ארכיון יומי: 20 בפברואר 2018


הגדת אגדיר-העיר ושברה-אורנה בזיז…קסידה די אגאדיר פלחן די עלא לאמן בית הספר אליאנס

 

קסידה די אגאדיר

פלחן די עלא לאמן

 

אזיו תשמעו האד אלקססה

די אגאדיר עממרהא מא תנסאה

זראת פכוואנה האד ארפסה

סי מאת וסי זבדוה בלכיאסה

 

תגלבת לארד או הומא נאיימין

פלחזר וטראב סבחו מרדומין

פיהום יהוד נצארא או מסלמין

האדסי טרא מרב אלעלמין

 

לוכִאן מא ננעאס די ג'רדהום

חתא סי מא כאן יזרא פיהום

עלא האד לגלבה די זאתהום

 וזאד לבחר כממל עליהום

 

אלגנוס זאוו מן כל מטרח

סאפו לככוד מנזלין בלא רואח

למקתולין כתתר מן סחאח

דאכ נהאר כאן ג'יר דלבכא ונוואח

 

למאריכאן פלאביון זאהום

טבבא אלכבאר זאבלהום

לפיכוראת סאר ידרבלהום

באס ירדדו ררואח פיהום

 

ידדין וריואש כאנו יזבדוהום

או אלכבאר ואקפין מעאהום

כה יכזרו ויתקטע קלבהום

או צוורה כאיוצוורו פיהום

 

כאדא מן אלף דככלו לספיתאראת

ומגבלינהום סחאל מן פרמאליאת

חתא ישראל עטאת דדואיאת

או זאדלוהום חתא בדולאראת

 

סאבו יהודייה על רדדם גאלסא

הייא ובנהא סגיר כא תגאסא

כתבלהא רבבי ץבקא כאייסא

או טבבא קאלו באקייאה נפיסא

 

בנת מאמאן כרזת מן טיקאן

או אולאדו מליוחין פררכאן

ליפומפיי כא תתקללב נכאן בנכאו

קאלתלהום האדסי נ א כאן

 

ואמא למשפחה די אפרייאט

האדוך למג'בונין פאז טראת

סי זבדוה מהררס וסי מאת

ומי זררו לבחא בלמווזאת

 

אמא בנת לחכם חאליואה

בזדוהא בדרע הייא ורזלהא

מתולהא סתא די אולדהא

או כתהא קורבן או הדייא

 

כאנו למג'בונין בנתאעהום

חתא מן פלוסהום דאעולהום

לוכאן ג'יר בקאו בעמורהום

כאנו יקדרו יזיו לארדהום

 

יא רבבי מן האגדא ולא כתר

אידא נעאוד מא ייקד לאכנאצ ולא

נחמדו רבבי עלא די בקאו בלעמר

יעיז לאמריק עמרו מא יכסר

 

]ישראל ענדנא לבטחון

ידאויו לעעמא ולערז ולממחון

כא ירחמו על יתים ולמג'בון

מול לקסידא חנניה כהן מן טבעון

בית הספר אליאנס

בית הספר נפתח ב־1936 בזכות מר דרה׳ (Derhy), אשר מימן את רכישת הכיתה היחידה שבה לימדה המורה רז׳ין מזרחי (Régine Mizrahi), ילידת אירן, את כל התלמידים, כעשרים במספר, ובכל הרמות.

ב־1939 הגיע הזוג בן סוסן (Bensoussan) לעיר ונטל לידיו את המושכות. הם הוכשרו להוראה בצרפת, ושם הכירו זה את זה. מר איזק בן סוס Isaac)  (Bensoussan יליד 1915 ממוגדור, ואשתו סוזן פלדמן (Suzanne Feldman), ילידת 1918 מצפת (כן, כן, מצפת!), פותחים את בית הספר ברחוב Rue du Four  ובו שתי כיתות בְּנות כחמישים תלמידים כל אחת ואחת מהן. שלוש הרמות הראשונות למדו אצל הגב׳ בן סוסן ושלוש הרמות האחרות אצל המורה־מנהל, מר בן סוסן. כל רמה ישבה בשורה. התלמיד התקדם משורה לשורה, ואחר כך – לכיתה הבאה. הזוג המיתולוגי לבש תדיר חלוקים אפורים כהים. גם התלמידים חויבו בתלבושת אחידה. מה למדו שם? בעיקר לימודי חול על פ׳ מסורת Alliance Israélite: צרפתית, חשבון, היסטוריה, גאוגרפיה וגם עברית מודרנית. הכינו את התלמידים לקראת cetificat d'études  ולמעבר לתיכון הממלכתי הצרפתי לעוד שש שנות לימוד.

הערת המחבר: תולדות בית הספר "אליאנס" נמסרו ל׳ בקיץ 2005 בעיר מונטריאול בקנדה מפיו של ד״ר אריה בן סוסן, בנם של מייסדי בית הספר האגדיים, וכיום מנהל בית החולים Saint Justine במונטריאול. אריה נולד באגדיר, גדל ולמד בה, סיים את בחינות הבגרות ברבא0, קיבל הכשרה כרופא בצרפת ובמרוקו והיגר לקנדה.

ב־1954 עבר בית הספר למשכנו החדש ברחוב Rue llala, ובו שש כיתות המסודרות בשני בניינים צמודים סביב חצר פנימית. מעל לאחד מהם התגורר הזוג עם שני בניהם. גב׳ Berthelot, אדוונטיסטית, שלימדה את הקטנים ביותר, גבי אנז׳ל דרה׳ (Angèle Derhy) ובעלה חנניה ואנונו (Hananya Wanounou) וכן הזוג בן סוסן היו הצוות. אחרי 1956, שנת עצמאותה של מרוקו, לימדו שם גם ערבית כשיעור׳ חובה.

הנוקשות הפדגוגית של הצוות מפורסמת בין ילדי אגדיר. רבים זוכרים שבכל בוקר ובוקר, לפני תחילת הלימודים, עמדו כל ילדי בית הספר בחצר הגדולה בזוגות לפני כיתתם בידיים פשוטות. המורה עבר בין השורות ובדק את ניקיון הראשים (הייתה מכת כינים בלתי מובסת), את ניקיון הציפורניים (הן היו צריכות להיות גזוזות) ואת ניקיון התלבושת האחידה (חלוק ורוד או אפור מעל התלבושת הרגילה). החשש מכינמת ריחף על כולם. שיער קצוץ היה חובה. בכיתה ההקפדה היתרה על ניקיון הגוף ועל הסדר המופתי של המחברות ושל התיקים סללה את הדרך לחשיבה מסודרת ומאורגנת. המלאכה לא הייתה קלה, והמורים הקפידו על קלה כעל חמורה. הם ראו במלאכת ההוראה והחינוך לחימה בביעור הבערות.

הערת המחבר: אני מוסרת כאן את עדותו של אלברס אביסרור, המתגורר במרוקו, והיא מצ0רפת לעדויות רב1ת אחרות על אודות קשיחותה של המנהלת. אלברס קובע כ׳ מדאם בן סוסן סירסה אותו ממש. היא ה״בה אותו לכתוב ביד ימין בניגוד לנס״תו הטבעית להיות שמאלי. בשעת ההכתבה המפחידה הייתה עומדת הגברת ומתבוננת בו מעל ראשו לבדוק אותו. הוא המסכן היה משותק מרוב פחד שמא יגלוש מן השורה

ההורים שילמו סכום סמלי לרשת "אליאנס". כאשר הורים עניים לא עמדו בתשלום המינימלי, ויתר להם המנהל, מר בן סוסן, על התשלום, נסע לקזבלנקה והתערב לטובתם אצל מר טז׳ור׳((Tajouri, המנהל הכללי של "אליאנס".

באותה עת הרשת מונה כ־150 בתי ספר במרוקו. זהו שיא פריחתה של "אליאנס״ במרוקו. "אליאנס" דגלה בביעור הבערות, בהענקת חינוך צרפתי חילוני ולצדו הוראת העברית והמסורת היהודית.

באגדיר הצעירה, החילונית והמודרנית הצטמצם לרוב החינוך התורני בלימוד במסגרת בית הכנסת. במחצית שנות החמישים הוקם מוסד חדש, בעל אופי שעד כה לא הכירו אנשי העיר: ישיבת חב״ד. הנה סיפורה, אשר סופר ל׳ מפיו של הרב עזריאל ח״קין, מייסדה וכיום רבה הראשי של קייב. לסיפורו של הרב אני מוסיפה פרטים שליקטתי מפי בוגרי הישיבה.

פרשת "תצוה", ושבת זכר-הרב משה אסולין שמיר-להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

ספר שמות – פרשת "תצוה", ושבת זכר.

 ז' באדר – יום חמישי הקרוב, יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

 

"ואתה תצוה את בני ישראל,

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור,

        להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ).

 ת-צ-ו-ה {בנוטריקון לסירוגין}: צ'עקת ה'דל ת'קשיב ו'תושיע.

עלינו לזעוק לאבינו שבשמים שיגאלנו.

 

"בירר ה' למשה את המלכות, והמליכו על ישראל. והוא אומרו:

      תצוה את בנ"י, על דרך אומרו "ויצוני ה' לנגיד על עמו" (רבנו אוה"ח הק' כז כ).

"ואתה תצוה… משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון"  (רבנו אוה"ח הק'. בר' מט, י).

מ-ש-ה = "מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה" (רבנו אוה"ח הק'. קהלת א' ט'). 

      בתחילת פרשת "תצוה", הקב"ה מצווה את משה רבנו כמה ציווים:

תרומת "שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ), עשיית "בגדי קודש לאהרון {ובניו} לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב), הקדשת הכהנים "וקידשת אותם, וכהנו לי" (שמות כח, מא), וחותמת ב"מזבח מקטר קטורת" (שמות ל, א).

 דבר כשלעצמו תמוה, היות ומקומו של מזבח הקטורת הוא בפרשת "תרומה" עם שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, המוצבים בקודש. לכן, מזבח הקטורת היה צריך להיות מוזכר שם, ולא בסוף פרשתנו – "תצוה". {על כך, בהמשך}.

 כל הציווים הנ"ל, מהווים המשך לארון הברית, הכפורת והכרובים, שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, מזבח העולה, יריעות המשכן וקרשיו, בריחיו ואדניו, עליהם למדנו בפרשה הקודמת "תרומה".

רבנו "אור החיים" הק' שואל שלש שאלות על השימוש בביטוי "ואתה תצוה", הפותח את פרשתנו:

  • "למה הוצרך לומר 'ואתה', אחר שעמו היה מדבר"? הרי פרשת "תצוה" מהווה המשך לפרשת "תרומה".
  • "עוד, למה אמר 'תצוה', ולא צו", כמו בתחילת פרשת "צו" – "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו, ב).
  • "עוד, למה אמר לשון ציווי? בפרשת "תרומה", התורה השתמשה בביטוי "ויקחו לי תרומה".

לשאלה הראשונה, מדוע נאמר הביטוי "ואתה", עונה רבנו: "ואולי, כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה' שידליקו נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה… אשר על כן, אמר למשה כי מצוה זו, לא יאמרנה לישראל על פי ה', אלא הוא יצווה. פירוש מפי עצמו, שינהגו כבוד זה, להביא שמן להדליק – ולזה אמר 'ואתה'…", כלשון קדשו.

כלומר, הקב"ה "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", היתכן שיצטרך מנורה בביתו – בית מקדשו. לכן השתמש בביטוי "ואתה", כאילו המבקש הוא משה רבנו ולא ה'.

לשאלה השניה, מדוע השתמשה התורה בביטוי "תצוה", משיב רבנו: משה רבנו בהיותו צדיק יסוד עולם העושה את מצות רבו בזריזות ובהתלהבות, עוד עשוי היה "שיעשה הוא כל הנדבר אליו. ויביא כל הנדבה של המשכן – לצד התלהבותו בעבודת ה', גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו – לזה אמר אליו תצוה" כדברי קדשו.

כלומר, התפקיד של משה יהיה לצוות ולפקד על ביצוע מלאכת המשכן. וכדברי רבנו בהמשך: "לזה אמר אליו 'ואתה תצוה'. פירוש: מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל – אינו אלא מה שתצוה אותם…". לכן נאמר "תצוה" ולא "צו".

גם תרגום אונקלוס מתרגם: "ואתה תצוה – ואת תפקד ית בני ישראל".

רבנו מעלה עוד תשובה במשמעות הביטוי "תצוה", ולהלן דברי קדשו: "בירר ה' למשה את המלכות, והמליכו על ישראל. והוא אומרו, תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו "ויצוני ה' לנגיד על עמו" (שמ"א יג יד)… כאן ייחד משה למלכות ישראל, ואהרן כהן. ואולי כי לזה התכוון מה שאמר הכתוב: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש': ממלכת – חוזר אל משה. כהנים – אהרן. גוי קדוש – אלו הלווים". כלומר, היות ואהרן ובניו נבחרים לכהונה ככתוב בהמשך: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו" (שמות עח, א), לכן בחר במשה כמלך, דבר הרמוז במלה "תצוה".

מדרש תנחומא (תצווה ו'). "אמר ליה הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, גזור = תצווה עליהם והם עושים, כדברי שמואל אל שאול לאחר שהקריב את הקרבן, בטרם הגיע שמואל (א', יג יד'): "ויצווהו ה' לנגיד על עמו", וכן לעיל (שמות, ו' יג'): "ויצוום אל בני ישראל". כלומר, הביטוי "לצוות" הוא בבחינת מלך, כך שמשה רבנו היה ויהיה מלך המשיח על עם ישראל.

רבנו אוה"ח הק' מדגיש שהביטוי "ואתה תצוה" – לזמן עתיד = בגאולה האחרונה. בחסדי ה', את ניצניה זוכים לראות.

"לכל תלמיד חכם –

                             יש ניצוץ מנשמת משה רבנו" (רבנו "אור החיים" הק' כז' ב').

"כי בכל צדיק וחכם, מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה כשעוסק בתורה –

 ועוזרו לכוון אל האמת".

 (המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו, בעל "כסא מלך" על תיקוני הזהר קי"ב ע"א).

בתיקוני הזהר (קיב ע"א) נאמר: "את פשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דאיתעסק באורייתא".

רבנו חיים בן עטר בעל  "אור החיים הק' אומר שלכל תלמיד חכם יש ניצוץ מנשמת משה רבנו, ולכן היו חכמים בגמרא שכינו איש את רעהו: "משה – שפיר קאמרת". וכדברי קדשו: "ואולי, שירמוז באומרו 'תצוה', על דרך אומרם ז"ל: כי כל תלמיד חכם יש לו ניצו-ץ מנשמת משה רבנו (חולין צג, ע"א). ולזה רז"ל היו קוראים זה לזה משה – כי הוא זה המדבר, בבחינת נפש הלומדת תורה. והוא אומרו 'ואתה תצוה' – על דרך אומרו 'כי מלאכיו יצוה לך' – שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים…". לכן בחר הכתוב לקשור את זה במצות שמן למאור המסמל את התורה.

פועל יוצא מדברי קדשו: ניצוץ ממשה רבנו, מצטוות ומתלווה אלינו – לומדי התורה.

המקובל האלוקי רבנו אברהם אזולאימראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'):

"אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

רבנו שלום בוזגלו  – מגדולי המקובלים בכלל ומקובלי מרוקו בפרט, כותב בספרו: "כסא מלך" על תיקוני הזוהר: "כי בכל צדיק וחכם מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה שעוסק בתורה, ועוזרו לכוון אל האמת (קיב' ע"א).

רבי שלום בוזגלו כתב בנוסף ל"כסא מלך" על תיקוני הזהר, גם "מקדש מלך" על הזהר, "הדרת מלך" על כל מאמרי הזהר העמוקים וכו'. רבנו שימש כאב"ד במראכש שבמרוקו ובלונדון, שם נפטר ביום ח"י אייר תק"ם {1780}.

רבנו שלום בוזגלו היה תלמידם של המקובלים האלוקיים רבי אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם", ורבי חיים בן עטר ע"ה, הסבא של רבנו אוה"ח הק'.

רבנו כותב שזכה ללמוד אצלו גם אחרי מותו. וכך הוא כותב: "בליל מוצש"ק כ"ב לחודש תמוז… קבעתי משנתי בקונטרס זה וישנתי מתוך הלימוד, ואראה בחלומי והנה לנגדי החכם המפורסם בחכמה ובחסידות ומופלג בזקנה כמוהר"א חיים ן' עטר זללה"ה, זקנו של ר' חיים בן עטר שנקבר בירושלים תובב"א…

 והיה מראה לי בחלום ספר שהיה כתוב בו 'ספירת המלכות שיעש לה ארגמ"ן ואמר לי… ואיקץ וכתבתיו למזכרת".

החיד"א – מצאצאי רבי אברהם אזולאי, מזכירו בפירושו לזהר "ניצוצי אור", למעלה משלוש מאות פעמים.

בהסכמות לספריו, הוא זכה להכרה כאחד הגדולים מצד רבני מרוקו, אמסטרדם, לונדון, טבריה – ספרדים כאשכנזים.

מדוע גלות אדום – גלותנו,

מתארכת זה למעלה מאלפיים שנה?

רבי יצחק: גלות אדום מתאחרת – בגלל ביטול תורה (זוהר חדש, בר' טו ע"א).

"כל עוד אין עוסקים בתורה ובמצוות

אין משה רבנו חפץ לגאול עם של בטלנים מהתורה…

            כי הוא ימלוך עלינו לעתיד" (רבנו אוה"ח הק', שמות כז, כ).

"ויקחו אליך שמן זית זך – כתית למאור".

רבנו אוה"ח הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אליך", הרי את השמן מנדבים למשכן, ולא למשה רבנו?

רבנו מביא את דברי רב ששת המסביר בגמרא (שבת כב ע"ב) מה היא מטרת הדלקת המנורה בבית המקדש, לאור הכתוב 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך': וכך דברי קדשו: "וכי לאורה הוא צריך. והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

מאי 'עדות', אמר רב: זה נר מערבי שנותן בה שמן כמות חברותיה, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים". כלומר, להראות את הנס היום יומי של הנר המערבי שלא נכבה, למרות שהכהן שם בו את אותה כמות שמן ששם בשאר הנרות, ובכך יתחזק מעמדו של משה רבנו גם בקרב ליצני הדור שלא האמינו שהשכינה תשרה בתחתונים. לכן נאמר לו "ויקחו אליך". רבנו חותם את דבריו כך: "כי לזה נתכוון באומרו 'ואתה תצוה', לומר שלא יחוס שלא יאמנו דבריו, להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים… וא"ת ומנין יצדיקו – 'ויקחו אליך'. פירוש – בדבר הזה יש לך חיזוק…".

 כלומר, הנס בנר המערבי, מוכיח ש"אל עליון דר בתחתונים", כדברי קדשו.

רבנו הרמב"ן אומר שנסים רבים נעשו במקדש, אבל נבחר דווקא נס השמן, היות והוא מלווה את עם ישראל גם אחרי החורבן ע"י נס חנוכה, ואותו אנו ממשיכים לזכור מידי שנה בשנה בחג האור –  חנוכה.

הזוהר הק' נותן לנו טעם להתמשכות גלות אדום: רבי יוסי בר חלפתא שאל את רבי יצחק: מדוע הגלות האחרונה מתארכת? ענה לו: "לא אתארך אלא על ביטול אורייתא, וכך שמעתי מרב המנונא סבא: "תלתא גלותא גלו ישראל וחזרו בזכות האבות, גלות רביעית בזכות – משה רבנו (זוהר חדש. בר' טו ע"א).

כלומר, שלש הגאולות הראשונות של עם ישראל היו בזכות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ואילו מהגלות האחרונה גלות אדום בה אנו שרויים, ניגאל רק בזכות לימוד התורה שניתנה לנו באמצעות משה רבנו ע"ה.

מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א' ט'). 

תפילה לבורא עולם שאיר את עינינו בתורה, ובכך נזכה לקבל את גואלנו הראשון והאחרון – משה רבנו – רעיא מהימנא.

רבנו אוה"ח הק' אומר: "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוותאין משה חפץ לגאול עם בטלנים מהתורה, וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו: ואתה תצווה את בני ישראל – על דרך "כי מלאכיו יצווה לך",

תצווה – מלשון צוותא, צוות שמתלווה ומצטוות לצדיק.

רבנו אוה"ח הק' אומר בהמשך: "או על דרך אומרם ז"ל, אין צו אלא מלכות, כי הוא {משה רבנו} ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו: 'ויקחו אליך שמן זית זך', ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן. מה השמן מאיר לעולם, כך התורה. והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך. ודקדק לומר זך, שצריכים לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנטר ח"ו, או להתגדל וכו'.

ואמר עוד "כתית", פירוש שצריכים לעסוק בתורה ולכתת גופם וכוחם, על דרך אומרו "זאת התורה, אדם כי ימות באהל" (במדבר חקת, יט, יד). וכבר כתבתי ענין זה בחפצי" = {"חפץ ה'" הוא ספרו של רבנו האוה"ח הק' על הגמרא}. וכך עולה מדבריו ב"חפץ ה': המיימינים הם תלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך עיון וטורח כדי לברר את טעמי הוראות התורה, כמו אדם העושה מלאכה ביד ימינו שהיא מיומנת ובעלת עוצמה. וזה בניגוד ל"משמאילים בה" הלומדים תורה מבלי לטרוח להבין כל פרט. כך מפרש רבא בר רב שילא, ויש אומרים רב יוסף בר חמא בשם רב ששת את הפסוק: "אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג, טו). יוצא לפי הפירוש הנ"ל, המיימינים הם אלה הלומדים תורה מתוך עמל רב, וזוכים לאורך ימים… וכל שכן לעושר וכבוד, ואילו הלומדים מתוך עצלות, זוכים רק לעושר, ונקראים המשמילים. (רבנו אוה"ח הק' "חפץ ה'. שבת סג ע"א).  לכן, התורה משתמשת כאן בביטוי "כתית" – לכתת את כוחו ואונו של הלומד עד שיבין את התורה.  

 גם לפי פשט הפסוק עולה, המיימינים – הם אלה שלאחר לימודם, מסתכלים ימינה כדי לדעת מה הספיקו ללמוד. לעומת זאת, המשמילים – אלה העצלנים המסתכלים שמאלה לראות כמה נשאר להם לסיים, כמקובל אצל ילדים.

"כתית למאור – להעלות נר תמיד" (שמות כז כ).

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות

 שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם"

 ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו אוה"ח הק').

תפילה רבנו "אור החיים" הק' על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך – זכור אהבתנו וחיבתנו,

 והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם. כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

   הביטוי "כתית למאור" רומז לבית המקדש השלישי בו נעלה את נר התמיד לתמיד. שלא כמו בית ראשון ושני שנכתשו ע"י הבבלים והרומאים, והרמוזים במילה "כתית".

"כת" = 420 שנים – תקופת בית המקדש השני. "תי" = 410 שנים – תקופת בית המקדש הראשון.

רבנו אוה"ח הק' מסביר את הביטוי "למאור"כי יכוון בשמן זית להאיר למאור ולייחדו במכוון". הכוונה לקב"ה שגלה עם עמ"י כדברי רבי שמעון בר יוחאי: "ושב ה' אלוקיך את שבותך" (דברים ל, ג) – בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם… ואף כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט ע"א).

רבנו אוה"ח הק' אומר: שבזמן הגלות, נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן, ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה. ולזה יצוו, כי יכוון בשמן זית להאיר למאור, ולייחדו במכוון. גם יכוון אל המאור הגדול".

על הפס' בסוף פרשת בחקותי: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות… ולא תטמאו בהם אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יח ל) אומר רבנו אוה"ח הק': "כי התיעוב בכל מציאות שיהיה – יפעיל פירוד בין ישראל ובין השכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא – וקדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים".

השכינה: הביטוי שכינה, הוזכר לעיל ע"י הרשב"י : "בכל מקום שגלו שכינה עמהם", דורש הסבר. על כך אומר רבי משה פרנקו בשם רבו רבנו "אור החיים" הק' בספרו "מאור החיים" עמ' יח:

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות. וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי רבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי – שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכסה כבודו, שמשם באות כל הנשמות הבאות בזה העולם. והאור הזה שיש עמנו בגלות המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזו הארה עצמה, באה בכל יום ומשתחווה לבוראה, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו…". יוצא שהשכינה היא בבחינת הגילוי הגבוה של הקב"ה בעולם.

המקובל הרה"צ הרב יהודה פתייה ע"ה כותב בספרו (מנחת יהודה, עמ' 73-74): "… כי הקב"ה נקרא "שמש", כמו שנאמר "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהלים  פד, יב), והוא רוכב שמים, כמו שנאמר "רוכב שמים בעזרך" (דברים לג, כו). זריחת אורו בארץ מתחת, כי "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג). ולאותה הזריחה של אורו שבארץ, קוראים רבותינו ז"ל בשם "שכינה", על שם שהיא שוכנת למטה בין ישראל, כמו שנאמר, "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה, לד), וכן "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

כמו שהעננים בשמים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מסתירים ומפרידים בינינו לקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם" (ישעיה נט, ב).

לאור זאת, הרב פתייה מסביר את הצורך באמירת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני קיום כל מצוה: ע"י קיום המצוה, אנו מתפללים ששם הוי-ה ברוך הוא ישתלם, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרות  מהשם הוי-ה במלחמת עמלק, בבחינת הכתוב: "כי יד על כס י"ה, מלחמה לה' בעמלק" (שמות יז, טז), ויהיה ה' שלם. לכן אנו נוהגים לקרוא "לשם יחוד", כדי שלא יהיה פירוד, ותפילתנו תתקבל ברצון בפני בורא עולם.

"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו…

 ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך –

לכבוד ולתפארת" (שמות כח א – ב).

"חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א).

רבנו אוה"ח הק' מסביר מדוע הכתוב השתמש בביטויים: "ואתה, הקרב, אליך"? הרי מדובר במינוי אהרן ובניו לכהונה, כך שהיה יכול להשתמש בביטוי "תמנה את אהרן ובניו לכוהנים". כמו כן, מדוע ציין שהבגדים "לכבוד ולתפארת".

רבנו מסביר ע"פ מדרש (שמואל רבה ד, ג) שהכהונה הייתה צריכה להיות נחלתו של משה רבנו וזרעו ככתוב: "למשה היה למנה" (ויקרא ח כט), ואילו אהרן, היה צריך להיות לוי ככתוב: "הלא אהרון אחיך הלוי" (שמות ד, יד). משה רבנו סירב לקבל את השליחות, ואמר לה': "שלח נא ביד תשלח". בעצם, משה ביצע את השליחות בהתחלה בעל כורחו.

כעת, הגיע זמן ביצוע העונש בו אהרן הלוי מתמנה להיות כהן במקום משה.

 הקב"ה אומר למשה לבצע את המינוי מתוך שמחה, ולקרב את אהרן, ולכן השימוש בביטוי "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" – עליך לקרב אותו מתוך שמחה, ואף לעשות לו בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת" דבר המבטא שמחה. וכדברי קדשו: "לזה אמר לו בשעת מעשה, 'ואתה'. פירוש לא לצד  שאני מצווך לבד, אלא גם אתה מצד עצמך – הקרב את אהרן אחיך מצד עצמך, ותעשה הדבר כאילו אתה חפץ בו. כי זה לך במקום קרבן לכפרה, על אשר העזת פניך לפני ה'".

רבנו אוה"ח הק' אומר שכאשר האדם חוטא, מתרחק ענף אחד משרש נשמתו, כפי שקרה למשה רבנו כאשר סירב לשליחות, גם אם זה היה מתוך ענוה. כעת, הקב"ה אומר לו: "הקרב אליך את אהרן אחיך". כלומר, כעת זמן תיקון החטא ההוא, ע"י מינוי אהרן במקומו.

רבנו אוה"ח הק' מעיד על עצמו שבעקבות האירוע הזה, הוא מבין את דברי הגמרא: "חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א). רבנו אומר שהייסורים מקרבים את ענפי הנשמה.

 משה רבנו הפנים את הנושא, ועשה את הכל מתוך שמחה.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"ועשית מזבח מקטר קטורת עצי ששיטים…" (שמות ל, א).

"שמן וקטורת – ישמח לב…" (משלי כז ט).

 על מעלת הקטורת בזהר: "וכשהיה ענן הקטורת מתמר ועולה ופונה למעלה

 ונעשה כאשכול – היה ידוע שנתכפרו עוונות ישראל".

הכהן היה רואה את אותיות השם הק' עולות עם ענן הקטורת:

"אתוון דרזא דשמא קדישא פרישן באוירא, וסלקין לעילא בההוא עמודא" (זהר 'תצוה').

רבנו אוה"ח הק' שואל: מדוע רק פה בסוף פרשת תצוה, נאמר מזבח הקטורת, ולא בפרשת תרומה עם שאר כלי הקודש: ארון הברית, הכפורת והכרובים שהיו מוצבים בקודש הקודשים. בקודש אמורים להיות שולחן לחם הפנים המוצב בצפון, ומנורת הזהב בדרום. משום מה, לא הוזכר מזבח הקטורת המכונה גם מזבח הזהב, האמור להיות ממוקם בין השולחן למנורה. ובלשון קודשו: "טעם שסידר כלי זה {מזבח הקטורת} של פנים, מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פרשתי בפרשת תרומה", שם כתב רבנו: "… אבל מזבח הזהב, הגם שלא תשתנה עבודתו שהיא הקטורת, חצי מנה בבוקר וחצי מנה בערב, אף על פי כן – לא ישמש בבית עולמים, ועשה אחר, וגנזו לחלוטין" (שמות כה, ט).

כלומר, שלמה המלך גנז את מזבח הקטורת שנעשה במשכן, ועשה אחר במקומו.

מדרש תנחומא (תצוה טו) אומר על חשיבות הקטורת: "אמר הקב"ה: מכל הקורבנות שאתם מקריבים, אין חביב עלי מקטורת. תדע שכל הקרבנות לצרכיהם של ישראל. כיצד? החטאת הייתה באה על חטא ואשם. העולה באה על הרהור הלב… אבל הקטורת אינה באה לא על חטא, לא על עוון ולא על אשם – אלא על השמחה. זה מה שנאמר: "שמן וקטורת – ישמח לב" {של הקב"ה} (משלי כז, ט).  השמן מתייחס לכהן גדול שנמשח בשמן המשחה, וקטורת – אלו ישראל.

רבנו בחיי אומר בהקדמתו לפרשה, ששמחה זו מקבילה למעשה בראשית שם נאמר: "יהי כבוד ה' לעולם – ישמח ה' במעשיו". כמו שבמעשה בראשית האדם נברא בסוף, היות ותפקידו לחבר את כל הבריאה לקב"ה, כך מזבח הקטורת המוזכר בסוף מעשה המשכן, הכהן מצווה להשרות את השכינה ע"י הקטורת, ובכך לחבר בין הקב"ה לעם ישראל.

לאור הדברים הנ"ל ניתן להוסיף, שכלי המקדש מסמלים מידות טובות בעבודת הבורא: ארון הברית והלוחות – לימוד תורה מתוך ענווה. המנורה – זיכוך המידות כמו שמן זית זך. השלחן – קדושת האכילה וכשרות הפרנסה. מזבח העולה – עבודת ה' מתוך מסירות והתלהבות. הקטורת – עבודת ה' מתוך שמחה.

הקטורת מסוגלת לפעול ישועות וביטול מגיפות כפי שעה אהרן הכהן. הזהר הק' מרחיב על מעלת קריאת הקטורת בכוונה: אם היו יודעים בני האדם כמה עליון מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה, ומעלים אותה ככתר על ראשם כתר של זהב. לכן, רבים וטובים קוראים את הקטורת מתוך קלף, בכתב סת"ם.

התורה מלמדת אותנו שבכדי לפעול ישועות כמו הקטורת, עלינו לנהוג לאור המידות הנ"ל, המסומלות ע"י כלי המשכן שצוינו לעיל, כמו קדושת האכילה, לימוד תורה מתוך ענווה וכו', מידות בהן הצטיינו צדיקים רבים,

 כמו רבנו "אור החיים" הק' בדורות הקודמים, ורבנו "בבא סאלי" בדורנו.

"והיה פי ראשו בתוכו –

          שפה יהיה לפיו סביב מעשה ארג…" (שמות כח, לב).

איך ניתן לזכור את מה שאנו לומדים? הרמז, בפס' הנ"ל.

רבנו אוה"ח הק' לימד אותנו לפני כן, שרק ע"י לימוד תורה נזכה לגאולה. איך ניתן לזכור את תלמודנו?

מקובל לחשוב שרק גאונים זוכרים את הלימוד, ולא היא. בזמן הגאונים, רק ראשי הישיבה של סורא או פומבדיתא בבבל, נקראו בתואר גאון, כמו רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רב שרירא גאון וכו'. התואר "גאון" הוא כנראה קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב" ע"פ הפסוק בתהלים: "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה". (מז, ה).

הגמרא מספרת על האמוראים שחזרו 40 פעמים על לימודם, עד שהיה מונח אצלם בכיסם. הגר"א שואל מדוע נאמר בכיסם ולא בקופסא? משיב על כך: בכיס, האדם ממשמש מידי פעם, לא כן בקופסא. כלומר, בנוסף לארבעים פעם, מידי פעם חזרו על לימודם כפי שמדגיש אחד ומיוחד משרי התורה של ימינו הרה"ג יהושע כהן שליט"א בספרו המפורסם בקרב לומדי התורה "כרם יהושע" על דרך הלימוד.

 על רבי אליעזר בן הורקנוס {הגדול} תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי נאמר: "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (אבות ב, ח). כלומר, אינו שוכח דבר מתלמודו כמו בור מטויח בסיד שאינו מאבד טיפת מים. הוא זכר בעל פה אלפי הלכות כפי שסיפר לפני מותו לתלמידו רבי עקיבא (סוטה מט ע"ב).

רבי יעקב בנו של ה"בן איש חי" הביא בשם ה"חתם סופר" שכדי שהתורה תישמר אצלנו, יש ללמוד את התורה מתוך חוויה, ולראות בה דבר פלאי כדברי דוד המלך: "פלאות עדותיך – על כן נצרתם נפשי" (תהלים קי"ט, קכ"ט).

כלומר, יש ללמוד מתוך שמחה שהוא אחד ממ"ח קנייני התורה המנויים במסכת אבות (פ"ו, מ"ו).

הדבר השני הוא: ללמוד בקול כמקובל בישיבות, כדברי הגמרא (עירובין נד) על הפסוק (משלי ד, כב): "כי חיים הם למוצאיהם". אל תקרא "למוצאיהם", אלא "למוציאיהם" = להוציא את המילים מהפה.

כל זאת לומדים מהפסוק בכותרת בפרשתנו: "והיה" לשון שמחה – לימוד מתוך שמחה. "שפה יהיה לפיו סביב" – שמוציא בשפתיו, ואז "ראשו בתוכו" המסמל את התורה ככתוב בתהלים (קיט, ז – קס): "אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר… רֹאשׁדְּבָרְךָ אֱמֶת; וּלְעוֹלָם, כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ". ואז התורה תהיה "בתוכו" כדברי הפס'.

ניתן ללמוד מהמילה "סביב", שיש לחזור על הלימוד. כלומר: "שפה {הלימוד}, "יהיה בפיו – סביב" {מסביב לשעון).

לסיכום: רוצים משיח עכשיו? "זכרו תורת משה עבדי… הנה אנוכי שולח לכם את  אליה הנביא לפני בוא יום ה', הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (הנביא מלאכי ג כב – כג).

בזמן שנזכור ונקיים את התורה – יופיע אליהו הנביא.

"החיים והמוות ביד הלשון,

              ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן ח').

הביטוי "החיים והמוות ביד הלשון", משקף את יחודו של האדם הנבדל מן הבהמה ביכולתו לדבר. הקב"ה מדבר עם "האיש משה" בכל פרשה, והנה בפרשתנו "תצוה", שמו מוזכר רק בכינוי הגוף "ואתה".

אחת הסיבות לכך היא, שמשה רבנו אמר לקב"ה אחר חטא העגל בפרשה הבאה "כי תישא": "ועתה אם תישא חטאתם. ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב' לב'). אכן, שמו של משה נמחה מפרשתנו כדברי הגמרא (מכות יא' עא'): "קללת חכם מתקיימת גם על תנאי" (ע"פ בעל הטורים).

לגבי השאלה מדוע נבחרה פרשת "תצוה" לפרשה, בה לא יוזכר שמו של משה, ישנן כמה תשובות:

רש"י אומר שפרשת העגל נאמרה לפני עשיית המשכן, שלא לפי סדר הפרשיות בתורה.

אפשרות נוספת, הקב"ה דחה את הגזירה מפרשה לפרשה, עד לפרשת "תצוה" המסודרת לפני פרשת "כי תישא", בה אמור משה "מחני נא מספרך".

 כמו כן, "תצוה" חלה לפני ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה, ולכן נבחרה פרשת "תצוה".

אפשרות אחרת היא: משה אמר "מחני נא מספר- ך". כלומר, "מחני נא מהפרשה ה-20 שהיא "תצוה".

למרות זאת, שמו של משה רבנו חי לעולם, ושמו רמוז במספר פסוקי פרשת "תצווה" העומד על 101  פסוקים.

אותיות המילוי של השם משה : מ – מ = 40 + ש- ין  = 60 + ה- א = 1   =  101 . כלומר, כוח פנימיותו וקדושתו של משה רבנו, אכן רמוזות ומאירות בפרשה, גם אם שמו לא הוזכר.

ידוע שמשה רבנו אינו נזכר ב- 18 פרשיות התורה = חי, וזאת כדי להראות שמשה רבנו חי וקים לעולם.  את זאת אנו לומדים על פי "פנינים משולחן הגר"א" מהנוטריקון לביטוי: "אשר כתבת"א = אתם ניצבים. ש = שופטים. ר = ראה. כ = כי תצא. ת = תצוה. ב = בראשית (כל הספר). ת = תשמעון (עקב תשמעון). שוב רואים מהי פנימיות התורה.

  זירוז הגאולה:

  • "ואתה תצוה"- ת-צ-ו-ה בנוטריקון לסירוגין "צעקת הדל תקשיב ותושיע".

    כל אחד מאתנו מצווה להתפלל ולזעוק לקב"ה לגאולתנו, ובקרוב.

   "ואתה תצוה את בני ישראל"תצוה, בזמן עתיד. משה יהיה גם הגואל האחרון.

          "ת-צ-ו-ה = {ראשי תיבות של הפסוק}: -הרוח ת-שוב א-ל  ה-האלוקים" (קהלת יב, ז).

               גם לאחר מות משה רבנו, הוא זה שיצווה לגאול את ישראל – "ואתה תצוה את בני ישראל".

  • "למאור להעלות נר" – רבי משה פרנקו בספרו "מאור החיים" אומר בשם רבו רבנו "אוה"ח הק': "להיות לנו זכות לבנים תלמידי חכמים – היזהרו לתקן נר של שבת שהוא מצוה מיוחדת. וזה רמוז בכתוב 'למאור להעלות נר', והיא התורה" (מאור החיים עמ' נח).

רבנו בעל הטורים אומר: 'תצוה' = גימטריא 501. נשים צוה = 501. רמז למצות נר שבת ע"י נשים.

  • "כתית". במילה "כתית", רומזים משך זמן קיומם של שני בתי המקדש:

             הראשון –  410 שנה = תי.  השני – 420 שנה = כת.

            "כתית" שזה מלשון כתישה, רומז לשני בתי המקדש שנחרבו ונכתשו.

    שואלים, מדוע לא נרמז במילה "כתית" גם בית המקדש השלישי?

מתרצים שזה מרומז במילה "למאור" –  ביהמ"ק השלישי התמידי – "למאור – להעלות נר – תמיד".

  • "ונשמע קולו – בבואו אל הקודש לפני ה'" (שמות כח, לה).

הפסוק מדבר על מעיל הכהן הגדול המקושט בשוליו על ידי רימונים ופעמונים המשמיעים קולות, כך שבבואו אל הקודש, ישמע קולו כאדם המצלצל בפעמון לפני כניסתו לביתו, כדרך ארץ.

הרוצה שהקב"ה ישמע את קולו וימלא את בקשותיו – יבוא אל קודש – יעסוק בקודש.

הגה"צ הרה"ג יהושע מאמאן ע"ה כתב בספרו "שדה יהושע" לפרשת "תצווה" בשם המלבי"ם, שברימון יש תרי"ג גרעינים, ולכן לדעת הרב יהושע, תיקנו חכמים לאכול מהרימון בליל ר"ה "ולבקש מהקב"ה שירבו זכויותינו כרימון, והכוונה שנזכה לקיים בעזהי"ת, תרי"ג המצוות בשלמותן" כדברי קודשו.

כבוד הרב שימש כראב"ד במראקש שבמרוקו, רב ראשי של נהריה.  חבר ביה"ד הגדול לערעורים. הוא כתב ספרים רבים, בניהם השו"ת "עמק יהושע" ז' כרכים, "שדה יהושע" וכו'. אבותיו ואבות אבותיו, שימשו כדיינים במרוקו. באילן יוחסין שערך בנו הרה"ג רפאל מאמאן שליט"א, הם צאצאים של הרמב"ם. מאמאן = מימון.

  • "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך – לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב).

 רבנו אוה"ח הק' מסביר: ארבעה בגדי לבן רומזים אל ד' אותיות הוי-ה, וזה כנגד ספירת התפארת. ד' בגדי זהב רומזים אל ד' אותיות "אדנ-י", וזה רומז לכבוד. נושא הבגדים מלווה אותנו מאז אדם הראשון לאחר החטא: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות". חכמים דרשו: חגורה אין כתיב, אלא חגורות, חגורי חגורות, איסטיכון = {כתונת עור}. גליון = {מעיל מעליהם}. וסדינים = {טלית לעיטוף עליון עם הראש}.

הגמרא (בשבת עז, ע"ב) דורשת: לבוש = לא בושה. גלימה = שנעשה בתוך הבגד כגולם המכוסה. סודר = סוד ה' ליראיו שמכסה גם את הראש. כל זה גורם לאדם להתבייש וליראת שמים.

ניתן להוסיף: מעיל = מעילה. בגד = בגידה. כלומר, הבגדים נועדו לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת.

ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.

 יד' באדר = פורים – יום ברית המילה שלו.

רבי יהודה הלוי כותב על מקום קבורת משה רבנו:

"שלום לך הר העברים / שלום לך מכל העברים.

     בך נאסף מבחר אנוש / ויהי בך מבחר קברים…

משה רבנו נולד ב- ז' באדר ונשמתו עלתה לגנזי מרומים ב – ז' באדר "על פי ה'" – במיתת נשיקה" (רש"י), וזאת לאחר מאה ועשרים שנה בהם "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דברים, וזאת הברכה לד, ז).

משה רבנו זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יטפל בקבורתו ב"הר נבו" שם זכה להשיג את שער חמשים  =  שער הנ', בבחינת "נבו" = "נ – בו".

ברית המילה שלו היה בפורים – י"ד אדר, דבר שהגן על ישראל מתוכניות ההשמדה של המן הרשע, אז – והיום.

חכמים בגמרא (סוטה יב ע"א), וכן  במדרש רבה (א, כ) אומרים על הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמות ב, ב): "אחרים אומרים: הוא נולד מהול. ורבנן אמרי בשעה שנולד משה, נתמלא כל הבית כולו אורה".

רבנו אוה"ח הק' מביא את הדעות הנ"ל וטוען שזה דרך דרש. רבנו מקשר בין שני חלקי הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא", לבין "ותצפנהו שלושה ירחים". וכך לשון קדשו: "אכן כוונת הכתוב היא: כי ממה שאמר הכתוב 'ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד הצפינו', אמרו חז"ל כי מנו לה המצרים מעת הריונה, והיא ילדתו לשישה חודשים. והנה היולדת לשישה פשיטה שאינו מתקיים, והיולדת לשבעה מתקיים… וכשילדתו בחזקת נפל ילדתו – והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש בריא וחזק שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו, וסיכנה עצמה מהמצריים שהיו בודקים הבתים בקטנים…".  רבנו טוען, הרי גם אם לא היה טוב, כל אימא באשר היא, תחמול על בנה, ולא משנה אם הוא נראה טוב, או פחות טוב. הרי אפילו בתיה בת פרעה חמלה על משה, לכן הגיע לפירושו הנ"ל.

עלינו להבין על מה מסתמכים חכמים בדרשתם, שמשה נולד מהול? בשלמא למאן דאמר שנתמלא הבית כולו אור, ניתן לדרוש את המלים ׳כי טוב׳ לגזרה שווה, מהכתוב "וירא אלוקים את האור כי טוב". אלא 'אחרים' מנין להם שנולד מהול? על כך ניתן ללמוד מהבריאה ביום השני בה לא נאמר "כי טוב", היות והבריאה לא הושלמה, בגלל שהיו חסרים המאורות בשמים כדברי רש"י לפס' (בר' א, ז). לכן, גם פה ניתן לומר שהאדם הוא טוב ושלם רק אחרי קיום מצות ברית מילה, כנאמר אצל אברהם: "התהלך לפני והיה תמים״ (בר' יז, א). לכן 'אחרים' למדו ממה שנאמר 'כי טוב', משמע שהוא תמים דהיינו מהול, לפי שלא נאמר 'כי טוב' בדבר שאינו תמים.

"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלוקים". הוא זכה להיות איש האלוקים בגלל ההתבטלות המוחלטת שלו כלפי שמיא בבחינת: "וימת שם משה – עבד ה'".

בעבודת ה', עלינו להתבטל לגמרי מול הקב"ה, וכן מול גדולי התורה האמתיים המייצגים נאמנה את אורה ודרכה של תורתנו הקדושה, אותה קבלו/נו בפורים בימי מרדכי ואסתר, מתוך שמחה.

משה לא נכנס לארץ ומקום קבורתו לא נודע. למה ומדוע?

רבי חמא ברבי חנינא: אם משה היה נקבר בארץ, היה מעכב את גזירת חורבן המקדש. ועוד, כדי לא להפוך את קברו למעין בית מקדש… וכן שהגויים לא יטמאו אותו…

למרות שלא נכנס לארץ, הוא זכה בכוח ראייתו הרוחנית "לראות את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך" כדברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: "הקב"ה נתן כוח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו" (ספרי במדבר קלו).

רבנו אוה"ח הק' אומר על הפסוק: "ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" – "שהראהו ה' ראייה נסית מה שאין כוח בשיעור עין טבעית, לראות באור השמש" (במדבר פנחס כז, יב).

כלומר, משה רבנו זכה לראות בראיה נסית את כל ארץ ישראל.

להתהלך באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

לרבנו אליעזר דה אבילה" זצ"ל, בן אחותו של רבנו אוה"ח הק',

בנושא "ברית – כרותה ללשון".

יום ההילולא – ג' אדר התקכ"א (1761). הוא נפטר בגיל 47, בבחינת הכתוב: "וחי ב-ה-ם" = 47.

ח"י שנים אחרי פטירת דודו – רבנו "אור החיים" הק'.

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של אור עינינו רבנו "אור החיים" הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 רבנו אוה"ח הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי בתורה. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו אוה"ח הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "אי מות סג'יר" = "ימות קטן".

 אמו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו אוה"ח הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו (לרבנו אוה"ח), יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו אוה"ח הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות רבנו אוה"ח הק'.

הוא מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד. הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם המטה של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: אני את המקל של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

 את הסיפור הנ"ל, סיפר הרב, החזן והפייטן המהולל חכם מאיר אלעזר עטיה שליט"א שביקר אצלה.

"אראנו  נפלאות"

לצדקת חנה בת מרים ע"ה – שעלתה לגנזי מרומים ביום יב' אדר תשל"ה.

"ברית – כרותה ללשון".

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם, מיום ראשון ועד יום השישי, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם רווק צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה אכן כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

 ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק  הקב"ה". 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינאים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

 

לרפואה שלמה ונהורא מעליא – לאילנה בת בתיה תחי', ומשה בן זוהרה נ"י.

 

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה –

ליונתן ובניה בני קרן תחי', לאורי ואיתמר בני עינבל תחי'.

לנחמן ויוסף חיים בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת עינבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

הפונדאמנטאליזם- בת יאור- הד'ימים – בני חסות

הצדדים החברתיים העגומים ביותר של הפונדאמנטאליזם המוסלמי מצויים בקצה השני של הסולם החברתי — בעניות המנוולת המעוותת את חברות העולם השלישי, שהשפעת המודרניות עשתה בהן שמות. במערב הטכנולוגיה היא רק אחד הגילויים של התפתחות תרבותית הדרגתית, של תהליך בקרתי שבגלל עצם חירותו הוא עוסק בחשבון נפש בלתי־פוסק. אך כאשר אותה טכנולוגיה מיובאת לעולם השלישי, תלושה ממקורה, מוצאת מהקשרה התרבותי וחסרה אותו הצבר של שכבות־תרבות שרק בזכותו אפשר להטמיעה ולהשתלט עליה חלקית, או־אז טכנולוגיה זו הופכת להיות כוח בלתי־תלוי שעצמתו מכשפת ומשחיתה את בעליו, תוך שהיא גוזרת על העניים והנבערים משטר־תופת של ניצול האדם וכליונו. מיליוני אנשים חסרי־תקוה נמחצים ונדרסים על־ידי המנמק הלא־אנושי של טכנולוגיה מבחוץ, הנעשית מכשיר של דיכוי. בעיני תת־הפרולטריון שצמח תוך כדי תהליך זה מצטייר אפוא המערב ככוח משפיל ומדכא, המביא קלון על האדם ושוחק את כבודו־העצמי ואת ערכי הדת והמוסר המסורתיים שלו וממיר אותם בתת־תרבות מבחוץ. העניים ונמוכי־הרוח, שמצוקה שאין לה קץ לכאורה מביאתם לידי ייאוש, נוהים כסומים־בארובה אחר הדוקטרינרים הדתיים שקמו משורותיהם, היודעים את צרותיהם, דוברים בלשונם ומנפנפים לפניהם בהבטחת חידושה של תפארת העבר והגאולה הדתית. הבטחה זו מצודדת פי־כמה בגלל אותו מַן של פטרודולרים שמקבלים המנהיגים הכאריזמטיים האלה, מס־פלאים הנגבה מדאר אל־חרב ומוענק על־ידי ראשי־מדינה מוסלמים המבקשים לרכוש את הכוחות העממיים האלה לצדם, תוך שיזכו בכפרת עוונותיהם הדתיים שלהם. מוטב שיבקשו נתיניהם את רחמי אללה ולא יפנו אל המארקסיזם־לניניזם.

הכוחות הטמונים ביסוד הפונדאמנטאליזם המוסלמי מופיעים במישורים שונים. מבחינה תרבותית צץ הפונדאמנטאליזם ועולה מן העימות הטראומאטי עם המערב, שבעקבותיו באה דחיית תת־התרבות החמרנית שלו, המצטיירת כמשטר של דיכוי המזווג עם ניכור תרבותי. במישור הסוציו־מדיני, חיזוקו של הלהט הדתי מעמיד חומה כנגד חדירת הקומוניזם בקרב ההמונים, המתייסרים בפגעי הנחשלות, גם יש בו כדי לעכב את מסע האימפריאליזם הסובייטי. תפארת ההיסטוריה המוסלמית יכולה גם לשמש דגל גאה לעיליתות נבוכות ואכולות מפח־נפש, ההולכות שבי אחר מיקסמי־שווא של תור־זהב אגדי, שעד היום יש המתאבלים מרה על מיגורו על־ידי הקולוניזציה האירופית. כל כמה שהכוחות האלה שונים ומנוגדים — ובלי הבדל מה מניעיהם החברתיים, המדיניים או הכלכליים ומה שיעור קיטובם על־ידי המאבק בין מזרח למערב — כל הזרמים האלה שואבים ליכוד ואוריינטציה מן ההקשר האנושי, מן המירקם ההיסטורי והדתי שממנו הם קמים ועליו הם מתנגשים או מתאחדים. המרד נגד השאה, למשל, היו לו שרשים סוציו־כלכליים עמוקים, אך הוא חתר גם למגר שליט שנחשב מזלזל בדיני האסלאם. יהיו אשר יהיו הכוחות (ברה״מ, אש״ף, לוב?) שהנחו ממרחקים את רציחתו של סאדאת הפרדמערבי, תא־הטרור שהיה מעורב במעשה נקרא ״ג׳האד״, ומטרתו היתה להמית את הבוגד־באסלאם ולהחיש את חידוש הח׳ליפות. הנה כי כן, הכל נעשה, מוסבר ומוצדק בלשוךמונחיה של הדת. יש מקום לשאול אם היתה זו דרך מדינית בלתי־נמנעת או שמא היה בהיסטוריה רגע גורלי שבו יכלו המאורעות להתנהל במתכונת אחרת. אם אמנם היה רגע כזה, ודאי חל בתקופת ההכרעה בין נתיב המלחמה לנתיב השלום עם ישראל. גלוי־וברור הוא שהסיכסוך הערבי־הישראלי הוא שנתן לג׳האד את מסגרתו המדינית. סירובן של הממשלות הערביות לשלב את הפליטים הערבים באומה — כפי שנעשה תמיד בעולם בכל מקום שנערכו בו חילופי־אוכלוסים— וניצולם של אלה ככלי־נשק נגד ישראל הפכו את מחנות־הפליטים לחממות של פ׳ידאיון אש״פיים לוחמניים שכל מעייניהם במלחמה, ואשר אגב כך נזקקו לסיוע מברית־המועצות והקלו על חדירתה של זו לעולם הערבי. הממשלות הערביות, שבויות מעשיהן שלהן, שקצרה ידן לעשות מלחמה כמו גם לעשות שלום, לא צימצמו את הסיכסוך אלא עשאוהו בינלאומי כדי לאלץ מדינות אחרות, בדרך איומים ולחצים, לשתף פעולה בהשמדתה של ישראל (אשר 60% מיושביה הם צאצאי ד׳ימים, והם עצמם ילידי־הארץ או פליטים מארצות ערביות). אוניברסאליזציה זו של הסיכסוך היא הטומנת בחובה את זרעיו של ג׳האד גרעיני, תוך שממשלות ערביות בלתי־יציבות אוגרות מחסנים של כלי־נשק משוכללים. בגלל ממדיו החובקים זרועות עולם נעשה כיום הסיכסוך הישראלי־הערבי מקרה־בוחן.

אנו הערבים רצוננו להיות. אולם אין אנו יכולים להיות אלא אם כן האחר איננו. בן בלה

כמה מנהיגים ואנשי־רוח בני־זמננו התמודדו עם האתגר הזה באומץ־רוח. במחצית השניה של המאה העשרים, מכל־מקום, המיעוט הליבראלי ברוב הארצות המוסלמיות חש עצמו חסר־אונים מול גאות הפונדאמנטאליזם והטרור האינטלקטואלי — הפושט והולך מן המזרח גם לאירופה — ובצדם מגמה מטעה ואפולוגטית המבקשת לא לפלס דרך לתיקונים ולשינויים על־ידי ניתוח וביקורת עצמית אלא להצדיק את העמדות המסורתיות.

רוצים היינו לראות את בני האינטליגנציה הערבית, הזריזים כל־כך למתוח ביקורת על הסתירות בדמוקרטיות האירופיות, כשהם שוקדים לנצל את כשרונותיהם למען שיחרור עמיהם שלהם מן המשפטים־הקדומים של העבר. הדמוקרטיות המערביות, אשר להן מפלגות־אופוזיציה משלהן, אינן זקוקות להנחיות ולשיעורים בדמוקרטיה מאזרחיהם של משטרים רודניים. מוטב היה אילו קיבלו עליהם בעלי־מוסר אלה את שליחותם ההיסטורית, כל כמה שהיא מסוכנת, שעיקרה הוא גאולת עמיהם שלהם מעול דיכוי, דלות ובערות. מהפכות, חופש וקידמה הם התוצאות המוגמרות של ביקורת־עצמית והכרת האחריות לכשלונות וטעויות. כדי לעקור את הדלות, השחיתות, הבערות, את היעדר החופש ואת הטרור האינטלקטואלי, יש להבין קודם־כל ששרשיהם של כל אלה נעוצים במוסדותיה של החברה הנתונה! אין טעם להטיל את האחריות לקיומן של מכשלות אלו על כוחות־חוץ או לתלות את הקולר במיתוס הקרוי אימפריאליזם, קולוניאליזם, קאפיטאליזם, ציונות או ״בכור־שטך. התנערותם של מיליונים וכבודם־העצמי מחייבים שכוחות השלום והחירות יכריעו את כוחות החושך והשנאה, אלה שנשמת־אפם מלחמת־נצח ונקם ודרכיהם דרכי הטרור הבינלאומי. ה״יאוש״, המשמש בדרךכלל כסות לפשע ולאלימות, אין בו משום תירוץ, שהרי הרבה קיבוצי־אנוש שוחרי־שלום — ובכללם הד׳ימים — יש להם הצדקה הרבה יותר להינקם על סבלותיהם בעבר או בהווה. אם אין הם נזקקים לאלימות עיוורת, הרי זה מפני שלמדו ממנהיגיהם כי תלאה, מצוקה ופורענויות מן העבר דין הוא שישמשו איזו מטרה מוסרית וחברתית, ואגב כך יעמיקו תחושה של ערבות הדדית אנושית לדורות־יבואו.

מצער הוא למצוא שמדינאי ערבי מכובד כבן־בֶלָה סומך ידיו על רציחתם של מנהיגים שאין דעתו נוחה ממדיניותם, כפי ששכיח היה בימי הממלוכים: או למצוא אותו מצדיק — לאחר שתפתחנה מדינות ערביות כלי־נשק גרעיניים משלהן — מלחמה גרעינית להשמדתה של ישראל:

אם אין כל פתרון אחר, תהיה־נא מלחמה גרעינית, ובכך ייגמר הענין, אחת־ועד.

גילוי פומבי כזה של תוקפנות והפקרות מוסרית שרשיו נעוצים בשאננות מונוליתית, שלא ידעה נקיפות־מצפון מעודה, באשר לטראגדיה של הד׳ימים. עמדה זו נובעת מאי־ידיעה בהיסטוריה ומפסילה גמורה של עמים לא־ערביים או לא־מוסלמיים, שסבלותיהם וזכויותיהם אינם זוכים לשימת־לב כלשהי. פאראדוקס הוא זה שמנהיגי הערבים מסרבים להכיר בישראל כלאום, אף־על־פי שמדינת־ישראל יש לה לשון, היסטוריה, מסורת, ספרות, מערכת משפטית ומוסדות דמוקרטיים משלה. קצת מן הגורמים האלה חסרים בארצות הערביות, ובעוד הרבה ארצות. סירוב זה להכיר בישראל כלאום נובע מן העובדה שהכרה מעין זו משתמע ממנה שעמה של ישראל יש לו זכות על מולדתו ההיסטורית. יש להדגיש כי הנשיא סאדאת יזם מדיניות ערבית מהפכנית, שהעידה על מאמץ להבין את סכנותיה של התקופה הגרעינית ואת הערכים האוניברסאליים של הריבונות הלאומית. עצם חריפותה של התגובה מצד חזית־הסירוב על יזמתו האמיצה מוכיחה מה־גדול הוא כוח־ההתמדה שיידרש כדי לשנות אידיאולוגיות מדיניות בנות אלף ושלוש־מאות שנה. עם זאת, ההתרועעות הספונטאנית בין עמי מצרים וישראל מלמדת כי הנדיבות הטבועה במהותם של בני־אדם יש בה כדי להתגבר על טעויותיהם של משטרים וממשלות.

הערות המחברת: בראיון משנת 1982, שאותו הזכרנו כאן לעתים קרובות, חוזר בן־בלה על דעותיהם הרגילות של ערבים, שלהבדיל מן הנצרות הרי האסלאם נקי ממשפט־קדום גזעני וכי תמיד נהג ״יפה״ במיעוטיו. נוח לו לשכוח את התהליך שהוריד קיבוצי־רוב לשעבר לדרגת מיעוטים. בלי שנתעכב על המופרך שבהשוואות כוללניות כגון אלו, מעניין לציין שארצות המערב מניחות למיעוטים לחקור ולעסוק באין מפריע בקורותיהם שלהם — ובכך הן מאפשרות להם להעמיק את ידיעתם בהיסטוריה זו— ואילו בעולם המוסלמי אין זכר לחופש אקדמי מעין זה. בכך מתחזק הבטחון־העצמי המוסלמי, וקל יותר להעלות קביעות שאץ להן שחר.

משעה שהשיגו עצמאות לארצותיהם נקטו ראשי־המדינות הערבים (פרט למוחמד החמישי וחסן השני, מלכי מארוקו, וחביב בורגיבה, נשיא תוניסיה) צעדי־עקיפים לגירוש היהודים מארצותיהם או להחזקתם כבני־ערובה. השיטות שהשתמשו בהן היו החרמה שרירותית של נכסיהם, הפלייה מדינית, כלכלית וחברתית, השפלה בכוונה־תחילה, מאסר וגרימת סבל פיזי, וצווי־גירוש והוצאה־להורג בלא משפט.

במישור ההתנהגות הקיבוצית, פרעות־הדמים המרובות שנעשו בקהילות היהודיות שבמזרח ובצפון־אפריקה מצביעות על התפקיד שמילאו כשעירים־לעזאזל בעולם ערבי שהקולוניזציה והשליטה של המערב התסיסוהו. במחקרו על פרעות 1945 בלוב בודק ה. א. גולדברג את מנגנוניו של פולחן־הדמים, שממנו נרקמת סמליותו של השעיר־לעזאזל. מנגנונים אלה פעלו בצורה זהה כמעט בכל רחבי העולם הערבי. ראה גולדברג, פוגרום טריפולי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

פברואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728  

רשימת הנושאים באתר