מורשת יהדות מרוקו

אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

התפתחויות אלו סימנו את תחילתו של השינוי ביחסי הכוחות ערב המאה התשע עשרה. אחת התגובות על המצב החדש הייתה החלטתו של הסלטאן מחמד בן עבדאללה ) 1789-1757 להפוך את העיר טנג'יר, שהייתה מרוחקת מן המרכז השלטוני, לבירתה הדיפלומטית של מרוקו. כך חשב להרחיק את

ריכוז ה'כופרים' מן המרכז השלטוני וממעוז ההגמוניה המסורתית שבפנים הארץ אל החוף, וקיווה לשאת ולתת עם סוחרי אירופה בלי להתמודד עם ביקורתה הנוקבת של שכבת העֻלַמַאא', חכמי הדת.

תפנית משמעותית שהתחוללה בתחילת המאה התשע עשרה, בד בבד עם התגברות היריבות האימפריאלית בין מעצמות אירופה והתעצמות יכולותיהן הצבאיות, העלתה את רף האלימות במערכת היחסים המתוחה בין מרוקו למעצמות אירופה. כיבושה של אלג'יריה בשנת 1830 והנוכחות הצרפתית המתמשכת על אדמתה השפיעו על גורמים מיליטנטיים במרוקו ועל הסלטאנות המרוקנית, שבהעמידה את שלטונה על בסיס הלגיטימציה השריפית חשה כעת חובה לצאת לג'האד. המורד האלג'ירי האמיר עבד אלקאדר ברח למרוקו, והסלטאן המרוקני עבד אלרחמן השני נחלץ לעזרתו ויצא למסע תקיפה בשטחיה הכבושים של צרפת באלג'יריה. מסע מלחמתי זה נכשל ואף הביא לעימות צבאי בין צבא מרוקו לצבא צרפת על אדמתה של מרוקו. כישלונו של הסלטאן העצים את תפיסתן של צרפת ושל מעצמות אירופה האחרות את עצמן כעליונות במערכת יחסי הכוחות החדשה. מתוך כך זיהו גנרלים צרפתים הזדמנות לשלוח צי לחופי מרוקו. בשנת 1844 ירו ספינות צרפתיות מטחי

פגזים על עיר הנמל החשובה טנג'יר (ובו בזמן על מקבילתה הדרומית מוגדור) בקרב שכונה קרב אִסלי. צבא מרוקו בפיקודו של מולאי מחמד נחל כישלון צורב בקרב זה, ותוצאותיו השפיעו על החברה במרוקו ועל תפיסתה את עצמה ואת כוחה במסגרת יחסי הכוחות החדשים.

הסלמת רף האלימות בין צבאות ההגמוניה האירופית ובין צבא מרוקו נתנה את אותותיה גם ביחסים של מרוקו עם שכנתה מצפון, ספרד. במצב הבין–לאומי החדש נראה היה כי אימפריה שוקעת זו עומדת לממש את שאיפותיה להרחיב את גבולות השליטה באפריקה מעבר לערי הנמל סֶאוּטָה ומֶלילה. התקפות חוזרות ונשנות על סוחרים ספרדים ועל אניות סוחר ספרדיות בתחום המים הטריטוריאליים של מרוקו, סיפקו לספרד עילה לתגובה אלימה. בשנת 1859  הגיעה המתיחות לשיאה לאחר שאנשי שבט אַנגֶ'רה תקפו את ביצורי העיר סאוטה, שהייתה בשליטת ספרד זה 300 שנה. מרוקו לא מיצתה את הדין עם התוקפים, ובעקבות זאת הכריזה ספרד מלחמה עליה. הסלטאן החדש מחמד הרביעי בן עבד אלרחמן )שלט בשנים 1873-1859 ( הכריז מצדו על ג'האד נגד הכופרים הספרדים, שהחזיקו בסאוטה המוסלמית לשיטתו, ממשלת ספרד, שאף היא הייתה חדורת מוטיווציה דתית, שלחה חיל משלוח אל העיר תֶטוּאן בדצמבר 1859 וכבשה אותה בפברואר 1860  המלחמה הסתיימה בהתערבות בריטית, מחשש להקמת קולוניה ספרדית על אדמת צפון מרוקו, אך ספרד השיגה הסכמים חדשים שעתידים היו לאפשר לה להשתלט על שטחים נוספים בצפון מרוקו.

