מורשת יהדות מרוקו

בקוניונקטורה חברתית־פוליטית מיוחדת זאת, שהייתה רבת סתירות אך פתוחה באותו הזמן להתנסויות חדשות עבור בני הקהילה, התגבשו בשנות השמונים חוגי המשכילים העבריים והערביים־יהודיים בתוניסיה. כפי שכבר נאמר, משכילים אלה היו כמעט כולם יוצאי השכבות החלשות והבינוניות של הקהילה. בפעילותם היצירתית, העיתונאית והחברתית הם הפכו לאחת האליטות החדשות והפעלתניות שצמחו כתוצאה מהתמורות שעברו על הקהילות במחצית השנייה של המאה שעברה, וביתר שאת לקראת סופה. תהליכים אלה הורגשו בעיקר בתוניס, שבה התרכזה קהילה של קרוב לארבעים אלף יהודים, אך השלכותיהם לא נעדרו מאחדות מקהילות השדה, כגון גאבס, ספאקס, סוסה או מהדייה, שבהן פעלו תלמידי חכמים ורבנים משכילים, אולם כיחידים וכבודדים יותר מאשר במסגרת חוגים מאורגנים. בקהילות אחרות, בעלות ממסד דתי רב עצמה ומסורת יהודית־קהילתית מיליטנטית, כגון ג׳רבה, לא קמו כלל באותה העת חוגי השכלה, לא צרפתיים ולא עבריים או ערביים־יהודיים.

בתוניס, כאמור, התקיימה הפעילות המשכילית האינטנסיבית ביותר. בתקופה שבין שנות השישים של המאה הי״ט לתחילת המאה העשרים צמחו שלושה דורות שונים של משכילים שניהלו פעילות משכילית בעברית או בערבית יהודית, ותרמו תרומה נכבדה לפיתוחה של תרבות עברית ויצירה ערבית־יהודית ראויות לציון.

בשנות השישים והשבעים של המאה הי״ט פעלו משכילים עבריים בודדים שקראו עיתונות עברית ואף כתבו בה, ניהלו חוגים ללימוד העברית והדקדוק העברי ופעלו לשיפור מעמדם ההברתי־פוליטי של יהודי תוניסיה. דור זה בלל בעיקר את המשכילים אברהם שמלה, מרדכי כהן גנונא ור׳ אברהם קאסטרו. אברהם שמלה(??883-18 ו) היה סוחר, וניסה דרך כתבותיו להמגיד להזעיק את יהדות אירופה ואת הארגונים היהודיים הבינלאומיים להפעלת השפעתם על משטרו של הביי כדי שייפסקו ההתנכלויות והפגיעות בנפש וברכוש שמהן סבלו היהודים לפני הפרוטקטוראט ויובטחו זכויותיהם המשפטיות־חוקתיות על פי הרפורמות של הביי מוחמד אל־צאדוק. הוא גם פעל בכתבותיו וכן בפניותיו הישירות לחברת כי״ח לפתיחת בית־ספר לחינוך מודרני בקהילה. על מרדכי כהן גנונא (1886-1830), עמיתו של אברהם שמלה, כותב תלמידו שלום פלאח:

החכם הבלשן סופר מהיר וחכם חרשים […] אשר נשא וגבה מאד בכל מיני חכמה ומדע, מלא וגדוש בש״ס ופוסקים ושו"ת. וגם דרכי הקבלה לא מוזרים לו, וידיו עשו חיל במשפטי הלשון העברית ודקדוקה, והמציא ברוח דמיונו איזה בריאות חדשות אשר לא שערום כל חכמי המדקדקים. […] הוא הצליח מאד במלאכתו המחוכמה מלאכת הספרות, כי לולא היה שוקד על המלאכה הזאת אשר ממנה מצא לחמו כי עתה העשיר את ספרותנו עשר רב, ובכל זאת ידיו עשו תושיה בבאורי התנ״ך לפי חקי ההגיון ומשפטי הלשון.

ר׳ אברהם קאסטרו ניהל במסירות רבה את התלמוד־תורה של הקהילה לפני ייסודו של בית־הספר של כי״ח, ועשה חיל בעמלו החינוכי. כך מתארו עיתונאי מתוניס:

החכם התורני, קנקן חדש מלא ישן, מלא וגדוש בכל מיני חכמה ומדע ובלשון האיטלקית והצרפתית לו יד ושם, וגם בספרות העברית גדל כחו מאד. […] הוא שמש בכהנת גזבר ת״ת איזה שנים וידע איך לכלכל צרכי החנוך, ונהל את בית הספר לפי רוח העת. […] האיש המנצח על המלאכה הפליא לעשות עם חניכיו, הוא הצעידם בדרכי הישוב ובמוסר וד״א [=ודרך ארץ] עשר מעלות קדימה, ובימיו החל הבית הזה לעשות פרי הלולים ולבכר את בכורי התורה והחכמה לפני בא עתם, כי נמצאו נערים בני שמנה ותשע שנים שהיו שקלי וטרי בפלפול וסברא כאחד החכמים הגדולים. הוא עבד את עבודתו בחריצות נפלאה בכל סדר ובכל משטר.

לגבי דור ראשון זה של משכילים, שפעל לפני הטלת הפרוטקטוראט הצרפתי, שפת -השכלה הייתה כמעט אך ורק עברית. בה הם כתבו את כתבותיהם או את כתביהם, ואותה הם לימדו או טיפחו במסגרת החינוך הפרטי או הקהילתי. בדור השני, לעומת זאת, עם התעוררותו של הצורך להפיץ את מסריה של ההשכלה הכללית והעברית לשכבות העממיות הרחבות, הפכה מהר הערבית היהודית לשמש כשפת האינפורמציה והוולגריזציה של הידע החדש תחת עטם של המשכילים, ותוך שנים מעטות גם כשפת כתיבה ויצירה ספרותית בלעדית כמעט. רוב מנהיגי החוגים המשכיליים שהתארגנו ופעלו בשנות השמונים והתשעים היו דו־לשוניים, אך רק שלום פלאח השאיר אחריו יצירה משמעותית בשתי השפות גם יחד. על אחדים ממשבילים עבריים אלה כתב יעקב גולדמן:

מבין המשכילים הנושאים נפשם אל למוד לה״ק [=לשון הקודש] יתנוסס לתהלה המורה היקר ומאד נעלה ה׳ שלום פלאח הי״ו, הוא המקנא קנאת השפה בפיו ובמכתביו הרבים במכ״ע העברים, הוא יורה למוד השפה לילדי תוניס — וגם בנות אחדות שומעות לקח מפיו — וכל עמל לא יעצרהו מחפש יום יום תחבולות חדשות להשלים תלמידיו בלמודם. כל ספרי החנוך אשר בלה״ק, חדשים גם ישנים נמצאו אצלו, ומבין כלם ברר לו שטה חדשה לפי רוח ילדי אפריקא ולמודם הנושן, ועמלו לא יעלה לריק, כי תלמידיו יראו ברכה בלמודם באופן היותר טוב. בין דורשי השפה העברית ויודעים ומבינים בה נוכל להזכיר אחדים — כי רבים הם — והם: הרב ר׳ יוסף הכהןהי״ו, הוא האיש אשר הקדיש זמנו לדרש ולתור אחר תולדות חכמי אפריקא מלפנים עד היום הזה, וכבר נמצאו אצלו תולדות חכמים רבים שהיו במצרים, טראבלוס, תוניס עד מאראקא, מדורות הראשונים שלא נודעו ע״פ תבל, אך ספרו אינו מסודר לדפוס עדנה: את הרב החה״ש [=החכם השלם] הגביר הנכבד מוהר״ר [=מורנו הרב רבי] אליהו טייב הי״ו, אותו נפגוש לפעמים במקום הזה — בהמליץ — חתום בשם אך טוב […] ואת החכם השלום [!] ר׳ דוד נאקאש הי״ו אשר לפעמים רחוקות נמצאהו במכה״ע העברים בשם ״הבוסתאן.

גם מו״ל עברי ישנו פה, המו״ל מכ״ע באותיות עבריות ובשפה המדוברת, הוא הרב החכם מוהר״ר מסעוד מעארך הי׳יו. המו״ל הנהו חכם ונבון יודע שפת עבר, ולבו עליו דוי כי לא יוכל למלא עצתי אשר יעצתיו — להאציל מקום במכתבו העתי למכתבים בלה״ק למען הרגיל קוראיו בשפה הזאת, ובנסותו הפעם להדפיס מכתבי הא׳ [=האחד] בלה״ק במכתבו העתי — אחרי הדפיסו מקודם בלשון ערבית — העלה עליו חמת קוראיו באמרם, כי גזל מהם חלק הגליון במלאותו אותו בדבר אין מועיל ואין תבונה בו, כי היו הדברים למו כספר החתום.

3. 3. שירתו של רש״ח והמסורת הפואטית של השירה העברית במרוקו

הצגנו כאן פרטים בולטים בלבד בחייו של רש״ח כפי שהם משתקפים בשירתו. יש להניח, או לקוות לפחות, שבחינה רב־ממדית של הטקסטים השונים שהוא השאיר תעזור לנו לחדור עמוק יותר בהבנת מנגנוני הכתיבה השירית שלו וייחודה ברצף היצירה העברית בצפ״א בכלל ובמרוקו בפרט.

3.1 הצורן במודל פואטי לתיאור שירתו של רש״ח

לגבי דידנו, בחינה כזאת צריכה להתייחם אל הטקסט השירי כאל מכלול המורכב מרמות שונות ומשולבות של צורות, מבנים, משמעים ואסטרטגיות כתיבה, שמטרתם לבנות היצגי עולמות סמנטיים־פרגמטיים במסגרת מסורת פואטית מסוימת ובמסגרת תרבותית מוגדרת. כדי לחשוף ולתאר תיאור משמעותי ומפורש את מגוון רמותיו של השיר על מרכיביהן הקונסטיטוטיביים השונים ועל השתלבותן המסובכת בתוך הטקסט הסגור יש לנסות ולבנות מודל תאורטי של מבנה הטקסט השירי בכלל ושל מבנה השיר העברי בצפון־אפריקה ובמרוקו בפרט. מודל זה יהיה עליו להתייחם למשאבי הכתיבה והיצירה — הציבוריים — העומדים לרשותו של המשורר בתרבות מסוימת ובתקופה מסוימת, ולתת להם היצגים משמעותיים ומפורשים. משאבים אלה נוגעים למערכות המבנים, הצורות, המשמעים והאסטרטגיות השונים והמשולבים בטקסט השירי:

א.    מבנה השיח השירי עם הפרדיגמות הפרוזודיות־מקצביות הייחודיות או הכלליות, החדשות או המסורתיות, והשתלבות! בתחביר השיח, המבעים והמשפטים של שפת השיר.

ב.    מבנה הזרימה הפנימית והחיצונית של התכנים, הערכים וההקשרים התרבותיים־ סימוליים ו/או האישיים־יצירתיים שביסוד העולמות הסמנטיים־פרגמטיים הנבנים בשיר.

ג.     מבנה העולמות הסמנטיים־פרגמטיים והאיזוטופיות המשמעיות והרטוריות, כולל הצפיפות הרטורית המייחדת את הכתיבה השירית, המרכיבות את העולמות ואת התמטיקה הייחודית או החוזרת במכלול של שירים, וכן מבנה היצגיהן הלשוניים, הלקסיקליים והתחביריים של האיזוטופיות הבאות לידי שימוש בתוך הטקסט השירי הסגור.

ד.    מכלול אסטרטגיות השיח ואסטרטגיות הכתיבה המופעלות להצגת ה״אני״ האחראי לכתיבה, על ממדיו הפסיכולוגיים, החברתיים, התרבותיים והשיחיים הרבים והמגוונים, והמשתתפות בבניית האתוס של השיר או של מכלול השירים.

ה.    ייעודיו וגורלו של הטקסט, היינו כוונותיו ומטרותיו של המחבר במסגרת התרבותית והטקסטואלית שבה הוא יצר את הטקסט שלו, צורות התקבלותו או דחייתו של זה בידי קהל צרכניו הטבעיים וציבורים אחרים, השימושים המקובלים והלא־מקובלים שעושים בטקסט קהלי צרכניו השונים, והשפעתו של הטקסט במסגרת התרבותית שלו ובמסגרות אחרות.

אין בכוונתנו לפתח כאן מודל זה של פשר הטקסט השירי ולהחילו בדקדקנות יתרה על כל פרקיו ופרטיו על מכלול שירתו של רש״ח. הדבר ייעשה, כך אנו מקווים, בעבודות בעלות היקף רחב יותר שימשיכו עבודה זאת.יי בהצגה ראשונית זאת של שירת רש״ח נתייחס בעיקר להיבטיה של הפוליפוניה הטקסטואלית שביסוד שתי מערכותיו הראשונות של מודל זה, היינו המבנה הפרוזודי והבין־טקסטואליות שביסוד השירה העברית בצפון־אפריקה וביסוד שירתו של רש״ח. פרטים מפוזרים לגבי המערכות האחרות יינתנו במסגרת הדיון בשירים השונים שאנו מציגים במהלך העיון.

3.2 המשקל הכפול

הכתובות הרבות והארוכות שבראש חלק משיריו מעידות על מודעותו הפואטית העמוקה של רש״ח ועל ידענותו בחכמת השיר והמוסיקה, פרט לידענותו בעולם ההלכה והמקורות. כתיבתו אופיינית לאסכולה שהשתלטה כליל על השירה העברית בצפ׳׳א במאה הי״ח, אסכולת המשקל ההברתי־פונטי הנשען מצדו על המשקל המוסיקלי של לחן קיים. לחן זה של שיר עברי, של שיר ערבי־מוסלמי או של שיר ספרדי־יהודי משמש כתרכיב לשיר החדש ומכוון את מבנהו הפרוזודי בשעת כתיבתו, ובמיוחד את מבנה המחרוזת והטור וכן את אורך הצלעיות. בשיטה זאת הלחן המוקדם הופך להיות חלק בלתי נפרד מהמשקל ההברתי של השיר, שכן השאיפה היא לבצע את השיר כשיר מולחן ולא רק לקרוא אותו על פי מקצבו הפרוזודי. לשיטה פואטית זאת ניתן לקרוא בשם שיטת המשקל הבפול, שכן המשקל המוסיקלי של לחן התרכיב אינו חופף תמיד בדיוק את המשקל ההברתי של התמליל, ובמיוחד בזמן ביצועו הקולי של השיר העברי.

אי־חפיפה זאת נובעת לרוב מהשרשור העצמאי של הרכיבים התחביריים המוסיקליים של הלחן, שיש לו קיום עצמאי משלו ותחביר עצמאי משלו בהיותו קיים מחוץ לפיוט שהורכב עליו, ויש לו גם כללי ביצוע — קוליים במיוחד — פתוחים יותר במסורת המוסיקלית הערבית העממית. כללים תחביריים אלה וביצועיהם אינם זהים לכללים הנוקשים המקובלים והברורים של הקבלה מרבית בין כל היחידות החוזרות על עצמן של המשקל הפרוזודי, היינו זה הנתמך בידי טקסט מילולי בלבד שהוא לרוב כתוב, יהיה זה המשקל הכמותי של היתדות והתנועות או המשקל ההברתי־פונטי או כל משקל פרוזודי אחר. אי־חפיפה זאת בין שני המשקלים הנושאים בו בזמן את השיר העברי המורכב על לחן של שיר אחר היא גם היוצרת מתיחות בין שתי הרמות של שרשור הטקסט השירי־עברי: הרמה של המקצב הפרדיגמטי שהוא בעל תכונות סופיות ביחידות הפרוזודיות של השיר — ההברה, הצלעית, הטור והמחרוזת — והרמה של תחביר המבע השירי, האמור להיות מבוסס על כללים לשוניים פתוחים ולא מאולצים. מתיחות זאת מתבטאת בפיוט העברי באי־התאמה הולכת וגדלה בין המשקל הפרוזודי לבין התחביר הלא־כבול של המבע, המתאים יותר לרצפים מוסיקליים ארוכים יותר. אי־התאמה זאת מתבטאת במיוחד בריבוי הפסיחות בין צלעית לצלעית, בין טור לטור ואף בין הברה כבולה אחת מזורה או בסוף הטור לבין הברה שנייה של אותה מלה בצלעית הבאה או בטור הבא. בביצוע הקולי של השיר אי־חפיפה זאת בין המשקל ההברתי־פונטי לבין המשקל המוסיקלי דורשת גם דרכי התאמה בין שני המשקלים, כגון על ידי תוספת מליסמות והברות מתות לטקסט השירי־עברי להשלמת מבנים חסרים.

הגדה די היטליר – אבישי בר אשר. פעמים 114 -115

בבהילו                                                           בבהילו

בזרבא זאוו לאמיריכאן                                    במהרה באו האמריקנים

 

הא לחמא                                                         הא לחמא

האד לוזה דעאף                                                 הפנים החלשות האלה

די כאנו ענד זדדודנא בלכלעא די היטלר                  שהיו לאבותינו בבהלה מהיטלר

זמיע זיעאן יתסארא ויכאף                                   כל דכפין יתהלך ויפחד

זמיע למחדאז בררעדא כא יטיר                             כל דצריך ברעדה מתעופף

האד סנא הנא                                                    השתא הכא

סנא זאייא פלהנא                                               לשנה הבאה בשלווה

האד סנא הנא בלמארסי נואר                                השתא הכא בשוק השחור

סנא זאייא פי פאליסתין אולאד לחראר                    לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין

בקטע זה כל המשפטים חרוזים, וכאמור חריזה כזאת אינה קיימת בטקסט המקורי של ההגדה של פסח " דעאף – ויכאך, היטליר – ויטיר, הנא – פלהנא, נואר – לחראר. לא ניתן לשמור על החריזה הזו בתרגום לעברית.

מה נשתנה                                                        מה נשתנה

אס נאחייא לילא האדי מן לילת תראנת נוף               מה נשתנה הלילה הזה מליל שלושים ותשע

די פדוך ליאלי מא כוננאס נקדרו חתתא נתכלמו         שבלילות ההם אפילו לדבר לא יכולנו

ולילא האדי מא גיר ענדנא כוף                               והלילה הזה איננו פוחדים

די פידוך ליאלי כוננא נבאתו נכממו                         שבלילות ההם לָנּוֹ בדאגה

ולילא האדי לפרחא פזזוף                                      והלילה הזה בלב שמחה  ( או בגוף )                                                        די פדוך ליאלי כוננא בלגדאייד נתסממו                    שבלילות ההם במצוקות הורעלנו

ולילא האדי תפררז וסוף                                       והלילה הזה התבונן וראה

די פי דוך ליאלי מא כוננא נאכלו ולא נשרבו             שבלילות ההם לא אכלנו ולא שתינו

גיר כאייפין ונהרבו                                              רק פחדנו וברחנו

ולילא האדי פלהנא מתכיין                                    והלילה הזה בשלווה אנו מסובין

 

עבדים                                                            עבדים

עביד כוננא להיטלר לעדו                                   עבדים היינו להיטלר הצורר

ופכוננא ליזאליי מן יידו    ( les allies )               ויצילונו בעלות הברית מידו

בייד קוויא ובדדרע ממדודא                                ביד חזקה ובזרוע נטויה

ואלוכאן מא זא לינגליז ולאמריכאן                       ואילו לא באו האנגלים והאמריקאים

מא ענדנא פככאן                                              הרי לא היינו ניצולים

לא חנא ולא אולאדנא                                        לא אנו ולא בנינו

ולא אולאד אולאדנא                                         ולא בני בנינו

מתררעדין כוננא מן היטליר וזהאדו                      אחוזי אימה היינו מהיטלר ועוצמתו

