קהילה קרועה יהודי מרוקו והלאומיות 1954-1943-ירון צור-שנות החמישים הראשונות
שנות החמישים הראשונות
המאמץ של השלטונות הצרפתיים לדכא את הגל הלאומי קיבל תנופה חדשה בשלהי תקופת כהונתו של הנציב ז׳ואן. בסוף 1950 סולקו נציגי אלאסתקלאל ממועצת הממשלה ובשנת 1951 נאלץ הסולטאן, תחת איומי אנשי השבטים של אלגלאווי, להתנער מקשריו עם מפלגה זו. הנציבים התחלפו, ואת ז׳ואן החליף אוגוסטן גיום (Guillaume) במרס 1952 שוב הרים הסולטאן את ראשו ותבע להשיב לו את הריבונות המלאה על מרוקו, ובדצמבר 1952 פרצו מהומות בקזבלנקה שדוכאו ביד קשה. באוגוסט 1953 הודח מחמד החמישי ועל כיסאו הושב סולטאן אחר, בן עראפה. בשעת הדחתו לא היו עוררין על מעמדו של מחמד החמישי כסמל המאבק לשחרור והזהות המרוקנית, ומדיניות הדיכוי הצרפתית, במקום להשליט שקט בארץ, גרמה להתגברות הטרור ולהתרחבות חסרת תקדים בהשפעתה של אלאסתקלאל. הצרפתים מצדם הגיבו בניסיונות :וספים לדכא את המחתרת הלאומית. בכל אותה תקופה נאבקה התנועה הלאומית על חייה מול הצרפתים ומול מתנגדיה החזקים מבפנים, ובראשם הפאשה של מראכש, אלגלאווי, וראשי השבטים והמסדרים הברברים שתחת השפעתו.
בתקופה סוערת זו נדחק הנושא היהודי לשוליים. ללאומיים לא היה עניין לחדד קונפליקטים פנימיים. התדמית ההרמוניסטית של האוכלוסייה המקומית היתה חיונית להכרה בין־לאומית בתנועת השחרור ולא היתה זו העת להיטפל לעמדות הבעייתיות של היהודים. עז א־דין אלווזאני, בנו של מנהיג מד״ע, העריך שהנושא הורד במודע מסדר היום הלאומי: ״עד ראשית 1955, המפלגות המרוקניות זנחו שלא מרצון את האפשרות להביע באופן פומבי את דעתן על הבעיות שהציבו בפניהם יהודי מרוקו״. אלווזאני אף ציין כי המפלגות הלאומיות לא התייחסו כלל לנושא היהודי בבואן לחתום על אמנה להקמת חזית משותפת. האמנה הלאומית שנחתמה בטנג׳יר בשנת 1951 נשענה על סעיפי הטיוטה להסכם בין אלאסתקלאל למד״ע שנערכה כבר בשנת 1946, ושבה היה סעיף יהודי מיוחד. עתה הושמט סעיף זה לחלוטין – אפשר שהדבר נעשה מפני שהנוגעים בדבר ביקשו להתחמק מן הנושא, אך אפשר גם שהוא לא נראה הולם לאמנה או חשוב דיו באותו שלב של מאבק.
הסולטאן, שהיה ער לחשיבות תדמיתו הבין־לאומית ובמיוחד לדעת הקהל האמריקנית, הרבה באותה תקופה בהצהרות שמהן השתמעה מחויבותו המוחלטת לשוויון זכויות, המבחן העיקרי למעמד היהודים. נאום הכתר של שנת 1952 כלל למשל את ההצהרה הבאה: ״נתינינו, מוסלמים כיהודים, יכולים להיות בטוחים ברכושם, וכולם, עשירים ועניים, חזקים וחלשים, יהיו שווים בפני החוק״.
התרשמות מסקר לא שלם של העיתונות הלאומית בשנים אלו מצביעה על כך שהיא הקדישה רק מקום מועט לשאלת היהודים המקומיים. יש להביא בחשבון בהקשר זה שבשלהי 1952, בעקבות המהומות בקזבלנקה, בוטלו רישיונותיהם של עיתוני המפלגות הלאומיות. מאמרים אחדים מסנגרים על התזה השילובית של התנועה ומגינים על התפישה החיובית של מעמד היהודים תחת ריבונות מוסלמית. מאמרים אחרים מגיבים באירוניה מרירה על היחס המיוחד שזוכים לו היהודים מידי הצרפתים ובזים להתרפסותם של אנשי המיעוט בפני השליטים הזרים. לעומת מיעוט הדיונים על יהודי מרוקו, בעיות המזרח התיכון והסכסוך הישראלי הערבי העסיקו מאוד את העיתונות הלאומית. חוקר שבדק את הנושא העלה כי ל׳אקסיון דו פפל, דו־שבועון בצרפתית של אלאסתקלאל, הקדיש לא פחות מ־17 אחוז משטחו לענייני המזרח התיכון. בכך באה לביטוי בבהירות האוריינטציה הפאן־ערבית החזקה של התנועה המרוקנית. בראשית שנות החמישים חזרה הליגה הערבית להיות המשענת העיקרית של המאבק לשחרור, והיא עמדה מאחורי המאמץ לערב את האו״ם בסוגייה המרוקנית.
הקִרבה לעניין הערבי הכולל הולידה בראש ובראשונה הזדהות עם קו התעמולה של הליגה הערבית ועם מערכת התדמיות שלה, שבה הוקעה המדינה היהודית. כך, לדוגמה, במאמר מערכת של ביטאון אלאסתקלאל בערבית בספטמבר 1951 הודגש הקשר ההדוק של ארצות ערב והמוסלמים לפלסטין, וישראל הוגדרה כ״יציר כפיהם של הגוש הקפיטליסטי והגוש הקומוניסטי״. במאמר הוצגה העמדה הסרבנית של הערבים כלפי ניסיונות הפיוס של האו״ם ונאמר כי הערבים נוכחו לדעת שאין לתת אמון בעם קטן זה של פולשים, שאינו חדל מלבצע פשעים בעזה, באגם החולה או בירדן. באותו מאמר גם הוסבר החרם הערבי ונטען כי כל המזרח התיכון יהיה חשוף לאיום המלחמה עד ליום שהמעצמות יכירו באמת וישיבו את הצדק לערבים. מעבר לכך, כפי שכבר ראינו, בהשפעתה של העיתונות הערבית במזרח התיכון, עלולה היתה להיטשטש ההפרדה בין ישראל והציונים לבין היהודים ככלל. עיתונות זו, שהיתה כואבת ומרירה על אסון פלסטין, שימשה חממה ליסודות תעמולה אנטישמית, שהפכה מדי פעם פרועה וחדרה לעתים גם לעיתוני מרוקו. גם העיתונות הערבית מטעם, שנתמכה על־ידי הנציבות, כללה לעתים מאמרים אנטישמיים גמורים. העיתון א־סעאדה (״האושר״), אחד מאותם עיתונים מטעם, העתיק בשנת 1951 מן העיתון המצרי א־רסאלה(״איגרת״) מאמר על בעיית קשמיר שכלל התייחסות לנושא הישראלי וליחסים בין הודו לישראל בקשר למלחמה בין הודו לפקיסטן. וכך בין היתר נכתב במאמר זה: ״היהדות הבין־לאומית נתנה לעצמה דין וחשבון שאין עוד ביכולתה לשגשג בעולם הנוצרי המערבי אשר גילה את נוכלותה ואת צביעותה ורשם אותם בספרי קודשו ובהיסטוריה הפוליטית והכלכלית שלו״. לכן פנתה נגד האסלאם והערבים בסיועה של הודו. כותב המאמר תיאר את התפשטות השפעתה של ישראל בהודו ״עד ליום שהודו תתנסה בדו־הפרצופיות באופורטוניזם של היהודים. המסחר של היהודים ימשיך לחדור לתוך הכלכלה של הערים הגדולות של הודו כפי שעשה באירופה ובאמריקה״. מלבד כוחם המסחרי האימתני, ציין הכותב, נהנים היהודים מכוח תעמולתי שאין לעמוד בפניו. הסופרים ובתי־ההוצאה היהודים באירופה ובאמריקה מעצבים את דעת הקהל המערבית כך שזו תאמין בגדולה של התרבות ההינדית, ו״כשרואים את היקף התעמולה הזאת לטובת הודו, קשה להימנע מלהבחין בסימניה של כוונה נסתרת בנשמתו של יעקב״.
מאמרים מיובאים מעין אלה שיקפו את התמורה היסודית שחלה במפת התפוצה של התעמולה האנטישמית, שמרכזה הועתק מאירופה למזרח התיכון ובמיוחד למצרים. יבוא זה השתלב בדגם ההפצה המסורתי של רעיונות מן המרכזים האינטלקטואליים במזרח אל המגרב המוסלמי. החומר המיובא היה אמנם חדש בסמליו ובתכניו, ולכאורה היה לו סיכוי להתקבל על לבם של מתמערבים בלבד, אך למעשה גם המשכילים הדתיים וההמון היו נכונים להטות לו אוזן קשבת, משום שהמתח הדתי הלאומי בין מוסלמים ליהודים הגיע באותה עת לשיאים חדשים. ארץ הקודש היתה זירה לג׳יהאד, ואויבי האסלאם היו היהודים. הצורך בפרשנות לתמורה עמוקה זו גבר וגם האליטות הדתיות נדרשו לכך. בארכיון שירות הביטחון הצרפתי נשמרה למשל עדות מעניינת על האופן שבו פורשה באוג׳דה הידיעה על כך שברית־המועצות ניתקה את קשריה עם יש־אל(בעקבות הטמנת פצצה בבניין שגרירותה בתל־אביב בראשית 1953):
בין הפנאטים יש הרואים בכך אות לכך שההשגחה נוטה חסד לעולם הערבי, שלאחרונה סבל כל כך. פרשני הקוראן שואבים מכך גורם חדש לתקווה, משום שהפזורה [היהודית] היא בשביל המאמינים מאורע היסטורי שאינו אמור לחדול עד קץ כל הדורות.