מסמטאות המלאח-ספורים עממיים של יהודי מרוקו – יעקב אלפסי

פרוזדור לסיפוריס

לקט הסיפורים והמעשיות שבקובץ זה הוא אך מִזְעָר מים  הסיפורים שסופרו בקהילתנו, קהילת אָזִימּוּר. הזמן שנקף רק השביח את טעמם כיין המשומר. הסיפורים עוסקים בקשת רחבה של נושאים, ומשקפים תקופות שונות בחיי הקהילה והעדה. חלקם מנציח את נצחון הטוב על הרע והצדיק על הרשע, וחלקם מפגיש אותנו עם רעיונות נשגבים של יושר אל מול עלילות גבורה ותעוזה. מהם סיפורי נשים ומהם סיפורי גברים.

סיפורי נשים

סיפורי נשים הם בעיקר מעשיות קסם שיש בהן יסודות על טבעיים ומקורן לוט בערפל, שלא קשה להישבות בקסמן, כאשר כל מספרת תורמת חלקה לגרסתה. אלו סיפורי הרפתקאות על אבירים נועזים שנלחמו בשדים, כמפלצות ובאיתני הטבע ויכלו גם יכלו להם. סיפורי הנשים דנים באהבה בין נסיך לנסיכה או בין צעיר פשוט לנסיכה (הבדלי מעמדות) שמעשה גבורתו מזכים אותו באהבתה. לנו הילדים היו הסיפורים יסוד מחנך דרכם ספגנו ערכים יהודיים ואנושיים, נורמות חברתיות לחיי אמת בקהילה ומסורתה.

נשות העיירה, שלא עבדו מעולם מחוץ לביתן, הקדישו את מרבית זמנן ודאגתן לבני המשפחה. השעות הארוכות של ישיבה משותפת בבית חצרים אילצה את הנשים לפתוח בשיחה ולהג ובעיקר לספר מעשיות, אגדות וסיפורים אישיים כדי לשבור את השגרה סביב קרש הכביסה וסביב אבן הריחיים.

הנשים הזִימוּרִיוֹת ציינו במיוחד את שעות המנוחה של שבת אחה״צ לאחר אכילת ה״שְחִ׳ינָה״ – חמין, כאשר נהגו לצאת לשמש החמימה,

לשמוע ולספר סיפורים, בעיקר עם שכנותיהן המוסלמיות עד רדת החשיכה. חלקן של הנשים היה בחברת גומלי חסדים והישיבה הממושכת ליד מיטת הנפטר תרמה אף היא לכך.

סיפורי הגברים

סיפורי הגברים הם אגדות שנשאבו משני מקורות, ישראל וישמעאל. ממקורות ישראל נשענות על אגדות שמקורן התורה, התלמוד וחיי יום יום בקהילה. ממקור ישמעאל, הן אגדות היונקות מרבדים חברתיים הנשענים על מתח בין דתי, ועל דו קיום בין צדיק לרשע, ובין חזק לחלש.

הסיפורים סופרו בחוג המשפחה, בחגיגות ברית מילה, בשמירה על היולדת, בניחום אבלים, בביקור חולים, בחגים, בימים טובים ובשבתות, בעיקר לאחר ארבע הסעודות ובמסעות הגברים אל השווקים ובחזרה מהם.

האגדות נסבו בעיקר אודות צדיקים ונפלאותיהם.

לכל חג היו סיפורים, אגדות ומעשיות משלו. למשל: חג הפורים אופיין באגדות שתכליתן עימות בין יהודים וגויים ועל־ידי הצגתן המחישו לנו, הילדים, את סיפור המגילה ואת הדמויות של מרדכי והמן. בחג הפסח סיפרו לנו אגדות, שתכליתן דמותו ההרואית של אליהו הנביא, ולהבדיל, בעתות אבל ומצוקה, שמענו אגדות שתכליתן קדושים וקברי קדושים יהודים והניסים שהתרחשו בהם.

