תולדות היהודים בארצות האסלאם-מרכז זלמן שזר-הנהגת הקהילה

הנהגת הקהילה

למוסד ההנהגה המרכזי של הקהילה — ראש הקהל — היו תארים שונים באפריקה הצפונית, כגון ״נגיד״ במארוקו, ״מוקדם״ באלג׳יריה, ״קאיד״ בתוניסיה ובלוב ״צ׳לבי״ במצריים, וגם ״שייך״, בעיקר באזורים הכפריים. אך תפקידו אחד הוא: הוא גבה את מסי הקהל, מינה(או אישר) למישרתם את הרבנים, הדיינים ובעלי תפקידים אחרים, הטיל עונשים וקנסות על הציבור לרבות עונשי גוף, מאסר, או אפילו גירוש מן העיר. בקהילות הגדולות הוא עמד בראש הנהגת הקהילה — ״יחידי הקהל״, ״שבעת טובי העיר״, או ה״מעמד״, כפי שנקרא מוסד זה בפי המגורשים עד שלהי המאה ה־17.

בדרך־כלל זכה ראש הקהל במרכזים הגדולים בסמכותו מכוח שירותיו הכלכליים והמדיניים בחצר השליט, או כיועץ לקאיד המקומי. הסולטאן או הבאי הם שהעניקו את מלוא הסמכויות לנגידים ולקאידים:

ר׳ יהושע כהן טנוג׳י היה מנהיג הקהל בתוניס במחצית השניה של המאה ה־18. השפעתו אצל השלטונות היתה כה חזקה עד כי ״כל מיני שירות כללות הקהל (כל ענייני הקהילה) נחתכים על פיו ואיש לא ימרה את פיו, כי כן ניתן לו מנת המלך לרדות בעם כפי מה שיראה בעיניו״(ר׳ עוזיאל אלחאייך, משכנות הרועים, ליוורנו, תר״ך, אות ב, יא, דף מז, עמי ד).

ראשי הקהל זכו למעמדם גם בזכות טובות־הנאה שהעניק להם השלטון, כגון חלק מן ההכנסות שקיבלו עקב שירותיהם ועבודותיהם כמוכסים, סוחרי המלך וכיוצא באלה. הם שוחררו לפעמים מן ההגבלות שהוטלו על יתר היהודים בתחום המסים, הלבוש או המגורים. בחצר הבאי בלוב ישב הקאיד במועצת הנכבדים של המדינה. כמה מנגידים ו״שרים וטפסרים״ אלה נהגו גינוני מלכות, במיוחד בקרב עדתם. החיד״א — חיים־יוסף־דוד אזולאי, רב ומקובל חשוב ושליח מארץ־ישראל— הותיר לנו תיאור מאלף של חיי הקהילה היהודית בתוניס מסוף המאה ה־18. הוא מתפעל מן ההדר של בית הקאיד ר׳ יהושע כהן טנוג׳י, ומקירות ביתו הבנויים שייש. בית הקאיד הוא גם בית ועד לחכמים.

תופעה המיוחדת למארוקו לבדה היא, שסמכות הנגידים הוגבלה בד״כ לתחומי עירם בלבד, בעוד שביתר ארצות המגרב זכה ראש הקהל בערים המרכזיות להכרה בכמה מסמכויותיו גם בערי־השדה. הוא הדין גם לגבי הנגיד שישב בבירת הארץ כגון מכנאס במאה ה־18 והיה מקורב למלכות: הזכות היתרה, כמעט היחידה, שהיתה לו, היא לשמש שתדלן בפני הסולטאן, כדי להעביר רוע גזירה או להפחית ממכסות המס שהוטלו על היהודים בערי־השדה. כך, כאשר התעמרו אסמאעיל ובנו בקהילת פאס בשנים הראשונות למאה ה־18, מוצאים דבריה בנגיד אברהם מאימראן מליץ יושר בעדם. הוא אף הלווה להם ממון כדי שיוכלו לעמוד בהיטל הכבד שהוטל עליהם לשלם.    

ליד ראש הקהל פעלה הנהגה, שהרכבה היה משתנה ושממנה נבחרו פקידי הקהל ובראשם הגיזבר (או הרספטור, כפי שנקרא בפי חלק מקהילות המגורשים), שמאי המס, האחראים על הקדשי הקהילה או על מוסדות החינוך וחברות הצדקה וגמילות חסדים. בראש ההנהגה הרוחנית של הקהילה עמד הרב הדיין. אומנם את מינויו הפורמאלי קיבל בדרך־כלל מוועד הקהילה, אך את מעמדו קנה בזכות ידיעותיו המופלגות בתורה ובפסיקת הלכה. הוא עמד בראש בית־הדין, מוסד שהיה קיים בקהילות הגדולות, ושהיה מורכב בדרך־כלל משלושה דיינים (במאה ה־18 היה קיים בפאס בית־דין של חמישה). בקהילות הבינוניות היה בדרך־כלל רק דיין יחיד. לדיינים נודעה השפעה רבה לא רק בתחום השיפוטי(הדיינים ניהלו בתקופה זו מאבק חסר פשרות נגד הפונים לבתי־דין מוסלמיים — ערכאות של גויים) על כל ענפיו — האישי והפלילי — אלא גם בפעילותם הרוחנית והחברתית: חקיקת תקנות ופיקוח על הגשמתן בענייני אורחות חיים, מוסר בני העדה, תשלום מסים ועוד.

בדרך־כלל, לא קיבלו הרבנים שכר קבוע על שירותם: משום שהיו סוחרים או בעלי־מלאכה, כגון ר׳ יהודה בן עטאר, גדול דייני פאס בראשית המאה ה־18, שהתפרנס מיגיע־כפיו כצורף: וחלקם באה להם פרנסתם מתרומות שקיבלו בבתי־הכנסת, בבתי־מטבחיים או בסעודות של מצווה.

בקרב ההנהגה הרוחנית היתה מקובלת זכות ה״שררה״, שקיבלה גושפנקה מישפטית־דתית, ושעל־פיה ירשו בנים את זכות אבותיהם לשרת בקודש כרבנים, דיינים, שוחטים וכד׳, ואומנם היו משפחות ששמרו על זכות ה״שררה״ במשך מאות בשנים. אך יש להוסיף, שההנהגה הקפידה בדרך־כלל שהיורשים יהיו ראויים ליטול זכות זו.

מתוך המקורות עולה, שבדרך־כלל שררו הבנה ושיתוף בין ראשי הקהל ובין החכמים. הקהילה הכירה בצורך שיהיה לה רועה ש״יצא לפניהם לפקח בענייני ציבור ולהיות נדרש לכל חפציהם״, ובמיוחד בעניינים שבין הקהילה לבין השלטונות, וראשי הקהל הכירו בזכות החכמים להתוות את דרכם הרוחנית והחברתית של בני הקהילה. אך גם בסוגיה זו עולים הדים למתחים ששררו לפעמים בין שתי קבוצות אלה. באלג׳יריה, למשל, נהג המוקדם להתערב הרבה גם בעניינים מובהקים שבתחום אחריותם של החכמים.

בצד תקיפותם של כמה מנהיגים וחצרנים, שנוצלה לעתים לרעה כלפי בני הקהילה ושהוקעה בחריפות על ידי החכמים, נודעו אחרים בתכונותיהם הנעלות. הנגיד ר׳ שמואל הלוי בן יולי שחי במכנאם במאה ה־18 נודע בצניעותו ובתמיכתו בבני עניים ובבני תורה. הוא היה נוהג לחלק בעצמו כסף ומצרכים שבוע שבוע לנזקקים. היו חצרנים, כגון משה בן עטר ושמואל סונבאל הגע, שנודעו מצד אחד בתקיפות יתרה ובשרירות לב, הרי מצד אחר תמכו בתלמידי חכמים או השתמשו במעמדם בחצר כדי לפטור קהילות שהיו שרויות במצוקה מתשלום מס לשלטון.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728  
רשימת הנושאים באתר