ארכיון חודשי: ספטמבר 2017


עלייתם של שלושה ילדים דן מנור

עלייתם של שלושה ילדים דן מנור

המועדון "פרחי עלומים" עסק בפעילות ציונית במסווה של תנועת הצופים. המייסדים-מארי אביצרור ורוברט חזן ניהלו קשר מתמיד עם התנועה הציונית שמרכזה בקזבלנקה. לאחר שנה של פעילות ציונית בחרה מארי שלושה נערים כמועמדים ראשונים לעליה בהסכמת הוריהם.

לאחר נסיעה מהירה בת 100 קמ"ש הם הגיעו לפאס בשעה אחת עשרה. אנטואן חנה באחת הסמטאות, "אנו יוצאים לאכול ושבים מיד", הוא הודיע להם. הוא הוביל אותם למסעדה כשרה כשהוא מצווה עליהם להימנע מכל קשר עם בעלי המסעדה. הוא כמובן לא ידע שבעלי המסעדה עצמם פעילים בתנועה הציונית. בשעה שתים עשרה בערך הם היו כבר בדרך צפונה. אנטואן סטה מן הכביש הראשי, ופנה  מערבה כשהוא נוסע לפעמים בכבישי עפר, או בשדות על מנת להתרחק ככל האפשר  ממחסום תאזה. בשעה ארבע הוא עצר בשדה פתוח. הנערים שהספיקו להחליף את לבושם בלבוש ערבי ירדו מן הרכב כשהם מתבדחים על חזותם. "תחסכו את הצחוק למחר, ותקשיבו לצעד הבא", העיר להם אלי. "ובכן" , הוא פתח, "אני אשמור כאן על הרכב בשעה שאנטואן ילווה אתכם ברגל למקום מסתור עד שהרכב יבוא לקחת אתכם, אם תרגישו צורך לדבר, אנטואן מדבר ערבית יותר טוב מצרפתית המגומגמת שבפיו", הוא הסביר. "יאללה, לדרך", הורה להם אנטואן בערבית. לבושים כנערי ישמעאל למקרה שייתקלו באיזה כפרי מן הסביבה, הם צעדו בחושך מצרים  בדרך חתחתים זרועה אבני נגף וחרולים למיניהם במשך ארבע שעות עד שהגיעו למחילה בטבורו של הר. שממנה רואים את הכביש הראשי במרחק שלושה קמ"ר בקו אווירי. חבולים ורצוצים נכנסו לתוך המחילה, שבה ימתינו לרכב.

אנטואן נפרד מהם וירד לשולי הכביש הראשי כדי לקצר את הדרך. תוך שעתיים הוא הגיע לרכב. "הכול כשורה?", שאל אותו אלי, שהופתע מהגעתו כה מוקדם. "אתם היהודים מגדלים נערים מפונקים" הוא ענה בחיוך, והתניע את האוטו. הוא פנה מזרחה לכביש הראשי כשפניו מועדות למחסום תאזה לשם קבלת אישור על בדיקת המטען. "וואה, הבגדים של הנערים עלולים לעורר חשד", קרא אלי בחרדה. "אל תדאג, נמסור אותם לאחד השומרים כמתנה מן החברה", הרגיע אותו אנטואן. הם עברו את המחסום ללא תקלה. ושניהם נשפו לרווחה. בשעה שש הגיעו למקום המפגש.  אנטואן עצר, והראה לאלי את מקום המסתור שבו שוהים הנערים. "תביא אותם בהליכה מהירה, אנו באיחור של שעה". הוא הורה לאלי. תוך רבע שעה הגיע אלי למחילה. הוא מצא את הנערים רדומים לגמרי. "קומו הוא האיץ בהם תוך טפיחות גסות על שכמם; ולאחר שהתאוששו, הוא הושיט להם בקבוק מים שנשא עמו. הם שתו מלוא צימאונם, והחלו ללכת, לפי הקצב שאלי קבע להם חרף כפות רגליהם המיובלות כשהוא מעיר להם כל הזמן על כושרם הגופני הירוד. כשהגיעו הם זכו לקבלת פנים חייכנית מצד אנטואן, שהורה להם לעלות לרכב.

 קרוב לשעה אחת עשרה בלילה החנה אנטואן את הרכב בשדה במרחק שני ק"מ מן המחסום של מלילה. הנערים הורשו להיכנס לתא הנהג, והוא ואלי צעדו למחסום. הוא הורשה להיכנס למחנה, ואלי נתבקש להמתין בצד. בדרכו ללשכת המפקד הוא שומע קול הנוקב בשמו. הוא הסיט את מבטו אנה ואנה עד שראה את קרלוס עומד ליד ערוגת פרחים, ומנופף לו ביד. הוא רץ לעברו, ושניהם התחבקו כמו ידידים ותיקים כשהם פולטים מפיהם הלצות גסות על נשים: "אני מתכוון להתארח כמה ימים אצל המשפחה במלילה", הודיע אנטואן. "הה הה, במלילה יש בשר שחום בשפע במקום הבשר הלבן שיש לך בבית", התבדח קרלוס. "אני מסתפק במה שיש לי בבית", הצטנע אנטואן תוך שליפת  קופסת סיגריות  קאמל מכיסו. הוא כיבד את חברו, ושניהם הציתו את הסיגריות. "אוך, איזו סיגריה מעודנת!", התפעל קרלוס מריחה של הסיגריה, וקבל על כך שספרד אינה מייבאת סחורה אמריקאית. "אני זקוק לאישור ממך כדי להכניס את האוטו למחנה", ביקש אנטואן לאחר שפלט מפיו קיטור עשן. "מה אתה מסתיר באוטו שמצריך אישור", חקר אותו קרלוס. "מתנות לך ולאחותי", חייך אנטואן. קרלוס המהם, זקף את גבות עיניו, כיווץ את שפתיו עד שמראה פניו נראה כמו ציור של ילד מפגר. לבסוף  הסכים להיענות לבקשת ידידו. מרוצה מהצלחתו, רץ אנטואן ישר למחסום. "תביא את הרכב מהר", הוא צעק  לאלי שהמתין ליד המחסום.

אלי גמע את שני הק"מ שבין המחסום לרכב בשתי דקות. "היכנסו לחביות הריקות שעל גג האוטו" הוא הורה לשלושת הנערים מיד בהגיעו לרכב.  הם צייתו, אולם כשהתברר שהוא עומד לנעול את החביות במכסים, הם מיאנו להיכנס. "אנחנו ניחנק בלי אוויר", הם מחו. "אתם יכולים לנשום דרך החורים שאנטואן נקב בדפנות, ויש דלי לצרכים בכל חבית", הוא הרגיע אותם. הם החליפו מבטי היסוס ביניהם. "היכנסו מיד, תרנגולות רטובות שכמוכם", הוא האיץ בהם. "תפסיק לתת לנו פקודות", קרא צ'רלי לעברו. "הה הה, ידעתי שאתה תתפרץ" הטיח אלי כלפיו, והוסיף: "טוב נערי, הכנס בבקשה לחבית". לאחר  שנכנסו, התניע אלי את האוטו, וכשהגיע למחסום הוא עבר ללא בדיקה בזכות אנטואן שהמתין לו שם. "פנה שמאלה", הורה לו אנטואן שהצטרף אליו. אחרי נסיעה קצרה הם חנו בפינה חשוכה המרוחקת מן המשרד. "דממה מוחלטת" הורה אנטואן לנערים. וביקש מאלי להעמיס על שכמו את שתי התיבות שבתא הנהג:  "אתה צריך  לשחק תפקיד של עוזר", התבדח אנטואן, ושניהם צעדו למשרד. קרלוס הופתע מהופעתו של אלי: "מיהו הבחור הזה", הוא שאל מיד בהיכנסם למשרד. "שמי בוג'מיע, אני הנהג המשנה", הזדרז אלי לענות, והוריד מעל שכמו את התיבות. "המתנות שלך", הודיע לו, ושניהם לחצו ידיים.

שכבות הלשון בשרח המערבי – משה בר־אשר

שכבות הלשון בשרח המערבי

משה בר־אשר

א. הערות רקע

  1. השרח במערב (במרוקו), שהיה מהלך בעל־פה מדור לדור במשך מאות בשנים, הקיף חלקים גדולים של ספרי המקרא ורק מעט ספרות שמחוץ לו. הספרים שתורגמו תואמים, פחות או יותר, את אלה שתרגם רס״ג: התורה, ישעיהו, משלי, איוב, דניאל והמגילות. המחקר הראה, שבדרך כלל לא העלו את השרח על הכתב עד הזמן החדש ממש. ועל פי הרוב, כשהדבר נעשה בדורותינו הוא נעשה לבקשתם של חוקרים מחוץ למרוקו או בידי החוקרים עצמם. במאה השמונה־עשרה היו ניסיונות מסוימים להכין קובצי תקצירים של השרח. היינו, רשימות קצרות לפי סדר המקרא של מלים בודדות או קטעי פסוקים (ורק לעתים רחוקות נכללו בהן פסוקים שלמים). הניסיון הבולט ביותר והמגובש ביותר של חיבור כזה נעשה בידי רבי רפאל בירדוגו, מגדולי חכמי המערב בסוף המאה השמונה־עשרה ובראשית המאה התשע־עשרה. חיבורו ״לשון לימודים״, שנועד כנראה למלמדי דרדקי, זכה להתפשט ברחבי המערב והועתק במקומות רבים. בחינתו של ״לשון לימודים״ ובחינתן של מסורות אחדות מבין אלה שנמסרו בעל־פה מגלות, שביסוד כולם עמדה מסורת אחת קדמונית יותר, שנתפלגה למסורות־ משנה. כל אחת מאלה הותאמה התאמת מקום והתאמת זמן לדיאלקטים המקומיים בקהילות השונות. הרבה יש לומר על דרכי התרגום ועל הפרשנות המשתקפות בשרח, וכבר נעשו כמה וכמה צעדים בתחומים אלה בפרסומים שונים מן השנים האחרונות.
  2. אנו עניין לנו כאן בלשון השרח, וליתר דיוק בשכבות המשתקפות בה. בדיקותינו מיוסדות על חומר שנאסף במקומות שונים במרוקו, ובמיוחד על מסורת תאפילאלת, שממנה יש לנו כיום תיעוד מלא.

הבוחן את השרח במערב למסורותיו יגלה בו, לכל הפחות, שלוש שכבות עיקריות מבחינה כרונולוגית, ועל אלה נתרבדו שכבות־משנה. נבוא עכשיו לפרש את הדברים בקווים כלליים.

