מורשת יהדות מרוקו

בני מלכים

הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

תולדות הספר העברי במרוקו משנת רע"ז עד שנת תשמ"ט

חסדי ה׳ עולם אשירה, וברכת הודיה לצור אשר אין בלתו, חסדים טובים לאין סוף עשה עמדי, ומידי מחבלים הזדונים אשר זממו לתוקפני, הצילני, ומנפילה לבור סמכני והחיה את רוחי, ברוך רופא חולים, לו התהילה והשבח, גמלני מאז טובות ועזרני להתחיל ולסיים חיבור בני מלכים על תולדות הדפוס העברי במרוקו.

רחש לבי דבר טוב לגשת למלאכת קודש ולרשום כסדרן את דברי הדפוס העברי שיצאו לאור במרוקו מהמאה השלישית ועד ימנו.

מאות בשנים בארץ המערב, האור ערב, ובירכתי הבתים היתה, היצירה, החכמה, החמדה גנוזה. הדפוס העברי, אמנם ראה אור במרוקו בשנת רע״ז, אך נעלם שנים מעטות לאחר מכן, גם אחרו פעמיו לחזור עד שנת תרנ״א.

הדפוס העברי במרוקו במאה שנים האחרונות, פעל והפעיל וביטא רעיונות יפים ונשגבים והוציא לאור ספרים על השו״ת, חידושי תנ״ך וש״ס, דרשות, שבחי א״י, שירה ופיוט ועוד. והנה ראינו תולדות הספר העברי במרוקו הוזנחו בביליוגרפיה העברית.

צורך השעה לכתוב תולדות הדפוס העברי במרוקו. דברי ימי יהדות מרוקו, בתקופה החדשה, חסרים הם כל עוד אין סקירה כללית של דברי הדפוס שיצאו לאור שם, מגמת החיבור היא הצלת חלק מתרבות קהילת מרוקו מעולם הנשיה.

מלאכת איתור החומר היתה משימה קשה וכמעט בלתי אפשרית כי חמישים אחוז מדברי דפוס במרוקו הם דפים בודדים – עלים – וטבעי הוא שחומר מסוג זה לא נשמר ובזמן מועט הולך לאיבוד, ובסייעתא דשמיא נעזרנו ורשמנו למעלה מ 1000 דברי דפוס.

כמות הגדולה של העלים שנדפסו במרוקו מוכיחה שספרות זו היא עממית, והיא ספרות ״שימושית״ יותר מאשר ״עיונית״ זאת ועוד העלים והכרוזים המכילים פרטים רבים וחשובים על החכמים והצדיקים הנערצים הם חומר יותר דוקומנטרי אני תפילה לה׳ שהרשימה תמלא תפקיד ותהווה מעין מדריך בידי כל אלה החפצים להבין מורשת יהודי מרוקו. אסיר תודה אני, לכל מי שיודיעני על דברי דפוס במרוקו שלא נכללו ברשימה זו. ויזכור אלקים לטובה מי שלא ידינני לכף חובה, על טעויות, כי שגגה היא.

טובי עין היקרים שסייעו בידי להכין ולהשלים מלאכת הקודש: אלפונסו סבח, יוסף אלמליח, אליהו בלחסן, סידניי פימיינטה, אלי שושן, ר׳ יצחק ריווח, ר׳ יעקב אמסללם, ר׳ חיים כהן, אהרן ממן, ליאון בן הראש, ר׳ אברהם טנגיר, ליאון מגירה יתברכו מן השמים אמן. אני אסיר תודה להרב זלמן יוסף שרפמן, למר זיק אימר, למר אשר אוחיון ראש המחלקה לקהילות ספרדיות, לועד העדה המערבית ירושלים, על מתן סיוע בהדפסת הספר יתברכו בכל מיני דמיטב, וכן למר אברהם הטל ועובדי הספריה במכון בן צבי, ולשלמה גולדברג וגב׳ עמליה בן נתן מהספריה הלאומית אשר אדיבותם הקלה עלי מלאכת הרישום.

ברכות לראש צדיק הוד והדר מו״ר ופארי, שמו נודע בשערים שערי תורה ויראה, אבא מארי כבוד הרב מאיר מרדכי הי״ו, זיויה לא יעדי מינן אמן.

אסיים בברכה לאשת חיל, עקרת הבית מרת זרי הי״ו, אשר סייעה בידי רבות במלאכת קודש זו תהי משכורתה שלימה אמן ונזכה לראות ילדינו הי״ו גדלים על ברכי התורה הקדושה, ונרווה נחת מהם עמ״ו.

עיני לשמיא נטלית, אנא ה׳, שלח נא לבן ישי רעיא מהימנא, ייתי ונחמיניה אכי״ר, ישראל ישכון לבטח אל הנחלה ואל המנוחה השלימה, על ארצינו ועל נחלת אבותינו, ויבנה לנו בית העוז והתפארת, והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.

עיון בסיפור סמידה ורמידה

לפנינו נוסח של סיפור סינדרלה (=לכלוכית, אארנה־תומפסון 510 יהודי־מרוקני, אשר לפי עדות המספרת, נהגה אמה לספרו לבני־המשפחה לפני לכתם לישון, כדי לחנך את הילדים לאהבת אם, לזהירות מפני נשים זרות, המנסות להתערב בחיי בני־הבית, ולהעדפת בני־המשפחה על פני חברים וחברות.

רוב הנוסחים היהודיים של הטיפוס הסיפורי ״סינדרלה״, בדומה לסיפורנו, משתלבים עם האויקוטיפ היהודי הריגת האם — אארנה־תומפסון 510 ד׳ (אסע״י) — המאופיין במוטיב רצח האם בעקבות הסתה מצד שכנה מרשעת.

כדרך המעשייה, עוסק סיפורנו ביצרים עזים המתנגשים זה בזה, והואיל ורגשות אינם מקבלים ביטוי בסיפור העממי אלא על דרך הפעולה, מתרחשים בסיפור מעשים נוראים, המעידים על עוצמת הרגשות, שגרמו ליצירת ז'אנר זה: הבת גורמת למות אמה, האחות המתחזה נשחטת ונחתכת אברים אברים, האם אוכלת את בשר בתה ועוד.

לדעתו של בטלהיים, פסיכולוג ו״מטהר״ המעשייה העממית לילדים, מתחת לתוכן הגלוי של סיפור ״סינדרלה״ מסתתרת ערבוביה של חומר סבוך ובמידה רבה גם בלתי־מודע. למשל, לילד הסבור כי יחסם של הוריו ואחיו כלפיו הוא נורא, וכי סבלו קשה מנשוא, מתברר כי הנה גורלה של גיבורת הסיפור נורא הרבה יותר. הסיפור מבהיר לו אפוא מה שפר חלקו, ועד כמה יכלו הדברים להיות גרועים יותר. אך הייסוף הטוב״ של המעשייה מפיג כל חררה בדבר האפשרות השנייה.

בטלהיים סובר כי מתחת למישור המודע המסביר את צרותיה של סינדרלה ברשעותן של האם והאחיות החורגות, מצוי מישור הבלתי־מודע, המוסווה בגירסות הנפוצות כיום של הסיפור. לפיו מצבה האומלל של הגיבורה נובע ממשאלתה האדיפאלית, וכי הדגשת תמימותה, שאין דומה לה, היא הסוואה של אשמתה האדיפאלית.(תסביך אדיפוס)

לדעתו, בסוף התקופה האדיפאלית מצטרפים רגשי האשם של הילד על רצונו להיות מלוכלך ובלתי־מסודר לרגשי האשם האדיפאליים על רצונו לרשת את מקומו של ההורה בן־מינו בלב ההורה האחר. המשאלה להיות אהובו, ואולי אף שותפו המיני, של ההורה בן המין השני נראית תחילה טבעית ו״תמימה״, אך בתום תקופה זו היא מורחקת כמשאלה רעה. אולם, אף כי הילד מדחיק את המשאלה עצמה, אין הוא מרחיק את רגשי האשם הקשורים בה, וכך הוא חש מלוכלך וחסר־ערך.

ואולם בעלילת סיפורנו זוכה המשאלה להגשמה ממשית ברורה: הבת הורגת את אמה׳, ולכן נתפש העונש כמוצדק: היא מושפלת, נדחית בשנאה ומבודדת בחדר האפייה, שבו היא מזוהמת כולה בפיח.

בנוסחים האירופיים של הסיפור נכלאת הנערה באח, שהיא, לדעת בטלהיים, סמל האם. הסמיכות הקרובה לאח, עד כדי ישיבה באפר(או בפיח), מסמלת אפוא ניסיון להיאחז באם, או לשוב אליה ולדברים שהיא מייצגת. כך מבכה הגיבורה לא רק את אבדן האם האמיתית כי אם גם את אבדן חלומותיה על יחסים עם האב־האהוב. כאשר הבת — לפי גירסת בטלהיים — מתגברת על אכזבותיה האדיפאליות הקשות, כאשר אין היא עוד ילדה כי אם עלמה צעירה בשלה לנישואין, יכולה היא לחזור בסוף הסיפור ולזכות בחיי הצלחה.

אולם ניתן לקשור את הישיבה באח, או בחדר האפייה (ומכאן גם שם הגיבורה בנוסחים האירופאיים) גם לאש ולסמליותה: האש אינה שורפת כלבד (כפי שהישיבה באח או בחדר האפייה אינה מתקשרת לזוהמה בלבד), אלא גם מצרפת, מזככת ומטהרת. הבתולות הווסטאליות במיתולוגיה היוונית, למשל, היו שומרות אש־התמיד והצטיינו בטהרה מושלמת. רק לאחר שמילאו היטב את תפקידן זכו להינשא בנישואי־יוקרה (כפי שנישאה סינדרלה) ומכאן שהחמימות, הטוהר ותפקיד השמירה על האש מתקשרים יחד במשמעות קדומה.