה במקצת מוזר – שער ראשו לבן, ושער זקנו שחור. תופעה זו עוררה את סקרנותו של המלך. ניסה למצוא לה תשובה בעצמו, ולא הצליח. קרא ליועציו והעמיד בפניהם השאלה. ניסו וניסו, ואמרו למלך ״אדוננו המלך,

זוהי תופעה מהטבע, ולא נוכל לענות עליה״. המלך התעקש ואמר להם ״גם תופעה טבעית יש לה סיבה״. אחד היועצים הציע להביא רב יהודי ולשאול אותו. הרב הובא בפני המלך. אשר לשאלה הוא אמר: ״אדוני המלך, השאלה היא טבעית ופשוטה. זה ששער הראש הוא לבן, ושער הזקן שחור. זה מפני ששער הראש הוא צמח כעשרים שנה לפני שער הזקן. ועל כן הוא יותר זקן וצבעו לבן. בבוא הזמן כאשר יזדקן קצת גם שער זקנו יהיה לבך. המלך התפעל מהתשובה, והיועצים יצאו בבושת פנים. פעם אחרת, המלך עמד ליד החלון שלו, ואיש אחד עובר ברחוב אבל בצורה הפוכה. שער ראשו שחור, ושער זקנו לבן. המלך קרא שוב ליועציו, שאל אותם, ולא הצליחו לתת תשובה. המלך ביקש להביא אותו רב יהודי. המלך אמר לרב ״תשובתך הראשונה היתה הגיונית ונכונה. מה תאמר עכשיו על תופעה שונה זו״. הרב עונה ״אדוני המלך, גם זו שאלה טבעית, ויש לי עליה תשובה. זה ששער הראש הוא שחור, בגלל שהראש הוא תמיד מכוסה בתרבוש או ב״רזזא״ (מצנפת). ובכך הוא שומר על צבעו הטבעי ומוגן מפני השמש וכו'. ואילו הזקן הוא תמיד חשוף, וצבעו דוהה בעקבות קרני השמש, רוחות וכו'. כאשר האיש יזדקן, באופן טבעי, גם שער ראשו יהיה לבן״. המלך נדהם מתשובתו ההגיונית של הרב. פנה ליועציו ואמר להם: ״כולכם טיפשים, מה הייתם עושים אילו עמדתי בפני שאלה קשה בענין המדינה״. הוא גם הזכיר להם את פתרון חלומו של פרעה ע״י יוסף, ואמר להם טוב שיש יהודים, שבחוכמתם הם פותרים כל בעיה.

היתר נסיעה באוטובוס בשבת

עם כיבוש מרוקו על ־ידי הצרפתים (1912-1910) נפתחו שערי רווחה ליהודים ממצוקת הערבים (שוד, רצח, השפלה וכו'). מחייתם של היהודים תחת השלטון של הערבים היתה דלה מאוד, מקצתם חיו רק ממקצועות שהערבים לא התמחו בהם, Fגון: צורפות, חייטות אומנותית, ריקמה וכ', אחרים חיו איכשהו מהיד אל הפה בדוחק ובעוני. בבוא הצרפתים, היה צורך בפוטנציאל אנושי לעבודת פקידות בדואר, בבנקים ובמוסדות המימשל החדש. יהודים לא רבים למדו צרפתית בבתי-ספר של האליאנס עוד לפני בוא הצרפתים. ידיעת השפה הצרפתית, אפילו לא מושלמת, הביאה את היהודים, דרך סמינרים מזורזים מטעם הצרפתים, להשתלב באדמיניסטרציה של המימשל החדש, וצעירים יהודים רבים גויסו לעבודה משרדית. הערבים לא הסתגלו עוד לשפה הצרפתית ולא היוו פוטנציאל רציני כמו היהודים לעבודות משרד.

אבל זו אליה וקוץ בה. היהודים, על אף היותם שומרי מצוות היו מוכרחים לעבוד גם בחגים וביום שבת, כי אצל הצרפתים הנוצרים יום ראשון בשבוע הוא יום השבתון השבועי.