ב. הלשון הגבוהה והלשון המדוברת

  1. במקום אחר הראינו, שמסורות השרח הידועות כיום נתגבשו כנראה לפני שנת 1500, וביסודן עמדה מלכתחילה מסורת־אב אחת. זו הלכה ונתפלגה, כאמור, למסורות־משנה שהותאמו ללהגים המקומיים. דבר זה מסביר באופן ברור את השילוב של שתי שכבות לשון המתגלות זו בצד זו בכל מסורת שרח. אחת משקפת לשון גבוהה יותר, אם להשתמש במונח קרוב לזה שטבע פרופ׳ חיים בלנק המנוח, והשנייה משקפת קווים מובהקים של הדיאלקטים המקומיים. הלשון הגבוהה יש בה קווים ארכאיים רבים היונקים מן החטיבה המאוחרת של הערבית היהודית ששימשה במגרב במאות הראשונות לאלף הנוכחי. ויש בה יסודות שנשאבו מן הלשון הגבוהה של המוסלמים, זו ששימשה בשירה המוסלמית לחטיבותיה ובפתגמים(שבחלקם היו משותפים ליהודים ולשאינם יהודים). ואין ספק שהיה בה גם יבוא מן הספרות הערבית שנכתבה במקומות אחרים בצפון־אפריקה, כגון ספרי המקור וספרי התרגום שנכתבו בתוניס. קווים אלה באים מכל תחומי הלשון ובמיוחד מעניינים בפונולוגיה, בתורת הצורות ובאוצר המלים.

פונולוגיה

תורת ההיגוי, תורה העוסקת בתפקודם של ההגאים וצירופם זה לזה בשפה נתונה

השכבה המאוחרת כוללת יסודות להגיים מובהקים. היא משקפת מאמץ מתמיד לקרב את לשון השרח ללשון הניבים המקומיים כדי לעשותו מובן יותר ויותר בקרב קהל לומדיו ושומעיו. נדגים דברינו במספר פסוקים:

  1. אסתר א, יג: ״ויֹּאמֶר המלך לחכמים יודעי העתים, כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודיץ״. בשרח תאפילאלת:9
  2. וקאל צלטאן לּכּייסין עארפין לוקות, אין כּדאלךּ כּלאם צלטאן לקדּאם גמיע עארפין סּרע וסּריעא –
  3. u-kal s-seltan l-l-kiys-in 3arfin l-ukut in kdalak klam s-seltan l-keddam zmi3 3arfin s-ser3 u-s-sri3a

חלק גדול של המרכיבים בפסוק זה מצויים בלשון הדיבור, אך לא כולם. וגם כמה מאלה שנמצאים בה בדלים בשימושם מלשון השרח. נזכיר כמה מהם:

לכּייסין (״לחכמים״): מלה זו אינה משמשת כל עיקר בלהגים המקומיים במרוקו, והיא שייכת לרובד הלשוני הגבוה. רבים מבינים את משמעה רק בזכות ידיעתם את השרח להגדה של פסח (שהיה הטקסט הנפוץ ביותר של השרח), שם מיתרגמת המלה חכם (כינויו של אחד מארבעת הבנים) במלה כּייס- kiys

גם המלים אין כּדאלךּ (״כי כן) אינן משמשות בלשון הדיבור. המלה השנייה (כדאלך) מוכרת בעיקר בלשונם של פתגמים ומטבעות קבועות בסיפורי עם.

אשר למלים סּרע וסּריעא (״דת ודין״), סרע נוהגת הייתה בלשון הדיבור, לא כן סריעא; זו לא שימשה כל עיקר בפי הדוברים. היא רווחת בשרח כתרגום קבוע של המלה תורה.

הערת המחבר : 9– אני מביא את מסורות תאפילאלת על פי כתבי־יד שהוכתבו בידי אבי מורי רבי אברהם בן הרוש שליט״א, ועל יסוד תעתיקים פונטיים שגיבשתי מהקלטות שנעשו מפיו(עם השלמות, בעת הצורך, מפי מסרנים נוספים). ראוי להדגיש, שהכתיב של הערבית המוגרבית יש בו זרויות רבות למי שרגיל לכתיב של הערבית היהודית בימי הביניים. (כל ההדגמות במאמר זה הן ממסורות תאפילאלת, פרט לאותם מקומות שצוין בפירוש שאין הדבר כך.)

Itineraires Spirituel et intellectuel, activites litteraires du Judaisme Machrebien – Haïm Zafrani

Itineraires Spirituel et intellectuel, activites litteraires du Judaisme Machrebien

Haïm Zafrani

La création littéraire et ses finalités

Mes études et recherches, entreprises depuis plus de vingt-cinq ans pour sortir au jour le patri­moine culturel du judaïsme héritier de l'Age d'Or judéo-arabe et vivant en Terre d'Islam, mettent en lumière l'effervescence religieuse et intellectuelle, l'atmosphère de spiritualité optimiste qui ont régné au sein de communautés oubliées. Celles-ci ont cependant engendré une production littéraire qui constitue une contribution non négligeable à la formation du patrimoine culturel de leurs terres d'origine ou d'adoption d'une part, aux huma­nités et aux sciences juives, d'autre part.

Mes travaux sur la pensée juive en Occident musulman, ceux déjà réalisés et ceux en cours de réalisation ou en projet, témoignent et témoi­gneront précisément de la présence du judaïsme de ces contrées dans les domaines privilégiés de la science écrite (pensée juridique, poésie, littérature mystique, exégétique, homilétique) et de la transmission orale du savoir (créations littéraires d'expression dialectale et populaire judéo-arabe, judéo-berbère, outre celles en judéo-castillan étu­diées par d'autres spécialistes, notre collègue H. V. Sephiha, entre autres).

La finalité première de cette pensée a été d'as­surer la sauvegarde d'un patrimoine intellectuel et spirituel légué par les ancêtres castillans et auto­chtones. Les communautés maghrébines, durant les derniers quatre siècles obscurs de l'histoire du Maroc, ont su d'instinct, garder, comme on garde la braise sous la cendre, le trésor de culture qui leur fut confié, pour le ranimer, le réactiver et le féconder en période de conjoncture favorable. En dépit de conditions d'existence incertaines ou inégales, souvent préoccupés de la survie reli­gieuse ou même physique de leurs communautés assaillies par toutes sortes de dangers, y compris celui des divisions internes, des conversions for­cées ou volontaires, les guides spirituels clercs et laïcs, les hakhamim "sages et lettrés", ont fait l'effort constant d'étudier, de cultiver et d'en­seigner la Loi et la Tradition.

On notera qu'en ces siècles d'indigence de la production intellectuelle ( 16e/19e siècles), compa­rée à l'effervescence et à la prospérité de l'Age d'Or, les oeuvres de l'esprit sont le reflet d'une culture polarisée sur la foi et la religion.

La finalité seconde de cette activité intellec­tuelle est intimement liée à la finalité première. Interprète des valeurs universelles du judaïsme, elle est aussi le miroir où la communauté se regarde, le moyen d'exprimer un monde, très peu exploré jusqu'ici, un environnement socio- économique et religieux, une société juive origi­nale, qui témoigne d'une exemplaire solidarité avec les autres communautés juives du monde, en dépit de son isolement et de sa propre détresse.

J'ai été amené ainsi à interroger l'histoire, l'imaginaire social, à poser un regard sur les struc­tures socio-économiques, sur la vie culturelle, religieuse et mystique, suivant un itinéraire qui mène du plus simple au plux complexe, selon une pédagogie vieille de deux mille ans et inscrite déjà dans ce petit livre d'éthique juive fondamentale, le traité des Pères, le Pirqé Abot (V, 30): A cinq ans la lecture de la Bible, à dix, l'étude de la Mishnah…, à quinze, le Talmud…, à quarante, le dis­cernement c'est à dire du sens caché, de Sod: de la kabbale…

Cet itinéraire est celui de tout lettré juif, Talmid hakham qui consacre sa vie entière à l'étude.

Mon propre itinéraire d'enseignant chercheur et écrivain est passé par les mêmes voies.

Le livre le plus récent, celui que je dédie aux écrits kabbalistiques et à la vie mystique, s'inscrit dans cet itinéraire intellectuel et littéraire. C'est en quelque sorte l'itinéraire obligatoire qui mène de l'étude de la Bible, à l'étude de la kabbale, du sens obvie apparent, au sens caché, ésotérique des textes. Ce livre, intitulé Kabbale, vie mystique et magie, est l'aboutissement, le terme de ceux qui l'ont précédé, une tâche entreprise il y a plus d'un quart de siècle, consacrée à des études et recherches sur la vie intellectuelle juive des cinq derniers siècles, dans les domaines de la pensée et du paysage culturel où se développent la con­science et la mémoire d'une communauté établie au Maghreb depuis près de deux millénaires et la création littéraire de ses grands lettrés.

אעירה שחר -הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-הקדמה כרך א'

נכון לבי א־להים נכון לבי אעירה ואזמרה: עורה כבודי עורה הנבל וכנור

״אעירה שחר״

(תהלים נז, ח-ט)

״עורה כבודי, עורה הנבל וכנור״—אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו: ״אעירה שחר״ — שאר מלכים השחר מעוררן, ואני מעורר את השחר (ברכות ג: ורש״ י שם ד.).

״חצות לילה אקום להודות לך״(תה׳ קיט, סב) — רב אשי אמר: עד הצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות (שם ג:).

קובץ שירים, בקשות ופיוטים זה, יצא לראשונה ב״וינה״ בשנת תר״ן (1890) בשם ״רני ושמחי״, ובשניה יצא בצורתו הנוכחית ב״מראכש״ בשנת תרפי׳ א (1921) בשם ״שיר ידידות״.

והן היום, בעזר הבוחר בשירי זמרה, יוצא לאור כרך ראשון כולל עשר סדראות (בראשית — מקץ) מוגה, מנוקד ומסודר, עם הוספות ומילואים בשם ״אעירה שחר״, ומעוטר בשני ביאורים, האחד מתומצת צמוד לדף, בשם ״כנפי שחר״, והשני מורחב בסוף הספר, בשם ״מעשה חרש״ המציין מקורות מן התנ״ך והזוה״ק, והספרות התלמודית והמדרשית, וההלכתית והמחקרית, מהם שאבו משוררינו.

מטרתי היתה להרחיב גבולו של קובץ שירים זה ולהוציאו מתחומם של ״המבקשים״ ולהכניסו גם לתחומה של ״מסגרת החינוך״, להגיש ממטעמיו הערבים אל חך ילדינו הרכים, שיקיימו מפגש עם זהותה הרוחנית של יהדות מרוקו, מזוית זו של השירה, ולינוק מכלי ראשון מחלב תרבותה העסיסי ומורשתה העשירה.

עם השירה — אם על שם ״ספר הספרים״ קראונו בני הדוד ישמעאל ״עם הספר״, הרי על שם שירת השירים האצורה בו, שהיתה ועודנה חלק בלתי נפרד מעמנו, יאות לנו גם השם ״עם השירה״, שכן ליוותה אותנו בימי גאולה וישועה, ובעתות סער וסועה: בה, כהמלך דוד, מצא העם ביטוי לרגשי שמחתו, ובה תינה תוקף צרתו; בה, כהחכם שלמה, נשא משליו, ובה תיאר עולם ומהתליו: בשיר של פגעים יסרונו חוזינו, ובשפתי רננות חבשו את פצעינו: למקל חובלים היתה בעת זעם, ובעת רצון הפכה למקל נועם: שלובי זרוע אתה עברנו באורך גלויותינו, כשאנחנו מצויידים מבית מדרשו של ישעיהו בדברים ניחומים לעת הפוגה, ובקינות נהי והי מזה של ירמיהו לימי התוגה: ממנה יש לדלות סיפורי קורות ומאורעות, ולמלאות מבין שיטיה נאדות נאדות של דמעות…

חן מיוחד לה כשהיא מושרה בעפעפי שחר במקהלת זריזים מקדימים ל״מקדש מעט״, אשר בעוד שמורות היקום אחוזות תנומה מתגלגלות ומהדהדות בקשותיהם של משוררי האומה ממזרח וממערב מצפון ומים.

חוט של חסד משוך עליה עוד יותר בסוף האשמורה השניה של לילי שבת החורפיים, בהתאסף עם מקציני העדה ומקצותיה, בם דיינים וראשי ישיבות, סופרים וחזנים, בעלי כיס ובעלי מלאכה, סוחרים ורוכלים, ירקנים וקצבים, אשר פשטו צורה של חול ולבשו צורה של קודש: כולם רגועים ונוחים מהללים ומשבחים איש ו״ביתו״ אגב לגימות חמות של תה מהביל, המוגש פעמיים שלוש עם גבר הממונה על כך.

נוכח מיגוון אישים ומכלול דמויות אלה, שהצד השווה שבהם יהדות צרופה ואמונה שלימה ביעודי ה׳ ברוך הוא הנאמרים באמת ביד נביאיו: נוכח תמונה נהדרה זו הנבטת מעל רקע אפוף נועם ונעימות, ממוסגרת זמר וזמירות ותלויה באוירה של צלילים ומצהלות, נוכח המורכבות הזאת, אדם בעל חוש, ולו היותר קלוש, יושב ועיני לבו חוטפות מבט מחיי־עם בעל עבר מזהיר ועתיר, עטור הוד קדומים בסוד א-לוה עלי אהלו, יושב לו אותו אדם שקוע בהרהורים ומסתכל, שלמרות המים הזידונים העוברים על נפשנו בעטיין של הגלויות, לא יכלו לכבות את האהבה העזה ולא לנתק את הקשר האמיץ אשר בין העם וא-להיו, ששניהם, המלקה כנלקה, מתחרטים (סוכה נב:) וזה על זה מתגעגעים, הבן מתחטא ושופך מר שיחו, מתחנן ומבקש ביאת משיחו, והאב בליטוף רך וחמים משיבו: אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא (חבק׳ ב, ג): והמלים שופעות מאוויים ושאיפות, והתיבות מביעות רוך ולטיפות, ודמעה חמה צורבת פורצת לה דרך ומשתפכת מן ה״מעין״ כמפל מים…

מהי השירה ? — פנים רבות לשירה וצורות שונות לה, שכן נמדדת היא באמת מדתם של רגשות הנפש של כל אחד ואחד באשר הוא: וכמוהם כדמויות שוכני ארץ, אשר לא תדמינה זו לזו, כן השירה לא תשונה השפעותיה על נפשות שומעיה. אך כפי עליונותם ומצב רוחם תשתקף כמו בראי לעומתם. שקולים היו ישראל כמשה בשעה שאמרו שירה על הים (מכילתא שמות טו, א); בהשראתה ניבא שאול עם נביאים (ש״א י, ה־י), ובאמצעותה סרה רוח רעה מעליו (שם טז, כג). רוח הקודש שבה ושרתה על אלישע כמנגן המנגן (מ״ב ג, טי), ולקולה נָגַף ה׳ את מואב ובני עמון לפני יהושפט (דה״ב כ, כב ופתיחתא דאיכ״ר ל). כללו של דבר: השירה מרוממת נפשות ומעוררת רגשות, מדשנת עצמות ומעדנת נשמות, מסלקת מציקים ומקרבת רחוקים, נדכאים תלבב דשנים תדובב, תעודד שפלים ותאמץ עמלים, בה העני שופך את שיחו, ורש משיב את רוחו.

משקלי השירה — מבלי להכנס לפרטי פרטים של המשקלים למיניהם, יש להגדירם בדרך כלל לארבעה סוגים: משקל השירה המקראית, משקל היתד והתנועה, משקל התנועות ומשקל ההגאים.

משקל השירה המקראית בנוי ברובו על תקבולת הצלעיות, שהרעיון יבוא כפול במלים שונות, בצלעיות מקבילות ובמספר מלים שווה. כך זה מתבטא בפסוקי השירה הראשונה בתורה (ברא׳ ד, כג):

עָדָה וְצִלָּה / שְמַעַן קוֹלִי

נְשֵׁי לֶמֶךְ / הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי

 

כִּי אִישׁ הָרַגְתִי לְפִצְעִי

וְיֶלֶד (הרגתי) לְחַבּוּרָתִי

וכמו כן בפסוקי השירה האחרונה(דבר׳ לב, א-ב):

הַאֲזִינוֱּ הַשָּׁמַיםַ וֲאַדְּבָרה

 וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי

 

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי

תִּזַל כַּטַּל אִמְרָתִי

 

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא

וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב

ויש שהמבנה ישמור רק על תקבולת הרעיון ולא ישמור על מספר המלים או בהפך.

למשקל הזה שייכים רוב נוסחי תפלות דוגמת תפלת י״ח, נשמת כל חי, א-ל אדון על כל המעשים, עלינו לשבח ועל כן נקוה לך, שכן שאובות הן מן המקרא, ומכאן החן השפוך עליהן. וכמו כן רוב נוסחי הסליחות דוגמת אנשי אמונה, תמהנו מרעות, וראה עוד בסליחות לחודש אלול ויום כפור. (מלה זעירא עפ״ר אינה עולה מן המנין).

EVOLUTION DE LA COMMUNAUTE 1921-1939

EVOLUTION DE LA COMMUNAUTE 1921-1939

Mais revenons aux événements qui ont présidé à la fondation, au développement, et au peuplement juif de Colomb-Béchar : le mouvement migratoire des Juifs tafilaliens et autres qui a commencé vers 1906, s'est prolongé jusque dans les années 1927-1928, avec des effets plutôt positifs pour l'économie locale, notamment en ce qui concerne les échanges avec les régions voisines :

«les nouveaux arrivés à Colomb servirent d'intermédiaires entre leur petite patrie d'adoption et l'ancienne. C'est pendant la période de 1914 à 1917 que, parallèlement au développement de l'émigration juive, les échanges entre Colomb et le Tafilalet furent à l'apogée de leur importance. Colomb exportait surtout du sucre, du thé, du savon, des bougies, des tissus, en particulier la merzaia et le khent, toile bleue qui sert à la confec­tion du costume des Sahariennes et faisait l'objet d'un trafic de 15 000 pièces environ. Il recevait en retour, du Tafilalet des peaux, du cuir préparé, le filali, des dattes, de l'huile d'olives, des amandes amères et douces, plus rarement des fruits (…) Tout échange entre Colomb et le Tafilalet a cessé en même temps que l'émigration.»

J'ai tenté de retracer l'évolution de Colomb-Béchar, dans les trente premières années de son existence :

«Au terminus de la voie ferrée du sud et de la ligne Méditerranée-Niger (…) une petite ville européenne tire son double nom de celui du général de COLOMB, célèbre dans l'histoire de la pénétration au Sahara, et du nom de la montagne, le djebel Béchar, qui la domine de ses douze cents mètres d'altitude.

Jadis, cité guerrière, Colomb-Béchar était le point d'attache, le havre des rudes gardiens de la sécurité du sud, vaillants adversaires des farouches Beraber qu'ils continuaient à poursuivre sans pitié après les avoir définitivement chassés des oasis que ces nomades pillards rançonnaient depuis des siècles.

Dans la rue centrale de cette ville militaire c'était alors, aux heures de liberté, un va-et- vient continu de soldats du désert. Les Tirailleurs bronzés voisinaient avec les Légionnaires au masque buriné par le soleil et par le vent. Des Spahis au double burnous blanc et rouge élégamment relevé sur les épaules, conversaient avec animation autour d'une table sur laquelle des tasses minuscules contenaient le thé à la menthe. Parmi la foule bigarrée, des hommes vêtus de la grise djellaba marocaine, le visage presque noir creusé de rides profondes, allaient lentement, l'allure noble sans qu'un muscle de leur physionomie ne bougeât, échangeant de-ci de-là, quelques saluts en por­tant la main droite à leur turban. C'étaient des goumiers des Ouled-Djerir et des Doui-Menia qui furent longtemps nos adversaires acharnés, pour devenir, par la suite, nos dévoués auxiliaires. (…)

Colomb-Béchar, territoire de guerre il y a une quinzaine d'années à peine, est devenue une ville coquette, très vivante, certainement appelée à un important développement industriel et commercial si les espoirs se réalisent. Les belles avenues, encadrées de confortables villas et de bâtiments administratifs, ne sont plus fréquentées par les rudes guerriers ; ces derniers ont été remplacés par des agents de police, armés du bâton blanc, qui assurent la circulation des nombreuses automobiles et la protection des piétons. A proximité de la ville européenne se trouvent le ksar indigène de Taagda et l'oasis d'Ouagda. Le village n'offre rien de remarquable. C'est un dédale de petites rues étroites, couvertes pour la plupart, bordées de maisons dans lesquelles grouille une population d'origines assez diverses. Le quartier juif ne manque cependant pas de pitto­resque. Tous les corps de métier s'y rencontrent ; dans les échoppes envahies d'odeurs malodorantes, bijoutiers, cordonniers, brodeurs, tailleurs, travaillent avec activité et fabriquent ces jolis ouvrages en cuir filali rouge qui seront vendus, plus tard, dans les riches magasins de l'Algérie et du Maroc…»

La présence des habitants juifs eut bien d'autres avantages : elle permit de rapprocher les deux autres composantes de la population, le groupe arabo-musulman, d'une part, et le groupe européen ; ce fut d'ailleurs ainsi dans les trois pays du Maghreb, où les Français se sont appuyés sur les Juifs, ce que traduit, d'une certaine façon, la fréquence du patro­nyme Tordjman (en arabe : traducteur, interprète).

