סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-עוזיאל חזן

בשנת 1944 שמעו חברי השבט האינדיאני, קווי־צ׳אן, שבט קטן בפרובינציית בריטיש־קולומביה, על צוללת בשם ״טוטם״, שם הקרוב ללבם. הם פנו למסדר בנות האימפריה הבריטית וביקשו למסור לצוללת עמוד טוטם מיוחד בגובה 120 ס״מ. הפסלון גולף בידי אמן מאנשי השבט בשם סיימון צ׳ארלי, ונצבע בצבעי אדום, שחור, צהוב ולבן. הטוטם עוטר במוטיבים של ציפור הרעם, צמח־האש, הלוויתן הקטלן ודוב הגריזלי, סמלים המייצגים בתי־אב בקרב שבטי האינדיאנים שבחוף המערבי של אמריקה הצפונית. בהשפעה נוצרית נתלוו לכך, כפי הנראה, גם לחשים קבליים ותפילה לבורא עולם.

בשנת 1945 התקיים טכס חגיגי בבסיס הצוללות הבריטי בו נמסר הטוטם למפקד הראשון של הצוללת, קומאנדר ב. סנט ג׳ון, מפקדה הראשון של הצוללת. יחד עם הפסל זכתה הצוללת גם לברכה מיוחדת מהשבט, לפיה כל עוד ניצב הטוטם בצוללת, מובטח לה כי תמיד תגיע בשלום למחוז חפצה.

ב־25 השנים בהן שירתה טוטם בצי הוד מלכותה היא הגיעה תמיד לנמל היעד שלה ללא תקלה. באמצע שנות החמישים, בביקור הצוללת בהליפאקס שבמזרח קנדה, נעלם הטוטם מהצוללת. הנהלת המספנה שחרדה מאסון, ערכה חיפוש נרחב שהעלה חרס. היא מיהרה להזמין טוטם חדש מהשבט האינדיאני ורק בהגיעו הורשתה הצוללת לצאת לים.

בשנת 1965 נמסרה הצוללת לחיל הים הישראלי, הפסלון הוצא ממנה ושמה הוסב ל״דקר״. בהפלגתה הראשונה ב־1967, בדרכה מאנגליה לישראל, טבעה על 69 אנשי צוותה.

ידוע גם הסיפור על הקמע המפורסם, המיוחס לזקן המקובלים הירושלמי האגדי מרדכי שרעבי ז״ל, שנולד בתימן ב־1912 ונפטר בירושלים ב־1984. הרב כדורי, המקובל הירושלמי הגדול, שבדק את הקמע, קבע כי נכתב בידי אדם קדוש עבור אישה מסויימת בשם חסיבה.

מדובר בחסיבה דרעי, אלמנת המקובל מסעוד דרעי מכפר אלווידאן זנאגיה שבהרי האטלס. הבעל נודע כאיש קדוש, מרפא, כותב קמעות ובעל כוחות מיסטיים. בזכות קמע זה נרפא תינוק שהרופאים הודיעו כי אפסו סיכוייו לחיות. כן ניצלו בזכותו גם חייה של גברת ציפי ביאליק תושבת שכונת בקעה בירושלים. גברת ביאליק נפגעה בידי רכבת, כאשר דחפה עגלת תינוק. התינוק ניצל והיא נפצעה קשה. הרופאים היו ספקניים לגבי סיכוייה לחיות. היא שמעה על הקמע הקדוש ודאגה שהקמע יובא אליה לבית־החולים. הקמע הונח על חזה והיא והחלימה.

בספר חשמונאים מסופר על מקרה שבו הייתה לקמעות השפעה מזיקה דווקא. במלחמת יהודה המכבי, בקרב נגד גורגיאס, נמצאו על גופות אחדים מהחיילים כלי־ קודש אליליים, וצויין שזו הייתה הסיבה למותם. מדובר בפסילים אליליים המנוגדים לאמונה המונותיאיסטית היהודית ואין להם כל קשר לקמעות הכתובים, המכילים שמות אלוהים ומלאכיו ומילות רז ממקורות היהדות. וזו לשון הכתוב: ״ולמחרת באו אנשי יהודה למועד הדרוש לקבור את גופות הנופלים ולהביאן אל קברי האבות אצל קרוביהם. מצאו תחת המעיל של כל אחד מן החללים חפצים מקודשים לפסילים אשר ביבנה, דבר אשר התורה אוסרת על היהודים (דברים ד, כה׳־כו׳), ויהי גלוי לכל כי בגלל זאת נפלו אלה, ולכן ברכו כולם את ה׳ הצדיק מגלה הנסתרות״. (ספר חשמונאים ב יב מ)

כן שמענו, בהקשר לשריפה הגדולה בכרמל, בחודש דצמבר 2010, על מקרים בהם נשרפו דירות על תכולתן ומה שניצל היו תשמישי קדושה ומנורת חנוכה.

השימוש בקמעות רב ומגוון: הם נועדו לשמור על אדם ועל ביתו, לשומרו מפני אסונות, פגעי טבע ומוות; להגן עליו מפני כישוף, עין הרע ומחלה; לשמור על האישה ההרה, על היולדת ועל התינוק הנולד. בכוחם להרחיק רוחות רעות, לרפא דווי נפש, להשיב לב אוהב ולאחות לב שבור. להשיב אישה לחיק בעלה, לאתר אדם אובד, לסייע במו״מ ולהביא הצלחה בעסקים, לסייע במלחמה ולהביא תבוסה לאויבים. הקמע הינו התשועה, לעיתים האחרונה, למי שרפו ידיו ואפסה תקוותו, ושערי החסד ננעלו בפניו. זהו, למאמין, מפתח הקסמים לכל בקשה ומשאלת־לב.