יש לציין שיהודים אלה על אף שעבדו ביום שבת, לא אכלו מאכלי טריפה, לא עישנו בשבת, ואפילו נהגו לקבל החופשה השנתית בימי ראש השנה וכיפור. אם בי מבחינה תחוקתית, המימשל הצרפתי קבע שיום כיפור הוא חופשי ליהודים בכל המוסדות. יהודים אלה נהגו להתפלל בשבת במניין מוקדם לפני לכתם לעבודה.

נשארה רק (מחוץ לעבודה ביום שבת) שאלת הנסיעה באוטובוס למקום העבודה ביום שבת. לרבנים, על אף שעצמו עין בעניין עבודה בשבת שהיתה הכרח המציאות והביאה רווחה כלכלית מאוד משמעותית ליהודים, נשארה שאלת הנסיעה בשבת, ואיך להימנע ממנה. לא נמצאה תשובה לשאלה זו שמהווה עבירה נוספת על העבודה ביום שבת.

הרה״ג יוסף משאש זצ״ל קיבל מאות מכתבים רבים ממרוקו ומארצות אחרות בשאלות הלכה שונות, והוא כינס את תשובותיו בשני ספרים חשובים: ״מים חיים״ ו״אוצר המכתבים״, מלבד עוד שלושים חיבורים שהוא חיבר על נושאים שונים. דרכו של רב זה היתה למצוא הקלה מסוימת, על סמך מקורות רבים, מבלי לפגוע בגוף ההלכה, בהתחשב עם רוח הזמן. גם שאלת הנסיעה בשבת לגבי העובדים שנאלצו לעבוד בחגים וביום שבת, הובאה בפניו, ולאחר עיון מדוקדק הוא קבע (ראה בחיבוריו הנ״ל): יהודי המוכרח לנסוע לעבודתו בשבת או בחג, יכול להפחית העבירה במספר דרבים –

א)         הנוסע בשבת לא ישלם דמי הנסיעה במזומנים, אלא יקנה כרטיס מינוי חודשי, אותו ישיג לניקוב לידי הנהג.

ב)         לא יעמוד לבדו בתחנת האוטובוס, אלא יחכה עד שגוי אחד יהיה בתחנה, שלא ייראה שהאוטובוס עצר בתחנה למענו. בבל אופן, אם אין גוי אתו, אסור לו לעלות לבד וראשון לאוטובוס.

ג)          בעלותו לאוטובוס לא יישב אלא יחזיק במוט ויעמוד כל הזמן.

ד)         בהגיעו לתחנת הירידה למקום עבודתו, לא יצלצל לנהג לעצור, אלא יחכה עד שגוי אחד יצלצל, ויירד אתו, אפילו אם תחנת הירידה היא רחוקה קצת ממקום עבודתו. יחכה עד שגוי אחד מהנוסעים יצלצל, והוא יירד וילך לעבודתו ברגל, ממקום תחנת הירידה.

זהו הרע במיעוטו, שבלית ברירה אחרת נתקבל בהכרח המציאות אפילו על דעת הרבנים. הרב הזה הקל בכמה דברים אחרים, ראה בספריו הנ״ל.

כאלה וכאלה העלו יהודי קורדובה בזכרונם. בכל לבם היו לצד המוסלמים שעמדו לפני העיר, אך ידם קצרה מלעשות מעשה. משמרות הגוטים הפרידו ביניהם ובין האפריקאנים שצרו על העיר. והנה באחד הלילות התעננו השמים, החל גשם לרדת ולאחר מכן אף ברד. המשמרות שעל החומה חיפשו להם מחסה וזנחו את סיבוביהם. באותו זמן נשמעה המולה כלשהי. האפריקאנים ניצלו את החשכה כדי לעבור את הנהר במקום שלא היה עמוק. החומה הדרומית של העיר נבנתה על גדת הנהר, במרחק של שלושים אמה ממנו, או אף פחות מזה. משהגיעו אנשי מגית׳ אל הגדה הצפונית של הנהר אצו למקום ששם היתה פירצה בשכבה העליונה של החומה. לפני הפירצה היה עץ תאנים. חיש מהר טיפסו עליו וקפצו ממנו על החומה. מי שעלה בראשונה העלה את הבא אחריו ולא עברו אלא דקות ספורות וקבוצת אנשים היתה על החומה. מיד ירדו מבפנים, התקרבו למשמר של השער הקרוב, התנפלו על אנשי הצבא המופתעים והרגו אותם. השער נפתח לרוחה ודרכו פרצו פיקודי מגית׳. הם שלפו את חרבותיהם, פה ושם ניסה מישהו להתנגד וראשו נערף. מרבית האזרחים הידקו את הבריחים שבשערי בתיהם ולא השמיעו קול ואילו המושל עם גדודו נמלטו אל כנסייה שממערב לעיר והתבצר בה. כאשר יצאו בבוקר תושבי קורדובה אל רחובות העיר וראו שמגית׳ קנה לו שביתה בארמון המושל טעמו טעם של שיעבוד, אולם היהודים שבעיר רננו וצהלו. זד. היה היום אשר לו קיוו. מיד באו בדברים עם שר הגדוד המוסלמי והוא גייס אותם לצבאו ומסר להם את התפקיד לשמור על העיר מגית׳ שיכן את אנשיו בעיר והתחיל במצור על אותה כנסייה שבה התבצר שר העיר הגוטי. זה היה בנין חזק והנצורים שמנו כארבע מאות איש התגוננו בעוז. המצור נמשך שלושה חדשים עד שהמוסלמים הספיקו להפסיק לנוצרים את אספקת המים. אז נאלצו הנוצרים להסגיר עצמם והוצאו להורג. מושל העיר ניסה לברוח אך נתפס והובא אחר כך אל הכיליף בדמשק.

מה שקרה בקורדובה קרה גם בערים אחדות של ספרד. בכל מקום התעוררו היהודים והושיטו למוסלמים עזרה במלחמת הכיבוש. הכרוניסטים הערביים מספרים לנו מה שנעשה בערים הראשיות, אך קרוב לודאי שכזאת נעשה גם בערים קטנות יותר ובעירות שונות. היסטוריון ערבי קדום אומר שבכל מקום שהמוסלמים מצאו יהודים מסרו להם את התפקיד של חיל המשמר, השאירו אתם אחדים מאנשיהם ואילו מרביתם המשיכו במסע הכיבוש. היסטוריון ערבי שכתב אמנם בתקופה מאוחרת, אך שאב ממקורות קדומים ומהימנים, חוזר על דבריו ומוסיף לפרש שבמקום שלא נמצאו יהודים הצטרכו להשאיר מספר יותר גדול של מוסלמים. מדברי ההיסטוריונים האלה עולה שעזרת היהודים היתה חשובה מאד בשביל המוסלמים. הרי המספר של צבא טארק היה קטן ומאחר שהמצביא המוסלמי הצטרך להשאיר אנשים בערים שכבר כבש ולשלוח גדודים לכיבוש ערים אחרות אשר חילות המצב שלהן איימו על דרכי התחבורה שלו, הלך וקטן מספר גדודיו ככל שחדר ללב המדינה. שיתוף הפעולה מצד היהודים הביא לו איפוא תועלת מרובה, כי הוא איפשר לו לשחרר חילים מן השירות של חיל המשמר בערים הנכבשות ולהשתמש בהם בתור חיל מחץ לכיבושים חדשים. ברי שהיהודים מסרו לפולשים פה ושם ידיעות חשובות ושימשו גם מרגלים כשם שעשו זאת תומכי בית ויטיצה, ששיתפו אף הם פעולה עם אנשי טארק בכל מקום שדרכה בו כף רגליהם. בערים רבות הופיעו איפוא מוסלמים מעטים בלוית מצדדי בית ויטיצה ובעזרת בני בריתם והיהודים שבמקום כוננו את המשטר החדש. מאחר שרבים מן השרים והפקידים, העשירים והכמרים ברחו אל צפון הארץ׳ ניטשו בתים ונכסי דלא ניידי למכביר וודאי שהיהודים ושאר אנשים ששיתפו פעולה עם הכובשים שמו עליהם את ידיהם. אולם את היהודים דחף בראש וראשונה יצר הנקמה לעזור לצבא טארק. פלישת המוסלמים נתנה להם הזדמנות לשלם לצוררים מה שעוללו להם ולאבותיהם משך דודות רבים.

