מורשת יהדות מרוקו

לקט חידושי הרב

עדות השבת

מצאתי כתוב בשם אוהחה״ק שהטעם לכך שחג השבועות נקרא בשם זה הוא, שנשבע הקב״ה שלא ימיר אותנו בעם אחר ואנו נשבענו שאין אנו ממירים אותו ח״ו. עפ״י טעם זה, לא נאמר שָׁבוּעוֹת אלא שְבוּעוֹת.                                                               

כך העידו על רבינו שהיה לומד הלכות עדות ביום השישי בבחינת ״והכינו את אשר יביאו״, שהרי חז״ל אמרו כי כל האומר ״ויכולו״ בליל שבת, כאילו נעשה שותף לקב״ה במעשה בראשית ומעיד שהקב״ה ברא את העולם.

עפ״י זה למד רבינו שצריך האדם להיות ראוי לשמש כעד ולכן צריך ללמוד בערב שבת הלכות עדות, שחלילה לא יהא פסול בעדותו. אכן בקטע הזוה״ק שאנו קוראים לפני סעודת שבת נכתב ״ובעי בר נש למסהד סהדותא דא בחדווה ברעותא דלבא לאסהדא קמי מארי דמהימנותא וכל מאן דיסהיד דא וישוי לביה ורעותיה לדא, מכפר על כל חובוי״(הזוה״ק ויקהל ר״ז:).

תרגום – וצריך האדם להעיד עדות זו בחדווה, ברצון הלב, להעיד לפני אדון האמונה וכל מי שמעיד על כך ושם לבו ורצונו לכך, מכפר על כל חטאיו.

ישיבת ארץ ישראל

הישיבה בארץ ישראל, עבודת האדמה וההתנחלות בה, לימוד התורה וקיום מצוות על אדמת הקודש, אינן ענין גשמי – ארצי, שהרי מצינו אמוראים שליחכו את עפרה הקדוש. א״י היא, כדברי הזוה״ק, משכן תרי״ג איברי השכינה וכך ברוח דברים אלו, מבטא אוהחה״ק את אהבתו האדירה לארץ ישראל: ״וכי תבואו אל הארץ, שלא תהיה הכוונה לתאבון המורגשות, אלא תהיה כוונת הביאה אל הארץ, לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה… אין כוונת דיבור זה להחליט המניעה מהשתדל בישוב הארץ, אלא ונטעתם, הא למדת שמה שהתנה במאמר אל הארץ, הוא בבחינת תכלית המחשבה שתהיה למעלת הארץ במשכלות לא להנאת הגוף… ויצו ה׳ שתהיה עיקר הכנסת הארץ לנטע בה עץ מאכל שהם בני תורה, כי אוירה של ארץ ישראל מחכים ומטהר הנפש״. (אוהחה״ק קדושים) כך התווה אוהחה״ק את דמותה של ארץ ישראל בישובה.

התיישבות הינה נטיעת עצי מאכל הנותנים פירותיהם, גם פירות המאכל כפשוטו, שנשתבחה בהם א״י וגם תלמידי החכמים המשתבחים בחכמה, ובידוע שבסדר הקדימה – שתילי הזיתים וצדיק כתמר יפרח, קודמים לגפן, תאנה ורימון, הרומז לריקנים שבך המלאים מצוות כרימון. ישנה דוגמא מאלפת לכך שא״י מגדלת חכמים ולא דומים חכמי ירושלים לחכמי בני ברק ולא לחכמי יש״ע, כל מקום מגדל עצים המיוחדים לו באיכויות שונות ובטעמים שונים. אית מיין (מי ארץ ישראל) דמגדלין חכימין. כאשר נרצחו בחורי ישיבה הי״ד, ע״י בני עוולה בעתניאל, סיפר ראש הישיבה שלבחורים יש מעלה מיוחדת, הם רושמים את סדר ההתעלות הרוחנית שלהם.

מכאן למדנו, שלכל חבל אדמה בארץ ישראל, יש יעוד בגידול תלמידי חכמים וביחד, כל ארץ ישראל יוצרת פסיפס רבגוני ושישים ריבוא פירושים לתורה. כל פירוש חייב לצמוח ולגדול במקום אחר, בתנאי נביטה אחרים. יבואו ימים ונמצא שיטת גידול לתלמידי חכמים שאינם מתליעים ואין הרקב שולט בהם, שהרי אין רימה ותולעה שולטת בצדיקים. כדברי חז״ל על דורות התנאים והאמוראים. זהו ענין ״בניך כשתילי זתים״, השתולים בבית ה' אכן הגמרא (תענית ז.) מבארת את ענין איסור כריתת עצי מאכל, גם בענין ת״ח שחובה לגדלם ואסור לעוקרם. עפ״י כלל העש״ן שהזכרנו לעיל, אפשר לומר שעקירת ישובי ארץ ישראל כמוה כעקירת תלמידי חכמים ממקום בית גידולם.

מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ

בפירושו לפרשת בראשית, כתב על פסוק ״ויכלו השמים והארץ וכל צבאם: ״ומעתה, אורו יתברך נמצא בהיקף העולם ובפנימיותו וצריך לתת טעם הדבר, למה עשה ה׳ ככה ומקובלני מפי זקני תורה (חכמי סאלי וביניהם מורו וסבו רבי חיים בן עטר הקדמון), כי טעם שעשה ה׳, העולם כדורי הוא, כדי שיעמוד ויתקיים בהשוואת כוחי חלקיו ופירושן של דברים הוא, יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם, עריבה וחביבה ונחמדת ונאהבת ונתאבת וּמְקֻוֶית לנבראים ובפרט לחלקי הרוחני, המכיר ויודע בחינת אור האלוקות, בהדבקות באורו יתברך ואליו יכספו כל נפש חיונית, המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנועם ה'"

מעדות זו, אנו למדים על גדלותם של חכמי סאלי, מוריו ורבותיו של אוהחה״ק, שלימדוהו את כל מקצועות התורה ואת שבילי הפרד״ס והיו נהירים להם שבילי דרקיעא כשבילי דסאלי. כאן מלמדנו רבינו איך צריך לאהוב את התורה ואת אור ה׳ יתברך, בבחינת ״נפשי יצאה בדברו׳/ באותה שיטה נקט אוהחה״ק, בהסבירו את הסתירה בטעמים לפטירת שני בני אהרן. מחד גיסא – ״בהקריבם אש זרה״ ומאידך גיסא ״בקרבתם לפני ה׳״ ומתרץ אוהחה״ק שהקרבת האש היתה רק העילה לפטירתם, אך עיקר סילוקם היה מרוב תאוותם לשוב אל בוראם ולהידבק בקב״ה ללא כל מחיצה וזוהי מעליותא עבורם. (״וידע המשכיל״).