זכורים לי לילות החורף הארוכים והקרים, בעודי רך בשנים, כשאני מכורבל בשמיכה ומרותק לסיפורים מפי אמי ואבי אסתר ושמעון אלפסי, זכרונם לברכה. בשלב מסוים מצאתי עונג בהאזנה לסיפורים הללו, שהיו בהם לא רק מקור לבילוי זמן פנוי ולקטילת השעמום, אלא גם נעימות ומתיקות. ותמיד בתום הסיפורים שאלתי את עצמי מיהו זה אשר שזר בחוכמה סיפורים אלה בלבי.

בסוף שנות השבעים, עם פטירתו של אבי ז״ל בערה בקרבי התחושה שעלי להזדרז וללקט סיפורים, אגדות ומעשיות שכה אהבתי לשמוע. ידעתי שהשעה דוחקת ורבים וטובים מן המסרנים אינם בין החיים. איתרתי אותם במקום מושבם, גברים ונשים. כשפע המים הזורמים בנהר אום א־רביע, הסמוך לאזימור, כן שפע הסיפורים.

הסיפורים מתחילים ומסתיימים בנוסח קבוע: ״כָּאן אַלָלהּ פְכְּל מְכָּאן, מָא חְ׳לָא אָרְד וָולָא מְכָּאן, חְתָּא כָּאן״, ופירושו: אלוקים היה בכל מקום ולא הותיר לא ארץ ולא מקום עד שהיה – ומעשה שהיה כך היה.

ומסתיים ב: ״חְדִיתְנָא מְשָאת מְעָא וָואד אֵלְוָואד אוּחְנָא בְקִינָא מעא אָלְזְ׳וָואד״, ופירושו: סיפורנו זרם לו בנהרות אדירים ואנחנו נותרנו בין אצילים (עם בני שכונתנו).

הסיפורים נרשמו כלשונם בערבית יהודית מוע׳רבית – דיאלקט המורכב בעיקר מערבית מקומית השזורה במלים או במשפטים עבריים או ספרדיים כדי להקשות על בני־דודינו אשר היטו אוזן לשיחות רכיל.

בעזרת בני משפחתי ובני הקהילה, ובעידודו של פרופ׳ דב נוי, רשמתי והעלתי את הסיפורים על הכתב. מאה וארבעים סיפורים וסיפור הנכללים באסופה זו נרשמו בישראל מסוף שנות השבעים ואילך מפי אחד עשר גברים ונשים, רובם באים בימים.

רוב הסיפורים אצורים ב״ארכיון הסיפור העממי בישראל״ (אסע״י) באוניברסיטת חיפה, יחד עם כעשרים ושניים אלף סיפורים אחרים מעדות ישראל.

קודים אופייניים ליסיפורים

בבדיקת מאה ארבעים ואחד סיפורים שסופרו על־ידי אחד עשר מספרים ומספרות מקהילת אזימור, בלטו סיפורים שהם מעשיות, שאינם מעוגנים לא בזמן ולא במקום. רוב המעשיות הן מעשיות מוסר, כלומר, הן נשענות על ערכים חברתיים כמו מתן צדקה, כיבוד אב ואם, חזרה

בתשובה, חשיבות מלאכת יד, פרנסה, סיפורים העוסקים בגורל ובמזל ואחרים הנשענים על יסודות על טבעיים (פרקים ״פלאי פלאים״, ״משפט וצדק״ ו״מצוות וערכים״).

סיפורים שהם אגדות, כלומר סיפורים המעוגנים בזמן ובמקום וקבוצת הזיקה מאמינה בהתרחשותם. אלו הן בעיקר האגדות העוסקות בשבחם של חכמים וקדושים (סיפורים המופיעים בפרק ״שבחי צדיקים״).

