ארכיון יומי: 15 בפברואר 2018


ספר שמות – פרשת "תרומה". מאת: הרב משה שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

ספר שמות – פרשת "תרומה".

מאת: הרב משה שמיר.

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

    "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

  • "השותפות" – בין הקב"ה לעם ישראל.

עד פרשת "תרומה", עם ישראל התרגל לקבל מתנות חינם מהקב"ה: יציאת מצרים שהייתה מלווה בנסים ונפלאות מעל הטבע, וכן קריעת ים סוף והצללת המצרים במצולות ים סוף, כעונש על שהטביעו והצלילו את ילדי ישראל ביאור.

כמו כן, מעמד הר סיני בו זכו/זכינו לשמוע דברי אלוקים חיים, ובפרט שתי הדברות הראשונות שנאמרו ישירות ע"י הקב"ה, דברים הממשיכים להדהד בנשמתו של כל יהודי באשר הוא, דבר המסביר לדעת חז"ל את עמידתנו האמונית והאיתנה מזה למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנים, "עין לא ראתה, אלוקים זולתך" (ישעיה סד, ג).

כמו כן, המנה היומית והנסית בדמותו של המן רב הטעמים ורב הפעמים, היורד במשך 40 שנה משמי מרום, היישר אל פתחי אוהליהם. את צימאונם הרוו ממימי בארה של מרים אשר ליווה אותם במדבר, דוגמת צינור המוביל הארצי.

ניתן לדמות את מצבם עד כה, לילדים הנסמכים על שלחן אביהם, המקבלים ממנו את כל צורכם בשפע, ואף מעבר לכך.

מעכשיו, עם הציווי האלוקי להקים את המשכן, עם ישראל הופך להיות מעין שותף לקב"ה,

בכך שהצטווה לתרום מממונו מכל לבו: "זהב וכסף ונחושת…", 

כדי להקים את המשכן, בו הקב"ה משרה את שכינתו, ודרכו מתחבר ומתקשר עם בני ישראל.

רבנו "אור החיים" הק' שואל: "צריך לדעת, למה קראו מקדש (שמות כה ח), ותכף חזר בו וקראו משכן, דכתיב 'את תבנית המשכן' (שמות כה, ט).

תשובת רבנו: "ונראה כי אמרו 'ועשו לי מקדש', היא מצות עשה כוללת כל הזמנים. בין במדבר, בין בכניסתן לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות… ולזה לא אמר 'ועשו לי משכן'. שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו. ואחר שציווה דרך כלל, אמר פרט הנעשה במדבר שאינו מקום לבנות בו בניין אבנים, שיעשה משכן כסדר האמור.

ותמצא שכתב רמב"ם בפרק א" הלכה א' מהלכות בית הבחירה: מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב 'ועשו לי מקדש'".

בהמשך אומר רבנו אוה"ח הק': "ושכנתי בתוכם – ולא אמר בתוכו. לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו – יהיה בתוך בני ישראל". כלומר, התעוררות בני ישראל להקמת המשכן, יוצרת למעשה את הקדושה שבמשכן.

רבנו ממשיך ואומר: "שיקיפו המשכן בד' דגלים. ואולי, כי דברים אלו הם תשובה, למה שחשקו ישראל, בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא, מוקף בדגלי המלאכים, והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם. ולזה באה התשובה מבוחן ליבות ואמר 'ועשו לי  מקדש, ושכנתי כמו כן בתוכם".

כלומר, השראת השכינה בעם ישראל, הייתה כתבנית העולמות העליונים, וע"י בנייתו – תשרה השכינה בעמ"י.

הסבר דברי רבנו אוה"ח הק':

רבנו אוה"ח הק' מסביר מדוע בהתחלה קראו "מקדש" ככתוב: "ועשו לי מקדש", ואחר כך קראו "משכן" ככתוב בהמשך: "את תבנית המשכן". התשובה לכך היא שקיימת חובה לדורות להקים את בית המקדש, ואילו בהיותם במדבר באופן זמני, הצטוו להקים את המשכן אותו ניתן לפרק ולהרכיב בהתאם לחניותיהם במדבר, על פי ציווי ה' יתברך.

רבנו אוה"ח הק' מדגיש שהשראת השכינה בעם ישראל היא תוצאה של "מה שחשקו ישראל בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מוקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן ליבות שאמר: ועשו לי מקדש, ושכנתי – כמו כן – בתוכם" (שמות כה, ח).

מדברי קודשו עולה, שברגע שעם ישראל חשק בכל מאודו להידמות למלאכים המקיפים את הקב"ה במעמד הר סיני, מיד הקב"ה נענה לבקשתם, והשרה עליהם ועלינו את שכינתו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", דבר המשתלב יפה בביטוי "בתוכם" – בתוך בני ישראל, ולא נאמר "בתוכו" בלשון יחיד, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית. וכדברי קודשו: "ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו, יהיה בתוך בני ישראל". כן יחדש ימינו כקדם.

"ושכנתי – בתוכם".

איך נוכל לגרום לשכינה – לשכון בתוכנו.

שלוש פעמים ביום, אנו מבקשים מהקב"ה בתפילת העמידה: "והשב העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ולצערנו עדיין לא נענינו.

הציווי "ועשו לי מקדש", קשור בבית מקודש בו יש לנהוג בקדושה יתירה ע"י הבאים בשעריו, ובראשם הכהנים. פרשיות רבות מספר שמות וספר ויקרא, עוסקות בבניין המקדש וקדושתו, דיני קרבנות, תפקידי הכהנים והלווים וכו'.   

כדי להשיב את השכנת השכינה בקרבנו, עלינו ליצור מקום נקי וסטרילי להשכנת הקדושה, בבחינת הכתוב: "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת איביך לפניךוהיה מחנך קדוש" (דברים כג, טו).

נכון הדבר שהקב"ה שוכן בתוך עם ישראל גם כשהם לא כל כך טהורים ככתוב: "השכן בתוך טמאתם", אבל בכדי שנזכה "להשיב את העבודה לדביר ביתך", וכן  כדי להיוושע מאויבינו הרבים המקיפים אותנו בבחינת "להצילך ולתת איביך לפניך", מן הראוי שנקיים את סוף הפסוק: "והיה מחנך קדוש".

יוצא מזה שעלינו להתקדש בעבודת ה', כפי שגם קראנו בפרשת משפטים: "ואנשי קודש תהיון לי" (שמות כב, ל). על כך אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: לקב"ה אין חפץ במלאכים בארץ, אלא רצונו שנהיה "אנשי קודש". כלומר, ההתעסקות בדברים הגשמיים כמו אכילה וכו', תהיה מלווה בשמירה על ההלכה, ולכן נאמר בהמשך הפסוק: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אתו".

בנוסף, יש לשמור על קדושת המחשבה, דיבור ומעשה שהכול יהיה לכבודו יתברך.

המדרש אומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה. אמר רבי יהודה בן פזי: כל מי שגודר עצמו מן הערווה, נקרא קדוש…" (ויק"ר כג. כד, ו).

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות.

הרמב"ן טבע את הביטוי "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה. בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי "קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלוקיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל ולשונו בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס…. ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין – במיעוטו…".

רבנו אוה"ח הק' אומר שאם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצוות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצוות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצוות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו – נקרא קדוש". רבנו טוען, שגם את מצווה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפסוק "אל כל עדת בני ישראל" כל אחד יכול.

מוסר השכל: כדי להשכין את השכינה גם בבית, עלינו להשרות בו אוירה של קדושה ע"י לימוד תורה, ספריה תורנית שתהווה חלון הראווה של הבית, תמונות יודאיקה  שיקשטו את הקירות, ובהן תמונות של צדיקים בבחינת "והיו עיניךרואות את מוריך" (ישעיה ל, כ), וכן ציורים של בית המקדש, בבחינת "יבנה המקדש" מתוך השיר "צור משלו אכלנו".

הרמב"ן אומר בהקדמה לספר שמות, שהגאולה האמתית תיחשב רק עם השראת השכינה. וכדברי קדשו: "הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אע"פ שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים". כלומר, גם כיום כשירושלים בנויה לתפארת, וזקנים וזקנות, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה כדברי הנביא זכריה, הגאולה תיקרא רק כשבית המקדש יכון על מכונו. שנזכה לתרום ולהירתם להקמת בית ה'

               "אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

ב ."השותפות" – בין האדם למשכן שבתוכו.

רבנו האלשיך הק' אומר: "הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת השכינה היא באדם, ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם". לכן נאמר "ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס). הוא גם מסביר את הכתוב: "זה אלי ואנווהו" – שאהיה לו לקב"ה, נאווה שידור בי". כלומר, הקב"ה שוכן בכל אחד מאתנו.

כלומר, בדומה להקמת המשכן עליו נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", קיים גם המשכן הפרטי של כל אחד מאתנו בבחינת "ויטוש משכן שלו {שילה} – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש שבמרוקו. {חיבר ספרים רבים: משכיל לדוד, מורה צדק, שו"ת וחידושי רבי צבאח ובית דינו". נפטר בליל כיפור תרי"ח {1858}, מסביר את הפסוק כך: לפני הקמת המקדש, האבות שימשו כמרכבה לשכינה, ולכן נאמר 'יהי ה' אלוקינו עמנו' – דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' – שהיה שרוי בתוכם… ככתוב: "ונתתי משכני בתוככם' – תוכו לא נאמר, אלא בתוככם – בתוכו של כל אחד ואחד. ובזה אני מפרש גם הפסוק 'ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" – הרצון בזה בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר 'אוהל שיכן באדם'. ולפי זה יובן מדוע אומרים 'יהי ה' אלוקינו עמנו – דהיינו שכינת א-ל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם… לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו'. והואיל ואבותינו זכו בה, גם בניהם יזכו בה".

ג. "השותפות" –

בין איש לאשתו – "זכו שכינה בניהם" (סוטה יז, ע"א).

בנוסף, קיימת "השותפות" שבין איש לאשתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"… בין בני הזוג, כדברי הגמרא: "זכו – שכינה ביניהם". (סוטה יז, ע"א). כלומר, שם י-ה של האותיות המשותפות {איש אשה}, מתייחד איתם ומייחדם, בניגוד לאותיות המשותפות אש, המסמלות כעס ותאוה, בניגוד לאהבה.

 גם בין בני זוג כמו במשכן, כל אחד נדרש לתרום מעצמו למען השראת השכינה בבית. בדרך כלל, רבים "מעדיפים" לעזור בחוץ, ופחות בביתם. לכן, הקב"ה אמר למשה רבנו אחרי מעמד הר סיני: "לך אמור להם שובו לאוהלכם" (דברים ה, כב). את התורה תתחילו ליישם ולקיים –  ראשית לכל – בבתיכם/אוהלכם עם האישה והילדים.

מספרים על אדם אחד שבזמנו הפנוי, נהג להתנדב בעמותה העוזרת לנצרכים. יום אחד אשתו עשתה קניה מרוכזת בסופר. "איך אסחב את כל הדברים הביתה, כאשר בנוסף, יש לי תינוק בעגלה?" אמרה לעצמה. היא התקשרה לבעלה לבוא לעזרה, אבל הוא אמר לה שהוא בתפקיד, ולא יכול לעזוב את המשמרת.
הישועה באה לה בדמותה של מודעה קטנה בה היה כתוב: "אתה זקוק לעזרה, פנה אלינו, ונשתדל לעזור". מיד צלצלה למוקד, והנה תוך עשר דקות התייצבה לידה מכונית הנושאת את שם העמותה: "איש את רעהו – יעזרו".

מי היה הנהג המתנדב? לא אחר מאשר בעלה העוזר לכל העולם, ורק לא לביתו.

ד. "השותפות" –  בין חב"ד לכלל ישראל.

לאדמו"ר רבי מנחם מנדל מלובביץ ע"ה, פנה עשיר אחד וביקש ממנו להקים רשת של עסקים שיהיו צמודים לסניפי חב"ד בעולם, כך שהרווחים מהעסקים יכסו את פעילות בתי חב"ד, והשליחים בכל אתר ואתר, לא יצטרכו לאסוף תרומות, אלא יתמקדו בהפצת קיום מצוות כמו תפילין וכו'.

הרבי סירב לבקשה, בטענה שחשוב מאוד שכל יהודי יהיה שותף בפעילות חב"ד, בדומה להקמת המשכן בו השתתף כל עם ישראל. כמו כן, חשיבות קיום מצוות צדקה ששכרה עצום ככתוב: "וצדקה תציל ממוות" (משלי יא, ד).

רבנו הרמב"ן.  מתאר את הקשר בין מעמד הר סיני למשכן: "וסוד המשכן שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שוכן עליו בנסתר, ככתוב "וישכון כבוד ה' על הר סיני" (מש' כד' טז'). כך במשכן: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ' לד'). כלומר, השראת השכינה בעם ישראל היא פועל יוצא של קבלת התורה.

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

        רש"י: "והוא לשון – רצון טוב" (שמות כה, ב).

רצון = צנור. ברגע שקיים רצון טוב – צנור השפע יזרום מהקב"ה.

 רבנו רש"י אומר על הפסוק הנ"ל: "והוא לשון רצון טוב". בכך הוא רומז למסר חשוב לכל אחד מאתנו:

השראת השכינה בנו, תלויה אך ורק בנו – במידת רצוננו וליבנו להתקרב להקב"ה. כנ"ל בכל תחומי החיים, ככל שיש "רצון טוב", נפתרות בעיות ביחסי עבודה, שכנות טובה, וכל שכן בין איש לנאוות ביתו, בין רב לתלמידו, ורב לקהילתו.

רבנו אוה"ח הק': בזכות מתן תרומות להקמת המשכן ע"י כלל ישראל כולל נשים, ילדים ועניים, זוכים להשראת השכינה, וכדברי קודשו: "ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וכו', ישיגו שתשרה עליהם השכינה" (שמות, כה, ג).

בעצם, ניתן להגיע לכל דרגה רוחנית כולל הנבואה כדברי קודשו: "ולזה תמצא שאמרו ז"ל על ישראל, שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לכך". (בראשית כח יד).

רצון = צנור: אותן האותיות בשתי המלים, דבר הרומז לכך שכאשר ישנו רצון טוב,

הקב"ה משרה עלינו שפע רב דרך צינור מלא וגדוש ברוחניות ובגשמיות.

"ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב).

ויקחו – לי – תרומה".

ממד ההתקדשות במתן צדקה"לקיחת הלב" (רבנו "אור החיים" הק').

שם הפרשה "תרומה", רומז להמרה ורוממות החומר אותו תרמו בני ישראל להקמת המשכן, בו שוכנת השכינה, ודרכו נוצר החיבור בין שמים לארץ, ובין עם ישראל לאביהם שבשמים.

 כשם שממירים שקלים לדולרים, כך ניתן להמיר חלקים לא מבוטלים מכספנו וממוננו למעשי צדקה עליה נאמר: "מתן אדם – ירחיב לב" (משלי יח, טז). על כך נאמר במדרש רבה: "כל זמן שאדם עושה מממונו צדקה – הקב"ה פותח לו את ידו הרחבה, ומרחיב לו בעת צרה, ומעכב לו את הפורענות".

רבנו בעל הטורים אומר: המילה "תרומה" = "מ + תורה. שהתורה שניתנה למ' יום, היא לאוכלי תרומה…".

רבנו אוה"ח הק' שואל בתחילת הפרשה: למה כתוב "ויקחו" עם ו' החיבור, הרי מדובר בתחילת הפרשה? תשובתו הגאונית: ו' החיבור באה לרמוז שיש לקיחה קודמת, והיא לקיחת הלב. אתה נותן צדקה, תן מתוך שמחה ואהבה, והודה לה' שאתה בין הנותנים, ולא בין המקבלים, ובכלל, הרי אתה זוכה לתת מקופתו של הקב"ה.

רבנו אוה"ח הק' מדגיש שהתרומה חייבת להיות מהלב, אחרת לא תיקרא תרומה, ולכן הוא מבדיל בין המילה "תרומה" שאינה רצויה לפני ה', למלה "תרומתי" הרצויה ע"י הקב"ה, וכדברי קודשו: "אינה חשובה להיקרא תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם"… ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מהלב, ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב".

רבי שמעון בר יוחאי שואל בזוהר הקדוש בתחילת הפרשה: מדוע יש לנדב דברים  יקרים לה'?

 התשובה לכך היא: "ויקחו לי". כל מי שרוצה לעסוק במצווה ובעבודת הקב"ה, לא יעסוק בהן בחינם, אלא צריך האדם לעסוק בהן {ולבזבז מממונו} כראוי לפי כוחו, ורק ע"י כך זוכה להמשיך עליו רוח  קדושה. אחרת, שולטת בו רוח הסיטרא האחרא. יוצא שבקיום מצוות, אל לנו לחסוך בממוננו, והעיקר שיהיה מכל הלב. לכן יש לשלם כדבעי, עבור מצוות כמו מזוזות ותפילין מהודרות. ישנם הורים המשקיעים הון עתק ב"בר, {ופחות ב} מצוה". באולם מפואר, ופחות בתפילין וטלית לחתן הבר מצוה. יש המשקיעים מיליונים ברכישת דירה, אבל אינם דואגים למזוזות מהודרות.

רש"י: "ויקחו לי תרומה – לשמי". תרומה = תמורה.

"ויקחו" – לשון "לקיחה". שגם נותן התרומה ירגיש שגם הוא לוקח מצוה, ולא רק כנותן תרומה/צדקה.

רבנו יעקב אביחצירא: בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת תרומה אומר שהפסוק רומז לתפילה בכוונה המתקבלת ברצון ע"י הקב"ה. וכך דברי קודשו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – היא התפילה הנקראת דברים העומדים ברומו של עולם, והזהירם דעיקר התפילה בלב. וזהו "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – מכוון לבו בשעת התפלה, – ממנו "תקחו את תרומתי".  עד כמה צריכים לכוון בתפילה, ע"י פתיחת צוהר לכל תיבה ככתוב: "צהר תעשה לתיבה", כמונה מרגליות. 

הביטויים תרומה = תמורה, הם אותן האותיות. כלומר, במעשה התרומה יש מעין המרה של גשמיות ברוחניות, והאדם זוכה להתרוממות רוח. לכן כאשר נותנים תרומה מכל הלב, זוכים לעשות יחוד קודשא בריך הוא בשם י – ה – ו – ה כדברי רבנו האלשיך הק'.

 האות י – כנגד קצת כסף שנותן לעני.       האות ה' – כנגד 5 אצבעות של הנותן.

האות ו – כנגד זרועו המושטת של העני.     האות ה – כנגד 5 האצבעות של העני המקבל.

זו גם כוונת רש"י לדעת "החוות יאיר". כאשר האדם נותן צדקה לעני, הוא מקיים "לי – לשמי" כדברי רש"י, ואילו כאשר העני ניגש אליו, הוא לא מקיים לשמי – שם ה' כסדרו, היות והושטת זרועו מקבילה לאות ו שהיא האות ה- 3, במקום האות י, ואז לא זוכה לקיים את שם הוי-ה כסדרו.

חשיבות מצות הצדקה: "ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצוות, שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלשית השקל בשנה, לעבודת בית אלוקינו' (נחמיה י, לג). אין מצוה כתיב, אלא מצוות" (בבא בתרא ט, ע"א).

"וזאת התרומה אשר תקחו אתם –

 זהב וכסף ונחושת וכו'" (שמות כה ג – ז).

שלוש דרגות במתן צדקה (החיד"א).

מתי אנחנו נותנים צדקה?

א. זהב.  ב. כסף.  ג. נחושת

המילוי של המילה: ז – ה – ב  =   זה הנותן בריא

המילוי של המילה: כ –ס – ף  =   כשיש סכנת פחד

המילוי של המילה: נ – ח – ו –ש – ת  = נתינת חולה שאומר תנו.

רמז לימים בהם אנו קוראים בתורה.

  • זהב. ב. כסף.  ג. נחושת,

ז – ה – ב:  ז = שבת {החל ביום השביעי}. ה – ב = ימי שני וחמישי.

כ – ס – ף:  כ = כיפור. ס = סוכות. ף = פורים.

נ – ח – ש – ת:  נ = נרות חנוכה. ח = חודשים כולל ר"ה. ש = שבועות. ת = תעניות.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם…

         אבני שוהם ואבני מלאים…" (שמות כה, ג-ז).

"והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים…" (שמות לה, כז).

רש"י: אמר רבי נתן… ולפי שנתעצלו – נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמות לה, כז).

שערי זריזות בעבודת ה' –

        "הוי עז כנמר וקל כנשר…" (פרקי אבות}.

 רבנו אוה"ח הק' שואל לגבי סדר המינים הנ"ל אותם הצטווה עמ"י להביא להקמת המשכן. וכדברי קדשו: "צריך לדעת למה כתב אבני שהם ואבני מילואים בסדר, אחר כל הי"א מינים. ומן הראוי היה לסדרם קודם זהב וכסף, כי הם מעולים מהם? כלומר, את אבני שהם ואבני מילואים שהם אבנים יקרות, היה צריך לציין בראש הרשימה, ולא בסוף.

 רבנו אוה"ח הק' משיב שהאבנים הנ"ל, נתרמו ע"י הנשיאים ככתוב: "והנשאם {בלי י'}, הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן" (שמות לח, כז).

את האבנים היקרות הנ"ל, הביאו הנשיאים בסוף איסוף התרומות לאחר שכבר עם ישראל הביא במהירות ובזריזות את כל החומרים להקמת המשכן, פרט לאותן אבנים יקרות, והקב"ה הקפיד עליהם על כך שלא הזדרזו כמו שאר בני ישראל. וכדברי קדשו: "ותמצא שאמרו ז"ל, שהקפיד ה' על זה וחיסר אות אחת מהם = והנשאם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה". בדברי קדשו, רבנו מסתמך על דברי המדרש (במד"ר יב טז) האומר: הנשיאים אמרו שהציבור יתנדב, ומה שיחסר, הם ישלימו, ועל כך ה' כעס עליהם, וחיסר את האות י משמם – "והנשאם".

בחנוכת המזבח לעומת זאת, הם למדו את הלקח, והביאו ראשונים.

בתשובתו השניה אומר רבנו אוה"ח הק': "ומעתה, בדין הוא לסדר באחרונה אבני שהם ואבני מילואים אחר כל י"א דברים, לצד שכל י"א הדברים – כולם הם צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה {לצורך האפוד כדברי רש"י}, והגם שבהי"א דברים יש גם כן בקצת מהם שהם לצרכי בגדי כהונה. אעפ"כ, אין לך מין ומין מהי"א שאין בו צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינן אלא לבגדים".

בתשובתו השלישית אומר רבנו אוה"ח הק' ע"פ דברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן בגמרא (יומא ע"ה ע"א): "העננים היו מביאים את אבני השהם ואבני המילואים. אם כן, משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה, ולא חסרון כיס. אשר על כן, סדר נדבתם אחר כל הנדבות, שמביאים מכיסם, וע"י טורח".

מדברי קדשו משמע: שיש חשיבות ביגיעה ובחיסרון כיס בקיום מצוות.

כאשר האדם לא משלם על המצוה, יונקת ממנה הסיטרא אחרא, ושולטת בה הקליפה כדברי הסבא דמשפטים הרה"ג רבי ברוך טולדנו ע"ה – רבה הראשי וראב"ד העיר מקנס במרוקו, בנושא קיום מצות ארבעת המינים ע"י השאלתם, במקום קנייתם בכסף מלא (בשם הזהר הק').

 רבנו בחיי בר אשר אומר: "ואע"פ שהייתה כוונתם לטובה, נחשב להם לחטא ולחיסרון לפי שהיו סומכים על הדבר הזה. כי אולי היו בני ישראל מביאים את האבנים, ולא תשלם כוונתם… ולא לנשיאים חלק במצוות המשכן… – ומכאן עונש לכל שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה, ואינו קודם" (שמות לה כז).

רבנו רש"י אומר: "אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים אותו…

ולפי שנתעצלו – נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמות לה, כז).

לאור דברי רש"י הנ"ל שהנשיאים התעצלו, וכן דברי רבנו בחיי בר אשר ורבנו אוה"ח הק' שנאמרו לעיל, נביא להלן איך היינו יכולים להפסיד חלילה, את פרסום "חובות הלבבות" של רבנו בחיי אבן פקודה.

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי מחבר "חובות הלבבות", כותב בהקדמה לספרו על ההתלבטויות שהיו לו לפני כתיבת ספרו, וכך דברי קדשו: "וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו בחיבור הספר הזה, ראיתי שאין איש כמוני ראוי לחבר חיבור כמוהו". מצד שני, הרב חשב לוותר על הרעיון משתי סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חיבורי… ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי… עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות".

במחשבה שלישית, הרב חזר בו היות והוא הגיע למסקנה שהסיבות האמתיות הן: "שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה, ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה…".  כלומר, יצר העצלנות והרצון לנוח מתוך שקט ושלוה.

הרב  מסכם: "אם היה כל מתעסק בעניין מענייני הטובה, או להורות הדרך הישרה הנכונה, שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ה, אשר בחרם השם לשליחותו ואמצם בעזרתו".

מוסר השכל: בכתיבת מאמרים וספרים תורניים, הדורשים עיון מעמיק במקורות רבים ומגוונים כפי שהם באו לידי ביטוי בדבריהם הקדושים של חכמי התורה לאורך הדורות, יש לאזור עוז וגבורה מתוך ענוה, קדושה וטהרה,

ולהפעיל שערי זריזות, בבחינת "הוי עז כנמר וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

"ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י).

"גופה של תורה יכול להתקיים אלא – בכללות כל ישראל" (רבנו אוה"ח הק').

בהכנת כלי המשכן נאמר למשה "ועשית". "ועשית שלחן, ועשית מנורה וכו' פרט לארון הקודש שם נאמר לו "ועשו ארון עצי שטים" בלשון רבים.

רבנו אוה"ח הק' עונה ג' תשובות:

תשובה א': "אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל. ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עיקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן, הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וגו'. ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם… ובכללות, כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה. לזה אמר 'ועשו' לשון רבים, ובשאר תיקוני הארון אמר לשון יחיד…".

תשובה ב': ה' אומר למשה שחכמי לב יעשו את הארון.

תשובה ג': בנוסף לארון שכבר הכין משה ככתוב "ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי", הקב"ה מצווה שיכינו עוד ארון כפי שנעשה ע"י בצלאל עם שאר הכלים.

השכינה שורה בתוך ארון הברית – המכוון כנגד כיסא הכבוד.

המדרש אומר שהקב"ה צמצם את שכינתו בתוך ארון הברית, וכל הנסים שנעשו לישראל, היו בזכות השכינה ששרתה בתוכו. לכן נאמר בספר יהושע (ג, יא): "הנה ארון הברית = אדון כל הארץ – עובר לפניכם בירדן". כלומר, "אדון כל הארץ" שהוא הקב"ה, שוכן ב'ארון הברית' (מדרש תנחומא, פרשת ויקהל ד"ה 'ויעש בצלאל'). 

לאור הדברים הנ"ל, אומרים חז"ל: הקב"ה דיבר עם משה רבנו מעל שני בדי הארון, ומבין שני הכרובים הממוקמים מעל ארון העדות שם שרתה השכינה ('מגלה עמוקות' פרשת תרומה, ד"ה במדרש משל לבת מלך). במסעות במדבר, כיסו את הארון ב"כליל תכלת", שזה כצבע השמים לטוהר, כדי להסתיר את האורות הרוחניים שיצאו מהשכינה (רמב"ן במדבר ד, ו).

כמו כן, נאמר בתורה: "ויהי בנסוע הארון…" (במדבר י, לה), ולא נאמר 'ויהי בנסוע נושאי הארון'. כלומר, הארון מסיע את עצמו. לגבי השאלה, הרי הלוויים נשאו את הארון? זה רק למראית עין כדברי רבי אליעזר מגרמיזא על הפס' הנ"ל.

משכן = מקדש.

 מקדש מעט = בית הכנסת.

כאשר מתפללים בביכנ"ס, ומחרישים משיחות חולין,

הקב"ה  מחריש את מידת הדין מעלינו,

ונלחם למעננו, בבחינת: "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמות יד, יד).

בית המקדש מהווה את החיבור הרוחני בין השמים לארץ, כפי שראינו בחלום "סולם יעקב" אבינו שם נאמר: "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו"… ואין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים" (בר' כח, יב – יז).

בימינו, בית הכנסת מהווה "מקדש מעט" כדברי הנביא יחזקאל: "ואהי להם למקדש מעט" (יא, טז), ועלינו לנהוג בו בקדושה, ואין לדבר בו שיחת חולין כדברי הזוהר: "וי לו שגרע מן האמונה, וי לו שאין לו חלק באלוקי ישראל".

רבנו אוה"ח הק' אומר: על הפסוק בפרשת "בשלח" על סף קריעת ים סוף: "ה' ילחם לכם – ואתם תחרשון" (שמות יד, יד),  "ואתם תחרשון – למידת הדין. פירוש: תרבו בתפילה להשמיע במרום קולכם – להחריש למידת הדין עליכם", כמו שפירש רבנו על פסוק יג קודם לכן: "התיצבו וראו את ישועת ה' – אולי שנתכוון לומר להם שיתיצבו בתפילה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה' כאמור בסמוך ויצעקו אל ה'".

מדברי קדשו עולה שהביטוי "תחרשון", הוא פועל יוצא – להחריש את מידת הדין שהיא שרו של מצרים שקיטרג על עם ישראל באומרו: אלו ואלו עובדי עבודה זרה. כלומר, יתכן שה' נלחם לכם, ואתם לא מודים לה' ע"י תפילה כפי שעשו משה במלחמה נגד עמלק, כאשר הרים ידיו בתפילה לה', ואהרון וחור תמכו בידיו.

רבנו "חתם סופר" הולך בדרכו של רבנו אוה"ח הק' ואומר בפירושו "תורת משה": "ואמר כמתמיה – ה' ילחם לכם ואתם 'תחרישון', בתמיהה. רצה לומר, וכי יצויין שה' יתברך ילחם עבורכם בפמליא של מעלה, 'ואתם תחרישון', שלא תרגישו זה בלבבכם?! אבל הכול לטובה ותהיו גאולים".

מוסר השכל: כאשר מתפללים בבית הכנסת, ומחרישים משיחות חולין, הקב"ה  מחריש את מידת הדין מעלינו, ונלחם למעננו בבחינת "ה' ילחם לכם" נגד האויבים הרבים הקמים עלינו חדשים לבקרים.

 יזכר לטוב מו"ר אבי ע"ה, שהקפיד מאוד לא לדבר שיחת חולין בביהכנ"ס.

 רבנו בעל ה"תוספות יום טוב" אומר שפרעות ת"ח ות"ט בהם נהרגו אלפי יהודים הי"ד, נבעו מכך שדברו דברי חול בביכנ"ס, ותיקן לומר "מי שברך" לאחר קריאת התורה בשבת לאלה הנזהרים שלא לדבר בביכנ"ס.

האדמו"ר מגור כתב בספרו "דעת תורה" (פר' בחקתי), שהתגלה לו הטעם מדוע השואה לא פקדה את קהילות ספרד. בגלל שנזהרו שלא לדבר דברים בטלים בביכנ"ס.

בעתיד הקרוב, נוכל לזכות בבניין בית המקדש כדברי כנסת ישראל לקב"ה: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב, יג), בכך שנזכה לקיים את דברי הפסוק הבא: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחננו". כלומר, עלינו בשלב ראשון לרצות "כי רצו…", ואחר כך לחונן את עפרה על ידי פעילות מעשית בכיוון זה כדברי ריה"ל בסוף ספרו בכוזרי, ולא נהיה בבחינת "צפצוף הזרזיר", כדברי קודשו.

בעל התניא אומר: "אם אלוקים לא יהיה בכל מקום – הוא לא יהיה בשום מקום". כל שכן בביהכנ"ס.

להתהלך באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

למידת הכנסת אורחים של רבנו "אור החיים" הק',

 ושל רבי עמרם צבאח ע"ה.

בהקדמה לפירושו "אור החיים" לתורה, כותב רבנו: "נוסף על צרכי ציבור ומשא הנצרכים, לא לחלק בלבד, אלא לגבות ולספות ולחלק… לזון ולפרנס…"

 רבנו אוה"ח הק' דאג לעניים, ובמיוחד לתלמידי חכמים. בערב פסח, שלח את שמשו שיחפש אחר אורח לחג, ואכן הוא מצא עני בוכה בבית עלמין. השמש ניסה לשכנע את האיש לבוא אתו לביתו של רבנו "אור החיים" הק' לחוג את החג, אבל לשווא. הוא הסביר לו שרבנו יוכל לנסות לעזור לו בפתרון הבעיה, כפי שהוא נוהג לעשות עם רבים מאחינו בני ישראל שהמזל לא האיר להם. העני מרוב יאושו, אמר לשמש: "לך אמור לרבך שאצלי ערב ט' באב היום, ולא ערב פסח! עומד אני לפני חורבן, חורבני שלי, וכאן במקום זה, אשאר עד הסוף". השמש חזר לרבו ריקם, וסיפר לו על מצבו העגום של מיודענו בבית העלמין.

רבנו הזדעזע מהסיפור, והחליט ללכת בעצמו לאיש. העני סיפר לרבנו ששהה באירופה עשר שנים שם אסף פרוטה לפרוטה כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו המחכים לשובו. בנוסף לכספו עליו עמל רבות, בתיקו היה גם סכום נכבד שנשלח לכלה יתומה ועניה ע"י קרובי משפחה. בהגיעו חזרה באניה למרוקו, נפל לו התיק מכבש האניה לים ליד החוף. רבנו הרגיע אותו והבטיח לו שינסה להציל את תיקו על תכולתו, והלך אתו לנמל, שם איבד את מזוודתו. לאחר תפילה קצרה של הרב, האיש מזהה להפתעתו את תיקו הצף על פני המים, עם עוד ארגזים אחרים.

רבנו אמר לו שיקח רק את תיקו, היות ועל פני המים צפו חפצים אחרים. האיש שמח כל כך, ופתח בריצה מטורפת לעבר התיק המתקרב אליו. להפתעתו ולשמחתו הרבה, התברר לו שלא חסר דבר מכל מה שהיה לו במטען. כעת כשהוא שמח וטוב לב, הלך אחרי רבנו לביתו לחגוג אצלו את החג.

אכן, רק איש קדוש כמו רבנו חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה, יכול לשנות סדרי בראשית.

גם הסיפור הבא עוסק בהכנסת אורחים.

אחד הצאצאים של הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש מלפני 170 שנה, ואותו הזכרנו בתחילת המאמר בנושא "אהל שיכן באדם", הוא כיום הרב הראשי של קהילת הספרדים במונטריאול הרה"ג דוד צבאח שליט"א.

מו"ר אביו של חכם דוד הוא רבי עמרם צבאח שהתפרנס  ממסחר במראקש, והחזיק בביתו {מפני שאז לא הייתה פנימיה} את התלמיד הרב כליפא מור יוסף ע"ה שלמד תורה בישיבתו של הרה"ג חכם יעקב דהן ע"ה, שהיה מפורסם בעיר מראקש שבמרוקו כ"בעל הגמרא" כדברי רבה הראשי של ראשל"צ איש מראקש, הרה"ג יוסף עזרן ע"ה.

בכל ערב אחרי תפילת ערבית, חכם דהן למד גמרא בעיון עם תלמידו רבי כליפא במשך ארבע שעות. כל זאת כהכנה לקראת השיעור אותו אמור הרב ללמד למחרת בישיבה. 

רבי כליפא חזר לבית מארחו רבי עמרם בשעה מאוחרת, כשכולם כבר ישנים. למרות שארוחת הערב חיכתה לו במטבח, הוא הלך לישון רעב, מחשש שיגרום לגזל שינה של מארחיו. לאחר שבעל הבית ראה שהדבר חוזר על עצמו, הוא שאל את הרב כליפא למה הוא לא אוכל ארוחת ערב? התלמיד סיפר לו על כך שיושב מידי ערב ללמוד עם רבו, ואיננו רוצה להפריע לבני המשפחה. רבי עמרם החליט להשתתף מידי ערב בשיעור של חכם דהן, ולחכות לתלמיד עד לסיום השיעור, למרות שלא הבין בגמרא. בתום השיעור, היה מלווה את רבי כליפא לביתו, ודואג שיאכל ארוחת ערב.

אכן, זהו כבוד חכמים בו נהגו יהודי מרוקו כלפי תלמידי חכמים. הרב כליפא הפך לגדול בתורה, והוא אחיו של ראש ישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה – הרה"ג אלעזר מור יוסף ע"ה, בה זכיתי ללמוד.

 מידה כנגד מידה – כשם שרבי עמרם כיבד תלמידי חכמים, הקב"ה זיכה אותו בבן תלמיד חכם, הלא הוא רבי דוד – רבה הראשי של מונטריאול – צאצא של רבה הראשי של מראקש מלפני  170 שנה קודם לכן.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינאים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

 

לרפואה שלמה ונהורא מעליא – לאילנה בת בתיה תחי', ומשה בן זוהרה נ"י.

 

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה –

ליונתן ובניה בני קרן תחי', לאורי ואיתמר בני עינבל תחי'.

לנחמן ויוסף חיים בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת עינבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

ישראל והעלייה מצפון אפריקה 1970-1948-מיכאל מ' לסקר

לדברי אל־פאסי, אין הוא מתנגד להוראת השפה העברית ולשימוש בדיאלקט של הערבית־יהודית, שהוא חלק מן המורשת הרוחנית של האומה המרוקנית, ויש לשמרו ולטפחו. אך בשלב מאוחר יותר פרסם אל־פאסי הצהרה, ולפיה יהודי מרוקו הם ׳ד׳ימים׳, כלומר נתינים נחותים בחסות מוסלמית. כאשר עלון ׳מועצת הקהילות היהודיות׳ La Voix des Communautés קרא תיגר על אל־פאסי בגין הצהרותיו, העיר אלפאסי שהכינוי ׳ד׳ימים׳ ליהודים אינו שלילי; לדעתו, משמעו זרים, אבל אין בזה כדי לסווג את היהודים כאזרחים נחותים.

לעומת אל־פאסי, מנהיגים לאומיים אחרים במפלגת האסתקלאל, ובהם מהדי בן־ברכה ועבדררהים בועביד, שאפו להעניק תחושה של רגישות יתר לזכויות היהודים, וטענו כי יהודי מרוקו הם שותפים פוטנציאליים לאינטרס הלאומי בעידן הפוסט־ קולוניאלי. מנהיגים אלה של הפלג השמאלני במפלגה שמרו על ערוצי תקשורת רציפים עם ׳מועצת הקהילות׳ ועם ראשי הקונגרס היהודי העולמי באירופה ועם נציגיו במרוקו, וזאת כדי למשוך את אהדת דעת הקהל המערבית ואת תמיכת יהודי מרוקו בדרכם הפוליטית. במרוצת שנת 1958, עם החלטתם לפרוש מהאסתקלאל לטובת הקמת  ה־UNFP, הגבירו הגורמים הללו את מאמציהם לקרב את יהודי מרוקו אליהם מתוך מחשבה שיהיו נכס אלקטורלי מול יריביהם השמרנים באסתקלאל ובחצר בית המלוכה. ואולם, כמו שהתחוור ליהודים, גם תמיכת בן־ברכה ואנשיו בשוויון זכויות לא תמיד עמדה במבחן המציאות. זאת ועוד, בן־ברכה נטה להפריד בין מתן זכויות ליהודים כאזרחים שווים לבין מתן לגיטימציה לעלייה לישראל. בריאיון שהעניק בראשית 1959 לכתב Jerusalem Post מורים קאר (Carr) אמר:

[היציאה ממרוקו לישראל] כרוכה בוויתור על האזרחות, וזהו דבר חמור. אנחנו זקוקים לכל משאבי האנוש שלנו. אנו מעונינים שכל הפטריוטים המרוקנים, בין מוסלמים בין יהודים, יתמסרו למשימה המשותפת של שיקום ארצנו. אנו מצפים שהיהודים יפנו את מבטם לישראל כפי שאנו מפנים את מבטנו למכה, אבל אם הם רוצים להחליף את אזרחותם — זה רע. יציאה של אזרחינו פירושה אבדן דם מרוקני. קיימת אחווה אמיתית בין מוסלמים ליהודים במרוקו. יש במרוקו שוויון, לא רק להלכה, אלא גם למעשה. כאשר חלק מהיהודים עוזב, הנשארים מרגישים פחות טוב. נוצרת אווירה לא נוחה […] איננו יכולים להשלים עם הגירה חשאית ועם פעולות חתרניות של גורם מחתרתי המבקש לקעקע את האיזון ואת ההרמוניה בין המוסלמים והיהודים במרוקו.

עמאר ותומכיו בהנהגה הקהילתית לא התרשמו במיוחד מהבטחותיהם או מהסבריהם של המנהיגים הלאומיים במרוקו. הם היו משוכנעים שלמרות כל הדיבורים וההצהרות על דו־קיום ושוויון זכויות, ימשיכו היהודים לחיות בגדר של מיעוט. באביב 1958 נפלה ממשלת מבארכ בכאי, ובמקומה קמה ממשלה חדשה בשליטת הפלג השמרני של מפלגת האסתקלאל בראשות אחמד בלפראג׳. ד״ר ליאון בן־זקן, השר היהודי לענייני דואר, טלגרף ותקשורת לא כיהן בממשלת בלפראג'. ובמקומו לא התמנה שר יהודי אחר. רק כמה עשורים לאחר מכן, ב־1993, מונה סרז׳ ברדוגו היהודי, מעשירי מרוקו, לשר התיירות. עמאר קרא לשלטונות להעניק ליהודים את השוויון המיוחל, והזהיר כי כל עוד אין הם אזרחים מלאים במדינת הלאום, ואין הכרה מלאה בזהותם ובזכויותיהם, לא יחול שינוי ממשי במעמדם, והם יימנעו מלהשתתף בחיים הלאומיים.

כדברי עמאר במקור בצרפתית

Le juif marocain qui a toujours vécu avec un statut de minorité ayant des devoirs sans droit et sans égalité ne réalise pas encore aujourd'hui la révolution qui s'est opérée au Maroc et don't il est un des principaux bénéficiares. S'étant toujours à l'écart de la politique, il n'est pas encore apté à militer au sein des organisation politique ou syndicales; sa formation de citoyen conscient des ses devoirs et de ses obligations doit être la tâche essentielle des Elites qui constituent les dirigeants des communautés et du conseil [des communautés isrâelites]'. Rapport moral présenté par David Amar, secrétaire général du conseil des communautés israélites du Maroc à l'assemblée générale de cet organisme, Rabat, le 3 mars 1958. The Central Archive for the History of the Jewish People, Jerusalem: The Jacques Lazarus Files, P164/103

הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית באוקטובר 1958, עליית ממשלת עבדאללה איבראהים בדצמבר 1958 בראשות הפלג השמאלני של האסתקלאל שאחר כך השתייך למפלגת UNFP ונקיטת מדיניות אנטי־ישראלית מובהקת בממשלתו באותה שנה, צמצמו עד מינימום את חופש התנועה מחוץ לגבולות המדינה. עמאר פעל עתה להציג מדיניות ביקורתית ובוטה יותר מבעבר כלפי השלטונות, ודרש בתוקף שיעניקו דרכונים ליהודים השואפים להגר. הועלתה הצעה לתת לוועדי הקהילות המפוזרות ברחבי המדינה לטפל בבקשות לדרכונים בשיתוף פעולה עם משרד הפנים, אך ההצעה נדחתה על הסף. באותה העת ניצבו מנהיגי הקהילות מול אתגרים קשים גם בתחומים אחרים. ראשית, בקיץ 1959 נסגרו משרדי ארגון ההגירה היא״ס שעסק ביציאת יהודים לצפון אמריקה, וסניפי הקונגרס היהודי העולמי המקומיים נסגרו אף הם. שנית, בעקבות החלטתה של ממשלת מרוקו בספטמבר 1959 לנתק קשרי דואר עם ישראל ברוח הסולידריות הכלל ערבית, דבר שהיה בו למנוע מיהודי מרוקו להתכתב עם קרוביהם בישראל, הפצירה ׳מועצת הקהילות׳ בממשלת מרוקו למצוא פתרון לבעיה באמצעות הצלב האדום הבין־לאומי שיטפל בהעברת דברי דואר מישראל למרוקו וממרוקו לישראל דרך ז׳נווה. אף בקשה זו נענתה בסירוב. עוד בעיה הייתה כרוכה בוועדי הקהילות: מכיוון שבחירות דמוקרטיות לוועדי הקהילות שבחסות ׳מועצת הקהילות׳ לא התקיימו מאז 1953, דרשה ׳מועצת הקהילות׳ עריכת בחירות לאלתר וגיבוש חוקי־יסוד חדשים בנוגע לסטטוס שלה. חוקי־היסוד של ׳מועצת הקהילות׳ נותרו ללא שינוי מאז הקמתה ב־1947, ולא היה לה מעמד רשמי מלא בעידן החדש. השלטונות התעלמו מבקשה זו, והסטטוס־קוו נשאר.

הבעיה העיקרית של ׳מועצת הקהילות׳ שמנעה ממנה להתייצב כגוף מאוחד ויעיל נגד מגבלות העלייה ובעד זכויותיהם הפוליטיות של יהודי מרוקו נעוצה בפרישת ועד קהילת קזבלנקה ממנה. הוועד הקזבלנקאי היה החשוב מכל ועדי הקהילות משום שקהילת קזבלנקה הייתה מאז שנות העשרים לגדולה ביותר במדינה. במרס 1958, לאחר שיושב ראש הוועד מאיר עובדיה, מתומכי הפלג השמרני במפלגת האסתקלאל, נכשל בהתמודדות על ראשות ׳מועצת הקהילות׳ מול עמאר, הוא הרחיק את הוועד ממנה, ובכך החליש את ׳מועצת הקהילות׳, והביא לפירוד בהנהגה היהודית. כמו מנהיגים קהילתיים אחרים שתמכו באסתקלאל, ב׳מפלגת העצמאות הדמוקרטית׳ ואחר כך ב־UNPF, עובדיה ראה במעמד ההנהגה הקהילתית קרש קפיצה לתפקידים בשלטון העירוני והארצי. עובדיה מונה לתפקיד יושב ראש קהילת קזבלנקה ב־1957 מיזמת סי ברגש, מושל קזבלנקה, לאחר שמנעו השלטונות מז׳אק בנון, יהודי המקורב ל׳מפלגה הדמוקרטית לעצמאות׳, לכהן במעמד זה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

פברואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728  

רשימת הנושאים באתר