ואכלליה, כוננא כייסין,, כוננא פאהמין                 ואפילו היינו חכמים, היינו נבונים

כוננא עארפין אס גאדי יסיר ביה                         ויודעים מה עתיד לקרות לו

וזמיעי די יקזם ויזוויק מא טרא ביה                     וכל המרבה לספר בהלצה ובקישוט את אשר אירע לו

טרא האדא משכור                                           הרי זה משובח

 

מעשה                                                             מעשה

זרא מעשה פייאם לכביר מונסוליני                        אירע מעשה בימי של מוסוליני

היטליר וגורינג לממזר                                        היטלר  וגרינג הממזר

רבינטרוף וסיאנו טאליאני                                   רובינטרופ וצ'אנו האיטלקי

כאנו מוזזדין בלחילא ותדביר                               שהיו מתכוננים בתחבולה ועצה

טול האדיך לילא                                                כל אותו הלילה

חתתא זאו מלאכי חבלה                                      עד שבאו מלאכי חבלה

והזזוהום ייא סיאדנא                                          וטלטלום, הוי רבותינו

וורמאוהום פלכושא דצבאח                                והשליכום לתנור השחר- אל האש הראשונה בבוקר

 

אמר רבי אלעזר                                               אמר רבי אלעזר

קאל מוסיו רוזוילט פדיסכור                                אמר מר רוזולט בנאום

טראני אנא כיף ולד סבעין סנא וזכית לי מדכור        הרי אני כבן שבעים שנה וזכיתי שתיזכר

הדים לאלמאן פליאלי בלכור                               הריסת גרמניה בלילות, בהפגזות

חתתא דרשהא מוסיו שורשיל                              עד שדרשה מר צ'רצ'יל

פחאל מא קאל לפסוק                                        שנאמר

תפככר אס עמלת פיהום לא ויתיים ארמי               למען תזכור את אשר עשתה בהם הארמייה השמינית

פטריק מאצאר                                                 בדרך ארץ מצרים

טול ייאמך וייאמי                                              כל ימי חייך וימיי

נתפככר מא צאר                                               אזכור מה אירע

טול איים חיאתך ליאלי                                      כל ימי חייך, הלילות

ולעלמא קאלו                                                   וחכמים אומרים

טולאיים חיאתך מניין תזי לייאם דרוסייא               כל ימי חייך, להביא לימות רוסיה

 

ברוך המקום                                                      ברוך המקום

מבארך אללאה ברוך הוא מבארך הווא                 ברוך המקום ברוך הוא

מבארך די זאב לינגליז ולאמריך מבארך הווא        ברוך שהביא את האנגלים ואמריקה ברוך הוא

מקאבלת רבעא דלולאד תכללמת תורה                 כנגד ארבעה בנים דיברה תורה

לינגליז כייס, היטליר דאלם                               אנגליה חכם, היטלר רשע

ומוסוליני מא יליקס להדרא                               ומוסוליני שאינו ראוי שידברו בו

 

חכם                                                              חכם

לינגליז לכייס אס הווא יקול                               אנגליה, חכם, מה הוא אומר

לא רואיאל איר פרץ תכדם בלמעקול                   חיל האוויר המלכותי פועל בחכמה

חתתא נתי קול אילו, סחאל מן רגיפא כא תתכל פפסח 

ואף אתה אמור לו : כמה מצות נאכלות בפסח ?

כל רגיפא בכורא עלא למיצאח                           כל מצה בפצצה על המצח

בלכור צחאח                                                  בפצצות חזקות

 

רשע                                                             רשע

היטליר דאלם אס הווא יקול                             היטלר – רשע מה הוא אומר ?

לכדמא ולעדאב כללהא אלליהוד                       העבודה והעינויים כולם ליהודים

ליהוד לאייס אילו                                          ליהודים ולא לו

עלא די חבת תכרז רוחו בלגדרא                       ולפי שעמדה רוחו לצאת בזעם

כפר פליהוד                                                 התאכזר ליהודים

חתתא טאליאן כא יגזז סנאנו ויקול אילו             גם איטליה תקהה את שיניו ותאמר לו

פלאליבי ולךאפריך תקאדתלי לעדדא                בלוב ובאפריקה אזלה לי התחמושת

אילי ולאייס אילו                                           לי ולא לו

ולוכאן מא תבבעתך מא נחצלו בזוז                   ואילו לא הלכתי בעקבותיך, לא היינו שנינו נלכדים

 

תם                                                              תם

לאמיריך למליח אס הווא יקול, אס האדא            אמריקה – טוב, מה הוא אומר, מה זאת

ותקול אילו, גיר ברופלאניס                             ואמרה אליו : רק במטוסינו

נפככו דונייא כאמלא, מייד לעדו                       נציל את העולם כולו מיד הצורר

 

ושאינו יודע                                                   ושאינו יודע

ומוסוליני די מא יליקס להדרא                          ומוסוליני שאינו ראוי לדבר עליו ?

נתי תבדא אילו. פחאל מא קאל לפסוק                את פתח לו, שנאמר

לחצלא דליתיופי ותונס לעזיז                            בהילכדותן של אתיופיה ותוניסיה היקרה

עמל אללאה נס וזאס לינגליז                            ויעש אלהים נס ויבא את האנגלים

כררזהום מטריק מאצאר                                  ויוציאם מארץ מצרים

ומותגומרי תבבעהום הלא חצצאר                     ומונטגומרי רדף אחריהם ללא מצור

יקדר מן ראץ שהר                                         יכול מראש חודש

יתעללם הווא והיטליר סריך                             ילמד הוא והיטלר השותף

פאס זא לאמיריך אללאפריך                             כאשר באו האמריקנים לאפריקה

יקדר מן מאזאל נהאר                                     יכול מבעוד יום

תעללם לתקול, פסבבת ליהוד לא מן קולת אילא פסאעא

תלמוד לומר : בעבור היהודים לא אמרתי, אלא בשעה זו ( כלומר מיד )

מן הנא לשבועות נתפככו מן לגלות                מעתה עד שבועות נינצל מן הגלות

 

מתחלה                                                      מתחלה

מן לוול כאן קרי קווא כבירא לחראמי די היטליר

מתחילה היה היטלר הממזר חזק מאוד

ודאבא קררבת רוסיא תקאדילו כדמתו            ועתה התקרבה רוסיה לכַלות את עבודתו

פחאל מא קאל לפסוק, ותכללם סתאלין לקאומו בלכיר  שנאמר, ויאמר סטלין אל כל העם בטוב

האגדא קאל תימוסינכו פסתאלינגראד             כה אמר טימושנקו בסטלינגרד

נחרכו עליה ומא נכלליוהס פאיין יטיר            ננוע לעברו ולא נשאיר לו מקום שאליו יברח

טירא נטיירוה מן הנא חתתא למכלייתו           נעיפהו מכאן , עד למקום חורבנו

ונכררזולו מדאפע אוכרין                            ונוציא כנגדו תותחים אחרים

 

ואקח את אביכם                                          ואקח את אביכם

וכודת אבוכום שורשיל פנהאר מברוך              ואקח את אביכם את צ'רצ'יל ביעום מבורך

ועבביתו לטריק טאליאן וכתתרת קוותו            ואולך אותו לדרך ארץ איטליה וארבה את כוחו

ועטית אילות וברוך                                     ואתן לו את טוברוק

ומנור מא חבת נקוותו                                  ומאחר שרציתי לגרום לו קורת רוח

כללית מוסוליני פכן גאזי מטרוך                     השארתי את מוסוליני בבגאזי נטוש

ועטיתו לאתריפוליתאן חתתא לםרונתייר די תונס   ואתן לו את טריפוליטניה עד גבול תוניסיה

ולאמריך מן לור ולינגליז מן לגדדאם               ואת אמריקה מאחור ואת אנגליה מלפנים

 

ברוך שומר                                                ברוך שומר

מבארך די עאון לאמיריך ולינגליז מבארך הווא    ברוך עוזר לאמריקה ולאנגלים ברוך הוא

די מוסיו רוזווילט מכמם לו לחד די עמל             שמר רוזוולט חישה את הקץ לעשות

סאיין תוקאל פלאכונפיראנס דאנפא                  כמו שנמאמר בוועידת אנפא ( קזבלנקה )

פלהאעד באיין טרקאן                                    בברית בין הדרכים 

פחאל מא קאל לפסוק, וקאללהום רוזווילט עריף תערף   שנאמר , ויאמר אליהם רוזוולט ידוע תדע

אין קויין חנא פשמא ופלבחאר                        כי חזקים אנו בשמים ובים

ונהכלכוהום ונעדדבוהום בלעדאב לחרר            ונדכאם ונייסרם בעינויים קשים

וחתתא לגנוס די יכדמו מעאה נשארע אנא          וגם את הגויים אשר יעבדו עמו, דן אנוכי

ומנורא דאלך נגלסו פלהנא לכתיר                    ואחרי כן נשב בשלווה גדולה

 

והיא שעמדה                                             והיא שעמדה

הייא רוסיא די וקפת לזהדנא ולינא                  והיא רוסיה שעמדה לאבותינו ולנו

די לייאם די הטליר בוחדו ואקף עלינא ליפנינא   שלא היטלר לבדו עמד עלינו לכלותינו

אילא מוסוליני וזיד וזיד ואקפין עלינא ליפניונא   אלה שמוסוליני ועוד ועוד עומדים עלינו לכלותינו

וליזאליי מבארכין נומא פככונא מן ידיהום         ובעלות הברית ברוכות החן הצילונו מידם

 

צא ולמד                                                     צא ולמד

כרז ותעללם אס פתש לממזר די גוירינג יעמל לזדודנא   

צא ולמד מה ביקש גרינג הממזר לעשות לאבותינו

די היטלר לא מן גזר אילא עלא ליהוד              שהיטלר לא גזר אלא על היהודים

וגובליס פתש לי יקללע כולסי                        וגבלס ביקש לעקור את הכול

פחאל מא קאל לפסוק, לכדדאע די היטליר עדונא     שנאמר, הרמאי היטלר צוררנו

והבטלהום למזל וסארו מקהורין באמר אללאה ברוך הוא

  וייפול מזלם ורוחם נִדכאה בדבר ה'