הנושא העיקרי שבו עוסקים מרבית הסיפורים בפרק ״שכנים״, הוא מתיחות והתנגשות בין דתית ומתוכם יש לציין סיפור אחד בלבד העוסק במומרים (פח). במקביל לסיפורים העוסקים בעימות הבין דתי בולטים סיפורים שעיקרם העימות החברתי, כגון סיפורי עשיר ועני (טז, יז, יט, כ, לא, לג), תלמיד חכם ועם הארץ (מד). כמו כן מודגשת האשה בשני הקטבים, האשה החכמה והנאמנה מחד (לז, מ, מג), והאשה הבוגדנית מאידך (א, יב, טו).

בסיפורי ההומור בולטת דמותו של שְׁחָא – ג׳וָּחא השוטה, התם והערמומי. בתחום האמונה העממית בולטים הסיפורים העוסקים בשדים (ע, יט).

מלכים ורמי מעלה, שלהם השפעה על חיי יהודים, מופיעים ב – 18 סיפורים. מבחינת יחסי חיובי ושלילי של מלכים ורמי מעלה כלפי היהודים, יש יחס של שניים לאחד לחיובי.

אצל אחד עשר המספרים והמספרות בולט אחוז נמוך יחסית של סיפורי מלכים. הסיבה, קרוב לוודאי, נובעת מריחוקה של אזימור מהערים המלכותיות.

גיבורי הסיפירים

בארבעים ואחד הסיפורים הנכללים באסופה יש אגדות המכילות רמזים היסטוריים מעברם של יהודי מרוקו בכלל ויהודי אזימור בפרט.

במרכזן של כמה מן האגדות עומדים גדולי תורה וחכמים מקומיים שצמחו ב״ירושלים הקטנה״, כך כונתה קהילת אזימור בפי יהודיה.

הגיבורים המקומיים המופיעים בסיפורים ואלה המוזכרים באסופה הם: ר׳ אברהם מול אנס (סב, סג, סד, סה, סו, סז), ר׳ שלמה בל־חאנס (סח), ר׳ יוסי הגלילי, ר׳ אלישע בן־וואעיש (ע, עא, עב), ר׳ יעקב רווימי, ר׳ מימון הצרפתי, ר׳ יצחק פרץ, ר׳ אברהם בן־נתן (סט), ר׳ יעקב בן־עטאר, ר׳ סעיד בן־עטאר (עג, עד), ור׳ שמעון אלקיים (עה, עו, עז).

באסופה יש גם גדולי תורה וחכמים מהעיר אסווירה, המפורסמים בהם הם: ר׳ הדאן פינטו (נז) ור׳ חיים פינטו (נח, נט, ס, סא, סב). המספרת אסתר אלפסי ז״ל, אינפורמנטית מרכזית באסופה, היא ילידת העיר.

ראוי לציין כי מתוך אחד עשר המספרים, שמונה הם גברים ומתוך שלוש המספרות, אחת היא ערביה. כמו כן ניתן להבחין שהגברים נוטים לספר אגדות ואילו נשים נוטות לספר מעשיות.

לסיום, תודתי נתונה לכל אלה אשר סייעו בידי להוציא לאור ספר זה: ביתי – קיבוץ נתיב הל״ה, תודתי העמוקה לפרופ׳ דב נוי על סיועו ועידודו. למשפחתי, שתמכה בי לאורך כל הדרך. שלמי תודה לאור שהקלידה בסבלנות את כתב היד, לשרי דטנר על טירחתה בהגהה, למיכל פורת שאיוריה מעטרים את הספר. תודתי שלוחה גם לדוד אלקיים יליד אזימור על עזרתו הרבה. תודה מיוחדת לידידי נסים קריספיל, שטרח לילות וימים, בחן במקצועיות רבה את תוכנו של הספר, העיר הערות והאיר הארות.

אני מקווה שאסופה זו תעשיר את אוצר הסיפור העממי בקרב שבטי ישראל.

יהי נא ספר זה נר לזכרם של המסרנים שאינם עמנו היום.

יעקב אלפסי(אבויה)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר