ארכיון יומי: 30 באוגוסט 2017


ספר דברים – פרשת "כי תצא". מאת: הרב משה א. שמיר.

ספר דברים – פרשת "כי תצא".

מאת: הרב משה א. שמיר.

"כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט).

אמר רבי פנחס בר חמא:

המצוות מקיפות אותנו כתכשיטים וכמלאכים – בכל אשר נפנה (מדרש דברים רבה ו, ג).

עבודת ה' מתוך אהבה.

 

"אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

המצוות עוזרות לנו להתגבר על היצר הרע.

עבודת ה' מתוך יראה.

ריבוי מצוות – למה ומדוע!

פרשת "כי תצא", נחשבת  למרובה במצוות, בהשוואה לשאר פרשיות התורה. היא משופעת ב- 74 מצוות: 27 מצוות עשה ו- 47  מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם 72 מצוות}.

רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את כל תחומי החיים:

 א. דיני משפחה וקדושה – יפת תואר, בכור, בן סורר ומורה, קידושין וגירושין, נקי לביתו, יבום וחליצה. קדשה וקדושת המחנה.

 ב. בין אדם לחברו – השבת אבדה, טעינה, מעקה, ריבית, אכילת פועל בעבודתו, גונב איש, לשון הרע, לא לעשוק שכיר, דיני משכון, מתנות עניים.

ג. דאגה לבעלי חיים – שילוח הקן, לא תחסם שור בדישו.

ד. נושאים אחרים – הלנת המת, ציצית, נדרים, מלחמה בעמלק וכו'.          

כמו  בתפילות יום הכיפורים בהן אנו הולכים אחרי "תפילת הנעילה", בה אנו חותמים: "וחותמנו לחיים", כך אנו מבקשים  לדון תחילה, במצוות החותמות את הפרשה, והיכולות להביא אותנו אל המנוחה והנחלה מאויבינו הרבים המקיפים אותנו.

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דברים כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דברים כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (מדרש דברים רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש ולקדש גם את עולם החומר.

גישה אחרת בנידון מופיעה במדרש רבה (יז, ה-ו) ע"פ הפסוק "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "זרע הקב"ה את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פסוק ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במדבר טו, כח).

בהמשך, מובא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם – חיים כולכם היום" (דברים ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים כדי להינצל, כאשר הקברניט מושיט לו חבל הצלה.

הקברניט שלנו הוא הקב"ה המושיט לנו מידי יום ביומו, את מצוות התורה דרכן נוכל להינצל, כאשר המים הסוערים, מסמלים את היצר הרע.

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בעבודת ה' מתוך אהבה כך  שהמצוות אותן אנו מקיימים מתוך אהבה, מלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו הגישה השנייה – מדברת על עבודת ה' מתוך יראה ומלחמה ביצר הרע, כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים.

אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך,

          ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוקים (דברים כה, יז – יט).

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (ד' כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם.

רבנו "אור החיים" הק': "כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו אוה"ח הק' ד' כה, יח).

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים.

"סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל!" (קהלת רבה א, ל"ד).

אמר רבי לוי: "קשה עונשין של מידות, יותר מעונשין של עריות…" (יבמות כא ע"א).

פרשתנו חותמת רשימת מצוות באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדו      לה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך – למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך. כי תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה, כל עושה עול" (דברים כה, יג – טז).

רבנו "אור החיים" הק' מדגיש שאיסור הרמאות, חל לא רק על רמאות במשקל, אלא על כל סוגי הרמאות. להלן דברי קדשו: "כל עושה אלה – כל עושה עול" – פירוש: 'כל עושה אלה' – אבן ואבן, איפה ואיפה. 'כל עושה עול' – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא על שני דברים אלו, ולא על דומיהם, תלמוד לומר – כל".

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, ואילו לגבי רמאות במידות, לא יוכל לשוב, היות ואינו יכול לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות, יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה, יט). חז"ל בחכמתם כי רבה, ראו קשר בין הופעת עמלק נגד עמ"י, לרמאות.

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קודשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת ה', ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב).  רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דברים כה' יג – יד). בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך, וגם ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן, אבל בגלל יצר הממון, "הפכת אותו לגדול, ושכרו בצדו!".