ונזל עליהום סכט כביר קוי וכתיר                  וירד עליהם חרון אף גדול, עצום ורב

 

וירד                                                         וירד

ונזל רומיל מן טריק מאצאר                          וירד רומל מדרך מצרים

מקהור והרבאן וראץ מחנייא                         אנוס ונסוג וראשו מורכן

ותתבעתו לא ויתיים ארמי בלבטר                  ותלך בעקבותיו הארמייה השמינית מיד

תעלמו מא נזל גיר לכטייא                           מלמד שלא רק ירד לאָבדון

איללא גיר יתגררק פיהא                             אלא, גם, שקע בו

פחאל מא קאל לפסוק                                 שנאמר

וקאל רומיל אילא היטליר פטריק לאליבי        ויאמר רומל להיטלר בדרך ללוב

תממא מונתוגומירי פסך לי קלבי                   שם קרע מונטגומרי את לבי

אין קוי זזוע פארד טאליאן                           כי כבד הרעב בארץ איטליה

ודאבא ראה הנא מהלוכין פארד תוניס            ועתה מובסים אנו בארץ תוניסיה

 

במתי                                                      במתי

בנאס קלאל, פחאל מא קאל לפסוק               במתי מעט, כמה שנאמר

בשבעין רופלאן כא תזי עלינא פכול טריק      בשבעים מטוסים שבאו עלינו בכל דרך

ודאבא די זאו לא פורתריס בולאן בתפריק     ועתה הנה באו מפציצי המבצר המעופף והם פזורים

כיף נזום שמא לכתרא                               ככוכבי השמים לרוב

 

ויהי שם                                                 ויהי שם

וכאן תממא לקאום כביר                           ויהי שם לגוי גדול

יתעללם די כאנו טאנגאת מוזודין בעדא        מלמד שהיו טנקים מצויים שם

לעסכר קוי וכתיר                                    לצבא גדול עצום ורב

פחאל מא קאל לפסוק                               כמו שנאמר

ונאס דרוסייא טמרו ודבבו ותקוואו בלעדדא  ואנשי רוסיה פרו וישרצו ( וירבו )  ויעצמו בתחמושת

ותעממרת לארד ביהום                             ותִמָלא הארץ אות

השימוש ביסודות ארמיים:

 היסוד הארמי נתפס בתודעת המשתמשים בלשון כחלק בלתי נפרד מן היסוד העברי, אלא שהשימוש בו מועט. בדרך כלל היסודות הארמיים משמשים בתחום הלימוד וההלכה בפיהם של תלמידי חכמים, ומיעוטם גם בפי ה״מבינים״: |[ייתכן שהשוחט יתעייף ויאבד את הרגישות] ואיכא חשש נבילות ח״ו . ובדיעבד אידא רבטהא לגוי חלאל = בדיעבד אם סגר אותו [את התנור הפתוח בשבת] הגוי, מותר .| אסור שהאדם ידבר עם חברו בזמן קריאת התורה] ואפילו בין גברא לגברא [כלומר בין עולה אחד לעולה הבא אחריו] [מצוות רבות] אין בהן אלא] חיבוב מצוה בעלמא (ק״מ ג, י). |[השחיטה ביום טוב שני גורמת לכך שיש חילול יום טוב] בפרהסייא . |בשלמא לחוואיז די פייד בנאדם… ־ בשלמא הדברים שבידי האדם [אבל …] [יש מצוות שאין בהן] מצות עשה לא דאורייתא ולא דרבנן (ק״מ ג, י). אחת המילים המצויות גם בלשון הדיבור היא דווקא מן חית הומא יהוד דווקא = מכיוון שהם יהודים דווקא . דרבהא השי״ת בואחד למרד כביר דהיינו הבלת ־ הכה אותה השי״ת במחלה גדולה, דהיינו השתגעה. קאלו לחכם דינא הכי ואס האדא הווא סרע = אמר לו החכם: ״דינא הכי״! האם זהו פסק הדין [שאני ראוי לוז] . |[נאמר ב]גמרא הלכה כבתראי. |[אמר החכם לאותם בחורים:] למי כולי האי. תכון סי סיעתא דשמיא = תהיה סייעתא דשמייא [ויהיה ילד כשר, דהיינו צדיק וישר]. וענדהא אדין ספקא דאורייתא לחומרא = [קריאת שמע היא מן התורה] ויש לה דין [=הלכה] ״ספקא דאורייתא לחומרא״ .  |שוחטי מתא = שוחטי העיר

וכן: אושפיזין, בעגלא ובזמן קריב = בקרוב, בר מינן, לכולי עלמא_ז מלכא משיחא, קרקפתא דלא מנח תפלין, רבון עלמין, ועוד.

ה. עריכת הגלוסר

השם: הקטגוריה השמנית כוללת חלקי דיבר שונים: שמות עצם ושמות תואר, כולל שמות המיודעים דרך קבע (כגון גוי, גזירה, גדול, טוב, אמתי, רשעות, אם, אתון, בת_; לאויר, לגיאות, לגזל); צורות בינוני סביל (כגון בטוח, מהול, מהודר, מהולל, מטופל, מוקצה, מועיל); מילות יחס, מילות חיבור ומילות קישור, כולל אלה המורכבות משתי תיבות (כגון אחר, אחר כך, אם כן, אם לאו, אפילו, אפילו הכי, אצל, בשביל, זולתי, מאחר, למען); שמות מספר וכינויים (כגון אחד, איזה – כינוי המשמש כמילת סיתום לציון אי יידוע); תוארי פועל (כגון אדרבא, אמן, אפשר, דהיינו, ודאי, כאמור, כבר, תיכף). תוארי פועל הפותחים באות יחס או במילת יחס עברית דינם כדין צירוף.

מבנה הערך של המילה: הערך הראשי הוא הצורה הגרודה של היחיד בנפרד, והוא רשום באותיות גדולות. גם בשמות שצורת היחיד שלהם אינה מצויה בפועל בקורפוס מובא השם הגרוד ביחיד כערך ראשי, אולם הוא רשום בחצי סוגריים מרובעים: אריה], כלל זה אינו חל על שמות שצורתם היסודית היא צורת רבים, כגון חיים, יסורין, תוספות [=בעלי התוספות לפירוש רש״י בתלמוד],מגורשים.

ליד הערך עשוי לבוא תעתיק המילה בפי האינפורמנטים (§61), פירוש המילה (§62) ודוגמות (§§64-63). גם צירופים חופשיים הפותחים במילת הערך, כולל צירופים שיש בהם יסודות ערביים או שמות פרטיים, מובאים בדוגמות הערך (§§78-76). מידע נוסף העשוי להופיע בסוף הערך הוא אזכור הצירופים של כל אחד ממרכיבי הצירוף תעתיק: היסודות הכתובים נקראו בחלקם בפי אינפורמנטים אחדים (ראה דקדוק, §§5,3). קריאתם משמשת בסיס לתעתיק שבגלוסר תוך ציון מוצאו של האינפורמנט: (מ) = מראכש, (ד) = דמנאת, (פ) = פאס. לדוגמה,|גביר gibir gibirim (ד): האדאך לגביר כאן ישכן פואחד לבלאד = אותו גביר היה גר בעיר אחת (ש«צ א 2). אויר lavir ־ (פ): שזר כא יבררדו לאויר סכון די האד למוואדע = העצים מקררים את האוויר החם של המקומות האלה (ח׳ צ121). במקרים של הגייה דומה לא פירטתי את מוצא האינפורמנטים.

סיפור בניית הציון

מספר שמעון ועקנין שביום חמישי בערב כשעלה כדי לבנות את קברו של רבי דוד ומשה, היו שם כ-1000 איש בערך. פתאום החל לרדת גשם זלעפות, (זה היה בל׳ תשרי, ראש חודש ראשון). פחד רב אחז את מר שמעון עד שהחל למרר בבכי מכיוון שרצה שהקבורה תהיה בראש חודש. ביום שישי שלמחרת יצאה לפתע החמה מנרתיקה והיום הפך להיות חם מאוד. מר שמעון עלה ובנה את הקבורה, ולאחר בניית הקבורה שאל מר שמעון ועקנין את הציבור: ״מה לעשות?" ונענה: ״צריך לשמוח ולעשות סעודה ולשתות מחייא". שתו מחייא, ופייסו פיוטים, כשלפתע, הופיעה יונה צחה כשלג, נעמדה על ראשו של שמעון ועקנין, ולאחר מכן התעופפה ועברה ונעמדה על ראש כל אחד מהנוכחים: קטנים כגדולים – ונעלמה. כולם הבינו שזה היה הצדיק.

בליל השבת שלאחר מכן, המשיכו לשמוח ולשתות ולאכול מכל טוב. כשפרשו לשנת הלילה, בא הצדיק בחלומו של מר ועקנין ואמר לו: ״קום! אמור לי: למה בכית אתמול בגלל הקבורה?", ״בכיתי כי רציתי שהקבורה תהיה בערב ראש חודש״, ענה לו מר ועקנין.

אמר לו הצדיק: ״אני לא רציתי קבורה ביום חמישי – בליל ראשון של ראש חודש – אלא ביום שישי, ליל שני של ראש חודש מכיוון שנפטרתי בערב שבת". המשיך ושאל אותו הצדיק: ״בנית?", ״בניתי" ענה לו מר ועקנין והתעורר. חשש מילא את לבו שמשהו קרה לקבר. הוא קם במהירות באמצע הלילה – היה חושך מוחלט.