La période suivante, celle qui a suivi l'installation et l'adaptation des Juifs à Colomb- Béchar s'est ouverte pour la communauté bécharienne par une tragédie : le 13 janvier 1948, des commerçants juifs béchariens, au retour d'un voyage d'affaires dans l'Oranais, furent victimes du premier et terrible déraillement du train de voyageurs reliant Oran et Colomb-Béchar: si M. Elie ABIHSSIRA est rescapé miraculeusement, la communauté déplore quatre morts qui laissent des veuves et de nombreux orphelins :

Bensemhoun Moise

Benchetrit Moise

Benhamou Joseph

Illouz Isaac

Dramatique à son début, cette période allait pourtant être celle de l'évolution la plus nette. En ce temps-là Colomb-Béchar était encore une petite ville, promise à un bel avenir, sans doute, mais encore bien isolée, éloignée de tout, comme tendent à le montrer certains témoignages.

Lorsqu'elle atteignit le chiffre de 3000, la population juive de Colomb-Béchar fut un élé­ment dynamique encore plus important pour le développement de cette ville qui allait connaître un essor exceptionnel, grâce à ses nombreux atouts :

reliée directement par avion et téléphone avec Oran, Alger, et Paris, Colomb-Béchar est plus que jamais à la fois la «porte du Sahara» et la plaque tournante : les activités de l'aéroport venaient compléter les échanges par voie ferrée avec le Maroc et l'Algérie, l'important nœud routier en en permettant d'autres entre le Maghreb et l'Afrique occi­dentale ;

Les ressources minières importantes : charbon de Kenadza et Ksi ksou (298000 tonnes produites en 1952), les réserves de fer, de manganèse…

La position stratégique de Colomb-Béchar avait permis l'installation du C.I.E.E.S. (Centre Inter-armes d'Essais d'Engins Spéciaux), à partir de 1955, et l'installation d'un centre d'expérimentation et de lancement des premières fusées françaises à Hammaguir : engins guidés, puis Véronique, l'ancêtre des Ariane actuelles. Un peu plus tard sera ins­tallé le centre d'essais nucléaires de Reggan, à 650 kilomètres plus au sud.

«La région saharienne de Colomb-Béchar est devenue le banc d'essai des engins télé­guidés français depuis qu'un centre inter-armes a été créé par arrêté ministériel en 1947. Le centre du Guir bénéficie de l'existence de l'importante agglomération de Colomb- Béchar en même temps qu'il contribue à la prospérité de celle-ci, à cause de l'impor­tance des effectifs militaires et civils…»

Si les effectifs étaient encore bien modestes en 1952 (60 officiers, 417 sous-officiers et 1500 hommes), ils allaient connaître une augmentation quasi exponentielle du fait de l'implantation des centres d'essais de fusées, des apports de troupes massées à la fron­tière marocaine et de l'installation de centaines de familles de militaires.

Un détail significatif : lorsque l'électrification de Colomb-Béchar fut achevée en 1947, et que le courant a pu être distribué aux habitants de la ville, le nombre des abonnés est allé croissant, régulièrement – 230 en 1948, 1020 en 1953 -. Or, il se trouve que les Juifs en furent les premiers et les plus nombreux bénéficiaires. Cette volonté de progrès s'est manifestée concrètement lorsque la traditionnelle gargoulette fut abandonnée et rempla­cée par le réfrigérateur électrique, dont Meyer Amar fut le fournisseur dès avant 1950. Ce fut le début d'une période de véritable prospérité, pour la ville et pour une commu­nauté juive particulièrement dynamique ; leur développement, en parallèle, fut tel qu'il est difficile de savoir lequel entraîna l'autre.

Désormais, certains commerçants, soucieux de satisfaire leur clientèle européenne, devaient aller se fournir en métropole et ouvrir des boutiques de prêt-à-porter masculin et féminin, des magasins de meubles, d'appareils électroménagers*65, de produits de beau­té… Tout cela ne manqua pas d'influencer le mode de vie de certains, et particulièrement des jeunes de la Communauté, dont nous avons pu voir que, scolarisés quasiment à 100%, ils réussissaient fort brillamment aux examens ; ils s'habillèrent délibérément à l'occi­dentale, et, parfois choisirent d'abandonner leur prénom traditionnel pour en adopter un moins marqué : Abraham devint Albert, Isaac se changea en Jacques, Haïm en Emile, Salomon en Roger…

Il devenait évident que les Juifs de Colomb- Béchar, dans leur immense majorité, venaient de choisir, consciemment ou non, la voie moderne du progrès et du développement. Ce ne fut en rien un reniement, les Juifs béchariens demeurant attachés à leurs racines et à leurs traditions ; depuis quelques décennies, tout cloisonnement avait disparu et les différentes composantes de la communauté avaient fini par se rapprocher, même si chaque groupe avait sa synagogue, ses rites… Désormais constituée en association la communauté juive de Colomb-Béchar s'organisa et connut son épanouissement.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו – יעקב בהט.

 

 

פה ופה היסוד הלא עברי, שהוא היסוד המוכר יותר לקורא, הוא המובא בסוגריים או במרכאות: כא יעמלו עליהום ואחד למצבה ״מונומא״ = הם עושים עליהם מצבה, ״מצבה״ [=יד זיכרון] פרז ואחד לחוק (דאהיר) פישראל = יצא חוק (חוק) בישראל . והעצבות (לגייאר) . למעשה אין קביעות בדרך הרישום. לצד דיפלום ״תעודה״ (אנו מוצאים גם ותעודה (דיפלום) , לוצאייא (צוואה), וגם  צוואה .

לעתים היסוד העברי שבעלונים אינו מתרגם ממש את היסוד הלא עברי, וגם אינו בא במקומו, אלא משמש לו מעין תמורה: נאס דלבלאד (אזרחים) = אנשי העיר (אזרחים)¡ ישראלית אצילייא (אזרחית) = ישראלית אמתית (אזרחית); למוואדע (גבולות) = מקומות (גבולות)¡ יעטי ראי (יועץ) = יתן עצה (יועץ); נסא די כא יעאוונו (מחזיקות) ־= הנשים שעוזרות (מחזיקות)¡ תרתתב גנסהא וארדהא (יישוב ארץ ישראל) = תיישב / תסדר את עמה וארצה (יישוב ארץ ישראל)¡ לגיררא די ישראל (מלחמת השחרור) = המלחמה של ישראל (מלחמת השחרור)¡ בנק אוכרא (סניף) = בנק אחר (סניף)¡ לגנס די ענדו ננאס ״קולות׳ = העם שיש לו אנשים ״קולות״ [־קולות בהצבעה]¡ לכביר די האד לפריגאטא (רב חובל) = הבכיר של הספינה הזאת (רב חובל).

יש ששתי מילים עבריות מקבילות עומדות זו ליד זו. בדרך כלל המילה שבסוגריים היא המילה השגורה בלשון הדיבור: סאכנין גיר פ״בית החיים״ (למיעארה) ־ גרים רק בבית החיים (מערה) (ע׳ 17). דוגמות מעטות אנו מוצאים גם מחוץ ללשון העיתון: חייב באס יעמל למזוזה (שם שדי) = חייב לעשות מזוזה (שם שדי) (מ״ב נט, סח ע״א). הביטוי העממי והמקובל הוא והוא המובא בסוגריים.

כפל לשון:

צירופים שבהם היסוד העברי והיסוד הלא עברי (ערבי, צרפתי או ספרדי) מופיעים זה ליד זה, שווים או קרובים במשמעם, וברוב המקרים מחוברים על ידי ו׳ החיבור. כפל הלשון משמש לחיזוק התכונה: וגביר ומזהד = גיבור ובעל כוח . כאן גבור קווי = [אפילו דוד המלך, ש]היה גיבור חזק, [דהיינו גיבור אמתי].|כבוד כביר וגדול – כבוד גדול וגדול [דהיינו גדול מאוד].

וטרוד ומסגול = טרוד ועסוק [דהיינו עסוק מאוד]. דרן ארץ וצוואב = דרך ארץ ונימוסין. ולחכמה ולעקל = חכמה ושכל [דהיינו חכם מאוד] . !לאונור ולכבוד דשבת = הכבוד והכבוד של השבת [כלומר הכבוד הרב] . חסוירוס טלעלו לכאעאס וזאה סם = אחשורוש עלה לו הכעס ובא לו הכעס [כלומר כעס מאוד]. המן לחראמי לממזר = המן הממזר [דהיינו הממזר הגדול] .

דרך אחרת להדגשה היא כפל תצורה, כגון דלי דלים, הבלי הבלים, שקרי שקרים,

כפי שציין כבר בר-אשר, וכמותם שמעתי גס בפי האינפורמנטים.

גיהיני גיהינום, חיני חינם, ריני רננות ועוד…

דוגמות מעטות בלבד בלשון הכתובה, כגון: ואכא ימסי ויטלע כפלי כפליים = אפילו ילך ויעלה כפלי כפליים (ש״ח 7). ואפשר גס: קדוש ומקודש, רשע מרושע.

אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-אלישבע שטרית-תרומת החינוך לשחרור האשה

  1. תרומת החינוך לשחרור האשה

מהיבטים שונים היה בית הספר לבנות במראכש, כמו בכל מקום אחר, הנדבך החשוב ביותר בתהליך השתחררותה של האשה היהודייה מכבלי העולם הישן. הלימוד בבית הספר פתח בפניה עולם חדש והציב אתגרים אינטלקטואליים שלא היו קיימים בעבורה בעולם הישן. יתר על כן, היכולת האינטלקטואלית של הנערה זכתה להכרה לאחר שעמדה בהצלחה במבחנים ארציים בסיום הלימודים וקיבלה תעודת סיום לימודים (certificat d'etudes primaries) .

בשנת 1905 נפתחו בבית הספר סדנאות להכשרה מקצועית ובהן לימדו את מקצועות המחט (תפירה, רקמה, סריגה). מאז הפכה ההכשרה המקצועית חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים של בית הספר. לימוד המקצוע בצד רכישת השכלה הקנו לבנות כלים שעזרו להן להשיג מידה מסוימת של עצמאות כלכלית. בכך נפתחה לפני הנשים אפשרות להשתחרר מהתלות המוחלטת שהייתה להן בראש המשפחה.

ההכשרה המקצועית בבית הספר שנעשתה לחלק אינטגרלי מתכנית הלימודים הגדילה משמעותית את מספר התלמידות בבית הספר. כאמור, בשנים הראשונות לקיומו לא למדו בבית הספר הילדות העניות, והבנות מהמעמד הבינוני נטשו את ספסל הלימודים לטובת לימוד מקצוע אצל ה״מעלמה״ [ = המומחית]. אולם, בעקבות ההכשרה המקצועית גם הבנות העניות הצטרפו לבית הספר. וכך נעשה עניין הלימוד של הבת לנחלת הכלל ללא הבדל של מעמד כלכלי או חברתי. התפיסה שאפיינה את אנשי הקהילה בשנים הראשונות לייסוד בית הספר לפיה: ״הלימוד יאה רק לבנות עשירות, המבקשות תעסוקה כדי למלא את זמנן הפנוי״ פינתה את מקומה לתפיסה הרואה בהשכלה אמצעי חשוב לקידום כלכלי ולניידות חברתית.

למעשה, רק מחסור בכיתות לימוד מנע בין השנים 1939-1912 מבנות רבות להגשים את שאיפתן לרכוש השכלה ומקצוע במסגרת בית הספר. בשנת 1933, למשל, נרשמו לבית הספר 2,542 בנות, אבל היה מקום רק ל־700 מביניהן. בשנת 1937 שיגר נשיא הקהילה, הרב פנחס הכהן, מכתב למפקח על בתי הספר של כי״ח במרוקו ובו הוא ביקש לסייע לקהילה בהרחבת בתי הספר (של הבנים ושל הבנות). בין הנימוקים שהוא מעלה הוא מציין:

אנו מודאגים מאוד ממצב בתי הספר בעיר שלנו. בעיה זו חוזרת על עצמה מידי שנה…יש לנו למעלה מ 1,500 ילדים וילדות הנותרים מחוץ לכותלי בית הספר בגלל מחסור במקום…הם עלולים לעבור את גיל החינוך והם יאבדו לתמיד את התקווה ללמוד אי פעם…המצב בעירנו הוא הקשה ביותר לעומת כל הקהילות האחרות במרוקו…״אם ילדים וילדות אלו לא יידעו צרפתית, הם לא יוכלו לרכוש לעצמם מקצוע מכובד, שכן כל המקצועות המודרניים יהיו סגורים בפניהם.

מכתבו של הרב פנחס הכהן מצביע בבירור על השינוי החיובי שחל ביחסה של הקהילה ושל הנהגתה לחינוך המודרני בכלל ולחינוך הבנות בפרט.

בית הספר לבנות שקד לא רק על השכלת הבת ועל הכשרתה המקצועית, אלא ביקש גם לעצב את דמותה ברוח המודרנה ולפתח את מודעותה העצמית. כך כתבה קוריאט זמן קצר לאחר בואה למראכש:

עלינו לפעול לכך שהילדות תהיינה בעתיד לנשים שונות מאימותיהן. בשיעורים שלנו אנו עושות הכול על מנת לעזור להן בכך. אם כושר השיפוט והאינטליגנציה שלהן יהיו מפותחים יותר, הן לא תהיינה תלויות עוד בגחמות של הבעל. מן הדין שתינתן חשיבות לרצונן ולהחלטתן בחיים המשותפים; שגם הן תוכלנה להביע את דעתן בנוגע לילדיהן. עם מעט חינוך והדרכה מחשבתן תהיה בהירה יותר, והבעלים ימהרו לגלות שנשותיהם יכולות לשמש להם חברות לחיים. חברות שעצותיהן ודעותיהן ראויות להישמע. וכך האשה לא תהיה עוד חפץ מיותר או נלעג, אלא חברה שיש לה דעה עצמית משלה והיא תהיה לבעלה עזר כנגדו. ברור מאליו שרק כעבור זמן נוכל להשיג תוצאות… תקוותי היא שהעצרת והלקחים שהן לומדות יום יום יהיו להן לעזר רב ערך למען אושרן בעתיד. זוהי מטרתנו, וכל מאמצינו יהיו קודש להשגת המשימה הזו.

פיתוח המודעות העצמית היה נושא חשוב, אולי החשוב ביותר, בתהליך חתירתה של האשה להשתחררות. על ידי הרמת קרנה בעיני עצמה ואחר כך בעיני אחרים, היה טמון המפתח לשינוי במעמדה. רק ״אשה שיש לה דעה משל עצמה״ לא תחשוש עוד להביע אותה באוזני בעלה ובאוזני הזולת. לפיכך החינוך וההשכלה הם האמצעי שבעזרתו יוכלו הבנות לפתח את ״כושר השיפוט והאינטליגנציה׳׳ שלהן.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-השוק, יופיו, הדרו וריחותיו…תיאורו המרתק של המחבר

כמקום עוין והרה־סכנות הטילה המדינה את חתיתה על היהודים שלא העזו לבוא בשעריה אלא לצורכי שעה, לבד מיהודים כמו סבי ז״ל שפרנסתו חייבה אותו לצעוד שמה ובחזרה יום־יום וגם לספוג עלבונות ומכות מדי יום. אמי ז״ל הייתה לקוחתו של רופא שיניים שחור מאפריקה, שמרפאתו הייתה בגינה נאה בעיבורה של המדינה. היא לא העזה ללכת אליו אלא בליווי, שהיה פסיכולוגי יותר מממשי, כאשר זאטוט כמוני מתחת לגיל עשר היה אוחז בידה שלא תפחד ובא אתה עד לגינה המבושמת והקרירה, שבה הייתי מביט וחולם עד שסיימה את הטיפול. בדרך היינו עוברים בשוק הבשמים והתבלינים, שעושר צבעיו וריחותיו עולה עדיין בדמיוני ובנחירי כל אימת שאני מהרהר בו. לצרכים יום־יומיים היה סוחר תבלינים יהודי במלח, אך מי שרצה לגוון מראותיו, להעשיר עיניו,לפנק את חכו ולהשביע את אפו היה שם נפשו בכפו והולך לשוק התבלינים במדינה, שלא היה תחליף לו ושום דבר לא התקרב לקרסוליו. אותו יהודי שמכר תבלינים במלח, יוסף דביקו שמו, תמיד הקסים אותי בילדותי, ואינני יכול לשער כיום כמה שעות ביליתי לצפות בו ובפעולותיו, וגם היום זכרו אינו סר ממני בכל פעם שאני קונה או צורך תבלינים. הייתה לו חנות כמין מגרעת בקיר, שהופרדה מן הרחוב בדלת עץ שהוגפה כלפי מעלה. כשבא השכם בבוקר ופתח אותה, החליקה הדלת למטה, ובליטה שבה שימשה לו דרגש לעלות בו כדי להיאחז בחבל עבה ושחוק משנים שהשתלשל מתקרת החנות הזעירה. בתנועה זריזה לאיש שלא היה רך בשנים, דילג מעל לשקי התבלינים שהקיפו את מקום מושבו, ובתנופה של החבל שיקע עצמו היישר במושבו כי בחנות לא הייתה אף לא פיסת רצפה נוספת מזומנת לו. מוקף בשקיו מדיפי הניחוחות המשכרים, היה אוחז כף עץ עמוקה וארוכת ידית שהיה משלח לעבר הקונים וגובה בה את תשלומיו, ובאותה כף עצמה היה מחזיר להם את מרכולתם ששקל וארז בדקדקנות בעודם מביטים בו מלמטה למעלה ומשתאים לזריזותו.

לא רחוק ממנו הייתה בילדותי עוד חנות, שאך בקושי ראויה לשם זה, שהייתה שייכת לימין עולו, עושה הסופגניות האגדי. ידוע שיהודי מרוקו היו אוכלים מיני בצקים מטוגנים, שלבד מטעמם שהיה חביב עליהם היה בהם חיסכון גדול כי באו במקום ארוחה בשרית, שלא כל יד משגת להעמידה על שולחן המשפחה מרובת הילדים פעמיים ביום. היות ומאכלי חלב היו נדירים וארוחות קלות לא היו מוכרות כחלק מן התזונה, אלא כאחד מסגנונות הכיבוד הנהוגים, שבושת פנים הייתה לא להסביר בהם פני כל אורח מזדמן בכל שעות היום והלילה. אולם גם בעלי בתים, שהיו גם בעלי אמצעים, נחו מדי פעם מהארוחות הדשנות שהיו לחם חוקם, ובדרך כלל אימצו בערבי ימי השישי(ימי ה׳ בערב) ארוחה חלבית של מאפים מתובלים בחמאה ובדבש, בהם המַרקוּד (ריבועים או מעוינים של בצק מותפח שטוגנו בשמן), הספנג׳ (סופגניות דמויות־בייגל שטוגנו בשמן עמוק), הח׳רינגו (קרפ עבים ומחוררים שנאפו במחבת חרם לוהטת), או הקוסקוס (גרגירי סולת מגולגלים בקמח ומאודים, עם ירקות דלעתיים וגרגירי חומצה זרויים עליהם) בגרסתו החלבית המתוקה, או המַפְלְטָה ;רקיקי מאפה הנאכלים חמים וטבולים בחמאה ובדבש) – הכול בליווי תה נענע מתוק ומהביל. לקראת ארוחת ערב שבת העשירה שציפתה למחרת היום, היה זה קביל ומקובל ״להסתפק״ בארוחה ״קלה״ שכזו. כארבה היינו אורבים סביב אימא שטיגנה או התקינה את אחד המזונות הללו ובולעים אותו בעודו לוהט בשמן בלי שנתנו לו שהות להתיישב על תחתית הכלי שהוכן לקולטו. מכל אלה היו הסופגניות השגורות ביותר מפני שאכלנו אותן לארוחת הבוקר עם תה, וכל מי שהלך לתפילת הבוקר טרם היציאה לעיסוקי היום היה מתבקש לבוא אל פתח חנותו של ימין עולו ולהביא מחרוזת של סופגניות טריות וחמות. הסופגניות הושחלו על חוט רפיה, שממנו היינו תולשים אותן על ידי חיתוך באמצעיתן, כי לאיש לא הייתה סבלנות להמתין להתרת החוט למרות מחאותיה של אימא. מחאותיה גברו עד לייאוש כאשר הייתי שב עם המחרוזת נוטפת השמן כרוכה על צווארי, וכל עמלה להלבישני בכותונת נקייה ומגוהצה לקראת בית הספר היה יורד לטמיון.

 ומשם לשוק התבלינים המשכר, ובו מדורים לא רק לחנווני התבלין, אלא גם למיני מתיקה, למטעמי חמוצים, לפרות מיובשים, לקטניות ולשאר מאכלים אקזוטיים. ובכול שולטים צבעים מרהיבים, צורות מלאות דמיון, סדרים שובי־עין ומעוררי התפעלות, ריחות ממריצי תיאבון, כמין בזאר מלא גוונים ובני־גוונים המפעיל את כל החושים בד־בבד. ואינך יכול לפטור עצמך בלא להתעכב על יד דוכן זה או זה, לטעום, להריח, לפלוט הערה, להתבשם ולהתמזג עם היופי המוחשי הזה, העוטף אותך מכל עבר בתוך מוזיקה אנדלוסית ערבה לאוזן. וכל הערמות השופעות המונחות לפניך – בין אם הן עולות מתוך שקי יוטה ששוליהם מופשלים לאות כי העמיקו לחדור לתוכם, או מתוך תיבות עץ או קרטון – מתנשאות בחרוטים סדורים בקפידה, שכל אימת שראשיהם נקטמים, שבים החנוונים וממלאים את החסר בחיבה ובליטוף ומייצרים חרוטים חדשים. תוך שאתה מהלך כשיכור בתוך העולם ההזוי הזה, אינך יכול לא להשתומם על הסדר הזה, הכמעט נורדי או יפאני, בארץ שסביבותיה אינן מדיפות ניקיון מדרך הטבע.

מיני המתיקה עולים בגיוונם על כל מה שאפשר להעלות על הדעת: גלוסקאות לבנות, אדומות וירוקות, מהן ליום־יום ומהן לימי מועד, מהן ממולאות מרצפן מתובל במיני בשמים ומשובץ סוכריות זעירות ומבהיקות, בצקים מטוגנים או אפויים מאובקי־סוכר או ספוגי דבש, עוגיות יבשות ואחרות מדיפות לחלוחית מתוקה ונודפות ריחות משכרי חושים, מהן מרובעות ומהן עגולות, כדוריות או מעוינות, משולשות או כוכביות, רפודות סוכר או דבש, עטופות צלוחיות נייר או עומדות במערומיהן, וסדורות זו ליד זו וזו על גבי זו מעשה פירמידה שובת לב. ובשוני תהומי מול כל העושר הזה, וללא מעבר בין המינים והטעמים, מתפרשים עשרות דוכני החמוצים, שאתה תוהה כיצד זה בחייך מעולם לא שזפתם עינך, על אף שדרכך לא להדיר מפיך מאכלים ערבים לחיך. לפניך היו מגוון זיתים, גדולים וקטנים (עד כי אתה תוהה על כוונת רבנן שקבעו את מידת ״כזית״), ירוקים ושחורים וסגולים, וגם הם ערומים בקערות חרם צבועות ומעוצבות, עטויות גלזורה זוהרת, מעשה חרוט שראשו נוטה לתקרת החנות. בסידור מופלא של כל מין של זיתים בטורים חצי־אנכיים על צלעות הפירמידות הבנויות לתלפיות, נראים הפרות הצנועים הללו כפנינים לחורזות הערוכות זו על זו, ומבהיקים בנוזלי השמן העוטפים אותם מכל צריהם ומעניקים להם חזות של טריות ורעננות מתמידות. קרנות הפירמידות הללו רפודות לימונים שלמים, גם הם זה על גבי זה כעמודי שש, שסומכים את כל המבנה הזה ומשווים לו דמות של יצירה אדריכלית שלא מעלמא הדין. ולידב עוד ירקות מחומצים שאנו רגילים בהם – מלפפונים גדולים וזעירים, גזר וכרוב. לפת ובצל, חצילים וכמהין, וערוכות למלוא העין עוד ערמות שקשה לזהות אר. תוכנן והן מוסיפות הדרת צבע וריח לכל החגיגה המלבבת הזו.

אהרן הסוחר והשד…. מאת דוד אוחיון

אהרן הסוחר והשד….

מאת דוד אוחיון

מתוך חוברת ברית מטעם " ברית יוצאי מרוקו…הופץ לרגל ראש השנה תשס"ה

סיפור אחד מיני רבים מתוך ספרו של המחבר המתאר בהרחבה את חיי הקהילה בה הוא חי בעיירה איניזגן הסמוכה לאגדיר

וכך ישובים היינו בשעת צהרים מאוחרת, דוהרים אל כנפי הדמיון ומאזינים לסיפורו של אבי מתוך ספר שעוד ילווה אותנו רבות. לימים, לכשאגדל ואקים משפחה משלי,יפצירו בי ילדיי, ״אבא, רוצים לשמוע סיפור״, בהיותינו ממתינים, בין מנת הדג לצלחת החמין אפצה את פי ואהגה מתוך זכרונות ילדותי את שמו של יחייא אלקרע. אותה דמות נעלמה, מאיימת בראשיתה ומעודנת באחריותה, שתשוב ותצוץ מסביב לשולחן השבת. כך אשוב אל גן העדן שבפאתי איניזגאן, אל יער ילדותי, יער משובב נפש, שם נחקקה דמותו בין זכרונותיי והיא תדהר כעבור ארבעים שנה בחיק בני ביתי.

השדים שבסיפור על יחייא אלקרע לא היו השדים היחידים שהסתובבו להם בעולם הבתולי של אינזיגן. במקום בו מתמזגים בהרמוניה תמימות ופשטות, שם מצא האימה מפני האחר, מפני הזר והלא מוכר. כאן כיכבו להם שדים, הלוא הם הגינון בשפת המקום. וכך הוא העניין הבא. באחד מהערבים שבין פורים לפסח, ואני מתקרב לגיל שבע, ישבתי לי על שפת הבאר בטבורה של חצר ביתנו. ישבתי בין מבוגרים, בעלי משפחות שאצל חלקם הזקנה זרקה שיבה בשיערם. אחד מהאורחים היה אהרון שעסק בהובלות בקו ואדי סוס בואכה קזבלנקה ומראקש. הוא נהג בין ואדיות, מתחת למדרונות הרים ובכבישים מפותלים. באותו ערב נשבה מעט רוח קרירה, וכולם היו עטופים בג׳לביות צמר, ישובים היו על גבי שרפרפים מעץ, לוגמים כוסות תה מעוטרים בעלי מנטה ובעלי שיבא. במגש הנחושת הסמוך הניחה אמי צלוחיות עם עוגיות שונות. הם לגמו ושוחחו על חוויות יום האתמול ועל יום המחר. והנה אהרון, כטוב ליבו בתה המהביל, נטה על צדו וסיפר את חוויות יומו ולילו: ״מה בפיך אהרון ?״ הישיר מאיר עטייה מבט בפניו של אהרון. ״או, ידידיי, אתם כאחים לי, בוודאי שאחלק עמכם את ימי האתמול״. ״חידה היא לנו״ התעניין אבי, ״מה נסעת עם הכוכבים הזוהרים בליל ירח ? מה תחדש לנו איש ההגה והנסיעות׳״

״יתרוני רב עליכם״. פתח אהרון את פיו וסיקרן את כולם. ״הגינון הם חוויות האתמול והשלשום שלי״.

״חלום טוב, חלום שלום״. ציחקק ואף גיחך יצחק בנו ״חלמת עליהם וכעת תשוח לתומך כי פגשת בהם״.

אמי, ממטבח הבית, הושיטה את ראשה וקראה ״יא אהרון, אל תפחיד לי את הילדים. הם ישמעו את הסיפור שלך והשינה תהייה מהם והלאה״. ״אסתר, תגעי במזוזה ותברכי את הילדים שלך בעת שאשמיע את סיפורי״, חמד לו לצון והוא פתח בסיפורו:

זה היה ביום ראשון בשבוע לפני שלושה ימים בשובו מנסיעה קצרה כשעתיים בלבד מגולימין ומאופראן לאגדיר. כדרכו החנה אהרון את המשאיות בככר הלסטאס ושם פעמיו לאורווה במדרונו של אחד הרחובות שבפאתי העיירה. הוא רכב על סוסו והדהירו במרחבים הטובלים בירק. השמיים זרועי הכוכבים והירח המלא הטילו את אורם על פני ארץ וחלל. דהר לו אהרון בינות לעצי אורנים וזית. עדר תועה באחת הוואדיות ומרחוק הביט לאורותיה המנצנצים של אינזיגן, שהלכו והתרחקו. כמו תמיד לאחר שהזיעה בצבצה במוחו, חש צורך לפוש קמעא הוא הרפה מסוסו שהיה מטרים אחדים ממנו, כמטווחי קשת. סוסו צנף והתנשף ליחך דשא וגמע מעט ממימיו של הפלג הסמוך. אהרון לא חש כי קורי השינה תקפוהו, והוא רבץ לו על האדמה היבשה. סוסו התרחק ממנו ופתח בדהרת אבירים. פרסותיו שעטו אלי מרחב וכך חייכו אליו הירח והשמיים זרועי הכוכבים.

לפתע שמע אהרון קול קורא אליו כאילו ממעמקי האדמה. הוא הביט מסביב והנה דמות משונה עומדת מולו. אמנם דמות אדם לו, אך כל גופו שחור כפחם היה ועיניו נצנצו כפנסים קטנים. ניסה אהרון לקום, אך גופו היה כבד עליו, השיתוק אחזו ופניו התכרכמו עד למאד. ״אדם״, קרא אליו היצור המשונה ״אני בא אליך מעולמות תחתונים״. ״מי אתה ?״.

״אנא ג׳ן מעולמות השדים, באתי לכאן כי הפרת את מנוחתי״. ״מה עשיתי לך ?״ תהה אהרון והרעד שבגופו טילטלו אנה ואנה. ״סוסך, שדהר באין מפריע, המית את אחת מבנותיי. פרסותיו פגעו בראשה של בתי״.

הביטו זה בזה, זה ממקום עומדו וזה ממקום יושבו. אהרון הרהר לעצמו ״מה חטאי ומה פשעי ? מה עשיתי שתבוא עלי הצרה הנוראה הזו ? וכצד אחלץ ממנה ?״

בעוד הוא חושב ומהרהר, פנה אליו הג׳ין בכעס וציווה עליו ״אדם, שב במקומך ואל תזוז! אחיי יגיעו תיכף ויחד ניקח אותך לעולמנו כדי לשפוט אותך״.

הג׳ין התרחק ונעלם מעניו של אהרון. הלה קם מרבצו והתחיל להביט לאופק הבלתי נודע. אורותיה של איניזגאן נעלמו זה מכבר ורק הוא עומד, רועד בפיק בירכיים וממתין לישועה מבוראו. ״אנא ה׳ הציליני נא!״ חזר על דבריו שוב ושוב קרא בשמות הצדיקים: ״ רבי כליפא ורבי דוד בן ברוך, רק אתם תושיעו אותי״.

