התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים
התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים
גם ראשי ההסתדרות הציונית באיטליה וביוון ראו במשלוח התזכיר צעד בלתי אחראי, בכך שההתאחדות רצתה להביא עניין יהודי פנימי למשפטה של החברה הלא־יהודית. הכתובת הנאותה לבירור תלונות נגד ההנהלה הציונית היא. הקונגרס הציוני ולא מוסד זר. לעומתם גרס אחד ממנהיגי קהילת יוגוסלביה, שאין דופי בפעולות ההתאחדות, ושונאיה נתלו בתזכיר האמור ולמדו ממנו קל וחומר, ובייחוד הנהגת ההסתדרות הציונית ״הלבישה את התזכיר הזה מחלצות והעמידוהו על רגלי זכוכית וכל אלה המחפשים אלילים כדי לשפוך עליה [ההתאחדות] את חמתם נתקלו באליל זה שבעצם הם הם אשר עשוהו לדחליל המפחיד אלוהים ואנשים״.
ראשי ההתאחדות השיבו, שלא היתה בתזכיר כל מחאה נגד ההנהלה הציונית, כי אם בקשה משאול מיזאן לתמוך בשאלת הגירת יהודי המזרח לארץ־ישראל, אם זו תעלה על סדר יומה של הוועידה. התזכיר לא כלל כל התבטאות חדשה, וכל העניינים הנזכרים בו הועלו בעבר על־ידי נציגי ההתאחדות לפני הקונגרסים והמוסדות הציוניים. כן דחו כאבסורדית את הקביעה, שעל ההתאחדות להתייעץ בכל זמן עם כל קהילה וקהילה, ולבסוף בא הטיעון, שלא הניח כלל את דעת המתנגדים, שבין אם ירצו ובין אם לא ירצו — ההתאחדות היא האפוטרופסית על ענייני הספרדים.
לאור הנסיון של חמש שנות פעילות הוועד הפועל בארץ־ישראל ולאור אי־הפעלתו של הוועד המקביל בסלוניקי, נטלו אישים ספרדים מחוץ לארץ־ישראל את היוזמה בידיהם, לפחות לגבי ארגון הקהילות הספרדיות בגולה. בעוד שבארגון ועידת וינה נטלו נציגי ארץ־ישראל תפקיד מכריע, הרי שבוועידות הבין־ארציות, שהתקיימו בתר״ץ-1930 (בבלגרד), ב־1935 (בלונדון) וב־1938 (באטסטדדאם), מילאו אלה תפקיד שולי ,ביותר. הם לא ארגנו אותן וייצוגן בהן הצטמצם לציר אחד או שניים. בוועידת היהודים הספרדים מארצות הבלקן, שהתקיימה בבלגרד בימים א—ב בסיון תר״ץ (2,8—29 במאי 1930), נכח פיג׳וטו כנציג ארץ־ישראל. הוחלט בה על כינוס עולמי, שיאורגן על־ידי ועד מרכזי שמושבו בבלגרד, ולעניין פעילות ההתאחדות, הדגישו הצירים, שכל פעולות הבניין בארץ־ישראל יהיו בתאום מוחלט עם המוסדות הלאומיים. התלטות אלה היו תגובה בלתי־נמנעת על הרצאתו המפורטת של פיג׳וטו בוועידה. הוא טען, שבכל ענפי העבודה בארץ־ישראל —עלייה, התיישבות, חלוקת כספי הקרנות, התעסוקה ומשרות — האלמנט הספרדי מוזנח לגמרי. מאחר ומאמצי ההתאחדות לתיקון עיוותים אלה לא הועילו, הוא הגיע למסקנה קיצונית, שיש
לבקש מאת כל היהדות הספרדית העולמית להשתתף בתרומותיהם [כך!] לקרנות הלאומיות ביד נדיבה ורחבה, אולם בתנאי מפורש שכספיהם יוצאו אך ורק לטובת היהדות הספרדית באר־ץ־ישראל… דרישתנו צריכה להיות תקיפה בכדי להביא לחץ מספיק על ההנהלה הציונית להכיר בשגיאה זו שלא תכופר.