רבנו אוה"ח הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו – אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

רבנו אוה"ח הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים"עמלק מגיע בהפתעה, כאילו משום מקום. את זה לומד רבנו מהביטוי "קרך בדרך" – מלשון מקרה. וכלשון קדשו: "שיצא על ישראל בלא קדימות ידיעתם ממנו, אלא כאשר ידאה הנשר, והוא קרך בדרך". בהמשך מסביר רבנו, שעמלק זינב {ויזנב} באותם נחשלים שהענן פלט בגלל חטאם – "אשר קרך". על המשך הפס' "ולא ירא אלוקים' אומר רבנו: ובזה בא המורך בלבבך יותר ממפעל עייפות ויגיעות. על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… והעיר הכתוב, בטעמים שמשניאים אותו בליבנו, כי הצר לישראל צרה גדולה שבא עליהם – כאשר ידאה הנשר בלא ידיעה. כמו שרמז גם כן במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה}, והם יגעים ועייפים. ודבר המעמיד הכוח ביכולת הנעלם, אין עמם" כדברי קדשו. כלומר, האויב בא בהפתעה, כמו דאיית הנשר – דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו

בהמשך, מתאר רבנו את מצב עמ"י כשהם צדיקים: "בשאר כל המלחמות, שמלבד שלא יעפו ולא יגעו – עוד להם כולם צדיקים, יראי אלוקים, נמוכי לב".  עד כאן לשון קדשו.

המשך הפ' בישעיה אומר: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע…, שכרו יהיה: "הוא, מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז).

כלומר, כאשר ננהג ביושר – נזכה למנוחה ולנחלה, תחת שרביטו של 'מלך ביופיו' – מלך המשיח.

.רש"י ורבנו אברהם אבן עזרא מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלוקים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לעם ישראל, בניגוד לדברי רבנו "אור החיים" הק' המייחס אותו לישראל.

ובאויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות… באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

רבנו ה"כלי יקר" אומר בדרך דרש: "פרשת "זכור" אותה אנו קוראים אחרי פרשת "שקלים" – באה לכפרה על עוון העגל שנעשה משקלי זהב ע"י שהיו להוטים אחר הממון… וכל הלהוט אחריו, משקר גם במשקלות. ובעוון זה בא המן על ישראל מזרע עמלק בשקלי כסף…".

 בהמשך, אומר הרב: "ואומרו 'לא ירא אלוקים' – פירוש, ובזה בא המורך בלבבך… על דרך אומרו: 'פחדו בציון חטאים'. אבל אם  היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו".

מדברי רש"י, ה"כלי יקר" ורבנו "אור החיים" הק' עולה, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים מאתנו – היא הגורמת לאיומי אויבינו העמלקים.

מסופר עוד, על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לנייר טואלט. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כמטר נייר מכל גליל, בניגוד לכתוב על האריזה. יום אחד, הוא החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר נייר בכל גליל, מעל לכתוב בתווית.

בתחקיר מטעם "האגודה למען הצרכן בניו יורק", נבדקו מפעלי נייר. מה רבה השמחה, כאשר מפעל הנייר של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר נייר מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה, וגם בפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

פועל יוצא מהסיפור: המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

מסופר נם על בעל מאפיה שמכר לחם לבעל מעדנית גבינות. במקביל, הוא קנה ממנו חמאה בחבילות של ק"ג. יום אחד, הוא מחליט לשקול את החמאה, והנה להפתעתו הרבה, כל חבילת חמאה שקלה רק 900 גרם במקום 1000. היות והוא רכש ממנו כמויות מסחריות, הוא החליט להתלונן בפני הרשויות. הפקחים שהגיעו לחנות, החלו לשקול את החמאה, והנה לעיניהם הנדהמות, החמאה שקלה רק 900 ג' במקום 1000.

הפקחים ביקשו הסבר מבעל המעדנייה, לרמאות במשקל החמאה. מבלי להתבלבל, האיש לקח כיכר לחם ושם אותה כמשקולת, כאשר בצד השני, הוא שם את החמאה. להפתעת כולם, המשקל זהה. והוא הוסיף: בעל המאפיה מוכר לי כיכרות לחם עליהן כתוב שהן שוקלות 1000 גרם כל אחת, והנה עיניכן הרואות, שהן שוקלות רק 900 גרם. וכדי לאזן, גם אני מוכר לו חמאה במשקל 900 ג' במקום 1000. הפקחים רשמו דו"ח לשניהם, עם הזמנה לבית משפט.

"ותמלא הארץ חמס" (בר' ו, יא): על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).  גם רש"י על אתר אומר, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.

 גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסים שבין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו.

סוגי הגזל הם רבים, ובימינו, אף מתוחכמים, ובפרט במסחר.

להלן דוגמאות מחיי יום יום:

 נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעליות או שבילים פרטיים ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לאלה הגרים מתחתם. התקנת מזגן המפריע לשכנים. הקמת אולמות שמחות בלב שכונות מגורים המפריעים לשכנים בלילות, וכל שכן בבתי כנסת.

נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. ביטול זמן בעבודה. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר. רמאות במסחר.

(הדוגמאות קובצו, מתוך החוברת המעולה והמעשית: "מי מקטרג בראש כולם – גזל". מאת הרב משה אבידן שליט"א).

"כי תצא למלחמה על אויביך,

ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו".

 כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע…

 כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך –

 והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" (כא י. כג י-טו)

בזכות מה – ננצח את אויבינו הקמים עלינו לכלותינו?

א. שמירה על קדושת המחנה {"והיה מחניך קדוש"}.

ב. אחדות המחנה{"כי תצא למלחמה" = כ-י = כ-ל  י-שראל}.  

ג. האמונה בה' – שהוא הנותן לנו כוח לעשות חיל {"כי תצא למלחמה", ולא כי תילחם}.

א. רבנו אוה"ח הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר אבא לפ': "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו).  

משה רבנו מעיד בנו ואומר שהקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה בתוך המחנה.

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא"- לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים. המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו ה' אלוקיך בידך, ושבית שביו".

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עם ישראל יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו ה' אלוקיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה אנו מזכירים בכל יום: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" – כל הניצחונות על ידי הקב"ה.

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי: "כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

  1. ישנם שני אויבים: האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.
  2. 2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה. כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו ה' אלוקיך בידיך".

ה. רבנו אוה"ח הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

ו. החיד"א – רבי חיים יוסף אזולאי: י תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: אהליך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עם ישראל עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת הכתוב: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

"וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א).

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו "אור החיים" הק'.

רבינו אוה"ח הק' שואל מספר שאלות.

  1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
  2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

רבנו אוה"ח הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן, בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעם ישראל ע"י גיור.

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי שימח אותי היה: הרצון העז שלהם להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס אצלנו, וראה בתפקיד שליחות עליונה, אותה ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו "אור החיים" הק' לעיל, שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הקדוש על הפסוק: "והארץ הנה –  רחבת – ידיים…" המילה  ר-ח-ב-ת = רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב היות והחלק הטוב שבנשמתו, רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף קיים מצות ברית מילה.

רבנו אוה"ח הק' מסביר את הפסוק כך:

יפת תואר = נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" = חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה, שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

 "וגילחה את ראשה": שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה וכך תהיה לו לאשה.

 לעומת זאת, אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה".…". הנפש, מסמלת את החלק הבהמי באדם.

הרב שך כתב בספרו "מראש אמנה": למרות שמדובר במלחמת הרשות בה יצאו למלחמה רק צדיקים כדברי הגמרא (סוטה מד ע"א): "זה הירא מעבירות שבידו, ואפילו מעבירות דרבנן. שאם שח בין תפילין של יד לשל ראש, חוזר מן המלחמה". תשובתו:  גם על הצדיק פועל היצר הרע, ובפרט כאשר מתמוטטים סדרי החיים כמו במלחמה.

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דברים כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ רבנו ה"בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפסוק כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אֵם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

המסר מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {רבנו ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? בעצם גם שאר המשתתפים הסכימו אתו. הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעולם.

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים בשיעור שמזה כחודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לסיבת היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה. ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים: "מה' מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז, כג).

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום שלמחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף מאוד.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך, המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל, ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטכס ההשכבה של הנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדניק הצליח לשכנע את הפקיד במלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו. הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במילים חמות תוך הדגשת תרומתו הערכית והממונית לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

המסר האמוני בסיפור הוא: כאשר האדם עושה את הישר והטוב עם אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו כפלי כפלים.

"אעשה נפלאות"

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-י"ג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של הבן איש חי, וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לארץ ישראל לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, היה מלווה בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו בקודש, לאור הנר.

בחצות הליל, הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

בביקורו בירושלים, התפלל ה"בן איש חי" ליד שריד בית קודשנו, משם הוא פנה לישיבת המקובלים "בית אל" בראשותו של הרה"ג ידידיה אבו אלעפייה זיע"א שהיה תלמידו של נכד הרש"ש וכונה בפי כל "הירא". השניים דנו בסודות קבליים עמוקים. "הירא" אף הראה לו ספר "עץ חיים" עתיק שהיה בו כתב יד של החיד"א ע"ה. מירושלים עשה את דרכו לחברון כדי להשתטח על קברי אבותינו הקדושים, ולהיפגש עם ידיד נפשו הרב אליהו מני ע"ה רבה של חברון.  המוסלמים אפשרו ליהודים להגיע עד לשבע המדרגות המפורסמות בלבד. ה"בן איש חי" הצליח להיכנס אל תוך מערת המכפלה, לאחר ששיחד את השומר הערבי, כאשר בחכמתו כי רבה, הוא קרא בפניו את הפסוק "כי השוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים". את המלים חכמים וצדיקים אמר לו בערבית.

ה"בן איש חי" ביקר בקברי הצדיקים בצפון, ובניהם בציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל…" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

גדולתו של רבנו יוסף חיים – ה'בן איש חי' –

בלטה וניכרה – כבר בילדותו.

כאשר רבי יוסף חיים היה בגיל שבע, הוא ביקש להחזיק בנר ההבדלה במוצש"ק, כאשר מו"ר אביו חכם אליהו ע"ה הבדיל. אחותו הקטנה בקשה אף היא להחזיק בנר. מה עושים! האבא שאל את בנו: אם אתה רוצה להחזיק את הנר בשביל שעשוע, לאחותך הקטנה מגיע, בהיותה קטנה ועדיין לא מבינה את מהות ההבדלה.

הילד ענה לאביו: הרי כל מטרת ההבדלה היא דעת, להבדיל בין קודש לחול וכו', ולי יש יותר דעת מאשר לאחותי. אביו התפעל מהתשובה החכמה, וביקש לשאול אותו עוד שאלה, שתקבע סופית מי יחזיק בנר.

השאלה הייתה: אם כל כך חשובה 'ברכת המבדיל', מדוע נקבעה בסוף ההבדלה ולא בראשיתה?

תשובו הייתה: "סדר הברכות בבחינת מעלין בקודש לפי סדר האיברים בפנים: תחילה, מברכים על היין אותו שותים בפה. אח"כ עולים לנחיריים ומברכים על הריח. משם מפליגים למוח שהוא משכן הדעת, ומברכים את ברכת 'המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לעמים… המבדיל בין קודש לחול'.

האבא התפעל מאוד מתשובתו החכמה, והפקיד בידיו את הנר, נר שהאיר את עיני חכמים בהלכה ובקבלה, בפרשנות ובדרשנות בעשרות ספריו הקדושים בהם למדו ולומדים כל בית ישראל.

ספריו הקדושים:

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל {שנעלם מביתו}.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

 פיוטים ותפילות: "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה,

ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

הם נקראים ברובם על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבצאל…" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין, היות ובביקורו בציונו שבצפת, הרגיש הארה רוחנית גבוהה מנשמתו.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר. Shamir240298@gmail.com

רפואה שלמה למשה בן זוהרה נ"י.

ברכת ה' לנכדים והנכדות נ"י, השבים לבית ספרם, ולאמותיהם קרן, ענבל ולירז חנה תחי' בתוך קהל רבבות מורים בעמ"י

–  השבים במלוא המרץ לחנך את ילדי ישראל לאור התורה הק'.

לעילוי נשמת הצדיקים אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה.

זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א.  רבי יששכר בן נז'י. יחיא בן מסעודה ע"ה. דניאל בר רחל ע"ה.

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. הצדקת חנה בת מרים ע"ה שנהגה לצום שבוע ימים. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו – יעקב בהט.

היסוד העברי בעלונים:

 50 ״ידיעות השבוע — כבאראת עלא כוואננא בארץ ובגולה״: העלונים כתובים ערבית יהודית, אך מאחר שהנושאים קשורים במידה רבה במציאות הישראלית, הם חייבו אוצר מילים חדש, שאינו אופייני ללהג המקומי, ושאיננו מוכר לד־וברים. התוצאה היא שכותבי העלונים השתמשו ביסודות עבריים הקשורים במישרין בעברית בת ימינו כפועל יוצא של המציאות הישראלית. היסודות בחלקם אינם ניתנים לתרגום שיכלול גם את הקונוטציה של המילה, למשל: לאשכנזים, בית עולים, חלוץ, יורדים, יישוב, מעברות במקרים אחרים העדיף הכותב לעקוף את המילים הקשות בדרך אחרת, למשל: |חכם כביר דלעקל = חכם גדול של השכל , דהיינו איש מדע.

51 מהגיליון השני ואילך העורכים משתמשים באמצעים טכניים שונים כדי להבליט את ־יסודות העבריים, אם כי אין בכך קביעות. אחד האמצעים הוא שימוש באותיות גדולות ומובלטות. בדרך כלל רק היסוד העברי מובלט, ואילו אותיות היחס ומוספיות אחרות מן הערבית כתובות באותיות רגילות, ולעתים אפילו מופרדות מהמילה עצמה: |מסאוו אלמערה והררסו… = [הגרמנים] הלכו למערה [כלומר לבית הקברות] והרסו… לעתים מובלטת גם אות היחס: |מר… קאל פנאום דייאלו = מר… אמר בנאומו  לעתים קרובות מובלטת גם ל׳ היידוע, כי היא נתפסה כחלק אינטגרלי של המילה: ולחברה דליהוד דלוזי די כא תסגל… = חברת היהודים ״אוזי״ o.s.e  ־ Organisation sociale des enfants] העוסקת ב… פה ופה מודגשים גם יסודות לא עבריים שמקורם בצרפתית: ואחד לכומפאניא כבירא = חברה גדולה; דיסכור = נאום; ליטא ־ ארץ.

אמצעי חשוב אחר הוא רישומם של היסודות העבריים במרכאות או בסוגריים (באותיות רגילות או גדולות): ולכפרים כללהום ׳הקרובים והרחוקים״ ־ הכפרים כולם, הקרובים והרחוקים . ויקבל נאס די יזיו לענדו (בסבר פנים יפות) = יקבל את האנשים הבאים אליו בסבר פנים יפות (ע׳ 144). פוקת נזול די (אבן היסוד) = בעת הנחת אבן…

  1. לעתים היסודות העבריים שבעלונים אינם באים במקום היסודות הלא עבריים, אלא לצדם — בסוגריים או במרכאות וגם בלעדיהם, באות גדולה ומודגשת או באות רגילה. בדרך כלל שתי המילים שוות ערך, והמילה העברית מיותרת, כי היסוד הלא עברי (ערבי, צרפתי או ספרדי) מוכר יותר. הסבר אפשרי לתופעה זו הוא שעורכי העלון השבועי ״מתהדרים״ ביסודות העבריים בשל יוקרתם: מוואדע ספסייאל (מיוחדים) ־ מקומות מיוחדים (מיוחדים) / . בלפאסייאנסא (סבלנות) ולחכמה דייאלהום = בסבלנות (סבלנות) ובחכמה שלהם . האד זמעא עמלו לבוט ״הצבעה״ = השבוע עשו הצבעה, ״הצבעה״ . בירו ספיסייאל ״מיוחד״ פישראל = משרד מיוחד ״מיוחד״ בישראל (ע׳ 147). וענדו כומפייאנס אמונה ־ יש לו אמון אמונה (ע׳ 103). כא נטלב ססמאחא (מחילה) = אני מבקש מחילה (מחילה). כאן מערוף (מפורסם) = היה ידוע (מפורסם). באס יתסממאו גנס עזיז(עם סגולה) = כדי שייקראו עם יקר (עם סגולה). פלעזאייב (נסים) דלגאולה = בנסים (נסים) של הגאולה . דוגמות נוספות: רראי (עצה), (התנצלות) עדור, ליכספוזיסיון (תערוכה), שמן דה פר ״רכבת״, דיסכוראת ״נאומים״, (שנאה) לכרוהייאא, רזא (תקוה), ועוד.

לעתים הכותב משתמש במונחים הלא נכונים. דוגמה: וישראל צאפדת האד זמעא ואחד שארזמאן(העמסה) כבירא = ישראל שלחה השבוע משלוח (העמסה) גדולה [של אבטיחים לשויצריה] . המילה העברית העמסה מתרגמת את המילה הצרפתית המקבילה, אלא ששתיהן אינן מתאימות למילה המתבקשת משלוח.

יש שאותו יסוד עברי מתורגם לעתים במילה ערבית עתים במילה צרפתית ( ועתים במילה ספרדית), למשל המילה ביקור מתורגמת במקום אחד סופאן ובמקום אחר ביזיתא. בא כוח – במקום אחד פרוכורור, ובמקום אחר לכליפא. במקביל אנו מוצאם שאותה מילה מתורגמת במילים עבריות שונות: לכליפא — במקום אחד נציב, ובמקום אחר בא כוח.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר