שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

רבות שמע על שודדים נועזים ששלטו כשבילי העפר שברחבי מרוקו, כשזו עוד לא ידעה כביש ומכונית. כשהיה שמעון כבן ארבע־עשרה, נענה אביו להפצרותיו המרובות לקחתו עימו. בעיקר משום שגם איש חסדו ומגינו, הוא שיך לחאז, הפציר בו להביאו לאחוזתו כדי שיתר בני המשפחה יכירו אותו. כשנולד שמעון, באו שיך לחאז ואנשיו לבקר את ביתו של עמי יהודה והביאו עימהם מתנות רבות. האם התנגדה בכל כוחה לכוונה זו, בכתה ויללה, אך לבסוף נכנעה לתחנוניו של בנה השש ללכת אל מרחבי־יה למרות סכנותיהם ומוראותיהם. כל אותם ימים שלפני הנסיעה, היה מפזם בלחש מזמורי תהלים ופניו זוהרות. כשעלה על הסוס ורכב לצד אביו, ראה לפניו אותו עולם שכולו הוד, פחד וסכנת נפשות והיה מפזם לעצמו: ״אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה׳… ה׳ מעוז חיי ממי אפחד…׳׳. כשהגיעו הוא ואביו לכניסה לגיא, ראה שמעון עבד כושי ענק ורב מידות עומד וגובה מס־מעבר מכל איש ואיש של ה״רפאגא״ (שיירה), היא שיירת היהודים הרוכלים. רק המלווה הברברי המזויין שנסע איתם לא שילם. שמעון הצעיר, התמרמר ונתמלא חרון וחימה.

• האמנם תשלמו לו? שאל את אביו.
• מי ימצא עוז להילחם בו ובשבטי הברברים ? זאת היא ארצם! הכסף שאנו נותנים לו יהיה כפרתנו, אמר האב.
• יבוא יום ואשבור עצמותיו של חמסן זה! מלמל לעצמו.
• אביו שמעו, הסתכל בו, נבהל, ונתן עליו בקול.

הס! צעק לעברו בחלחלה, אתה רוצה לשנות סדרי בראשית? לא תסע ולא תשבור שום עצמות! מה אנו ומה כוחנו שנילחם בשבטי הברברים? הוא ירש את זה ממני, אמר האב בינו לבינו, כשהוא מנסה להבין את המתחולל בנפש בנו. עם הזמן גם הוא יצטנן מהתלהבות זו, חשב. בעיני שמעון הצעיר לא ישרה השפלה זו. לא יכול להבין משום מה יהודים כה רבים אין בהם העוז להיפטר מפגע רע זה העומד בדרכם וחומס אותם לאור השמש? אביו הסביר לו דברים שכבר שמע לא פעם שהיהודים באו לכאן לגור ולא להשתקע, כאורח נטה ללון וכתושב עראי אינם יכולים להתגרות באדוני הארץ.

אנחנו סתם בני־חסות שחייהם מלאי צרות בלאו הכי. אנחנו חיים כיהודים בחסד ולא בזכות. נכון שהם פה מזה מאות ואלפי שנים אבל אף פעם לא ראו את עצמם כבני הארץ הזאת. ככה המשיכו להתדיין ושמעון מקשיב לדברי אביו שנתכוון ללמדו הכנעה ואורך רוח עד בוא המשיח. אבל שמעון הצעיר קצר רוח היה ועניין המשיח קסם לו מזמן והעסיק את מוחו. היו לו שאלות רבות ועליהן לא קיבל תשובה שתשקיט את נפשו הסוערת. משפחת שיך לחאז קיבלה את שמעון בתרועות גיל, ממש כבן משפחה ושיך לחאז ישב איתו שעות רבות וסיפר לו על רקמת היחסים בין משפחותיהם מזה דורות. הוא הרגיש בקולו של שיך לחאז יחס אבהי וכן. אחר לקח אותו לבקר באחוזות השכנות והציגו בגאווה רבה כבן יהודה וכנכדו של שלמה שהיה בן חסותו של אביו. לפני שעזבו את האחוזה, נתן לו במתנה סוסה קטנה בת שנה. זו הייתה מתנה מיוחדת במינה שהעידה על חיבתו והוקרתו הרבה, משום שסוסה קטנה זו, הייתה בתה של אחת מסוסותיו האצילות של שיך לחאז, סוסות הידועות בכל האזור.

 כך הפגין שיך לחאז ברבים את כוונתו, לפרוש חסותו האישית על שמעון הצעיר. והסוסה הייתה מיועדת לשמש לו מגן ומחסה בדרכים המסוכנות. בחוזרו ממסע זה, והוא מלא רשמים, פקדוהו ביתר שאת ההזיות על ארץ־ישראל. יותר ויותר נתחבבה עליו, כאילו הייתה קן למחשבותיו. לפעמים, כשהיה שוהה בבוסתן, דימה לראות בהר שממול את הר הגלבוע עליו נפלו שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים, דימה כאילו ראה קרב ממש ושמע שקשוק חרבות ושריקות חצים מפלחות את האוויר, או יש שראה לפניו את שמשון הגיבור רץ ושערי עזה על גבו, צוחק על הבהלה שהפיל בקרב הפלשתים. הוא קרא וקרא ללא סוף שירי חיבה ופיוטי אהבה על ארץ ישראל שהגבירו את געגועיו לארץ אבותיו. התמסר יותר ויותר ללימוד העברית שבה שלט שליטה מפליאה ואף נהג לדבר בה בשבתות ובחגים עם הרבנים ועם חבריו תלמידי הישיבה והיה לשם דבר בין בני דורו במללאח.

שאלות שנותרו ללא מענה ניקרו בראשו ללא הפסק. מבני גילו התבדל וחשב על עמו ועל קיומו העלוב. אמו הייתה מספרת לו על החכמים המופלאים הקבורים בבטן ההר הקדוש, הוא זבל־לכביר(ההר הגדול),שסגר עליהם משום שרצו לקרב את הקץ וכן על אגדת שערי־ספרו, והייתה משננת באוזניו: אסור לדחוק את הקץ בני, נחכה לתשועת ה׳ כי תבוא, כי לא כלו רחמיו. אם ה׳ לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו. אך אוזני שמעון היו תמיד קשובות ודרוכות בציפייה לשמוע את שופרו של המשיח בכל עת ובכל שעה. בעוברו ליד שערי המללאח הגדולים, שם ישבו עניי העיר על הגשר של וואד־ שוק, היה בוחן היטב את פני הזקנים היושבים שם, אולי יגלה ביניהם סימניו של המשיח המתענה בגלל חטאיהם של ישראל. בכל השנים שלמד בישיבה לא נשכחו מלבו הרהוריו לגאולה עד שבא מאורע אחד וזעזע את נפשו ושינה את מערכיה. יום אחד הגיעה שמועה לספרו שהותקפה שיירת הרוכלים היהודים ובין ההרוגים עמי יהודה, הוא אביו של שמעון הצעיר.