עמדה תקיפה זו נתפרסמה על ידי נציגי יהודי סופיה כאולטימטום, האומר שאם ההנהלה הציונית ויתר מוסדות התנועה הציונית לא ייענו לדרישת הספרדים, לא ישלחו האחרונים את הכספים שאספו למען הקרנות הלאומיות וישתמשו בהם לצרכיהם בלבד.
נראה, שהיוזמה לכינוס ועידה בבלגרד הועמדה בצל ההתפתחויות שהיו בפריז, שם התארגן בראשית תרצ״ב (סוף 1931) ועד מרכזי לגולה בן שנים־עשר חברים, שהוקם רשמית בשבט תרצ״ב (סוף ינואר 1932) לפעול לכינוס ועידה ספרדית עולמית. בראש הוועד עמד משה פיג׳וטו (שהעתיק את מושבו לפריז), וסגניו היו הרב נסים עובדיה וסלבטור אברבנאל. כחצי שנה לאחר כינונו החל להוציא ביטאון בצרפתית —Le Judaisme Sepharadi (היהדות הספרדית), שהופיע עד שנת 1940. קביעת המרכז בפריז דווקא באה בגלל הריכוז הגבוה של יהודים ספרדים בערי צרפת ומושבותיה (יותר מארבע־מאות אלף נפש). מאז מלחמת העולם הראשונה הגיעו לצרפת כחמישים אלף מהגרים יהודים מפרובינציות האימפריה העות׳מאנית, וכן התחזקה השפעת צרפת על יהודי סוריה והלבנון כמעצמת מנדט בארצות אלה.91
פעולות ועד פועל זה היו לצנינים בעיני חברי הוועד הפועל בירושלים, שכן מאז הקמתו, הוא ריכז את הרוב המכריע של כספי הקהילות בגולה, שהועברו לטובת ההתאחדות. יתרה מזו: אנשי ירושלים גרסו, שעל־פי תקנות ההתאחדות אין בסמכות ועד זה לכפות את החלטותיו על הוועד הירושלמי, שכן האחרון הוא אוטונומי לגבי כל העניינים הנוגעים לארץ־ישראל. זאת ועוד, הוועד החדש ביקש לעבוד רק למען הספרדים בגולה בגלותו נטייה אנטי־ציונית גוברת, בניגוד למהותה של ההתאחדות.
הוועד הפועל בגולה כינס ועידה ביךארצית בלונדון בסיון תרצ״ה (מאי 1935), שבה השתתף רק נציג אחד מארץ־ישראל. שם ההתאחדות הוסב ל״איחוד העולמי של הקהילות ,הספרדיות״
Universelle Des Communautés Sépharadites L'unionונקבעו תקנות חדשות ותוכנית׳ פעולה, שלא נכללה בה כל פעילות בארץ־ישראל. העיקר היה — שיפור מצבם החינוכי והתרבותי של העדות הספרדיות בעולם והשארת הנושאים הפוליטיים לטיפול המוסדות הרשמיים. בדרך זו נתאפשרה פעילות משותפת של חברי מפלגות שונות בצד בלתי־מפלגתיים יחד עם קהילות ספרדיות שלא הזדהו עם הקו הפוליטי של הספרדים בארץ (למשל: יהודי בולגריה). נבחרו שני ועדים, שמושבם היה בפריז ובלונדון, בנשיאות הרב נסים עובדיה ונובס דה קוסטא (בהתאם), שיוציאו לפועל את החלטות הוועידה. אברהם אלמאליח, הנציג מארץ־ישראל, לא השתתף בהצבעות על כינון המוסד החדש, ונראה, שחל ניתוק בין הפעילות בארץ ובגולה. עם זאת, לוועידה בין־ארצית, שהתכנסה באמסטרדאם כעבור שלוש שנים, שיגר הוועד הפועל בירושלים שני נציגים (הרב יוסף הלוי ויצחק רפאל מולכו), שנבחרו למוסדות המרכזיים של האיחוד. בהקשר הארצישראלי הוחלט על הקמת בית־מדרש לרבנים בירושלים (למרות שאיפת הלק מן הצירים להקימו באמסטרדאם ליד בית־המדרש ״עץ־תיים״, או ברמסגייט, בנחלת השר משה מונטיפיורי). כמו כן התייחסו בחיוב לפתיחת מדור לענייני הספרדים בסוכנות היהודית, והחליטו שיש לעמוד על כך, שבכל המוסדות הלאומיים בארץ־ישראל תהיה נציגות מתאימה לספרדים ותשמרנה זכויותיהם. אף־על־פי־כן, בהשוואה לוועידת וינה — דיווח מולכו— היתה זו ירידה גדולה במובן הציוני ויישוב הארץ, ועסקן ספרדי אחר הסיק, שהוא, מאמין פחות ברצונם,ובכוחם של ראשי האחוד.״
סקירה על הספר " שבח חיים " יששכר בן עמי
מתוך הספר יהדות מרוקו-פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי
סקירה על הספר " שבח חיים " יששכר בן עמי….
הספר כתוב ביהודית מוגרבית כולו ומספר בשבחי צדיקים והעיקר בפולקלור היהודי במרוקו
הספר מובא באתר בקטגוריה " שבח חיים " להלן הקישור…
http://moreshet-morocco.com/?cat=2369
שבח חיים – מכלוף מזל תרים
פרק בפני עצמו הוא פולחן הקדושים שבמרוקו. כידוע בקרו מוסלמים אצל קדושים יהודים ובמידה פחותה הרבה יותר גם יהודים ביקרו אצל קדושים מוסלמים.
כאשר חוטפים למלך המוסלמי את השפחה החכמה שהוא קשור אליה, הוא הולך בלילה למצבה של הצדיק ר׳ חנניה הכהן ואומר לו: ״הו חכם, אני מכיר רק בה׳ יתברך ובך.
מחר אבוא בעת כזו ותחזיר לי את השפחה״. וכך היה. קרה גם לפעמים שהמוסלמים זלזלו בכבודם של הקדושים והם תמיד באים על עונשם, דבר שמרתיע אחרים רבים מלחזור על אותו מעשה. בסיפור מס׳ 40, מעז מוסלמי לגנוב מעל קבורתו של הצדיק נרות שנהפכים אצלו לנחשים. לאחר שהוא מחזיר אותם שוב נהפכים הנחשים לנרות. גם כאן אנו נתקלים באיסור המוטל על־ידי המוסלמים על יהודים לבקר בקברי צדיקים של היהודים או לעבור בקרבת צדיקים מוסלמים (סיפור מס׳ 56).
הסיפורים הרבים הקשורים לא״י ואחרים שעלילתם מתחילה במרוקו ונמשכת בא״י או להיפך מעידים על מקומו המרכזי בתודעתם של יהודי מרוקו. ואכן א״י היא העומדת במרכז עולמה של יהדות זו. קשר זה הוא בהחלט דו־סיטרי, אנשים מא״י באים כדי לסייר בקהילות וכן לקבל עזרה כספית או רוחנית. הקשר הוא כה חזק שלא ייתכן שלא תהיה דרך ישירה שתוביל מא״י למרוקו. ואכן (סיפור 53) אנו קוראים על פרה מעיר אופראן (מרוקו) שהיתה הולכת כל יום לרעות בירושלים. הירושלמים שמו לב אליה והכניסו לה פתק בגרון ורק לאחר שנשחטה באופראן מצאו חכמיה את הפתק ואז הם התאבלו (עשו קריעה). הם אבדו אפשרות ממשית לעלות לא״י. כשחכמי א״י מתלבטים באיזה פסק־דין הם שולחים רץ לחכם ממרוקו על מנת לקבל את עצתו. קשרים אלה יוצרים לפעמים בעיות אישיות במישור האישי. עדות לכך (סיפור מס׳ 18) כשחכם מא״י פוגע בכבודו של רב מקומי, הם מקללים אחד את השני והרב הארצי־ישראלי הוא שנפטר.
שהותם של רבנים מא״י שהיתה ידועה במרוקו אפשרה ללא־יהודים להתחפש כיהודים הן כמעשה תרמית או לצרכי מדע. בסיפור מס׳ 20 קוראים אנו על חכם שכולם מכבדים אותו ונותנים לו תרומות כסף ורק ר׳ פינטו מזלזל בו. כשהלכו היהודים להפרד ממנו ראו שהוא מעשן בשבת ואז גילה להם ר׳ פינטו שהוא אינו־יהודי.