רווח והצלה עמדו לו ממעמקי האופק. קולות שהלכו וקרבו אליו:״ אהרון, אהרון, היכן אתה?״

וכאשר הקולות הדהדו חזק באוזניו, האזין להתלחשויות ההולכות וקרבות והבין כי הוא ניצל. חיש אספו אותו שלושת אחיו בין זרועותיהם, ורק אנחת רווחה נפלטה מפיו והתהלך בינותיהם לאיניזגאן. עוד זה מדבר ולביתנו נכנסו עזיז הברברי, ידידו של אבי יחד עם מוסטפה שחנותו בשוק גבלה באיטליז של אבי. לבוש אף ג׳לביה עבת צמר, שכן קרירות הערב לא אפשרה לבוש אחר.

״עלא סלמתכּום ליהוד כוואָנא״ קרא עזיז בקול מלא שמחה. ״ברכת אללה עליהם״. החזיר להם אבי וידיו פרוסות כמזמינם להתחבר למפגש רעים ולשיח גברים. ״תתכבדו״, הציע להם. ״אסתר, הואילי להכין לנו בראד של תה חם ״.

״מה בפיכם היום אחיי ורעיי?״ שאל עזיז בסקרנותו כי רבה. ״הרבה בפיו של אהרון״ נזעק בנו יצחק להשיב: ״ השדים משתוללים פה באיניזגאן״.

הוא סיפר בקצרה את אשר אירע לאהרון והוסיף משלו: ״ אין זה כי אם חולמי חלומות הם יושביה של עיירתנו״.

Inezgane (tifinagh (Tamazight): ⵉⵏⴻⵣⴳⴰⵏ ; arabe : إنزݣان) est une ville du sud du Maroc, située entre Agadir et Aït Melloul, dans la vallée du Souss. Inezgane est le chef-lieu de la préfecture Inezgane-Aït Melloul, dans la région administrative Souss-Massa-Drâa.

La ville, réputée pour son activité commerciale, compte un nombre important de grossistes et de magasins de détail. L'économie de la ville est axée essentiellement sur ses nombreux marchés : le souk tleta du mardi, le petit marché quotidien, le grand marché de gros, plaque tournante du commerce de fruits et légumes de tout le Maroc, le souk du cuir, le souk du bétail, le souk des céréales. Elle est considérée la deuxième capitale économique du pays après Casablanca.

Inezgane est l'un des nombreux villages des Imazighen où résidait, à l'époque coloniale, le caïd nommé par les Français. C'était, avant la colonisation, le souk central de la tribu berbère des Aksimen (Ksima en arabe). Les principaux quartiers de la ville sont Tarraste, Mellah, El Jihadia.

Inezgane comprend encore les quartiers Elmouadafin, Jerf, Boulamane, Taghzout, R'mel. On y trouve les écoles Elmansour Dahbi, Rahal ben Ahmed, Abdallah ben Yassine, Ibn Zohr, Al-Falah, Al-Atlas.

Les veilleurs de l'aube-Victor Malka

Dans ces poèmes généralement très longs, le poète juif marocain, lui, évoque la vie et l'œuvre des patriarches, raconte des légendes bibliques célèbres, rappelle à sa façon l'histoire de la création du monde ou celle du don de la Torah sur le mont Sinaï, résume des propos de sages du Talmud. Il reconstitue, le plus souvent, des récits de vie tels que la descente aux enfers de Joseph ou la mort de Moïse, ou encore la profondeur de la foi du premier des patriarches, Abraham. Parfois le poète se contente de donner des conseils de vie comme celui de s'éloigner de toute forme de vanité parce qu'un homme, quel que soit le pouvoir dont il dispose, n'est, au fond, « qu'une fourmi ». (« N'oublie pas quelle est ta place, écrit David Bouzaglo. Assieds-toi parmi les humbles. ») Parfois encore, le poète dialogue avec la Torah, elle-même considérée comme « une aimée ». Il arrive qu'il mette en valeur les vertus de la prière et les avantages ou les grandeurs de l'espé­rance. Ces longs poèmes écrits spécialement pour la veil­lée du shabbat sont toujours en rapport avec les thèmes abordés dans le texte du Pentateuque – la péricope – de la semaine. Dans d'autres poèmes, on raconte la vie de saints locaux et les miracles supposés que leur attribue la rumeur populaire.

La musique dont il est question ici et qui accompagne ces poèmes est d'expression vocale. Comme ces œuvres sont chantées à l'occasion du shabbat, l'utilisation d'un quelconque instrument de musique est évidemment inter­dite par la tradition juive, comme elle l'est d'ailleurs dans celle de l'islam. Donc ni lyre ni violon, ni oud ni tambour. A cet égard, une autre légende (un midrach) fait dire à Dieu s'adressant aux enfants d'Israël : « Bien que vous m'ayez glorifié par les harpes et les lyres, c'est le son de votre voix qui m'est le plus agréable. » Serait-ce là une spécialité du peuple d'Israël ? Abraham Ibn Ezra, ainsi qu'on l'a vu plus haut, n'est pas loin de le penser.

La musique andalouse, émigrée des métropoles ibé­riques, sera conservée par les communautés juives avec la même ardeur et le même souci d'authenticité que dans les cercles musulmans. C'est sur les antiques mélodies de cette musique que vont se greffer les textes des poètes juifs. A chaque semaine sa nouba (son mode musical). On adapte les textes liturgiques à ceux qui, à l'origine, accompagnent cette musique chez les musiciens musul­mans. Parfois les poètes juifs poussent le souci du détail jusqu'à utiliser, en hébreu, des termes qui rappellent tou­jours les rimes des poètes arabes. Moyen mnémotech­nique, histoire sans doute de rappeler au lecteur juif l'air sur lequel il convient d'interpréter tel ou tel morceau.

La musique andalouse occupe peu à peu au sein des juifs du pays une place telle – observe dans son Tableau de la musique marocaine Alexis Chottin  que lorsqu'un sultan désire renouer avec la tradition et reconstituer l'or­chestre andalou de son palais, c'est dans le quartier juif (le mellah) qu'il envoie des émissaires recruter ses musiciens.

Bien plus, on dit que tel musicien juif de Mogador était unanimement reconnu comme une autorité dans ce domaine au point que si, d'aventure, un conflit technique ou doctrinal éclatait entre des chefs d'orchestre sur le rythme, l'évolution ou la définition de tel mode musical, c'est vers lui que l'on se tournait pour trancher.

David Bouzaglo fut, comme d'autres avant lui, un de ces experts que l'on consultait – et que l'on écoutait – en milieu musulman à l'heure du doute et des interrogations sur une musique qui a toujours été – il convient de le rappeler – transmise de génération en génération unique­ment par voie orale. Le chercheur Haïm Zafrani, citant « un informateur », raconte que des musiciens profes­sionnels de renom comme Abdelkrim ar-Raïs (une des célébrités marocaines), chef de l'orchestre Al-Brihi de Fès, prenaient souvent conseil auprès du rabbin Bouzaglo. De son côté, Haïm Louk atteste avoir vu des experts maro­cains venir chercher auprès de son maître telle ou telle précision musicale.

Mais comme dans toute transmission de cette nature, des mélodies andalouses se sont perdues pour toujours, d'autres – la transmission orale ayant des défaillances – se sont altérées ou transformées.

Robert Assaraf Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822)

Robert Assaraf

Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822)

Sans se douter de ce qui les attendait, les dirigeants de la communauté étaient venus avec des présents accueillir le nouveau souverain. Se fondant sur ses bonnes intentions qu'on lui prêtait, nul n'avait pensé à cacher ou à dissimuler ses biens. Le pillage, un jour de shabbat, fut total. Tous les objets de valeur furent volés dans les maisons et dans les synagogues. Quelques jours plus tard, Moulay Yazid donna l'ordre aux Oudaya demeurant à Meknès d'en faire de même avec la communauté locale: La terreur semée chez les Juifs par ces événement sans équivalent depuis la période des Almohades, est perceptible dans le témoignage qu'en laissé un témoin oculaire, rabbi Eliezer Bahloul :

" Ici, à Meknès, à l'aube du 14 Iyyar, les pillards ont volé ; pillé, incendié ; violé et torturé les femmes, les vierges et les garçons dans les rues de la ville : Ils ont creusé les cours des maisons, fracassé les murs et les plafonds, n'épargnant ni les synagogues ni même les tombes du cimetière. Ils ont dévêtu et laissées nues comme au jour de leur naissance nombre de femmes qui se sont couvertes des lambeaux des rouleaux de la Loi sauvés des flammes. Il est impossible de raconter ce qu'ont vu nos yeux et de rapporter ce que nos oreilles ont entendu et cela s'est poursuivi 21 jours jusqu'aux fêtes de Shavouot quand le tyran a ordonné de surseoir aux exactions…"

La description qu'en donne la Chronique de Fès est tout à fait concordante :

” Le 14 Iyyar (28 avril), on vint annoncer aux Juifs que Moulay Yazid leur avait pardonné. Mais ce n'était qu'une ruse pour faire revenir la communauté qui s'était enfuie et pour faire sortir l'argent des cachettes. La plupart des Juifs le crurent et, après avoir été dépouillés, ils restèrent là à camper dans les rues de la ville, affamés et dénudés de tout. Ils n'osèrent ni retourner dans leur quartier complètement pillé où sévissait la famine ; ni s'en aller dans les campagnes où la mort les guettait. Ce fut une catastrophe comme on n'en vit jamais. Au bout de vingt et un jours, les Gentils eurent pitié d'eux et ils purent retourner au Mellah.; Dans la nuit du 15 au 16 Iyyar, tous les Gentils pénétrèrent dans la ville. Ils pillèrent les Juifs pendant une quinzaine de jours. Ils firent des fouilles dans toutes les maisons et y découvrirent des trésors inconnus de leurs pères et ancêtres, car tel fut le décret divin. Et cette nuit- là, se produisit une grande éclipse de lune, car ils brûlèrent là un rouleau de Loi

A Fès aussi, le 14 de ce mois, nos voisins les Abid pénétrèrent dans le Mellah pour nous piller…

Les Juifs fassis furent toutefois momentanément plus heureux que leurs coreligionnaires meknassis. Alertée par le tumulte, la mère de Moulay Yazid intervint en leur faveur et la soldatesque se retira du mellah. Ce n'était là que partie remise. Le monarque entreprit peu de temps après une tournée dans tout le pays qui s'accompagna d'exactions contre les Juifs. A Fès, il laissa aux Juifs le choix entre payer une très lourde amende ou quitter le mellah. Les habitants du quartier n'ayant pu réunir qu'une partie de la somme exigée, Moulay Yazid l’empocha et leur fit comprendre que, moyennant un « supplément », il les tiendrait quittes de toute nouvelle demande. Les dirigeants de la communauté réunirent alors une somme d'argent que le monarque encaissa avant de revenir sur sa promesse. Il leur fit savoir que « son pardon ne concernait que leurs biens et leurs personnes qui ne souffriront pas ». Ordre fut donné aux Juifs, sous peine de mort, de quitter le mellah, où s'installèrent trois mille Oudaya originaires de Meknès. Ceux-ci s’empressèrent de détruire les synagogues et d'édifier sur leur emplacement une mosquée. Les Juifs fassis durent attendre 22 mois pour être autorisés à rentrer dans leur quartier, 22 mois qu'ils passèrent dans la campagne environnante, sous des abris de fortune.