כשם ששלח את מגית׳ אר־רומי לכבוש את קורדובה, כך שלח טארק אחרי נצחונו על יד העיר אסיכ׳ה פלוגות צבא אל הגלילות שבדרום־מזרח של ספרד, בעוד שהוא עצמו החליט להתקדם לעבר טולידו, בירת הארץ. משלוח הגדודים האלה אל המחוזות ההרריים שבדרום היה הכרח צבאי, כי אילמלא עשה כך המצביא היה צפוי להתקפל מן העורף. אם כי לא היה ביכלתו לשחרר למסע זה כוחות מרובים ולהבטיח לו כיבוש של כל הגלילות שבחלק זה של חצי האי, הרי מכל מקום יכול לקוות שגדודיו ירתקו שם את אויביו ויכינו את הרקע לכיבוש ממש. כמובן הביא בחשבון שגם בגלילות אלה יושיטו לו היהודים ותומכי בית ויטיצה עזרה. תקותו זו לא נתבדתה. כאשר הגיעו פלוגות של צבא טארק אל מאלגה היתה העיר כמעט ריקה מאדם. תושביה ברחו והסתתרו בהרים וגם היהודים שהתגוררו שם נטשו אותה. טור אחר של מוסלמים חדר לעמק הכֶ׳נִיל והתקרב אל העיר הראשית של הגליל הזה שנקראה אז איליבֶרי. מרבית החילים שכבשו מאלגה ואת הגליל שלה פנו לצפון והתאחדו עם הטור שעלה על אילברי. חיל המצב ותושבי העיר שעזרו על ידם סגרו את השערים וניסו להתנגד לפולשים, אך התנגדותם לא נמשכה זמן רב. המוסלמים פרצו לעיר ולכדוה וכמו בקורדובה גייסו הכובשים את היהודים לחיל המשמר.

על ילדים ועקרבים

הילדים עסוקים מאוד בלילות הקיץ החמים, זה זמן מה הם מתארגנים. על מנת שלא להפסיד את עונת הצייד…לזה היו מכינים כל הדרוש מבעוד מועד, קופסאות גפרורים ריקות כמה שיותר, ולפחות אחת מלאה. נר, פינצטה ואולר, זה למקרה של עזרה ראשונה חס ושלום.  חלוקת אזורי הצייד מתבצעת על ידי מנהיגי השכונה, אין צורך לריב יש מקום לכולם. לעקרבים חם, והם יוצאים ממאורותיהם, צועדים בסך בצדי הקירות. בהן " שחורים, ירוקים, וצהובים, בצמדים או ביחידים. עוקציהם מזדנבים אחריהם או מזדקרים , דרכים לכל זיע וניע, ונא לא להפריע. הם אינם מרשים דריסת רגל לא נעולה או יד מדשדשת באפילה, כי עקיצתם עקיצת עקרב. בוודאי אתם חושבים : זה היה תחביב מסוכן אך לגבי הילדים זה היה סתם שובבות קיץ להעביר את הזמן. בשביל הרבה ילדים כמוני, זו הייתה ממש מלחמת מצווה של קריאת נקם. כמו הזעם של יתוש המזמזם לך באוזן במנגינה איומה, אחרי שרווה מדמך בדממה, וכל ישותך אומרת נקמה !. למרבה הפלא יתושים לא היו במראכש, מקומם תפשו פשפשים. אבל עקרבים יש ויש ! וגם נחשים לא חסר. אם לא תחפש את קרבתם אתה לא תידרש כל כך להיזהר, עקיצות עקרבים היו מכת הקיץ, אך תודה לא-ל לא היו מתים ממנה.

הילדים הולכים בזוגות, אחד מחזיק את הלפיד ומאיר לחברו ההולך לפניו. סורקים בחורים ובסדקים לאור הלפיד, שאינו רצועה מצמיג של אופניים. הולכים בריכוז של ביעור חמץ, כאן מותר לדבר ולתת עצות אחד לשני. למזלם העקרבים לא רואים ולא שומעים, הילדים סורקים בעיניים לאורך הקירות, העקרב דוהר בריצה. רפאל מסנן מבין שפתיו בסלנג ילדותי את מי את הולכת לעקוץ ? שאבא שלך ימות….עוצר את הריצה של העקרב על ידי מקל קטן הנמצא ביד שמאל, ולוחץ על בטנו.  העקרב מכה בעוקצו על המקל, אך הפעם זה היה נשק חסר תועלת. בזהירות ומיומנות הילד תופש את העקרב ומוריד לו את העוקץ, ברוב המקרים בציפורניו, ודוחף את העקרב אל תוך קופסת הגפרורים, השלל נמדד בסופו של הציד. חלקו מגיע למבוגרים למעשה קונדס, כשמישהו צריך להדליק סיגריה מניחים קופסת גפרורים לידו, או מחליפים לו את שלו. במקום הגפרור, שולף את העקרב ! כמובן ללא העוקץ. הילדים מציעים אותם גם כעגילים לבחורות, ולפעמים היו כאלה שהשתמשו בהם לשימוש כתרופה לכל מיני מרעין בישין. לפעמים קורה ויש תאונות עבודה, רפאל היה אלוף בלתי מוכתר שהספיק ליטול עוקצן של מאות עקרבים. לילה אחד חם, רפאל חשב שהנה מצא משהו מיוחד, אוא-ה עקרב כזה מזמן לא תפס. רפאל שמח על המציאה, הזדרז ולחץ במקל על בטנו של העקרב, ובדחילו יישר את זנב העוקץ לתפיסה להסרתו.

תפש וניגש למלאכה, העוקץ כבר יה כמעט בידו. ו….אז העוקץ של הנקבה הגיח מאי שם, ותקע לו היישר לאצבעו הסובלת מכאבי תופת. אכן זו הייתה נקמת הנקבה שגרמה לתאונת עבודה. הנעקץ זכה לטיפול מסור מיד חבריו למקצוע, הוציאו לו את העוקץ, שרטו, מצצו, וחבשו לו כדין, והכל בא על מקומו בשלום אפילו לא צריך להודיע להורים. אסתר ישנה עם הוריה בחצר שנת ישרים תמימה. ולפתע באמצע הליל התעוררה בצווחה איומה, שקרעה את הדממה, בחצר הייתה מהומה.

אסתר רוקעת ברגליה, מכאבי תופת של עקיצה. העקרב משלשל מבגדיה בבריחה שלאחר מעשה, לא לפני שהשאיר את עוקצו בין דדיה במרכז החזה. מישהו עשה לה שם עבודה של חובבן, נטל את העוקץ, ועשה כמה " איקסים " במקום העקיצה, בתער גלבים, מצץ את הדם וירק כמה וכמה פעמים וזהו. ואכן ברוב המקרים, היה זה הטיפול המקובל. מאז עברו הרבה שנים אך " האיקסים " על חזיה של אסתר אינם נעלמים.

שושלת משפחת טולידאנו.

ראיתי לנכון להעלות את זכרם של אבותינו הראשונים, אראלים ותרשישים שחיו במקנס לפני מאתיים שנה בערך כמו שמובאים בספר ״מלכי רבנן״ ע״י המחבר ר׳ יוסף בנאים זצ״ל: שהיה אחד מבאי בית הסבא ר׳ אהרן סודרי זלה״ה מוקירו ומעריכו, ושמעתי מפיו שאומר לסבא כמה למדנו בבית הזה ביחד.