שאיפתם העזה של יהודי מרוקו לעלות לארץ מוצאת ביטוי בסיפורים רבים. שומעים אנו על אשד. עניה שצוברת כסף כדי לעלות ארצה ולהשתטח שם על קברות הצדיקים. אדם אחר פונה לר׳ חיים בן עטאר ומבקש ממנו מכתב המלצה לפני עלייתו ארצה. כשהוא עולה הוא מכניסו לכותל ושם יוצאת יד ומושיטה לו אבנים טובות כל פעם שהוא נזקק. ידיעות היסטוריות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות חשובות מתגלות לנו מתוך קריאת הסיפורים. קוראים אנו על העברת אוכלוסיה יהודית מאגאדיר למוגדור, משפט של יהודי בשם ן׳ בראץ, קשרי מסחר בין מרוקו לאיטליה והעברת כספים, קשר מסחרי עם לונדון, יהודים המשמשים מציגים של מעצמות, מלחמות עם ספרדים, הרעשת מוגדור וכו…
ו. אמונות ומנהגים
הקובץ שלפנינו מכיל אוצר בלום של מנהגים ואמונות המשקפים את עולמם הפנימי העשיר של יהדות מרוקו. יהודי מרוקו עד דורנו ממש שמרו על רוב מנהגיהם וספרותם העממית היא ראי נאמן של דעותיהם. פרק זה בעצמו יכול לשמש אובייקט למחקר עצמאי.
אחד התחומים המעסיקים הרבה את יהודי מרוקו הוא השדים. למעשה במקביל לעולמנו קיים גם עולם השדים ויש הרבה תחומים משותפים. הם גם חיים בביתם של האנשים, נמצאים בשוק, מתפללים אתם, חוטפים נשים בשביל להתחתן אתן וכוי. קרבה זו כמובן מחייבת מערכת התנהגות שיש לשמור עליה ומסבירה היטב מנהגים רבים. כשאדם אחד מתעורר בלילה כשהוא מקבל מכות ואינו יודע מהיכן זה בא, אומרים: השדים הם המרביצים לו; ואולי הוא נכנס לבית חדש (ולא עשה מה שהיה צריך לעשות) ולכן למחרת הוא מגיש כקרבן ארוחה לשדים.
השד יכול (מתוך רוע לב או סתם מפני שמתחשק לו) לגרום נזק חומרי לאדם. בסיפור מס׳ 29 קוראים אנו על שד ששובר כד שמן שמוביל עובר אורח. השד עומד לדין לפני החכם ומתחייב להחזיר את התמורה. בליל שבת עולים מן הבאר שני שדים, אחד מוסלמי ואחד נוצרי והם מודיעים לר׳ חיים פינטו שיש באפשרותם להרוג כל מי שעובר ברחוב. הרב מתענין ברשימת אלה שעומדים למות וכשנודע לו שאחד מהם, ר׳ מאיר פינטו כלול בה, הוא שואל אותם איך אפשר למנוע זאת. הם משיבים לו: אם הוא יעזוב את העיר לא נוכל לפגוע בו. הוא מבקש ממאיר פינטו לעזוב את העיר והוא עושה כן ורק כשהוא חוזר לעיר אז הוא נפטר.
פעם באמצע הלילה שוב עלה מן הבאר שד (ילד) ומסר לר׳ פינטו שאביו מבקש ממנו שילמד אותו דרשה לתפילין. הוא מבקש ממנו לחזור למחרת והוא מלמד אותו. יהודי אחר נכנס בלילה לבית הכנסת ומשמש כחזן ורק אח״כ מתברר שהקהל היה קהל של שדים. כשר׳ דוד בן לחזאן הולך בליל שבת לבקר את ר׳ חיים פינטו כדי לברך על הדג, הוא חושש לחזור לבד הביתה והוא מבקש מר׳ פינטו הגנה. האחרון מטיל על שדה בשם גדידיליא ללוות אותו עד הבית. השדה מוציאה אש מקרבה וכשרבי דוד מוכיח אותה שהיא מוציאה אש בשבת, היא משיבה לו שדבר זה לא אסור עליהם כי הם נולדו מאש.»
כך אנו מבינים גם את האמונה הקיימת אצל יהודי מרוקו האוסרת עליהם לישון לבד. אזהרה זו נשמעת היטב בסיפור מס׳ 76 שם קוראים אנו מה שקרה לבחור יהודי שנהג כך. אסור לישון לבד בעיקר לבחורים ובעיקר בליל שבת. ולכן גם חשובה קריאת השמע בלילה מפני שקריאה זו מצילה ממזיקים.
בתחום הרפואה העממית נודע לנו שהחכם מקבל פצע ביד כתוצאה מכך שהשד נתן לו שם נשיקה. והתרופה לכך ? כששומעים אנקת חמור צריך לתת מכה על הפצע, ואז הוא מבריא.
תחושה עמוקה ליחס של כבוד לכל דבר שבקדושה יש ליהודי מרוקו. ולכן כשבשוגג החכם נרדם תוך כדי לימוד בלילה ורגלו על ספר, אז הוא מעניש את עצמו על־ידי מכות ברגל. בעל הספר בא אליו בחלום ומודיע לו על ריפויו.
הרמב״ם לומד את הרפואה כאילם ובחירש-מחזור סיפורים על הרמב"ם ממצרים
- הרמב״ם לומד את הרפואה כאילם ובחירש
אחרי זמן ביקש (הרמב״ם) ללמוד רפואה, ואמר לאביו: אבי, למדני על ידי רופא גדול שבעיר. אמר לו אביו: רופא פלוני גדול הוא, ואולם אינו רוצה ללמד איש ואינו לוקח שום אדם ללמדו. אמר לאביו: הראני מרפאתו, ואין לך דבר עמו.
למחרת בבוקר הראה לו את מרפאתו. שינה הרב משה את בגדיו וישב לפתח המרפאה עד אשר בא הרופא לפתוח את המרפאה וראה מישהו יושב לפתח המרפאה. אמר לו: קום, נער, ולך לדרכך. אבל הרב משה לא השיב לו, כי עשה עצמו אילם וחירש. חזר הרופא על דברו בשנית, בשלישית וברביעית, ולא זז הרב משה ממקומו. רמז לו בידו. קם ועמד על רגליו מפתח המרפאה וישב מולו. הבין הרופא שהוא אילם וחירש ואמר בלבו: הנער הזה מתאים לי. רמז לו, ובא. אמר לו ברמיזות: מניין אתה? השיב לו ברמיזות: עני אני וזר ואילם וחירש. אמר לו הרופא: תשרת אצלי? הנער אמר לו: כן. אשרת תמורת מזוני. אמר לו: עלה למרפאה. עלה למרפאה וישב. נתן לו תרופות לכתשן, ועשה כיכולתו.
והיה מנהג הרופא שלא ללכת לחולים כלל, אלא היו משפחות החולה נושאות את החולה ומביאות אותו למרפאה. והרב משה היה רואה ביום את החולים ומבין את מחלתם ורואה את התרופות שהיה נותן להם הרופא, ובלילה היה קורא בספרי הרפואה: מקץ שנתיים־שלוש היה גדול יותר מהרופא. וכל אותה העת לא היה מדבר, אלא ברמזים. לפני רדת הלילה היה הרופא סוגר עליו את המרפאה, והולך.
באחד הימים חלה בן המלך. הביאוהו למרפאה, ראהו הרופא והבין שמחלתו היא סרטן בראשו. הרדימו, פתח את ראשו והוציא את מכסה הגולגולת, הביא מלקחיים ורצה להוציא את הסרטן במלקחיים. צעק עליו הרב משה ואמר לו: עצור, עליך לטפל באש, חמור! אמר לו הרופא: עתה אתה מדבר?״ קום הראה לי מה תעשה! הביא אח מבוערת והביא שיפוד. שם את השיפוד באש וחיממו וקירבו לצד רגל הסרטן; כווה את הרגל, ושם במקומה חתיכת צמר־גפן. וכן השנית כמותה והשלישית כמותה, עד אשר התרומם הסרטן כולו מעל הצמר־גפן. אז החזיק (את הסרטן) במלקחיים, הוציאו בצמר־גפן, ואמר לרופא: אילו היית נושאו בלי צמר־גפן, היה הסרטן פוצע את המוח ונכנס בו, והאיש היה מת. אחרי כן השיב את מכסה הגולגולת לראש הנער, תפר לו את ראשו ונתן לו חומר נגד סם הרדמה. התעורר ונרפא.
יצא הרופא והלך למלך והודיע לו שהנער הזה צחק עליו וגנב ממנו את אומנות הרפואה, כי במרמה עשה את עצמו אילם וחירש. אמר המלך: אכן ראוי הוא שיומת על כך, אולם משום שהודות לו חי בני, צריך לסלוח לו; ברם אסור לו לשבת בעיר הזאת. ציווה המלך שיפנה וילך לעיר אחרת. פנה והלך מערבה, וישב בעיר (אחרת) ופתח מרפאה.
ובעד מודה טלב אנו יתעלם אל חכומייה פי קאל לאבוה יא אבי אעלמני מין חכים עטים פאלבלד. פי (קאל) להו אבוה פלאן חכים עטים ולאכן לם יריד יעלם אחד אבדן ולא יאכוד אחד אבדן. פי קאל לאבוה פרגני דוכאנו ולם עליך מנו. פי צבח תאני ופרגו אלדוכאן. וג׳ייר חואסו וקעד עלה אלדוכאן בתאע אלחכים. לחין מא גה אלחכים. יריד אן יפתח אלדוכאן וגד אלדי קאעד עלא אלדוכאן. קאל להו קום יא ולד רוח לחאלך לם רץ עליה אלרב משה לאן גאעל נפסו אכרס ואטרש. פי עאד עליה אלסואל תאני ותאלת וראבע ולם אתחרך אלרב משה מן מכאנו. פי אשר לו בידו. קאם פז עלא חילו מן עלא אלדוכאן וקעד קובאלו. פי פהם אלחכים אנו אכרס ואטרש וקאל פי באלו האדא אלולד ינאסבני. אשר להו גה. קאל להו בל אשארא מן אין אנתה. פי רץ עליה באלאשארה אנו פקיר וג׳ריב ואכרס ואטרש. פיקאל להו אל חכים תכדם ענדי יא ולד. פיקאל להו נעם נכדם באל לוקמה פי קאל להו אטלע אלדוכאן. טלע אלדוכאן קעד. עטא להו אג׳זוואת ידוקהא. פי לם קצר. וכאן עאדת אלחכים לם יח׳ח למתשוושין אבדן אלא אלמתשווש יחמלוה אהלו ויגיבוה ללדוכאן. פבקא אלרב משה פאלנהאר ישוף אלמתשוושין ויפהם צעפהום וישוף איש יעטיהום דווה. ובאל ליל יקעוד יקרא פי מצאחיף אל חכמה. פי טרף סנתין תלאתה צאר אעטם מן אלחכים וצאר כל האדא אלמודה לם יתכלם אלא באלאשארא. קבאל ליל יקפל עליה אלדוכאן וירוח. ליום מן דאת אלאייאם אתשווש אבן אלמלך גבוה אלדוכאן. שאפו אלחכים פהם תשווישו אנהו באלצרתאן פי ראסו. בנגר ושרט ראסו וטלע אלטאצה תאב כמאשה וחב ירפע אלצרתאן באל כמאשה. פי זעק עליה אלרב משה וקאל להו ארגע עליך באל נאר יא חמאר. פי קאל להו אלחכים נטקת דלחין קום פרגני כיף תעמל. גאב מוקד נאר וגאב מחוואר חטו פי אלנאר וחמאה וקרבו גנב רגל אלצרתאן כש ברגלו חט מטרחהא חתית קוטנה ואל תאניה מתלהא ואלתאלתה מתלהא לחיץ מא אתרפע אלצרתאן כולו מן פוק אלקוטנה ומסכו באלכמאשה טלע באלקוטנה. וקאל ללחכים אדא כאן תשילו מן גייר קוטנה כאן יכבש אלצרתאן פי אלמוך יטלע בו ימות אלראגל. מן בעדו רגע אלטאסה פוק ראם אלולד וכייט להו ראסו ואעטאה צץ אלבנג ופאק וטאב. פי טלע אלחכים לענד אלמלך וערפו אן האדא אלולד דחך עלייה וצרק מני אלצנעא לאן עמל רוחו אכרם ואטרש באלכדב. פיקאל אלמלך חקיק אנו יסתאהל אלמות ולאכן בחית צאר סבב פי חייאת אבני יחתאג' אני נעפי ענו. פקט לם יקעוד פלבלד פי אמר אלמלך אנהו יתווגה לבלד ג׳יר האדי אלבלד פי אתווגה לל ג׳רב וקעד פי בלד ופתח דוכאן חכים.