תופעה שגורה ומקובלת היא הריפוי אצל הקדושים.פירוש על הספר " שבח חיים " יששכר בן עמי
תופעה שגורה ומקובלת היא הריפוי אצל הקדושים.
כשאדם חולה הוא הולך ללון שבוע ליד קברו של הצדיק וכך הוא מבריא. אדם עוור עושה זאת ליד קברו של ר׳ חיים פינטו ואז הוא רואה בחלום אסיפה של חכמים, הם מודיעים לו שמלכם (הוא ר׳ חיים פינטו) יבוא וכשהוא מגיע הוא מבשר לעיוור שהוא מחזיר לו את הראייה. גם מוסלמים וגם נוצרים מזדקקים לצדיקים. פעם הלך רוקח לא־יהודי לר׳ עמרם בן דיוואן. הוא היה משותק בידיו וברגליו. הוא מבטיח תרומה לצדיק וכן שחיטה אם יתרפא. הוא מבריא ושוכח לקיים את הנדר. שנה אחרי זה הוא חוזר ומתחנן לרב ושוב מבטיח לקיים את הנדר. הוא מבריא שוב והפעם הוא מקיים את נדרו.
בשעת השחיטה בזמן קיום הזיארה, האנשים מורחים מהדם היוצא מהבהמה הנשחטת על אבר הפגוע או שותים את הדם בכלל ..
כשיש עצירת גשמים, פונים היהודים (וכן המוסלמים) לחכם על מנת שיוריד את הגשם וכאן מתגלית אחת הסיבות שבגלל התנהגות רעה של אחד מהקהילה (מעשה זנות) נמנעו הגשמים מלרדת. גם בתחום מנהגי הקבורה ואבלות יש לנו ידיעות חשובות.
אי אפשר לקבור אדם אם לא ממלאים משאלה מסוימת שהיתה לו. רב אחד, ר׳ אברהם קוריאט, תלמידו של ר׳ חיים פינטו נפטר באופן פתאומי. הרוחצים לא יכולים להכין אותו לקבורה כי הגוף מסרב להתהפך ואז מגלה להם ר׳ פינטו, שעליהם להביא ממוגדור את כוס הדמעות שלו שהיה משתמש בה כשהתפלל בלילה. הצדיק מעביר להם באופן פלאי את הכוס ממוגדור למרקש.
הזכרנו שהמתים ממשיכים לסייע לבני משפחתם. פעם בזמן המלחמה ר׳ חיים פינטו היה צמא, וביקש ממשרתו שיביא לו מים, והאחרון אמר שאין להשיג. הרב ביקש ממנו בכל זאת לחפש, וכשהוא יוצא, הוא פוגש באדם הנושא כד מים ונותן לו, זה היה אביו של ר׳ חיים פינטו. וכשפעם ר׳ פינטו הנכד לא היה יכול להחזיר חוב והמוסלמי רצה להכניסו לבית הסוהר, הוא הולך לבית הקברות ושם מופיעה הסבתא שלו, ונותנת לו כסף. יהודי מרוקו מאמינים שיש ביכולתם של מספר אנשים העובדים בחברא קדישא לחזות מראש (במספר ימים או שעות), את מותו של האדם גם כשלפי כל הסימנים הוא בריא. כושר זה אנו מוצאים אצל החכם בסיפור מס׳ 1.
סיפור מס׳ 101 הוא אולי סיפור אפולוגיטי הבא להסביר למה בנו הקטן בן השבע של הרב נפטר. ואכן כשהתינוק נולד הוא מתחיל מיד לדבר, ובגיל שבע הוא נהפך לנביא והוא החל לגלות סודות ללא מידה ואז אביו מחליט לקללו והוא מת מיד.
הרבה מאוד סיפורים עוסקים בגלגול הנשמה. בסיפור מס׳ 18 אנו קוראים שנשמתו של ר׳ חיים פינטו היא של אחיה השילוני. כך אנו מבינים למה הבעש״ט שהתבקש ע״י קרובו לבחור במתנה, מצביע על סוס זקן. זה גלגול הנשמה של אדם שהיה חייב לקרובו כסף ולא החזיר ורק אחרי שהבעש״ט פודה את החוב הוא ניצל.
כידוע מקפידים מאוד היהודים במרוקו לברך ולאכול על הדג. זהו מנהג כללי. כמה סיפורים מוסרים על תשוקה ורצון גדול להשיג דג ביום ששי גם כשאינו בנמצא. והטעם ? אולי יש בדג איזה גלגול נשמה ועל־ידי ברכה זו הוא יזכה אותה ויציל אותה.
אגב בכמה סיפורים אין הגבול בין העולם הזה ובין העולם האחר ברור. יהודי אחד קנה פעם עבור כסף עבירה מחברו. כשהוא מגיע לעולם הבא ורוצים לדון אותו לכף חובה מפני שקנה בכסף את העבירה הוא מערער על כך. אז שולחים אותו לרב בעולם הזה כדי שיוציא לו פסק־דין. והרב אומר: ״הכסף מצא חן בעיניך ועל העבירה לא תשלם ?״.
כשהרב (סיפור מס׳ 61) רוצה להוכיח שאדם טמא ורוצה לאסור עליו את אשתו, הוא מביא מעולם המתים מת שממנו התעברה האשה והמאשר דברי הרב.
כשעושים נדר למען צדיק חי או מת חייבים לקיים אותו. בסיפור מס׳ 19 אנו שומעים מה פשר קיום נדר. ברגע שאדם נודר, אם הוא מקיים ״המלאך שנולד מן הנדר עולה לשמים ומשמש כמליץ עבורו ואם הוא לא מקיים את הנדר הוא מקטרג עליו״. כלה שהובטחה לפני כן למישהוא אחר, מתה בערב הכלולות ממזון שעמד בגרונה. קוברים אותה וארוסה הראשון הולך ומוציא אותה מהקבר. הוא נותן לה מכה על הראש והמזון עובר והיא קמה לתחייה. כך מתמלאת ההתחייבות — הנדר הראשון שהיה בינה ובין מצילה (ראה סיפור מס׳ 79).
בשעת צרה אדם פונה בקריאה לצדיק. אותה קריאה, אגב, הנשמעת בזמן קיום הזיארה.
מה שהצדיק אומר, ולא חשוב באיזה תחום מדובר הוא שיקום. כשאדם פוגע בצדיק ולאחר שכולם נוכחו בזה, מספיק מבטו של הצדיק על מנת שהחוטא ימות. כשהשופט מטריד את הצדיק ללא הצדקה, קרנו פני החכם ואין השופט יכול להסתכל עליו ואז הוא מבקש את סליחתו(סיפור מס׳ 23).
כשמת הצדיק, יונה עולה מן השריפה או ממקום הקבורה. הצדיק לאחר מותו יכול לבוא למי שראוי לכך, בהקיץ. הוא מבקר את אשתו מדי שבת על מנת להשמיע לה את ברכת הגפן.
לסיום הפרק צרור מנהגים ואמונות מתחומים שונים. הגורל נקבע על־ידי שמים ושום דבר לא מועיל. מה שנגזר הוא שמתקיים. שלמה המלך הולך ביער ופוגש אדם עני ששמו שלמה המלך. הוא אומר איך ייתכן שאדם שנושא את שמי יהיה עני ? הוא נותן לו כסף, אבנים טובות וכוי… וזה רק מכניס את העני לצרות גדולות יותר. כל פעם הוא רוצה להרוג את שלמה המלך. רק לאחר ששלמה המלך מתפלל לשמים, יורדת מן השמים חתיכת עץ. הוא נותן אותה לעני ששותל אותה. ואז צומח עץ פרי שכל פעם שמוציאים פרי מיד צומח אחד במקום וכך נהפך העני לעשיר.
חכם אחד תולה בכניסה לעיר מרקש כד שמן כסגולה על מנת שהאויב לא יוכל לחדור לעיר. אדם הרוצה להשיג דבר־מה מאדם אחר נושק לו את רגלו והאחרון מסכים לבקשה. אדם אחר (מוסלמי) שפונה לחכם על מנת שיתקן עוול שנעשה לו מניח בחיק החכם את ילדו ומבטיח שחיטה כאילו שזו בהמה, כסימן לכניעה מוחלטת. הצדיק מתקן את העוול. אשה עקרה מתפללת ונודרת שאם יוולד לה ילד, היא תתן את משקלו בזהב כצדקה. אגב מי המציא את משחק הדמקא ולמה ? התשובה ניתנת בסיפור מס׳ 77. הממציא הוא ר׳ משה בן מימון ולמה עשה זאתי כדי שיחשוב בהיותו בשרותים בבעיות שקשורות למשחק ולא לתורה הקדושה.
סיכום
הקובץ ״שבח חיים״ מציב לפנינו כמה בעיות שלא נפתרו. לפנינו אוסף סיפורים שחלקו עובד והנתונים כולם למסגרת ולמטרה שאותן הציב המאסף. הוא היה עקבי בטיפולו באותם הסיפורים. עדיין לא נבדקה השאלה של המקורות מהן שאב המאסף. אין ספק שחלק מן האוסף הוא של סיפורים שנמסרו מדור לדור. אלה שקשורים לר׳ חיים פינטו יש להם מסגרת זמן קבועה אבל ברור שאותה תופעה הידועה מגיבורים אחרים פעלה גם כאן. יש סיפורים הקשורים אליו אבל יש אחרים המספרים גם על קדושים אחרים. הבעיה היא שעדיין לא נאספו כל הסיפורים הקשורים לר׳ חיים פינטו ובעיקר לנכד שנושא גם הוא את שמו.
עדיין יש לנתח את המוטיבים, דבר שלא יכולנו לעשות במסגרת מאמר כללי זה. אין ספק שיש כמה וכמה מוטיבים שהם בהחלט אינם שגורים ויש לחפש את המקורות הקשורים למוטיבים אלה.
העריכה המאוחרת שגרמה לכך ששולבו בקובץ מספר מילים לועזיות לא פגמה ברוח הסיפורים העממיים המצטיינים בנאיביות יתירה. הסיפורים ספוגים רוח דתית שבחלקה היא מנת עבודתו של העורך אם כי היא משקפת יפה יהדות זו.
אהבה רבה לעם ישראל ולארץ־ישראל מתגלית כאן ויש הטפה לערכים מוסריים, לכיבוד האישה המעוררים אצל הקורא רגש של התפעלות וכבוד.
Le mariage traditionnel chez les Juifs marocains – Issachar Ben-Ami
A Ourika, jeudi matin, la mère de la mariée entre la première dans la chambre. Si la fille "zebt uzhà", – Textuellement, "a sorti sa figure", c'est-à-dire, elle a prouvé sa virginité, donc elle peut se montrer-la mère met le linge sur un plateau et appelle les femmes, afin que chacune danse avec le précieux fardeau. Elle leur sert de la mahia, des fruits secs et des gâteaux. Si certaines personnes font courir le bruit que la mariée n'était pas vierge, sa mère et des tamzwarât sortent dans la rue et dansent tout en exposant le linge maculé.
Samedi, "sebt sabuka", réunit les deux familles. Mercredi, après le bain rituel de la mariée, l'époux peut sortir.
A Tesra, la mère de la mariée se tient près de la chambre des époux. Elle attend et espère que sa fille "thamarlhâ" – Textuellement : "lui fasse rougir" son visage (de bonheur).- son visage. En entendant le cri de sa fille, elle demande à une des femmes d'entrer et de ramener le linge sali, qu'elle dépose sur un plateau. Les femmes dansent ensuite avec le plateau. Le lendemain matin, la mère offre à sa fille du thé, du lait et des beignets. Au huitième jour, pendant le bain rituel au ruisseau, la jeune épouse avale cinq petits poissons. Ce n'est qu'un mois après qu'elle ira voir ses parents. Elle évite, même après au'elle devient mère, de s'adresser, "par honte", à son beau-père.
A Ntifa, après avoir eu des relations sexuelles avec sa femme, le marié lui offre de l'argent et du sucre. C'est la soeur ou la mère du marié qui rentre la première dans la chambre, prend le linge tâché et le remet à la mère de la mariée dans sa maison. Cette dernière, accompagnée de plusieurs femmes, fait le tour du mellah, en poussant des zgarit.[ Coutume identique chez les Musulmans, relatée par de Lacroix ]
Jeudi matin, de bonne heure, la mère de la mariée fait envoyer à sa fille du lait et de l'eau, afin qu'elle se lave le visage. Pour le déjeuner, la mère apporte cinq plats de couscous et cinq poulets. Si elle n'est pas aisée, elle offre seulement trois volailles. Du jeudi au samedi, les islan prient avec le marié à la maison. Le samedi, on l’emmène en procession à la synagogue. Sa mère, qui assiste à l'office, lui remet un bijou, qu'il offre à sa femme. Lundi, le marié va au marché et achète des dattes, des figues, du sel, du henné, du khôl, du swâk et des pois chiches. Il dépose chaque produit sur le côté d'un drap, qu'il noue, et présente ce drap avec les sept noeuds à sa femme. Pendant qu'elle les dénoue, les tamzwarât poussent des "youyous".
Mercredi, on conduit les mariés à la source, pour prendre un bain, et, ensuite, dans un champ, où on leur demande de semer. Ils répandent de la farine sur le sol. On sert du couscous et du poulet aux assistants. Les jeunes époux sont alors menés chez la mère de la mariée, qui leur applique du henné aux mains. A leur départ, elle offre à sa fille un cadeau, généralement un habit. Le soir a lieu un repas, au cours duquel on refait les "sept bénédictions". Les musiciens jouent et la soirée est très animée. Ce soir-là, on prend congé des invités qu'on a hébergés toute la semaine. En partant, on leur donne de la farine. Les parents de la mariée pourvoient à la nourriture du jeune couple jusqu'au dimanche suivant.
A Amizmiz, après la défloration, le marié quitte la chambre. La mère de la mariée y entre, en poussant des zgarit. Jeudi matin, les islan ouvrent les azellumin de la jeune femme, cérémonie rehaussée par des chants et des danses. Personne ne peut offrir ce jour-là un cadeau à la mariée. La famille présentera les siens samedi matin, et les islan, samedi soir.
Ceci renforce l'hypothèse que, dans le passé, le vendredi était le jour de la cérémonie nuptiale, et le samedi, de la remise des cadeaux. Le jour du mariage a changé, mais la coutume d'offrir les présents le samedi a subsisté.
Samedi soir, les islan apportent un mouton, dont la viande est aussitôt consommée. Les chants et les danses sont très animés. Cette nuit, la mariée est tenue de danser avec les islan. Mercredi, le septième jour après le mariage, est le "nhar elrez'â" ou "le jour du retour", où les islan emmènent les mariés au ruisseau. Privilège extraordinaire, car les femmes dansent rarement avec les hommes.
הערצת הקדושים במרוקו ובישראל-שושביני הקדושים- יורם בילו
יוצאי מרוקו ביטאו בעוצמה את תחושות הקיפוח, התסכול והזעם, שהצמיחו מצוקות הקליטה והיקבעותו של הפער העדתי בקרב ישראלים רבים ממוצא מזרחי, והיו בין הראשונים לתרגמן למחאה חברתית. הם הובילו את המהומות על רקע עדתי, שפרצו בוואדי סאליב בחיפה בשנת 1959, ובלטו בין הפעילים הרדיקליים של קבוצת ׳הפנתרים השחורים׳ בסוף שנות השישים Bernstein) 1984; Cohen 1972). פעילים פוליטיים ממוצא מרוקאי היו מעורבים בשנות השמונים בהקמת שתי מפלגות מזרחיות: תמ״י, שהצלחתה הראשונית שברה טאבו רב־שנים על הצבעה עדתית בישראל, וש״ס, שהפכה במהלך העשור האחרון של המאה העשרים למפלגה השלישית בגודלה במדינה.
יותר מכל קבוצה אתנית אחרת נקשרו יהודי מרוקו בשיח הציבורי למהפך הפוליטי של שנת 1977, שהעלה לשלטון את הליכוד בראשות מנחם בגין, ושם קץ להגמוניה ארוכת השנים של תנועת העבודה. מאז אותה מערכת בחירות נעשתה ההצבעה בישראל לאתנית יותר באופיה, כאשר הליכוד מצטייר כמפלגה מזרחית ברובה, ואילו המערך — כמפלגה אשכנזית יותר (פרס ושמיר, תשמ״ד: 1985 Arian 1983; Diskin) תמיכת המזרחים בליכוד נראתה כמחאה נגד הממסד הציוני־סוציאליסטי הוותיק והמתנשא, שהמזרחים ראו בו אחראי למצוקות הקליטה ולאפליה המוסדית שהנציחה את הפער העדתי ואת קיומה של ׳ישראל השנייה׳. גרעינו של הליכוד, מפלגת חרות שנוסדה על ידי מנחם בגין, היה באופוזיציה בשנים המעצבות של המדינה, ולכן נתפס כמסגרת פוליטית נאותה להבעת המחאה המזרחית כנגד הממסד. זאת ועוד, בניגוד לתביעה המוקדמת מהעולים להשיל מעליהם את המסורות התרבותיות של קהילות מוצאן ולאמץ את מערכת הערכים החילונית במתכונת ׳הישראלי החדש׳, החיבור שבין יהדות ולאומיות במשנת הליכוד הקנה לרבים מיהודי המזרח מסגרת הזדהות שעלתה בקנה אחד עם ערכיהם המסורתיים. גם העמדה הפוליטית הנצית של הליכוד דיברה אל לבם של רבים מהמזרחים, אם משום ששאפו להקים חיץ ברור בינם לבין הערביות של ארצות מוצאם ואם בגלל חוויות של השפלה ואפליה שחוו שם. לבסוף, מפרספקטיבה מעמדית, הועלתה הטענה כי הפרולטריון המזרחי התרחק ממפלגת העבודה מכיוון שזאת הפכה לנושאת דגלם של ערכי המעמד הבינוני Ben-Raphael) & Sharot 177-179 ,1991).
הזיקה שבין הליכוד למזרחים, ובראשם יוצאי מרוקו, בלטה במחצית הראשונה של שנות השמונים, התקופה שבה ערכתי את עיקר עבודת השדה שלי באתרי הקדושים החדשים. ראוי לציין כי זיקה זו התרופפה במהלך שנות התשעים, כאשר מזרחים תומכי ליכוד רבים החלו לעבור לש״ס (אך דומה שהיא חזרה ונתכוננה בבחירות שקדמו להקמת ממשלת שרון השנייה בינואר 2003, אשר הותירו את ש״ס באופוזיציה לראשונה מאז הקמתה ב־1984).
תיארתי כאן, במשיכות מכחול רחבות, כמה מבין התהליכים הסוציו־פוליטיים והתרבותיים, שתרמו לעיצוב הזהות הישראלית של יוצאי מרוקו וניצבו ברקע חידוש פולחני הקדושים. כפי שכבר נאמר, בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה הופעלו על יוצאי המזרח לחצים כבדים להשיל מעליהם מסורות תרבותיות שנתפסו כפרימיטיביות ואי־רציונליות בדרך לעיצובו של הישראלי המודרני. במערכה תרבותית זו הצטיירה הערצת הצדיקים כפגיעה במיוחד לאור העובדה, שבעקבות העלייה לארץ הפכו הקברים הקדושים ברחבי מרוקו, לבו הפועם של הפולחן, רחוקים ובלתי נגישים. ההחלטה להגר כרכה, בין השאר, ניתוק כואב מהצדיקים הנערצים. אם את ספרי התורה, תכולתם הקדושה של בתי הכנסת, יכלו העולים לשאת עמם בדרכם לישראל, הרי את תכולת הקברים הקדושים הם נאלצו להותיר מאחור. ההתלהבות לנוכח מימוש הכמיהה העזה לציון האפילה באופן מידי על הכאב הכרוך ב׳נטישת׳ הצדיקים, אך לא היה בכוחה למחוק אותם מתודעתם ומלבם של המאמינים. אדרבה, הצורך בהתערבותם ובעזרתם גדל בשנים הקשות שלאחר העלייה, לנוכח המשברים והמצוקות שהיו מנת חלקם של העולים.
אולם ההלם התרבותי שחוו והניתוק הפיזי ממוקדי הפולחן במרוקו גרמו לדלדולן ולביזורן של ההילולות הגדולות. ההילולות שהתקיימו בשנות החמישים והשישים נחוגו בדרך כלל במתכונת מצומצמת, בסעודות צנועות במסגרת המשפחה או בבית הכנסת המקומי.
הפיחות הניכר בהיקפם של ביטויי ההערצה לצדיקים לא הסתיים בחיעלמו המוחלט של פולחן הקדושים, כפי שתבעה וניבאה אידיאולוגיית כור ההיתוך, אלא להפך, בחזרת המסורות המודחקות אל מרכז הבמה החברתית. מה היו התהליכים החברתיים שעמדו ביסוד המהפך הזה?
ראשית, הלהט המהפכני של הציונות הסוציאליסטית, שעמד ביסוד הרבה מחוויות הדיכוי התרבותי שחשו העולים, התעמעם והלך עם השנים, ופינה את מקומו לעמדה פלורליסטית יותר. הרעיון הבסיסי של השתתפות דמוקרטית השתנה בהדרגה ׳משוויון זכויות לדומים (המסומל על ידי רעיון כור ההיתוך) לשוויון זכויות לשונים, שמצא את ביטויו בגאווה והכרה אתנית מחודשת ובסובלנות וכבוד הדדיים בין מסורות תרבותיות נבדלות׳ (101 ,1972 Cohen) שינוי זה נבע במידה רבה מהשינויים הדמוגרפיים, הפוליטיים, הסוציו־תרבותיים והדתיים המפליגים שעברו על החברה הישראלית בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה. עם זאת נותרה ישראל מדינה עם אוריינטציה אירופית מובהקת גם אחרי שהממסד אימץ אידיאולוגיה של פלורליזם תרבותי. רוב המסורות התרבותיות המזרחיות שחלחלו לחברה הישראלית, ממזון ומוזיקה אתניים ועד לתלבושות ופולקלור עדתיים, לא חרגו מעבר לרקמת התרבות העממית והחומרית. ׳המונח הרווח ״עדות המזרח׳׳ בא לציין כי רק למזרחים מסורות אתניות או פולקלור אתני בעוד שההתנהגויות והמסורות של יוצאי אירופה מהוות ״תרבות סטנדרטית״, ודרך חיים רגילה׳ (44 ,1987.(Goldberg בכל זאת, בהשוואה לאתוס האתנוצנטרי ששלט בעשור הראשון למדינה, האקלים התרבותי בישראל אכן השתנה והלך בכיוון של פתיחות והתגוונות.