מו״ה יעקב טולידאנו זצ״ל הנקרא מהרי״ט הוא אחד מארבעה בנים שהוליד הרב משה בן ברון טולידאנו זצ״ל רמו״ץ במקנאם הוא חי במאה החמישית והששית הוא היה תלמיד מובהק של הרב המשבי״ר זצ״ל, ובעוד רבו חי בשנת ת״ץ נמנה גם הוא עם אחיו ר׳ חיים בבה״ד, בשנת תצ״ו מנוהו הקהל משגיח כללי על קצבת יין שרף שראוי לכל אחד מיחידי הקהל לעשות ולבל יוסיף מכדי צרכו, ומשגת תק״ו והלאה נשאר הוא ראב״ד והמנהיג הראשי שבעיר וכל השררות שבעיר היו בידו וביד משפחתו והוא ניהל את עדת מקנאס יותר מארבעים שנה, ונחשב נושא דגל ההוראה בכל המערב משנת תק״י ועד שנת תקל״א שאז בחודש אייר של השנה ההיא נתבש״ם, במותו נשלחו אגרות תנחומים מרבני המערב שבהם מזכירים רוב חוכמתו וגודל האבידה אשר אבד חסיד מן הארץ, הרב הנז׳ השאיר אחריו ביאור על התורה, דרושים, פירוש מאמרי חז״ל ואגדות התלמוד, חיבור על ד״ח שו״ע, חי׳ על רוב הש״ם ג״ח, שו״ת ברך גדול, ספר ״אוהל יעקב״ על פירוש רש״י והרא״ם על התורה, חמשה חלקים (בב״י אחד נקרא ״קול יעקב״), ובהקדמת ספר מלאכת הקודש נמצא שבשנת תצ״ד רדפו אחריו איזה חכמים ליקח גם הם חלק מן השררות שהיו בידו וביד בני משפחתו ולבסוף ולא רדפו אחרי בני יעקב עי״ש, ובספר ״תהלה לדוד״ מרן ר׳ דוד חסין זצ״ל נמצאו שם קינות לפטירת מהרי״ט ע״ה, ולשמע אוזן כשנתבש״ם אחיו במוה״ר ברון בירושלים תובב״א בעשרה בטבת שנת תע״ב למחר ישב בסדר אבלים חלוץ מנעליו ואמר להם אתמול נתבש״מ אחי ר׳ ברוך זצ״ל ותמהו כל הרואים על השמועה הזאת ואח״ך באה שמועה מירושלים שנלב״ע ביום שאמר מהרי״ט זצ״ל, הרב הנז׳ שמש ברבנות יחד עם רבי חיים טלידאנו זצ״ל אחיו ועם ר׳ מרדכי בירדוגו זכרם לחיי העולם הבא.

מו״ה יעקב טולידאנו זצ״ל במקנאס נתמנה דיין בשנת התפ״ג ליצירה ונתבש״ם בשנת תקכ״ג והוא בן בתו של מו״ה יעקב מלכא זצ״ל בפאס.

מוהר״ר יעקב טולידאנו זצ״ל בכהר״ר ברוך ז״ל מחכמי מקנאס נתבש״ם בחודש חשון תקכ״ו תוך שמונה ימים לחליו שחלה בחולי הקדחת כמ״ש בספר ״קול יעקב״ למוהר״י בירדוגו זצ״ל דף קי״ז.

מו״ה ברוך טולידאנו זצ״ל ב״ר יעקב הוא אחיו השני של ר׳ משה זצ״ל, הרב הנז׳ היה מו״ץ במקנאס עם הרה״ג מוה״ר רפאל בירדוגו זצ״ל ועוד רבנים אחרים נולד בשנת תצ״ח ונתבש״ם ביום שב״ק ד׳ בתמוז תקע״ז בן פ׳ שנה כמובא מספר ״קול יעקב״ בחלק קול נהי ושם הרבה לספר בשבחי הרב הנז' וחיבר ח״י דינים ושו״ת ועדיין בF״י, ובשו״ת ״תקפו של יוסף״ ח״ב סי׳ קב׳׳ד קב״ו נזכר שם ר׳ ברוך ז״ל, וראיתי הסכמה אחת משנת תקס״ד וחתומים בה כסדר הזה מוהרר״ה בירדוגו זצ״ל, א׳ ואחריו מוהרד״ב הנז/ ואחריו מוהר״ר שמואל בן וואעיש, ואחריו מוהר״ר פתחיה בירדוגו, ואחריו מוהר״ר יעקב בירדוגו, ואחריו מרדכי דאנינו זכרונם כולם לברכה, וראיתי פס״ד מהרב הנז׳ זמנו סיון תקנ״ח לפ״ק.

מו״ה ברוך טולידאנו זצ״ל ב״ר יוסף בהרה״ג מו״ה דניאל טולידאנו המגורש מקאשטילייא, ודור ששי ממנו מצאתיו חי׳ בש׳ תקפ״ג לפ״ק.

מו״ה ברוך טולידאנו ב״ר משה זצ״ל הוא אחד מארבעה אחים שהוליד מוהר״ר משה הנז' הוא אחד מחכמי מקנאס והיה תלמודי גדול בן מוכח מהקינה שקונן לפטירתו הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ ז״ל והיא נדפסה בספר ״בעת לכל חפץ״ דף צ״ד, ובשנת תע״א נסע לירושלים ונתבש״מ טבת תע״ב, ולא ידענו מהרב הנז׳ אם השאיר אחריו איזה חיבור, ידענו ממנו איזה פיוטים וקינות, וראיתי שאלה ממנו ששאל למוהר׳׳ר יעב״ץ זצ״ל ובתוך השאלה כתב אליו בזה״ל, וכבר נשאתי ונתתי בזה עם מ״ו כמוהר״ר חביב נר״ו, מדבריו מוכח שהוא תלמיד מו״ה חביב זצ״ל.

מו״ה דניאל טולידאנו הא׳ ב״ר יוסף זצ״ל מו״ץ במקנאס, והוא מהמגורשים מקאסטילייא ונתיישב בפאס ונהיה שם, ראש ישיבה והיה ידוע לראש חכמי קאסטילייא, ומצאתי בכת״י עתיק בזה״ל נמ״ך בבת״י הרה״ג חביב טולידאנו ז״ל בנו של הרה״ג חיים טולידאנו זצוקל״ה שהרב כמוהר״ר דניאל טולידאנו בנו של כמורהח״ט מגירושי קאסטילייא ונתיישבו כאן במקנאס בשנת תכ״ה לפ״ק ע״ב, עוד מצאתי בכת״י הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ זיע״א כשהזכיר מוהר״ד הנז׳ כתב עליו הרב המופלא ראש חכמי פאס מהמגורשים.

מו׳׳ה דניאל טולידאנו הב׳ ב״ר יוסף ב״ר דניאל הא׳ הוא היה ריעו ומיודעו של מוהר״ר יעקב ששפורטש זצ״ל ויצא לעזרתו במלחמתו להפר עצת השבתאים הוא היה מיועצי המלך מולאי ישמעאל במקנאם.

מו׳יה דניאל טולידאנו ז״ל ב״ר יהודה רמו״ץ במקנאס חי במאה הה׳ והוא נתבש״מ בעשי׳׳ת ש׳ תקל״ז כן מצאתי בספר דרושים למוהר״ר אברהם מנסאנו זצ״ל כשדרש על מוהר״ר משה אבן זמרא זצ״ל עורך הספר גם על הרב הנז׳ וכתב בזה״ל על מות ציר נאמן איש חיל רב פעלים חמדת הלבבות מכלל יופי במעלות המדות איש תבונות איש חמודות וכו׳ שעלה אל האלהים זך בלי פשע וחובה בעשרת ימי תשובה שש ועשה צדק באהבה וכו׳ הרב הנז׳ הוא אביו של הרב המחבר ספר מלאכת הקודש.