התבוסות החוזרות ונשנות של מרוקו לצבאות אירופה הובילו לניסיון להגדיר מחדש את מעמדה של מרוקו כישות פוליטית בפוליטיקה הבין–לאומית,ותהליך זה השפיע באופן חסר תקדים על חברתה וכלכלתה. המח'זן, הממשל במרוקו השריפית, ביקש להתמודד עם השינוי ביחסי הכוחות באמצעות רפורמות נרחבות, ולאו דווקא על ידי ג'האד צבאי. לדברי ההיסטוריון המרוקני בן התקופה אחמד אבן ח'ליד אלנצירי, בקרב העילית האינטלקטואלית התגבשה ההכרה כי הג'האד הספונטני אינו הפתרון היעיל ביותר להתמודדות עם ההגמוניה האירופית. הממשל אימץ תפיסה זו באופן נרחב לאחר הפלישה הספרדית בשנת 1860 , ובמקום צבא השבטים הישן הקים צבא מודרני, שכלל חיל רגלים וארטילריה, ושבראשו עמדו קצינים בוגרי מכללות צבאיות באירופה. גם בתחום המנהל הוכנסו שינויים מרחיקי לכת. הסלטאן חסן הראשון בן מחמד בן עבדאללה )שלט בשנים 1894-1873 ( דגל בשיטת הפרד ומשול כדרך לשלוט בשבטים, ועל כן יצר חלוקה מנהלית שהגדירה 330 רשויות באזור הפריפריה. בגלל הצורך בהכנסה שוטפת ממסים, במיוחד לשם מימון הרפורמות, היו הפיקוח על השבטים ותהליך הגבייה אכזריים ונוקשים.

בראשית המאה התשע עשרה שינתה את פניה גם ההגנה הקונסולרית, שיסודה היה בהסכמים שנחתמו כמאה שנים קודם לכן, בפיקוחו של הסלטאן, ושהיו לרוב תוצר של אינטרס משותף.

לאחר הפצצת טנג'יר בשנת 1844 התרחבה בהדרגה חדירתם של גורמי סחר אירופיים למרוקו. גורמים אלו, שראו עצמם במעמד עליון בין היתר בעקבות סדרת הניצחונות הצבאיים של ארצותיהם, דרשו לעגן את זכויותיהם המסחריות בהסכמים. בשנת 1856 נחתם הסכם סחר וידידות ראשון בין מרוקו לבריטניה, והוא שימש דגם להסכמים עם מעצמות אירופיות נוספות. הסכמים אלה אִפשרו למעצמות אירופה להפחית את המכסים על סחורות אירופיות מיובאות, וכך הציפו את השוק המרוקני בסחורות זולות וערערו את מעמדן של המלאכות המסורתיות. ההתפתחויות הכלכליות והפוליטיות השפיעו על הריבוד החברתי–הכלכלי במדינה. בראש סולם המעמדות ניצב מעמד בורגני עירוני, שהגדיל את הביקוש למוצרים מיובאים, ובתחתיתו עמד מעמד כפרי, שהלך והתרושש מנכסיו. כלכלה עירונית המבוססת על ייבוא החליפה בהדרגה את הכלכלה הכפרית המסורתית למורת רוחם של רבים.

הנסיבות שבהן הציפו אירופים רבים את ערי החוף המתפתחות אפשרו להם להשיג כוח פוליטי גדול. כמו בארצות אחרות באימפריה העות'מאנית, הקונסולים האירופים היו פטרונים של הזרים על אדמת מרוקו, אך גם של נכבדים מקומיים בערים החדשות. מספר מקבלי החסות האירופית גדל משנה

לשנה. מעמד בורגני, שבא במגע עם אותם גורמים אירופיים, צבר הון רב, ועל פי הסכמי החסות היה פטור מתשלום מס לשלטון המרכזי המקומי וממחויבותו למשפט המרוקני. הסלטאנים, ששקעו בחובות כתוצאה מאבדן המסים, נאלצו בלית בררה להגדיל את הכנסותיהם על ידי עידוד סוחרים אירופים נוספים להשקיע ולהשתקע במרוקו. מכאן קצרה הייתה הדרך לכניסתה של מרוקו למעין מעגל קסמים שבו הייתה משועבדת כלכלית ופוליטית לסוחרי אירופה ולממשלותיהם. תהליכי השינוי שהגדירו מחדש את מערכת היחסים בין מרוקו למעצמות אירופה השפיעו מאוד גם על תפיסתן העצמית של קבוצות שונות במדינה, ובמקביל הם הוזנו ממנה תדיר.

שיטה פואטית זו, הנותנת מקום מרכזי ללחן במבנה של השיר ובביצועו הקולי ואף לעתים הכלי, הייתה מוכרת עוד בימי הביניים, הרבה לפני שירתו של ר״י נג׳ארה, אך מדגימיה ומפיציה הידועים ביותר במרוקו היו ר׳ יעקב אבן צור ור׳ דוד חסין, ששימשו לרש״ח מורי דרך בכתיבתו השירית. אצל שלושתם סימון ה״נועם״ או ה׳׳תמרור״ בראש השיר הפך לציון מרכזי וכללי, שכן התמצאותם בלחני פיוטים קודמים ובמנגינות רבות של שירים עבריים, ספרדיים־ יהודיים או ערביים בני תקופתם הביאה אותם להרכיב עליהם את המבנה המוסיקלי של שיריהם הם. בעניין זה אף התקדם רש״ח צעד אחד קדימה, כשניסה — לראשונה כנראה בשירה העברית במרוקו — להרכיב סדרות של פיוטים משלו על רצף מוסיקלי מוגדר משירת ה״אלא״ המרוקאית, שמקורה באנדלוסיה. הוא הרכיב סדרה ראשונה של פיוטי גלות וגאולה על מנגינות(צנעא > צנאייע) השייכות ל״טבאע [־מודוס] לגריבא״, ובראש כל פיוט הוא נתן את הטור הראשון של השיר הערבי שעליו הולחן הפיוט. סדרה שנייה הכוללת כמעט אותם פיוטים הורכבה על מנגינות של ״טבאע ליסתיהלאל״. כך הוא רושם בדיוואן הראשון שלו:

״טבאע [־־מודוס] ליסתיהלאל — זה הוא דרך סידורו: אוויל [=ראשון] ׳אשיר שיר במקום אשכר׳, אחריו ׳שת לי גוזלי׳, אחריו ׳חיש לאמול׳, אחריו ינדה מן עם רום/ אחריו אהליך ישוד גבל׳, אחריו יסודי יה סודי שבח מהללי, אחריו ׳אל עם נהיה הן הציב״׳. פיוט אחר המופיע באותו דיוואן הורכב גם הוא על מנגינה מהשירה האגדלוסית. זהו ״הֲדָרוֹ שמשי מחסי יה״, שהורכב על פי ה׳׳צנעא״ [=מנגינה בודדת] ״אנדארו שמש אלעאשייא כיף באן מנהא לגאדר״ מתוך ה״מיזאן״ ״בסיס״ של ה׳׳נובא״ הנקראת ״אל־מאיא׳׳.

בבואו להרכיב את השיר העברי על מנגינתו ומבנהו הפרוזודי של השיר הערבי נהג רש״ח, כמו משוררים עבריים רבים במרוקו אחריו — ור׳ דוד חסין לפעמים לפניו — להתאים את צליליה הפונטיים של המחרוזת העברית הראשונה לצליליה של המחרוזת הערבית המקבילה. למסורת זו, שהוא היה כנראה אחד ממפיציה העיקריים, הוא התייחס באריכות בכתובות רבות של שיריו, שכן היא אילצה אותו ליצור צורות עבריות חדשות ולעתים אף מוזרות וכן מבנים תחביריים משונים או לתת משמעויות חדשות או בלתי שגרתיות לצורנים רבים ששימשו אותו בהתאמה פונטית זאת. משום כך הוא גם ראה חובה לעצמו לתת בדברי מבוא אלה פירושים לצורנים ולמבנים הסתומים האלה, כדי שהקורא יבין למה הוא התכוון. כך הוא כותב בכתובת של הפיוט ״יָהּ, לְאִיִּים כִּפְלםָ דָּם, / בַּל סְחִי הִטָּה לָהּ, מָאִיס חַי נִגְזָל״:

פיוט נועם סויל ״יא לאיים כיף למדאם בלמאחי הטאלא מא יסחאוו נזאל" ,( אתה המתלונן על היין עם בקבוקי ה׳מאחייא׳ [=מי חיים, י׳׳ש] הנשפכים ואין מתפכחים מהם], ועשיתי בית ראשון במלות דומים ומכוונים על לשון ערבי כדי שיוכר שיצא מכלל שבר ונעשה נגינה [־־שזהו לחן התרכיב של הפיוט], וזהו פירוש הבית הראשון: ״יה לאיים״ — פי[רוש] על או׳׳ה [־־אומות העולם] כשיבא הקב׳׳ה לתבוע מהם על מה שגזלו מיש[ראל] ועל מלכותם שהורגים מהם כמה נפשות, מוכרחים לשלם תשלומי כפל — אנחנו מבקשים מהאל ית[ברך] שמו שהכפל שישלמו יהיה מדמם, בנפשות ולא בממון, וזהו פינרוש] ״כפלם דם״ — שהכפל יהיה מדם. ופי[רוש] ״בל מחי הטה לה״ — ״בל״ כמו שם ״בל״ [=מלת שלילה]; ״מחי״ — תרגום ״מכה״, פי[רוש] — שהאויב משים בדעתו שע״י [=שעל ידי] המכות שמכים ומיסרים את יש[ראל] יטו להם מדרך היושר: ופי[רוש] ״מאיס״ ידוע [=הגויים המאוסים]; ״חי נגזל״ — פי[רוש]: הצר הצורר שבחיים חייתו נגזל מן החיים, לפי מאי שאמור [!] רבנן: ״רשעים בחייהם נקראים מתים״ […].

דומה שאקרובטיקה לשונית זו מגיעה לשיא בכתובת של שיר גלות וגאולה אחר שהוא הרכיב גם אותו על לחנו של שיר ערבי עממי. משום חשיבותה להבנת שיטתו ומודעותו הפואטית של רש״ח נביא כאן את הכתובת בצירוף המחרוזת הראשונה של הפיוט בפי שהיא מנוקדת — בשיבושים רבים! — בידי המחבר:

פיוט נו[עם] סזיל מיוסד על אופנו, נטוע על כנו, במבטא לשונו אליו אדמנו ועל ספרי אעלנו להכיר מהותו וענינו. וזה הוא לשונו: ״אנא חרמתיך יא סיד לקאדי, שנת לייא: / האדי שחאל וואנא סאבר, וליום זית נכ׳אסם, / חל עיניך וסוף פינא סבון אדאלם״ [־־למען כבודך, אדוני השופט, הקשיבה לי: מזה זמן רב אני שומר על סבלנותי, אך היום באתי לתבוע את דין צדקי, פקח את עיניך והגד מי האשם], ובאתי להשכילך פי[רוש] הבית הראשון שהונחה על מתכונת הבית הא׳ [־הראשון] שבלשון ערבי, ומוכרח לחַבְּרָהּ קרובה ללשון ערבי להכירה כל יודע נגן, וידע שיצא מכלל שבר ונעשה חבר [=תרכיב], וזה הוא פירושה ע״ן [=על נכון]: שאני שואל ומבקש מהי״ת [=מה׳ יתברך] שאל ישרוף בחמתו עם מרעיתו, עושים משפטיו — כמובן מראש הבית ״אל נא וכו״; ופי[רוש] אמצעית הבית שהיא [בחזקת] ״הדה שחל יונה״, דהיינו על כפל הגלות, שאחר שהשליך הצר הצורר [=האויב האכזר] הא׳ [־הראשון] עם הקודש מתחת ידו ושברם ברוב גזרותיו, עוד עמד עליהם צר אחר איום יותר מן הא', והוא מאמרי ״איום זד וכו׳״, לכך אני שואל: ״חיל מוניך [=אויביך] יספה ויתמו חטאים; ואז השם שלם, ועד עדלם יבא כבוד ישראל. וסימן השיר: אני שלמה חלואה.^,5

אַל נָא חַמַתֵךְ יַה תוּקָדִי, /שַׁת פְּלִילְיָה, [!!]

 הַדָה שַׁחַל יוֹנָה שִׁבַּר אַיוֹם / זֵד נוֹגֵשָׂם; [!!]

חֵיל מוֹנֶיךָ יִסַפֶה נָא, / וּשׁכוֹן עַדוּלָם. [!!] אל נא

מלבד אילוצי תרכיב אלה רש״ח מציין לפעמים את המבנה של אחדים משיריו, ובמיוחד כשהם שירים חרוזיים או מרובעים או בעלי מבנה מיוחד. בכל יתר השירים — והם הרוב — אין ציון מבנה פרט ללחן ולאקרוסטיכון. כך הוא רושם בכתובת של שיר חרוזי: ״סימן: שלמה חלואה_; לקדיש; ושקול משקל אחד כולו״: ״שיר לדר ערץ, צר נוצר, / אביעה בניב רחשי / מר ולבונה ינדפו // לב שפה לאל לא תקצר / ידו, והוא קדושי, / שמיו צדק ירעפו״.

ולבסוף, השימוש במלים עבריות בשני הטקסטים גם הוא שונה בכמותו. במכתב הראשון מצאנו עשרים ושתיים מלים, וברובן הגדול הן גם מלים שימושיות בקרב דוברי הערבית היהודית העיראקית, וחלק מהן הן מותכות בתוך הערבית:

• כולל — המלה חוזרת פעמים אחדות בטקסט. ראוי לציין את השימוש המיוחד במלה במשפט זה: ״מה אקדר אסיר כולל״, היינו, איני יכול להיות ״כולל״ בעצמי. השימוש הוא בתוספת אל אלתעריף (ה׳ הידיעה) בערבית: אלכולל.
• שפע — במשמע פרנסה ועושר, וגם המלה הזאת באה עם אל אלתעריף: ״אלשפע״.
• מנהג — הוא נהגה בקריאה הבבלית ״מנהג׳״(בלא דגש בגימל).
• בת — מופיעה עם ה׳ הידיעה ״אבו הבת״(=אבי הבת).
• ארעד — שימוש בפועל רעד במשמעותו העברית ולא הערבית. הפועל רעד בערבית משמעו ״לאיים על״, ״להתרעם על״.

6 – נתעלף — שימוש בנתפעל כלשון חז״ל ולא כלשון המקרא.

7 –  צער — פועל זה מופיע בטקסט שלוש פעמים, הן כפועל ״תצאערו״ והן כשם ״בצער״. הפועל שימושי בפי כל השכבות, ואין לו תחליף בערבית.

8. זקן — משתמשים במלה רוב הדוברים, ובמיוחד חדר השימוש מבית הכנסת בהזכרת נשמות, כגון: ״המרוחם הזקן״.
9. בגדים — שימוש בהקשר לחתונה לרוב.
10. מעות — כנ״ל.

11. כלה — הרבה פעמים בטקסט. בנ״ל.

12. חתן — הרבה פעמים בטקסט. כנ״ל.

13. הדיינים — מלה בלא תחליף בערבית היהודית העיראקית, בפי כול.

14. צדקה — כמשמעותה בלשון חז״ל. במיוחד נפוץ שימושה, ככל הנראה, בהשפעת הערבית ״צדקה״ במשמעות דומה: צדקה חסד. אך יש הבדל בהיגוי המלה בין זו שבערבית לזו שבעברית, והיהודים הוגים בעברית צדקה.

15. נדבה — שימושית בפי כול.

16 בטוב — בדרן כלל כברכה, כפי שזה מופיע בטקסט שלנו: ״אללה יגעלהו בטוב״, היינו,״אלהים (יתנהו) יברכהו בטוב״. 17. נפטר — שימושה בפי כול. בפי הנשים ״מופטר״ בחילוף נ/מ.

18 הזקנה — שימושי פחות מהמלה זקן; ראה לעיל.

19. החכמים — שימושי בפי כול בלא תחליף.
20. פקיד — שימוש מיוחד לעניין הנישואים במינוי ״פקיד הנישואין״. אין שימוש שלא קשור לזה.
21. רחמנים — שימושית בפי כול.

22.-  מצוה — שימושית בפי כול בלא תחליף.

אף על פי שרובן המוחלט של המלים שבמכתב הראשון שימושיות, הרי בריכוזן יחד הן מהוות שפע בלתי רגיל ובלתי פרופורציונלי. ולעומת זאת במכתב השני מצאנו עשר מלים, אך הן ברובן שימושיות בפי כול:

1 . אבוד — ארבע פעמים בטקסט זה: ״תרוח ללאבוד״, היינו: ״תלך לאיבוד״ ובן בצורה מקוצרת: ״פלוס אל איבוד״(הכספים שהולכים לאיבוד).

2. כלה — הרבה פעמים; ראה לעיל.
3. קמיע — שימושית בפי כול וכמעט אין לו תחליף, אלא ב״טלסם״, שאף היא באה מהארמית.
4. פראים — שימושה נדיר בפי יהודי עיראק.
5. חתן — הרבה פעמים; ראה לעיל.
6. לבהלה — במשמע ״לאיבוד״. שימושה נדיר.
7.  וכו' — שימושית אצל הכותבים.
8. צער — כשם עצם: ראה לעיל.
9. שבת — שימושית בפי כול.

10 . חנוכה וט״ו בשבט ופורים — שמות המועדים ושימושי בפי כל, לשניים הראשונים אין תחליף בערבית, ורק לאחרון יש שם ערבי ״אלמגלה״(= ״המגילה״).

ראוי לציין, שיש מלים בטקסט הראשון המופיעות בטקסט השני, מה שמעיד מצד אחד על שימוש מעורב במלים שכיחות ובמלים נדירות מן המרכיב העברי בטקסט הזה ומצד אחר על שכיחותן של מלים מסוימות ושימושן בטקסטים השונים. מלים כמו חתן, בלה, חכמים, בגדים, צער לא רק שהן שכיחות בערבית היהודית הבגדאדית, אלא אין להן תחליף בערבית זו.

בהבדלים בין הז׳אנרים הספרותיים ההבדל הבולט והצפוי הוא זה שבין הספרות העממית לבין הספרות המלומדת של תלמידי חכמים. תפוצת המלים העבריות בספרות העממית קטנה בהשוואה לספרות הדתית המוסרית של תלמידי חכמים. נראה לי שהסיבה העיקרית לכך היא השוני בנושאים. הספרות העממית חילונית ברובה, ולכן ההזדמנויות לשימוש ביסודות עבריים מועטות הן, אבל עם זאת אין הם נעדרים לחלוטין; דווקא כאן צפויות ביותר המלים המותכות.

. ארגונן מחדש של הקהילות

3.1 שליחותו של סלושץ

בתחילת הפרוטקטורט שמרו הקהילות היהודיות על אוטונומיה פנימית רבת היקף, אך זו לא האריכה ימים משום הפיקוח והבקרה שהטילו שלטונות הפרוטקטורט על הקהילות. בתוך שנתיים מהחלת הפרוטקטורט התחילו השלטונות לתכנן את ארגונן מחדש של הקהילות. כדי להשיג מטרה זאת הם היו צריכים להכיר את המבנה המסורתי של הקהילות ולגבש הצעות לרפורמות לאחר חקירה בקרב הקהילות. הנציב הצרפתי ליוטה מינה לתפקיד זה את המזרחן והחוקר במדעי היהדות נחום סלושץ, שהיה מוכר בפרסומיו על יהודי צפון־אפריקה על יסוד מסעותיו הרבים בקהילות השונות ובמחקריו ההיסטוריים על קהילות אלה. בשנת 1905 גויס סלושץ בידי המשלחת המדעית הצרפתית למרוקו, שהחלה שנה קודם לכן להתעניין ביהודי מרוקו וביהודי צפון־אפריקה בכלל. סלושץ פרסם את המונוגרפיה שלו על יהודי מרוקו בכתב־העת המרכזי של המשלחת,׳ Archives Marocaines

מחקרים בעלי שאיפות מדעיות אלה שירתו צרכים שונים של שלטונות הפרוטקטורט, וסלושץ נעשה עקב כך חלק מן המפעל הקולוניאלי במרוקו. לפי עדותו של סלושץ העריך ליוטה את מאמציו כאשר שירת כמפקד הצבא הצרפתי בחלקו האלג׳יראי של הסהרה. עם זאת נחוש היה סלושץ בדעתו להתקדם יותר מן השלטונות הצרפתיים בקביעת מעמדן החדש של הקהילות היהודיות במרוקו, ומצא קשר ישיר בין פעילותו האקדמית לשאיפתו להשיג אמנציפציה ליהדות מרוקו. משום כך הוא חיפש תמיכה כספית בארצות הברית עוד לפני החלת הפרוטקטורט וגם בזמן מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהגיש את

הצעותיו לרפורמה במוסדות היהודיים. על פנייתו הראשונה לתמיכה אמריקנית הוא כתב:

אך היות שחסרו האמצעים הכספיים להמשך מסעות יקרים אלה ניצלתי את שהותי בארצות הברית ב־1911 כדי לעניין את הציבור היהודי במחקריי על אפריקה. מר ג׳ייקוב ה׳ שיף היה נדיב, ותרם סכום נכבד לאקדמיה לכתובות ולספרות יפה(Académie des Inscriptions et Belles Lettres) שבפריס, ושיתוף פעולה נדיב זה היה נקודת מוצא לתקופה שלמה של פעילות בשירות המדע ולטובת האמנציפציה של יהודי מרוקו."

סלושץ חזר למרוקו עם תחילת הפרוטקטורט בשנת 1912, והמשיך בפעילותו בחקר ההיסטוריה היהודית; הוא פעל להקמת מדור לעתיקות יהודיות במוזיאון של רבאט, וחקר את המוסדות הקהילתיים בפאס. בסוף שנת 1914 מינה אותו ליוטה לחקור את מוסדות הקהילות היהודיות ולהגיש את המלצותיו לארגונם מחדש של בתי הדין ושל המוסדות הקהילתיים במרוקו. בכתב המינוי הותר לו להמשיך בעבודתו המדעית והובטח לו גמול כספי חודשי על עבודתו למען הפרוטקטורט; אך הובהר בו מעל לכל ספק, שמטרת החקירה של סלושץ והרפורמות העתידיות היא בראש ובראשונה לספק לפקידי הפרוטקטורט אמצעי פיקוח ובקרה יעילים על המוסדות היהודיים.

סלושץ סייר בקהילות הגדולות במרוקו כדי לעמוד מקרוב על מבנה הקהילות ולהכיר את העומדים בראש מוסדותיהן. בתחילת 1917 הוא הגיש את המלצותיו למזכיר הכללי של הפרוטקטורט הנרי גאיאר(Gaillard), שהיה ממונה עליו. הלה עיבד אותן למסמך משפטי שהיה אמור להתפרסם כצ׳היר עוד בשנת 1917, והכנים בהן שינויים רבים.

בתזכירו הציע סלושץ שיוקמו בתי דין רבניים שיכללו אב בית דין, שני דיינים ולידם סופר בית דין, ואשר ידונו בענייני אישות ובענייני ירושות. בעניינים אזרחיים או קהילתיים אמורים היו הדיינים לצרף אליהם ארבעה נכבדים(בהצעת גאיאר המספר ירד לשניים) מן הקהילה בעלי ידע בהלכה, והרכב מעורב זה אמור היה להוות את בית הדין האזורי. סלושץ הציע שיוקמו חמישה בתי דין כאלה: רבאט־סלא, מוגדור־סאפי, פאס־צפרו, מראכש וקזבלנקה. לקהילות קטנות הוא הציע שימונו דיינים יחידים, ואלה יצרפו אליהם בכל מקום שני נכבדים מן הקהילה ויעמדו תחת אחריותו של בית הדין האזורי. משכורת הדיינים תשולם בעיקרה מכספי המסים שגובה הקהילה, ובמיוחד המס על השחיטה הכשרה. בעניינים משפטיים אחרים המליץ סלושץ לאמץ את השיפוט הקיים בתוניסיה.

אשר לערעור על פסקי בית הדין הוא העלה אפשרויות שונות: התביעה תוגש או לבית דין אזורי מורחב, שיש להקימו, או לבית דין רבני אזורי אחר או לבית משפט צרפתי. אולם בהצעת הצו שגיבש גאיאר בוטלו אפשרויות אלה, ונקבע, שערכאות הסולטן ישמשו, כמו בתוניסיה, בית דין לערעורים על פסיקתם של בתי הדין היהודיים; כמו כן לא הועלתה שאלת מינוים של דיינים יחידים לקהילות קטנות.

בעניין הקהילות הציע סלושץ, שיוקמו אספות קונסיסטוריאליות בקהילות הגדולות, שיוסמכו לטפל בענייני הפולחן הדתי, הצדקה ונכסי ההקדש, ובראשן יעמדו מארבעה עד עשרה חברי ועד שייבחרו מתוך רשימה שתציע הקהילה לווזיר הגדול. הוא גם הציע כי יוקם מעין סנהדרין לכלל יהודי מרוקו, שיורכב מעשרים ושלושה נציגים שייבחרו מקרב הרבנים והנכבדים של כל הקהילות. תפקידה של מועצה כללית זאת לקבוע את המעמד הסופי של יהודי מרוקו ולדון בעניינים המשפטיים הנוגעים לכלל הקהילות. גם הצעה זו לא נכללה בהצעת הצו שגובשה במשרדי הפרוטקטורט. בעניין אחר המליץ סלושץ, שתוקם במרוקו קתדרה ללימודי הלשון והתרבות היהודית.

המזכיר הכללי של הפרוטקטורט גיבש בקיץ 1917 את המלצותיו של סלושץ בצורת הצעה מוקדמת של צ׳היר, שעמד להיות מובא לחתימת הסולטן. ההצעה נשלחה לפני כן לחוות דעתם של פקידים צרפתים בכירים במחוזות השונים. אחד מאלה, ראש השירותים המוניציפליים בפאס, טען שבהמלצותיו סלושץ שואף להשאיר על כנו את משטר האוטונומיה שהקהילות היהודיות במזרח נהנו ממנו עד כה תחת חסות המדינה הריבונית. הוא תמה על ההצעה למנות נכבדים כשופטי־משנה ליד הדיינים, שכן הוא היה סבור שהדיינים לא יסכימו לעולם לשבת עם הנכבדים לדין. הוא התנגד להטלתו מחדש של מם הבשר כדי לממן את משכורות הדיינים, ומחה על כך, שסלושץ מצא לנכון לצרף את שמות הדיינים והנכבדים הנראים לו כמתאימים למלא את התפקידים השונים בבתי הדין, ולא השאיר זאת לסמכותם ולהחלטתם של מפקדי המחוזות השונים. הוא תמך עם זאת בהקמת אספה קונסיסטוריאלית בפאס.״

הערות המחבר:  ראה את טיוטת ההמלצות בכתיבת ידו של סלושץ באד״צ/מרוקו, מע״ש, תיק ו10. טיוטה זאת אינה כוללת את כל ההמלצות שהגיש סלושץ, ולא את ההמלצות הסופיות שהגיש לפני נסיעתו לניו־יורק. מסמך סופי של ההמלצות לא נמצא בתיק זה, ולפיכך ניתן ללמוד המלצות שונות של סלושץ רק מתוך התייחסותם המפורשת של אחרים אליהן. הצעת הצו של גאיאר לא התייחסה לדיינים יחידים בקהילות הקטנות. כן היא קובעת את הערכאות של הסולטן, בתי הדין של המכ׳זן, כערכאה לערעורים. ראה את המסמך שם.

3. הצעת הצ׳היר שגובשה בעניין הארגון של הקהילות היהודיות כוללת את המבוא הזה: ״עיקרון: הגבלת הסמכויות של ׳גימאעאת אליהוד׳, שיאורגנו ויופקדו על ענייני פולחן וצדקה בלבד. ג׳מאעאת אלה, אם יכונו בשם ועדי קהילות או בשם ועדות קונסיסטותאליות, אינם למעשה אלא מועצות עובדים״. ראה מסמך בכתיבת יד של הצעת גאיאר עם החותמת של השירותים המשפטיים השריפיים שם, בלא תאריך ובלא חתימה, אך על פי כל הסימנים משנת 1916.

שבח חיים 

מכלוף מזל תרים

תולדות הצדיק הקדוש המקובל והמלוב"ן רבי חיים פינטו "הגדול" זיע"א

באור החיים

מעשה פייאם הרב רבי חיים פינטו ז"ל כאן ואחד רשע מתחסב וכאן עשיר ושונא ישראל ואחד נהאר דאז לחכם ולמתחסב הזז פיה עינית, קאל לצאחבו בררחו לדאךּ ליהודי, קאלולו האדאךּ ואחד לחכם כביר, קאלהום ברחולו, זא לחכם קדדאם למתחסב,קאלו עלאס צרוואל דייאלךּ נאזל חתה לתחת, ולחכם ע"ה כאן יעמך דרך צניעות באס מה ירה חתה חד רזךיה, קאלו ליון זווזתתליךּ ונהאר אכור ילא תדוז באקי בצרוואליךּ נאזל דבבר לראצךּ. קאלו ואכה יא סידי. נאץ ליל, זאו מלאכח חבה וכאידרבו פיה ולעביד ולמכאזנייא קדאמו ואין קול ואין עונה. לבוקר ותהום כל העיר זאוו לקייאד ולכבאר, זי כא יקוללו זנו, סי כאי קולו דאר זדידה וכו'….

ומן כתרת טפשות דייאלו מא עארף מנאיין זאתו דרבה. לילה תאנייה עמל לעססה פם לבית, נץ ליל ומאכי חבלה זאו כא יגלבוה מן האד זנב לחארה וידרבו כא יגווט מה כאיין די יואזבו. לאצבאח צבח מהוול בזזאף, צפד חכבאר דמווירא וכא יעאדלהום וכול ואחד ואס יקוללו, חתה זא ואחד לגוי מן חסידי אומות העולם אוהב ישראל קאלו האד סי מא יכון גיר דרבה דליהוד, עאודלי ואס דארבתי מעא סי יהודי, קאללו למתחסב יא סידי גיר ואחד לחזאן דאז ותצרת עליה, קולתלו עלאס צרוואלו מדללי, קאללו יאךּ מא לחזאן פינטו, קאללו האדאךּ, קאללו אנה כא נעארף עזאייבו ועאודלו עליה, קאללו פכני מן האד סי, קאללו זיב בגלה ועמרהא סכּאר ואתאי וסמע ופלוס, זאבוהאלו, מסא כאי זרי לדאר לחכם צאב מראתו, קאלהא פאיין לחכם, קאלתלו כא יתסנא חתא זא והאדאךּ לגוי כא יעארפו לחכם באיין אוהב ישראל, קאל לחכם לגוי זי תרגבני עלה למתחסב, לילא חבו ידרבוה כתר מן לילתאיין לוכרה, קאללו יא סידי, ראה כללית למדרה מגבלינו ולגוי כאי רגב פיה, קאללו עלאס זיבתי האד תכּבירא, עבי לחראם וראה לילת מה יזיה חתה חד, ויברה לגוי, רפד דאךּ סי. עבאה כיף דכל קאללו אמן דרא, קאללו לילה מאסי תכון כטר וקבל מה נרגבו קאללי זיתי תרגבני עלה למתחסב, דאבה קאללי ראה תברה דיךּ לילא נאת ראקד ואלכין דקק באקיין פיה ורזע כאי רגבו, קאללו עארף כיף תמססה מעה ישראל לחקקין רצון יריאיו יעשה