הוא בדק ומישש, ומצא לרווחת לבו שהקבורה שלמה וחזקה כמו שהייתה בבוקר. העיר מר ועקנין את כולם והודיע להם: קומו! ממשיכים לשמוח ולשתות. קומו לבקשות! קומו והמשיכו לשתות מחייא ולפייס לצדיק!" שמחה גדולה אחזה את כולם.

פעם היה עשיר גדול שמכר סחורה של השוק השחור שאסור למכורה. שני קנאים הלשינו עליו, והשלטונות תפסו אותו, סגרו לו את החנות, קשרו אותו ולקחו אותו לבית הסוהר. אז באה אישה זקנה, אמרה לו ״שמע! קח את הנר הזה, תדליק אותו ותגיד: יא רבי דוד ומשה, תעזור לי״. אמר העשיר: ״אם הצדיק יעזור לי ולא יקרה לי שום דבר ־ אתרום חצי מהסחורה שלי לצדיק, ואעשה כביש אל ציון קברו״. וכך היה.

למחרת, באו השומרים, פתחו את חנותו, בדקו את הסחורה שלו ומצאו בה שעורה, חיטה וקמח שהיה מותר למכור. חיפשו וחיפשו עוד בחנותו דברים האסורים להימכר ולא מצאו כלום, גם לאחר שקרעו את כל השקים.

אחרי שהבינו שלא מצאו מה שחיפשו סגרו את החנות והתנצלו: ״אנחנו מבקשים את סליחתך על שחשדנו בך". בלילה, בא רבי דוד ומשה בעצמו אל העשיר ואמר לו: ״דע לך! אני הצלתי אותך. עכשיו לך, פתח את החנות, ותמצא את הסחורה שלך כמו שהייתה״. ובאמת, פתח העשיר את החנות ומצא את הסחורה המקורית שלו. וכפי שנדר הוא קיים, תרם למוסדות הצדיק חצי מהסחורה, ובנה כביש אל ציון קברו של הצדיק.

סעודה בציון

מספר מר ש. ועקנין: ״פעם באו קבוצת אנשים מהעיר אזימור לציון של הצדיק. בדרך אזלו להם המים, ולא מצאו מקור מים מלבד מעיין קטן שהמים בו לא הספיק לכולם. אותה קבוצת אנשים התפללה לצדיק ואמרה: ״יא רבי דוד ומשה, אנו זקוקים למים״, ופתאום המים התחילו לזרום במעיין בלי סוף.

בעקבות הנס שקרה החליטה הקבוצה לעשות שם סעודה גדולה לכבוד הקב״ה והצדיק, אך נשאר למר ועקנין בקבוק אחד של מתייא, ולא היה לו מספיק לתת להם בסעודה. לקח מר ועקנין את גלימתו, התעטף בה, שם את הבקבוק מתחת לגלימה, ובא לצדיק ואמר לו: "יא רבי דוד ומשה, תעשה שאני לא אתבזה״. הוא התחיל למזוג כוסות מתחת לגלימתו, והכוסות מתמלאים בלי סוף, עד שכבר לא רצו יותר מחייא, וכשהוציא מגלימתו את הבקבוק, והנה, הוא מלא כמקודם. וכך קרה עם הלחם, שהייתה לו רק חתיכת לחם אחת קטנה, שלא הספיקה לכולם. שם מתחת לגלימתו, ביקש מהצדיק, ולא חסר לחם לאף אחד, וחתיכת הלחם לאחר החלוקה נשארה שלמה.

מספר דוד סי: ״יהודי עשיר אחד בשם אלגרבלי שמעון מהעיר מראכש, היה נוהג בקביעות להגיע להשתטח על קברו של רבי דוד ומשה זיע״א. פעם אחת, הלשינו המוסלמים למושל של מראכש ששמעון אלגרבלי העמיס משאית מלאה בשקיות תה, דבר שהיה אסור אותו זמן. תוך כדי שנסע עם המשאית לזגורה, התקשר המושל של מראכש למושל של זגורה, וביקש ממנו לחפש במשאית של שמעון לאלגרבלי. כשהגיע המושל של זגורה לערוך את החיפוש, ביקש ממנו שמעון אלגרבלי לדחות את הבדיקה ליום המחרת מכיוון שהשעה כבר מאוחרת. המושל נענה לבקשתו, והציב שומרים על המשאית. בינתיים הלך שמעון אלגברלי למקווה לטבול, לבש בגדים חדשים וירד לקברו של הצדיק. אותו לילה, בא אליו רבי דוד ומשה בחלום, וביקש ממנו שימסור לו את כל מה שיש לו במשאית ושיאמר שהוא רק עבד של הצדיק. במקביל, באותו לילה, בא רבי דוד ומשה זיע״א גם בחלום של מושל זגורה, וביקש ממנו שלא יפריע לעבד שלו שמעון אלגברלי.

למחרת, שמעון אלגברלי אמר למושל שהגיע אליו: ״כל הסחורה במשאית זו שייכת לרבי דוד ומשה". שאל אותו המושל: ״איפה נמצא רבי דוד ומשה?״ ענה שמעון אלגברלי: ״הוא נמצא במרחק של שמונה קילומטרים מפה". אמר לו המושל: ״לך תמכור את כל הסחורה של רבי דוד ומשה״. ואמנם כך היה. שמעון אלגברלי מכר את הסחורה, ובכסף שהרוויח קנה: פרה, שני כבשים ו-100 ליטרי מחייא, וחילק סעודה בציון של הצדיק, וחגגו שלושה ימים.

משקל היתד והתנועה הריהו בנוי ביסודו על משקלי השירה הערבית. ראשון השוקלים בו אשר הכניסו לבתי השיר העברי הוא המשורר דונש בן לברט, חי בקורדובה בסוף המאה השביעית לאלף החמישי. לאלה אשר שבילי המשקל הזה לא נהירים להם, הנני אומר:

התנועה — כמשמעה, תהי זו פתוחה כמו: מָה, הוא, או סגורה כמו: אָב, אָח: ו״ו החיבור לפני אות שואית היא גם כן תנועה, יוצא שהמלה ״וּכְמוֹ״ היא בת שתי תנועות(קיצור: ב״ת); וּהמּלּהּ ״וּמְצָאתָהּ״ היא בת שלוש תנועות (קיצור: ג״ת).

היתד — היא שוא־נע או שוא־מרכב ואחריו תנועה כמו: גְּבִיר, אֱמֶת, יוצא שהמלה ״לְמַעֲנִי״ היא בת שתי יתדות (קיצור: ב״י), והמלה ״אֶעֱשֶׂה״ היא בת תנועה ויתד (קיצור: ת״י).

ו״ו החיבור לפני אותיות במ״ף כמו: וּבָא, וּמִי, וּפֶן, או לפני תנועה מנוגנת כמו: וָחֹם, וָחֹרֶף, דינה כו״ו־חיבור שואית רגילה, יוצא שהמלים ״וְקֹר וָחֹם״ הן שתי יתדות (קיצור: ב״י), והמלים ״וְקַיִץ וָחֹרֶף״ בנות יתד ותנועה (קיצור: י״ת). את התנועה מסמנים בקו שוכב (-) ואת היתד בקשת וקו(״-). דוגמה לכל האמור בית משיר 39:

הֲיוַּכל אִישׁ חֲקוֹר סוֹד אֵ-ל יְצָרוֹ ?

וּמִי הוּא זֶה בְכָל קֵדְמָה וָיָמָּה ?

יש לציץ שהמשוררים התירו לעצמם, לצורך המשקל, להשמיט את ההרחבה מן החטפים כמו כְּמָעְלִי (במקום: כְּמַעֲלִי), כְּפָעְלִי(במקום: כְּפָעֳלִי), צהרים (צהרים), מחרת (מחרת), אהמה (אהמה), כאשר (כאשר). ויש להם על מה שיסמוכו, שכן בתנ"ך מצויים השמטות כאלה! צא, חפש ותמצא.

כן יניחו הנע כמו: אָמְ-רוּ (במקום: אָ-מְרוּ), יְסוֹבְ-בוּ (יְסוֹ-בְבוּ): ויניעו הנח כמו: מִ-דְבָר (מִדְ-בָּר), בִ-גְדוֹ(בִּגְדּוֹ). (במקרים דומים סימנתי את ה״נע״ במתג לפניו כמו: אמרו, יסובבו: וכשאין מתג כזה אז השוא גם כי הוא בא אחר תנועה גדולה יש לקרוא אותו ״נח״).

יתירה מזו מצאנו לרשב״ג בשיר 32 ״שוֹכְנַתּ בַּשָּׂדֶה״, שלפי משקלו(בת״י ב״ת) יש לקרוא ת״ו של שכנת נעה, כלומר נמשכת בקריאתה אל המלה בשדה, שוכ-תבשדה; ולא זו אף זו מצאנו לדונש בשירו ״דרור יקרא״, שלפי משקלו(יב״ת), הרי בצלעית ״הֲדוֹף קָמַי אֵ-ל קַנָּא ״ יש לקרוא יו״ד של קמַי נעה, קָמֶ-יְאֵ-ל; וכן בצלעית ״שְׁמוֹר שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ ״ יש לקרוא ת״ו של שבת נעה, שב-תקדשך . ואילו בשיר 223 לר״י נגארה הפריז מה על המדה עיין עליו בכנפי שחר ובמעשה חרש. הדוגמאות הנ״ל נדירות הן מאד.

משקל התנועות — זהו משקל השירים השקולים לפי מספר התנועות, מבלי להתחשב בשואים ועפ״ר גם לא בחטפם, דוגמת השיר 6, שהוא ע״מ ו-ו/ה-ג תנועות, או השיר 83, ע״מ ד-ד-ו תנועות, והשיר 112, שהוא ע״מ ה־ה תנועות. ובמחזור לראש השנה למנהגנו שני האופנים ״ידי רשים / נחלשים / מהשיג ידי כפרם״ ו״י-ה שמך / ארוממך / וצדקתך לֹא אֲכַסֶּה״ לר״י הלוי, ובמחזור ליום כפור ״שנאנים / שאננים / כניצוצים ילהבו״ לרשב״ג, שלושתם ע״מ ג-ג-ו תנועות, והסליחה ״אנא, כעב זדוני / תִּמְחֵהוּ״ לרמב״ע, משקלה ו־ג תנועות, וכאלה רבות.

משקל ההגאים — הוא המשקל השכיח ביותר אצל אחרוני משוררינו, שהביאו בחשבון כל ״הגה״ והושוו בו תנועות ושואים נעים כאחד.

חוץ מן השירים השקולים הנ״ל, ישנם עוד שיררים ״נָדִים״ השומרים רק על החריזה, ואילו צלעיותיהם פעם באים בארוכה ופעם בקצרה ללא כל שמירה על מתכונת התנועות או ההגאים, דוגמת השיר 1 ״דודי ירד לגנו״ ושיר 47 ״אדע אני אור״ ועוד. במקרה זה לא ציינתי עליו שום משקל גם אם ישנם בתים שרם במשקלם בין השאר.

 

תולדות יעקב

רבי יעקב חזוט זצ״ל

Rabbi Ya'aqov 'Hazouth

de Marakech

ואלה תולדותיו:

נולד בטבת תר״נ – 1889

רבותיו: רבי אלעזר הלוי

חבר: של רבי אברהם אביטבול – ראש הישיבה

לימד: בסלאת אלעזמא – במרקש

– שנפטר רבי משה זריהן הציעו לו את הרבנות

וזכר שני עצותיו של אביו זצייל ״לא שחיטה ולא רבנותי׳ ואז עבר לקזבלנקה בשנת תש״ח ־ 1948 שם לימד באוצר התורה ״תלמוד תורה״ בראשות חכם דהאן. וביקש ממנו להוריד את הגילביה סירב, אך המשיך באותו נוהג.

עלה לארץ ישראל בניסן תשט״ז 10.5.56 ערב המימונהבאוניה כאשר שהה לפני זה במרסיי במשך 5 ימים.

מקום מושבו וקליטתו בארץ ישראל התחיל בבית שאן – שם שהה כ־10 שנים שם למד והגה בתורה.

ובשנת תשכ״ו – 1966 עבר צור בירושלים ת״ו בשכונת הקטמונים

נלב״ע בשנת תשל״ב – 1972

ת.נ.צ.ב.ה.

קינה על העיר תאפילאלת…

התרגום מאת המחבר

הקינה ארוכה מאוד, ולכן אביא אותה בהמשכים….

אזיו תשמעו האד לקצצא. מא סארת חתא פמרצא. גיר פתאפילאלת למנחוסא. פיהא סאר האד לעאר.

בואו ותשמעו זאת הצרה. שלא היתה בשום עירה. רק בתאפילאלת הארורה. שם היתה זאת החרפה

 

אוול זאו נצארא בלאדנא. קולנא יעמלו צאלחתנא. שאעא הומא סבאב כלאנא אללאה לקאדר.

תחילה באו הנוצרים לעירנו. חשבנו באים לטובתנו. אך הם שגרמו חרבננו. כי כן רצה בורא העולמים.

 

נזמעו לבראבר מן כול זיהא . וכלאו לבלאד ועבבאו כירהא . מא כללאו חתתא סי פיהא . לא נכלא ואלא סזאר;

נאספו הברברים מכל עיר. ולקחו כל טוב מן העיר. ולא השאירו כלום בעיר. לא עצים ולא תמרים.

 

יזיו יעבביו ויחווזו . מתאע ליהוד ועיניהום יתזלוזו . מא יקדרו יתחרתו ואלא ינהזו . מן כתרת לכוף לחאדר:

באו לגזול ולשדוד. רכוש היהודים ועיניהם רואות. לא יכלו לנוע ולא זזו. מרב פחדם מהאויבים.

 

יא חצרא כול זמעא נקולו תפרא דניא . שאעא כא נזידו גיר פלכטייא . עיינא בלמעטא ובלהדייא .כול ליל וכול נהאר:

כל שבוע אנו מצפים לישועה. אך הולכת ומתרבה הצרה. הִרבנו בשחד ומנחה. כל הלילות וכל הימים.

 

מא בקא לא דהב ואלא פזרא . וזמיע לחואייז ולכסוא למכטארא . עבבאו כולסי ובקינא פקרא . מא בקא גיר לעמר:

לא נשארו לנו לא כסף ולא זהב. גם בגדים וכל דבר נבחר. לקחו הכל ולא השאירו דבר. מלבד הנפשות ביד בוראם.

 

האדי תלת שנין וחנא פהאד לחאל . דלאמו לעינין ולקלב כחאל . מה דרינאסי בהאד לחואל . מה כאן למן נעיד לכבאר:

שלוש שנים ואנו בצרה. חשכו עינינו ונפשנו צרה. מעולם לא הגענו לזאת הצרה. למי נספר אלה הדברים

 

זארנא לזוע ולגלא. מן קללת זראע ולגללא. לקלב תגאסא ונזלא. מקבול מא עטא יא חודאר:

באו עלינו היוקר והרעב. אין פירות ולא תבואה במושב. ואנו מתעלפים מרוב רעב. וקיבלנו עלינו דין שמים.

 

האדסי כאמל סאר לינא פסבבת דנובנא נקגדנא. פוקת לכיר כאמל נזלינא . מא עארפנאסי יסיר האד לכּבאר:

כל זה בא לנו. מרוב עוונותינו ופשעינו. בשעת הטובה כולנו גלינו. ולא ידענו שיהיו אלה הדברים

 

שאעא זאתנא דיקא ולחצרא. וכל שאעא תכון עלינא מאררא. מא נעארף נצללי ואלא נקרא. מן כתרת להם ודראר:

באה עלינו צרה וצוקה. כל שעה מרה כלענה. לא יכולים ללמוד ולא להתפלל תפילה. מרוב צרות ונזקים.

 

קאמו עלינא שיאטן לכשאן. די מא יעארפו לא כיר ולא יחסאן. ונזלאו מואלין סאן. מן קללת ראי ותדבאר:

קמו עלינו בני השטנים. אינם מכירים חסד ולא רחמים. וגלו כל הגדולים. ואבדה עצה טובה מבנים.

 

זאו לעביד וחכמו עלינא. וסיאדנא הרבו עלינא. ובקינא גיר אוחדנא. דארו עלינא כבאר וסגאר:

באו העבדים והשתלטו עלינו, ואדונינו ברחו מעלינו, ונשארנו רק אנו לבדנו וצרו עלינו נערים וזקנים.

 

האד לכלאם מא פיה מא נטוול. לקלב יגיר ויתהתוול. ולעקל דימּא מהוול. מא נעארפו לא ליל ואלא נהאר:

על מילים אלו אין מה להוסיף. הלב דואב וכואב. והראש אינו במקומו. לא נדע לא יום ולא לילה

 

קלבנא משא גיר בלכטפא. מן די משאו עלינא שרפא. וזאונא אולאד למעיופא. מא יעארפו לא כיר ואלא עאר:

לבנו בהלם. ברחו מעלינו ראשי העיר, ובאו עלינו בני הממזר, ושדדו כל טוב העיר. לא הבדילו בין רעים לטובים.

 

מא דראו גיר בלחרירא וטמר. וליום כול נהאר למזמר. אמן צאב עבבבאו כולסי וכללאו לעמר. כולסי יתדאוא ויתזבבר:

כל היום דורשים הבו מאכלים, ורוצים רק מאכלי מעדנים, הלואי ולקחו הכל והניחונו בחיים, לכל יש תמורה חוץ מהם.

 

נקול אללאה עטא אללאה עבבא. יכלף עלינא כיף יכלף עלא לגאבא. ולוכאן רזענא בתשובה. פיסאע יתדאוא האד לעאר;

ה׳ נתן והי לקח היינו אומרים, והוא יחזיר לנו כל ההפסדים, ואם בתשובה שלמה היינו חוזרים. בּודאי ירפאנו מכל המכאובים.

המאה הראשונה לאלף הששי

 הרשב״א שהיה בשנת מ׳ לפרט האלף הששי כמ״ש הרב צמח דוד וכו' כתב בתשובה סי׳ אלף קפ״ה, תשובה לחכם רבי דוד בן זכרי ממדינת פאם ע״ש. ועיין להרב כנה״ג חלק אבן העזר בתחילת ההשמטות שכתב וז״ל, אמר המאסף מצאתי כתוב בכתב יד בלשון הזה, נמצא כתוב בכתב יד של החכם המופלג כה״ר יוסף ן׳ גליל ז״ל, דבר נפלא וז״ל, אמר יוסף, נכנסתי לעיר פאס שנת מ״ז ובקרתי למר דוד בן זכרי, והוא מוטל על ערש דדי מחולי שנפטר בו, והיה מדבר עמי עד שתודיעני מה שאני מספר, והוא שאמר לי שאירע בזאת המדינה שכהן אחד גירש את אשתו ולבסוף רצה להחזירה מה שאין הדבר ראוי לו מן הדין, ועמדתי על הגט והוא חתום בשני עדים, אלא שהאחד הוא קרוב לכהן הנז׳ והתרתי לו להחזירה. אחר שעיינתי בדין. ומנעתי אותו מלהחזירה עד ששלחתי שאלות למר יהודה ג׳ייאן נ״ע למרוקיס ולמר יצחק ן׳ עמאר לסיפתה והגיעוני תשובתם שהכהן הנ״ז אינו יכול להחזירה עם היות שהעד קרוב. ושלחתי שאלה להרב המופלא הרשב״א זלה״ה וסיפרתי לו כל המעשה והשיב לי כמו שהוריתי בחזרת הכהן את אשתו, ע״כ מה שמצאתי כתוב. ואני תמיה שראיתי בתשובה להרשב״א סי׳ אלף קפ׳׳ה שלוחה לפאס למר דוד ן׳ זכרי ז״ל, ע״כ לשונו הצריך למבוקשינו.

המאה השנית לאלף הששי

הרשב״ץ שבא בשנת קנ״א (1391) מגירוש ספרד לאלגיזאיר כמ״ש ספר יוחסין ובמערכת הגדולים כתב בס׳ התשב״ץ ח״ב שאלה רכ״ד תשובה לפאס לכה״ר יצחק נחמיאש י״א, ובתוך השאלה כתוב בזה״ל, ובקהל גדול כקהל ההוא וכוי. ובחלק שלישי שאלה רפ״ה כתב לחכמי פאס בזה״ל, האיתנים מוסדי ארץ העומדים על אדון כל הארץ להם הגלגל קורא להם גודרי פרץ יגדיל ה׳ תורתכם ויאדיר אני הנכסף לשמוע את שלומכם באתי היום ראשון להשמיע בית דינכם המקודש וכוי.

ובסוף התשובה כתוב בזה״ל נר אלהים נשמתם כל חדרי מרכבה חופש, גובה להם ויראה להם שם ה׳ נקרא עליהם במקום שמוחו של תינוק רופס, חכמים חבירים מקשיבים זקנים צדיקים וטובים על מלאת יושבים במדינת פיס. תרבה תפארתכם, ואנשי מצותכם יהיו כאין וכאפס, ע״ך.

בסוף המאה הנ״ל היה גירוש היהודים מפאס אלבאלי. ומצאתי בסוף חומש כתוב על קלף בכתב יד וז״ל; בינ״ו נגרשו קהל פאס בעונותינו הרבים והרעים שנת קצ״ח לפ״ק (1438) והיה גלות מר ונמהר לישראל, ונגרשו מן האלמדינה הנקראת פאס אלבאלי ועלו מקצת משפחות ובנו האלמללאח. ע״כ.

עוד מצאתי כתוב בקונטריס אחר בכתב יד ישן וז״ל, טלעו ליהוד ללמלאח שנת הקצ״ח ליצירה מן אדרוב אלאדי פאס אלבאלי ע״ך ⁶. ונתברר לי שהוא כתב כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה. ובכתב יד אחר מצאתי בזה״ל ש׳׳ג לגלות פאס אלבאלי שעלו התושבים להאלמללאח שנת הקצ״ח ליצירה והיה זה סיבת היין שמצאו בקערה של בית התפילה ⁷.

הערת מספר 6 – עלו יהודי המללאח שנת הקצ״ח ליצירה מן רחובות שבפאס הישנה.

הערה מספר 7 – ר״י טולידאנו, נר המערב עמי 421 מספר: שמצאו המושלמים בבית תפלתם יין בקערה וחשדו ביהודים כי ידם היתה במעל הזה. ובכן עברת ההמון נתכה אז על ראשם. הם יהודי פאס שישבו מעולם בפנים המדינה הישנה גורשו אז בחמת נקם, רבים מהם ניתנו להורגים ביד המון העם הקנאים, ורבים נאלצו להמיר את דתם, והנשארים משפחות אחדות הרחיקו מקום שבתם מחוץ למדינה ויבנו להם את ה״אלמלאח״ הוא מגרש היהודים הנועד רק להיהודים מאז והלאה עד היום הזה. ע״כ וראה הלאה בעמי 171 כנראה שמה שמסופר הוא רמז על הגזירה הזאת ממש.

ובסוף הכתב ההוא כתוב בזה"ל ע״ך מ״ך (עד כאן מצאתי כתוב) אני הצעיר המעתיק מקונטריס אהובי ידידי מאח יקיר לי בן גילי החסיד העניו הותיק כהה״ר יהודה אבן צור בכה"ר ראובן זצוק״ל. וחתום כמוה״ר עובד אבן עטר זל״ה ולפי החשבון בשנת תק״א היה החכם הנז׳ כותב לוח השנה ההיא.

לרבי שאול סירירו הייתה ספריה מפוארת, שאבותיו הביאוה אתם מספרד, ובה היו כתובי יד חשובים, במקור אחד, המספר על כך נאמר "

בשנת רנ"ב היה גירוש ספרד ובאו למערב כמה וכמה מקהלות הקדש קהלות קאסטלייא…ומכלל ראשי משפחות המיוחסות גלות ירושלים אשר בספרד הבאים משערי הגולה לעיר פאס עד היום הזה…משפחת סירירו…ובכלל ספריהם שהביאו עמם הדור הראשון לעיר פאס הביאו ספרי הרא"ש….והיה בידי הרבנים סירירו באיסטודיו ( בית הספרים ) שלהם ביד האדם הגדול בענקים בעל נסים ובעל מעשים הרב שאול סירירו ז"ל….

רבי שאול סירירו נטה מנעוריו לחיבור ספרים. בן תשע עשרה שנה היה כשהשלים בראש חדש אייר שמ"ה, פירוש בדרך ההגות לספר משלי בשם " חנוך לנער ". כתוב היד נמצא באוקספורד, ובכתוב יד בטריניטי קולג' בקמבררידג'. מפאת העניין המיוחד שבהקדמתו, שיש בו ללמדנו את טיב תפיסתו, סגנונו ומידותיו של המחבר, נביא ממנו קטעים אחדים :

אמר שאול בן לאדוני אבי הרב דוד סיראירו ז"ל, להיות כי הנפש תמיד מתאוה ומשתוקקת לעלות למעלה למקום שממנו חוצבה, כמו שהוא מדרך כל דבר יתאוה לשוב למקורות טבעו את המקום אשר היה שם בראשונה, והיתה התורה האלהית מישרת ומדרכת אותנו הדרך אשר בה ישכון אור, והמסילה אשר בה נעלה, בפרט באופן המעשה והמדות הישרות אשר ממנה נלמוד, כי זה ישלים כלל המון העם, כי לאו כולי עלמא דינא גמירי.

והנה בספר הזה אשר חיבר שלמה המלך עליו השלום, יוכללו כל מיני מוסרים ומדות טובות אשר חברו מהם הראשונים ספרים הרבה. והנה כולם הם תולדות בערך המדות והמוסרים הנזכרים בזה הספר כי בכלל דבריו דבריהם.

ובראותי אני הצעיר גודל התועלת המגיע להמון החכמים מהנגלה הרמוז במשלי זה הספר, אמרתי בלבי בהיותי ורך בשנים להתחנך ולהתלמד במוסרים נאותים כי הרגל טבע שני. אפרש זה הספר כיד אלהי הטובה עלי ועל דרכי יהיו המדות הישרות הנכרות בו סדורות וערוכות בלשוני. וקראתי שם הספר הזה " חנוך לנער ", לזאת הסבה, להיותי לי לחנך ולהרגל ללמוד המדות הנאותות לי ולהתרחק מן המדות המגונות.

לא נעלם ממני… כי בער אני ונער קטון בשנים וגדול בצער, בשער ישבתי ומעט למדתי. גברו צרותי למעלה מראשי, התנהג הזן עמי כבן נמשי, נמס כדונג לבי, מתלאות הזמן מראש ועד הסוף. יש בם סימן , הם גרשוני מהסתפח בנחלת קדושים ללכת לעבוד את אלהי שיקוצים.

קצתי בחיי כי עזבתי חיי עולם ובחרתי בחיי שעה, לא עלה בידי לא זה ולא זה מדוחק השעה, תמיד לבי דוה, אין שמחה במעוני, כל ימי ומכאובים וכעס ענייני. לכן עם לבי התרעמתי ודברי אלה לו אמרתי …זאת עצתי אם תאבה שמע אחר שבהבל כלים ימיך, לילות שים לימים בשכבך ובקומך, החזק במדה טובה והיא המוסר כי הוא פאר והדר לכל בשר…ספר משלי..בו יכונו מחשבותיך בחדר משכבך ובמטתך יהיה לך לחנך ולהרגל במוסרים נאותים.

ספרו הגדול "אורים ותומים " עוסק בעניני הלכה, ובו ארבעה חלקים גדולים על דיני שולחן ערוך אבן העזר וחושן המשפט, בצורת מערכות קצרות בסדר א"ב. ליד כל דין ודין מלקט המחבר דברי הראשונים והפוסקים. הספר נתחבר כדי לשמש לו לעזר במתן פסקי הדין. החיבור נשאר בכתוב יד. טופס אחד נמצא בגנזי המוזיאון הבריטי בלונדון. מאמר מעניין על המידות והמשקלים והמטבעות שבמקרא ובתלמוד בשם " פרק השיעורים " נדפס בספר " זכות אבות " לרבי אברהם קורייאט. רבי שאול סירירו מזכיר בקטע האובטוביוגרפי שהובא למעלה שהיה לו ספר גדול של דרושים שדרש בכל שבת. כנראה אוטוגרף, נמצא עתה בפאס בספריית רבי יוסף בן נאיים. כתוב יד שני בספריית גינזבורג במוסקבה, במקורו היה בידי רבי יעקב אבן דנאן. הוא חיבר גם ספר " אלפא ביתא ", ביאור מאמרי חז"ל, ערכים מסודרים בסדר א- ב, כנראה כדי להסתייע בהם בדרשותיו.

בסוף ימיו עברו עליו צרות רבות. אחיו מנחם נהרג בשנת 1624. הוא כותב שמשנת שצ"ב ואילך חדל לכתוב מחמת חולשה. רבי יעקב אבן צור מוסר, שרבי שאול סירירו שינה בסוף ימיו את שמו לשמואל, ואמנם בהסכמה מי' באייר תט"ו – 1655 בא שמו של רבי שמואל סירירו בראש המסכימים. רבי שאול סירירו היה כבן תשעים שנה בפטירתו באלול תט"ו.

אין ספק שגולת הכותרת של חיבוריו הוא ספר הדרשות. לשונו צחה ובהירה והוא ממשיך את מסורת הדרוש של גולי ספרד. נזקק לספרי חכמה, ורעיונות ומחשבות מתעוררות אצלו בדרך עיונו. הדרשות הן ארוכות ביותר וספק אם אפשר לומר את הדברים בפחות משש שעות. יש להניח אפוא, שבשעה שהעלה את דבריו על הכתב הרחיבם ועיבדם. דרשותיו על הגאולה הן מלאות רעיונות חדשים והרבה נשאב ממצבם של יהודי מרוקו בזמנו. הוא מרבה לדבר על מצב ישראל בעמים ומעמדם של יהודי מרוקו ועל הגזירות שתוכפות ובאות עליהם במיוחד.

רבי שאול סירירו, שבלי ספק היה מגדולי החכמים שהעמידו צאצאיהם של מגורשי ספרד בפאס והגדול שבבעלי הרשומות, סבור שמטרת הגזירות היתה מחמת קנאת הדת. וכך הוא אומר " וכל גזרותיהם לבטל הדת והאמונה ". והוא מוסיף שאין שנאה כשנאת הדת. לשם כך נועד הלחץ הכלכלי ואין האויבים יראים מלעשות מעשיהם בגלוי להכריח יהודים בתוקף להמיר את דתם. ונמצאו גם תלמידי חכמים שהשתמדו והם " מקיימים אמונתם ומחזיקים אותה מדברי הנביאים…כמו שעשו הרבה רשעים שהמירו.

בזמנו עוד היו יהודים נידונים לשריפה בבית דינה של האינקויזיציה ולכן ריב לו לרבי שאול סירירו עם אדום בשל הגירוש ומצב האנוסים, אבל הוא מתווכח גם עם הדת המוסלמית.

בשנת שס"ג התווכח עם מומר שכנראה עשה במרוקו. המומר ניסה להוכיח שהמשיחי כבר בא. רבי שאול סירירו חידד את קושיותיו ואחר כך ממטבע שטבע הוא מבטלן כליל, שאין ללמוד מהם אלא על הקשיים שבדרך הגאולה, שהיא תלויה באמונה וכי היא אינה אלא ניסית ולא בדרך של טבע.

שפלות ישראל בעמים, שמתייחסים אליהם כטמאים ומתרחקים מהם, לא נותנת לו מנוח. וכל כך היא גדולה ונוראה עד שאין מרגישים בה, אבל צד אחד טוב יש, שבכך עידוד לגאולה. הוא מתנגד לחישוב הקץ ואומר שהמלאך לא גילה לדניאל מועד הקץ אלא הודיעו המאורעות שיקדמו לו.

דבריו על מצב ישראל באומות והסבריו, על שום מה באות וחוזרות הגזירות והמצוקות על ראשם של יהודי מרוקו, הם השלמה נפלאה לרשימותיו ההיסטוריות. ב " דברי הימים " מובאות בעיקר עובדות ותיאור הרדיפות ואילו בספר הדרשות בא לביטוי הצד הרוחני.פירושו לאותם מאורעות שלדעתו אין לתופסם כפי שהן מצטיירות בעיני הבריות. לא זו בלבד, אלא בעוד שברשימות הדברים נאמרים בדרך כלל, הרי בדרשה הוא מבדיל בין מצב הכלל למצב הקהילות במרוקו במיוחד. מטעמים אלו ליקטנו מספרו את כל המדובר בגורל יהודי מרוקו והבאנום כהשלמה לרשימותיו.

אתרוג

מנהג נוהגים להוליך אתרוג לבהכ״נ בתיבה או בבגד משי וכו'. כתב הרב החבי״ף זצ״ל, בס׳ מועד לכל חי, סי׳ כג, אות מו, וז״ל: ומנהג יפה לשים האתרוג בתיבה קטנה ולא בסודר דמוליד ריחא אם יחליה הסודר. ועי׳ להרב ב״ד, סי׳ רצ״ג ותנג, ובי״ע, סי׳ תרנח, ושם כתב דביו״ט לא ידחוק האתרוג אצל שאר מינים דמוליד ריחא. ובמערב נוהגים לשים האתרוג בצמר רחילים ואח״ב משימין אותו בתיבה קטנה, ביען דקודם המועד כבר קלט ריחא. ומהרי״ל הביא דבריו בס׳ מנהגי ישורון, שכתב שם שמשימין אותה בנעורת של פשתן מטעם הנז'. ועוד נ״ל שכורכין אותו בצמר לחמול עליו ולשמרו שלא יפסל, שאם ישימו אותו בתיבה לבדה, יתחבר עם כותלי התיבה בימות החג ויפסל, ומנהג נכון הוא.

ביבין

מנהג בענין הוצאת הביבין, המנהג להתחלק לפי הבתים. וחצר שיש בה ששה בתים משלמת ששה חלקים, ושיש בה שנים נותנת שני חלקים. והוא דין וסברא, לפי הזבלים שמוציאה כל בית נותנים, ולא לפי חצירות. ועי׳ בס׳ נופת צופים, ח׳ חו״מ, סי׳ ר. ועיין שופריה דיעקב, ח״א, ח׳ חו״מ, סי׳ כה, ושם תקנה משם רבני פאס כיצד ינהגו בהוצאת הביבין שיחלקו ההוצאה על הבתים, עיי״ש.

ביטול מלאכה

א. מנהג שבטלים ממלאכה ביום שני של ר״ח טבת, ועושים זה כיום יו״ט. מפני שרצו להיות בטילים ממלאכה יום אחד משמונת ימי חנוכה ובחרו לעשות יום שני של ר״ח, ועוד בטילים יום א׳ של חנוכה.

 מנהג יום שני של ר״ח

אלול עושים פורים. ואין בעלי אומנויות עושים מלאכה, וכבר מסופר מעשה שהיה בתחילת ס׳ אהבת הקדמונים.

     מנהג פאם משנת תרמ״ו

משום מעשה שהיה [נזכר אצלי בספרי זכרון ליום אחרון שעדיין בכ״י] שאין מלאכה ביום ל״ג בעומר, מפני הנס שנעשה בפאם ביום ההוא, ועושים אותו כמו יו״ט לשמוח בו.

    מנהג במחז״ק פאם יע״א נוהגים שלא לעשות מלאכה בכל איסרו חג.

ועיין באחרונים בזה ובם׳ כף החיים הבבלי, סי׳ תצד, אות מט. ושמעתי מהחכם המקודש כמה״ר שלמה ששון זצ״ל, שאפי׳ יבא אסרו חג בשבת לא ינכה זה בזה, ובטילים ממלאכה ביום ראשון. וסיפר לי מעשה היה פעם אחת היה אסרו חג בשבת וביום ראשון בעלי אומניות פתחו חנויותיהם לחושבם שכיון שבא אסרו חג בשבת אין צריכין ביטול מלאכה ביום א׳. ונודע דמאריה דאתרין הרה״ג מוהר״ר אבנר ישראל הצרפתי זצ״ל, ויצא הוא בעצמו וגזר על בעלי אומניות לסגור חנויותיהם. ואמר להם כי מנהגינו שאף אם יבוא אסרו חג בשב״ק צריכים להיות בטילים ממלאכה יום ראשון ולא ינכה זה בזה. וטעם אסרו חג, הוא יו״ט ואסור להתענות בו משום דשלמים נאכלים לשני ימים, א״כ יום שאחרי חג איכא בשר קרבן.

וראיתי להגאון שדי חמד, חלק עשירי, מערכת האלף, כללים, סי׳ קנד, וז״ל: אסרו חג מה שעושים יום שאחר החג קצת שמחה וכבוד, מתבאר בפוסקים הנה על מקור המנהג הזה [שלא נזכר בתלמוד בבלי] וזמן התפשטותו וכמה שמות נקראו ליום הזה [ברא דמועדא וכיוצא], עיין בהפסגה, קובץ רביעי, במאמר חקירת מנהג, צד נו, וז״ן: וכת׳ שם בשם החוקר ר׳ ריפמאן, דמנהג זה היה ראשונה בארץ ישראל, שעשו כן משום אחיהם שבחו״ל שעושים יו״ט שני, שלא יאמרו הגוים שישראל נעשים אגודות אגודות. ושוב נתפשט גם בחו״ל, עיי״ש. ומדברי מהרי״ל בריש ספרו, בהלכות ראש חודש ניסן, שכתב טעם שאין אומרים תחנונים בכל חודש ניסן, לפי שבי״ב ימים ראשונים, היו ימים טובים להנשיאים שהקריבו קרבן בכל יום. ויום י״ג היה אסרו חג ובו׳, עיי״ש. מזה יש סתירה לדברי החוקר, שאם כדבריו מה מקום לעשות אסרו חג ביום שלשה עשר ואין שום שייכות ליום זה לבני חו״ל. ועיין בס׳ שו״ת להגאון אבד״ק קאפוליא יצ״ו, במלואים שבדף אחרון שאחר לוח המפתחות, שכתב שטעם מוהרי״ל נכון מאוד, דכל אסרו חג שהוא יום טוב ואסור להתענות בו הוא משום דשלמים נאכלים לשני ימים, א״כ יום שאחר יו״ט איכא עוד בשר הקרבן, וגם הנשיאים הרי הקריבו שלמים, עכ״ל. והרב שו׳׳ג, בסי׳ תעד, סוף ס״ק ד, כתב ח״ל: מן הדין כל מוצאי יו״ט מותר במלאכה גם במוצאי חג שבועות. ומ״מ מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אסור, משום דברים המותרים ונהגו בהם איסור, כ״כ מהרח״ש, בס׳ תורת חיים, ח״ג, סי׳ ח_; וכ״כ חמדת הימים, בח״א, דף סט ע״א, עכ״ל. ועיין להרה״ג מוהר״ר יוסף חיים מבבל זצ״ל, בם׳ סוד ישרים, בח״ב, משו״ת רב פעלים, סי׳ א, מה שכ׳ טעם איסור מלאכה באיסרו חג עפ״י הסוד, עיי״ש. ועיין להגאון חיד״א ז״ל, בספר יוסף אומץ, סי׳ ב, דף ט ע״א, מ״ש בזה. ועיין בם׳ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ ב, דף צ, מה שכתב בזה.