A Tanger, Moulay Yazid fit arrêter les deux frères Attal. L'aîné fut exécuté et la cadet dut se convertir à l'islam pour avoir la vie sauve. A Larache, il fit arrêter l'un des anciens conseillers de son père, le négociant Eliahou Lévy, qui accepta de se convertir pour conserver sa vie et ses biens. Lors de son entrée à Oujda, Moulay Yazid s'étonna que la communauté juive n'ait pas envoyé de représentants pour l'accueillir. Quand on lui apprit que des Juifs se trouvaient dans la foule venue lui présenter ses respects, il s'indigna de ce que ceux-ci ne soient pas reconnaissables des Musulmans par une pièce de leur habillement. Emporté par sa folie sanguinaire, il ordonna qu'on coupe aux Juifs une oreille à titre de signe distinctif et il remit en vigueur l'obligation pour les Juifs de porter des vêtements de couleur jaune.

A son arrivée à Meknès, son premier soin fut de faire arrêter tous les anciens conseillers juifs de son père, à commencer par Mordekhay Chriqui qui avait suggéré à Si Mohammed Ben Abdallah d'éloigner son fils de la Cour. Il offrit de l'épargner s'il acceptait de se convertir. Dédaignant cette proposition, Mordekhay Chriqui alla au supplice en récitant des Psaumes et en prédisant pour son bourreau une fin prochaine.

Mordekhay Chriqui avait réussi à soustraire à la convoitise de Moulay Yazid une partie de sa fortune, en la confiant à des Juifs fassis qui furent arrêtés, torturés et contraints de livrer au Trésor d'importantes sommes d'argent. Moulay Yazid fit exécuter plusieurs anciens conseillers de son père, notamment les frères Messod et Abraham Ben Zikri ainsi que Moshé Ben Jamila. Tous les trois furent pendus par les pieds à l'entrée du mellah et leur agonie se prolongea pendant plusieurs jours. Leurs cadavres restèrent exposés en public pendant des semaines avaient que leurs familles ne puissent payer très cher le droit de les enterrer.

דודו אלהרר פעם תקעי לי סכין     לא בי ממש-ברית -ראש השנה תשס"ה

דודו אלהרר

פעם

תקעי לי סכין     לא בי ממש

 אלָא שהיסיפו לשמי תאר     שאין בו לא תֹאר ולא הדר

התֹאר הזה היה ארץ הולדתי

ותקעו לידה     סכין

מרוקו סכין

להעיד בי אלימות    מהלכת אימים

לרומני תקעו גנב לפולני שותף לפרסי מדוני וקמצן

לתימני תקעו גם שחור     וגם שכל של חמור    שיתחרז

ולי ולשכּמותי    מרוקו סכין

 בבית אכלני הכל עם כף    בסכינים השתמשו     רק מבוגרים

צידה של הכף    אמרו לנו    חד דיו

גם לא הרשו לנו    להחזיק סכין    סתם ככה

זה מסֻכן   הסבירו   אפשר להתקל או למעוד    ואז אין שליטה   על סכין

כמו שלא הרשו לנו   ללכת יחפים   שלא יחשבו עלינו

אבל את המרוקו ביחד עם סכין   נשאתי עמי בצער ובשתיקה

שנים ארוכות

עד שחלפו ועברו    שנות המרד וההתקוממות   והבאנו להם בהפוכה

בלי סכין בכלל

בלשון חריפה וחדה כתער    שזה לא פחות אלים

לגלגתם מרוקו    קבלתם מרוקו   רציתם סכין והנה תער

מה יצא לך ולי   ולו   ולנו    ולכם

אדֹנָי סְלָחָה

Un denouement tragique : La conversion du Messie

La montee d'une nouvelle dynastie

Si le souvenir des exactions et des calamités naturelles restait vivace, la situa­tion des Juifs du Maroc, après les années ce chaos et de disette, avait en effet commencé à s'améliorer sensiblement avec la fin des Saadiens et la montée de la nouvelle dynastie des Alaouites qui ramènera l'ordre et la sécurité. Cette famille de chorfa, descendants d'Ali le gendre du prophète Moham­med, installée au Tafilalet depuis des lustres, y entretenait de bonnes rela­tions avec ses voisins juifs. Elle ne devait développer des visées politiques que quatre siècles plus tard; quand en 1631 son chef, Mohammed Chérif, prit le contrôle du Tafilalet. Son fils Moulay Mohammed (1636 -1664) se proclama sultan et élargit son territoire vers l'est jusqu'à Tlemcen. Son frère Moulay Rachid (1664 -1672) paracheva son œuvre de conquête de l'ensemble du pays. Les Chroniques de Fès le décrivent comme un grand ami des Juifs après les persécutions des derniers Saadiens :

" Cette situation dura jusqu'à l'an 5245 (1665), date de l'arrivée de Moulay Rachid. De son temps régna une grande abondance et la bénédiction divine était sur les œuvres des hommes. Tous les fugitifs retournèrent chez eux du temps de ce souverain et le Seigneur restaura son peuple Israël… Quand dans sa lutte impitoyable contre la puissante zaouiya de Dila, il avait résolu de la détruire, il en avait expulsé les habitants berbères et donné un dé­lai de trois jours à ses habitants juifs pour quitter la ville avec tous leurs biens. Mais ils ne purent emporter que leur or et leur argent abandonnant tout le reste. La majorité de la communauté se transporta à Fès et dans une seconde étape nombre des ses membres s'établirent ensuite à Séfrou et Meknès.

Un denouement tragique : La conversion du Messie

Cette agitation des esprits dans une population généralement calme et ne menaçant pas l'ordre public, commençant à déborder dans les rues des prin­cipales villes de son empire, le sultan de Constantinople inquiet, décida d'y mettre un terme en procédant à l'arrestation de Shabtaï Zvi en mars 1666. Mais cette arrestation au lieu de mettre fin à l'agitation, lui donna une nou­velle dimension. Au lieu de semer le désespoir chez les " croyants ", l’em­prisonnement affermit leur foi, interprété comme la dernière épreuve avant l'accomplissement triomphal de sa mission. Ils baptisèrent sa prison Migdal Oz, la Tour de la Bravoure et elle ne désemplissait pas de délégations venues du monde entier lui rendre hommage. L'agitation prenant trop d'ampleur, le sultan convoqua le 15 septembre Shabtaï Zvi dans son palais et en présence de ses ministres, le somma solennellement de choisir entre la conversion sur le champ ou la mort. Dans un moment de faiblesse, le faux Messie abjura, pre­nant le nom de Mohammed Efendi et son épouse Sarah celui de Fatima. Il se retira provisoirement de la vie publique et vivra cloîtré encore une dizaine d'années en bon musulman. On pouvait croire qu'un aussi ef­froyable dénouement brisant le mo­ral du peuple juif et l'exposant à la risée des nations, signerait la mort immédiate et sans recours du mou­vement messianique. S'il perdit ir­rémédiablement de son élan, son agonie fut lente, accompagnée de sursauts dont l'un aura paradoxale­ment pour cadre une ville aussi éloi­gnée de son épicentre – Meknès ! Cet épilogue apocalyptique per­mit aux opposants de sortir de la semi -clandestinité, trouvant en rabbi Yaacob Sasportas (1610 -1698) un meneur déterminé qui avait avant les autres prophétisé le danger que représentait le mouvement messia­nique pour la foi juive.

Rabbi Yaacob Sasportas (1610 -1698) est né à Oran dans une des rares familles de Mégourachim autorisées à rester dans la ville portuaire après l'expulsion de la communauté suite à sa conquête par l'Espagne en 1500, descendant en ligne directe de l'un des plus grands rabbins de l'histoire d'Espagne, rabbi Moshé Ben Nahman de Gérone. Intronisé très jeune rabbin, il avait été contraint de quitter Tlemcen où il présidait le tribunal suite à des démêlés avec les autori­tés musulmanes locales. Il trouva refuge à Salé où il épousa la fille du chef de la communauté de Meknès, rabbi Daniel Tolédano, Rachel, avec lequel il res­tera toujours en correspondance après son départ pour l'Europe en 1651, et qui sera un des ses plus chauds partisans dans la lutte contre le mouvement messianique. Au cours des ses années de son second séjour à Salé, il avait étu­dié en compagnie de rabbi Elisha Ashkénazi dont nous avons souvent parlé et des rabbins des familles Benattar, Bibas et Abensour. Après quelques années à Amsterdam, il fut nommé en 1663 premier grand rabbin de la petite communauté en formation à Londres, suite à l'abrogation par Cromwell de l'édit d'expulsion des Juifs d'Angleterre, poste qu'il quitta suite à l'épidémie de peste de 1665 pour Hambourg où la majorité de la com­munauté était constituée de descendants des expulsés d'Espagne, acquise dès le début 1666 au mouvement messianique. Il fut ensuite appelé à servir de guide spirituel à Amsterdam. Seul contre tous, il saisit d’emblée le danger que représentaient les tendances antinomistes du mouvement messianique – opposition pour des raisons mystiques aux commandements pratiques de la Halakha – pour l'avenir du judaïsme. Le mouvement ne se prétendait -il pas être porteur d'une nouvelle Torah, d'une religion nouvelle, comme en son temps le christianisme ? Il chercha d'abord par l'envoi de missives à toutes les communautés, à nier le caractère messianique de Shabtaï Zvi ne répondant à aucun des critères de messianité fixés dans la tradition, comme par exemple d'être descendant de la lignée du roi David et d'être personnellement un mo­dèle de pureté et de bonne conduite. Dans une autre lettre au champion du mouvement à Salé, rabbi Yaacob Bensadoun – originaire de Meknès selon rabbi Yaacob Tolédano – il expliquait la nature du prodige dont le vrai messie aurait dû faire lui -même la preuve et non pas compter en vain sur son pro­phète Nathan pour le faire à sa place.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר