ארכיון יומי: 23 בפברואר 2018


Indépendance et liberté d'émigration : l'impossible défi-Robert Assaraf

L'affaire de Petit-Jean eut de profondes répercussions. La montée de l'insécurité et le marasme économique qui en découlait créèrent dans certaines couches de la population juive une véritable psychose du départ. Tous voulaient quitter le pays avant qu'il soit trop tard. Des dizaines de milliers de candidats à l'émigration prirent d'assaut les locaux de Kadima. Dès le mois d'août, on enregistrait 1 032 départs, 1612 en septembre, 973 en octobre, 1662 en novembre et 2214 en décembre 1954. Le mouvement ne cessa pas tout au long de l'année 1955, qui vit 25 000 départs. Les chiffres auraient été encore plus grands, si Israël n'y avait mis un frein avec sa politique de sélection des immigrants.

Devant ce véritable mouvement d'exode, la Résidence commença à s'inquiéter sérieusement du départ d'éléments considérés comme favorables au maintien de la présence française, ce qui risquait de porter encore plus atteinte au délicat équilibre intérieur entre partisans et adversaires de la France. Ce d'autant plus que l'Agence juive, par sa politique de sélection, était accusée d'écrémer le judaïsme marocain, prenant les éléments les plus sains et les mieux formés professionnellement, et laissant à la charge des communautés les malades et les cas sociaux.

La Résidence était, de surcroît, obligé de tenir compte du mécontentement du makhzen et des reproches des nationalistes devant cette vague de départs sans précédent. Elle était injustifiée à leurs yeux. Soumis à des pressions contradictoires, le résident Lacoste convoqua, le 1er avril 1955, le responsable de Kadima, Amos Arbel, pour lui signifier sans ambages qu'il fallait ralentir le rythme : « Vous envoyez trop de monde. Selon nos informations, le chiffre des départs avoisine les 2 000 par mois, et nous ne pouvons nous permettre de tels chiffres. Il vous faut revenir au quota fixé en 1949, de 600,700 au maximum, par mois. »

Parallèlement à l'action intensive des diplomates israéliens en poste à Paris, l'Agence juive décida d'envoyer à Rabat un des émissaires du Mossad les plus compétents en la matière, Yaakov Karoz. Le chef du cabinet diplomatique de la Résidence, Baudouy, démentit que la France, pour des raisons d'équilibre, voulait retenir les juifs dans son intérêt. Il affirma que la responsabilité en incombait aux seules autorités musulmanes, qui faisaient pression sur la Résidence pour arrêter les départs, officiellement pour des raisons économiques, afin d'éviter la fuite de la « matière imposable ».

Le 7 mai 1955, Yaakov Karoz fut longuement reçu par le résident général Francis Lacoste, qui expliqua à l'émissaire israélien qu'il avait décidé de baisser les rythmes des départs à 700 par mois en moyenne afin d'éviter la détérioration de la situation et de nouvelles effusions de sang. Karoz eut beau le mettre en garde contre les réactions possibles de l'opinion israélienne et des communautés juives d'Occident à une interdiction de l'émigration, Francis Lacoste se montra intraitable. Les Israéliens se résolurent à faire de nouveau pression sur Paris. Non sans un certain succès. Le rythme des départs mensuels se maintint autour de 2 000 jusqu'à la fin de 1955, pour monter à 3 000, début 1956.

Le retour du sultan Mohammed V, rétabli dans toutes ses prérogatives par Paris, et l'accession à l'indépendance, en mars 1956, du Maroc ouvrirent un nouveau chapitre de l'histoire judéo-marocaine. Lors de l'audience qu'il avait accordée, le 2 novembre 1955, à La Celle-Saint-Cloud, à Jo Ohana, président du Mouvement national marocain, le souverain avait tenu à rassurer ses sujets juifs en proclamant l'abolition de la dhimma et l'instauration d'une complète égalité entre juifs et musulmans :

Aucune distinction ni discrimination n'a jamais été faite et ne sera jamais faite entre Marocains israélites ou musulmans. Les Israélites marocains sont des citoyens de plein droit comme leurs compatriotes musulmans.

Le souverain renouvela encore plus solennellement ces mêmes assurances, en recevant le 5 novembre 1955, à Saint-Germain-en-Laye, la délégation officielle du judaïsme marocain conduite par le secrétaire général du Conseil des communautés Jacques Dahan. Dans un numéro spécial, la Voix des communautés rapporta longuement cette entrevue historique :

La délégation qui a reçu un accueil chaleureux de la part de Sa Majesté le Sultan a tenu à rappeler avec reconnaissance à son auguste souverain que sa constante sollicitude et la bienveillance dont il a fait preuve, dans les circonstances les plus deliates, a l'égard de ses sujets israélites, avaient laissé un souvenir impérissable qu'aucun bouleversement ne pouvait atteindre. Les manifestations de joie spon­tanées qui se sont produites dans toutes les communautés du Maroc à l'annonce du retour de Sa Majesté le Sultan en sont la meilleure preuve. La délégation a tenu à renouveler à Sa Majesté le Sultan Sidi Mohammed ben Youssef l'expression de son loyalisme et de son attachement, et à lui faire part de son désir d'aborder avec ardeur et avec foi sous Son égide les tâches nationales qui l'attendent. Elle a exprimé sa joie à Sa Majesté le Sultan de ce qu'Elle ait dès à présent manifesté Sa ferme volonté d'instaurer au Maroc un régime démocratique moderne.

Sa Majesté, visiblement émue, déclara dans sa réponse qu'il était inutile qu 'Elle rappelât ses sentiments personnels à l'égard de Ses sujets israelites pendant la période des persécutions nazies. Elle exprima Sa satisfaction de l 'attachement que les Israelites ont témoigné aussi bien à Sa dynastie qu 'à Sa personne.

Sa Majesté a affirmé que le Maroc entrait dans une ère nouvelle où « tous Ses sujets, sans distinction aucune, auront des droits absolument égaux ». Elle confir­mait l'intention déjà exprimée publiquement par des personnalités marocaines d'associer les Israelites marocains à la vie nationale : « Vous vivrez dans l'égalité la plus absolue et dans la liberté ! »

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף

לנוכח שרשרת המאורעות הזאת, מנהיגי התנועה הציונית המרוקנית החליטו על הפסקת הפעילות הרשמית, ושמרו על איפוק זהיר, אף כי הרזידאנס הציבה, באופן דיסקרטי, הגנה על הרבעים היהודיים בערים המרכזיות.

הסולטן מוחמד החמישי, שחשש מפני תוצאות מזיקות ללאומיות המרוקנית, העלולות לנבוע מהתפרצות של מהומות נגד היהודים, טרח להבדיל בבירור בין האירועים במזרח התיכון לבין המצב הייחודי של היהודים המרוקנים. בעת קבלת־פנים שנערכה לחברים החדשים, המרוקנים, שאך זה נבחרו ללשכות המסחר והתעשייה, המלך שב ואמר בתוקף, שהוא "אינו מפלה בין נתיניו היהודים לאלו המוסלמים, המגלים אותה מידה של נאמנות.״ הוא פנה אל הנבחרים היהודיים והזמין אותם באופן פומבי ״ללכת בדרכי אבותיכם, לעבוד יד ביד עם אחיכם המוסלמים.״

המפלגה הלאומנית המרוקנית החשובה ביותר, ״איסתיקלאל״, הפיצה קול קורא, אשר בו הוקיעה ״נגד הללו אשר יש להם אינטרסים לקומם אלו נגד אלו את המוסלמים ואת היהודים המרוקנים.״ והוסיפה: ״מטרתנו מכוונת אך ורק למאבק נגד הציונות, ואין בלבנו דבר וחצי דבר נגד בני-ארצנו היהודים, אשר הם בעלי אזרחות מרוקנית ממש כמונו, וככאלה, נתונים למרותו של הסולטן.״

מתינותה של ״איסתיקלאל״ לא הייתה נחלתה של יריבתה העיקרית, ״המפלגה הדמוקרטית לעצמאות״, שביטאונה, ״אראי אל עם״ קרא, ב-12 לינואר 1948, להטיל חרם על בתי-המסחר היהודיים:

"דע לך, מרוקני אציל, שכאשר אתה נותן דירהאם אחד לציוני, אתה הורס בית ערבי אחד, ומממן את המדינה הציונית הבוגדת! אין לך צורך בשירותי הציונים. אל תקנה את התרופות שלך בבית-מרקהת ציוני, אל תלך לטיפול אצל רופא ציוני, אל תפקיד את הבד שלך בידי חייט ציוני, אל תסתפר אצל ספר ציוני, ואל הצטלם אצל צלם ציוני, אל תעלה על אוטובוס ציוני, אל תעסיק ציוני, וזכור תמיד, שכל יהודי תומך בציון.״

ההכרזה על מדינת ישראל העצמאית ב-14 במאי 1948, שילהבה את הרוחות, כפי שציין דוח של המודיעין הכללי הצרפתי: ״המלחמה בפלסטינה עומדת במרכז כל השיחות בקרב האנשים, בבתים, בבתי-הקפה, ברחובות, בחנויות. הנשים מדברות על סבלה של פלסטינה, הילדים תלמידי בתי־הספר מעלים על נס את גבורתם של הלוחמים הערבים. בכל תפילה במסגדים אומרים את התחינה להגנה על פלסטינה.״

הרשויות הצרפתיות נקטו מספר צעדים מונעים, ובייחוד אסרו על עליות- לרגל מסורתיות של יהודים, כמו למשל עלייה לרגל לאסז׳נד, ליד אואזאן. הסולטן, מודע לסכנה שבפריצת מהומות, השתמש בסמכותו הרוחנית ב-23 במאי 1948, בנושאו את דברו לאומה בשידור רדיו:

"בתוקף השליחות שאללה הכל-יכול הפקיד בידינו, להשגיח על האינטרסים שלכם, אנו מפנים אליכם את המסר הזה, כדי שתכבדו את החוקים ותצייתו להם. מזה ימים אחדים מתנהלת בפלסטין מלחמה, מאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזאת, ולגרש ממנה את תושביה. מדינות הליגה הערבית מצאו לנכון משום כך, לפלוש לטריטוריה של פלסטין הקדושה, כדי להגן על תושביה, ולסלק ממנה את התוקפנות הבלתי-מוצדקת של הציונות. אשר לנו, אנו מצהירים בזאת על שותפות מלאה בלב ובמחשבה עם השליטים הערבים ועם ראשי ממשלותיהם, כפי שכבר הודענו להם. אנו מסכימים לגמרי עם התנאים שבהצהרתם, כלומר, שהערבים אינם פונים נגד היהודים בכלל, ואינם רואים בהם אויבים, אלא שמטרתם היחידה היא להגן על ה׳קיבלה׳ הראשונה של האיסלם, ולהשיב על כנם את השלום והצדק בארץ הקודש, תוך שימור מעמדם של היהודים, אשר הוענק להם מאז ראשית הכיבוש המוסלמי.

אי לכך אנו מצווים על נתינינו המוסלמים, שלא להניח ליוזמות של היהודים נגד אחיהם הערבים בפלסטין להסית אותם, ולא לבצע שום מעשה העלול להפריע לסדר ולביטחון הציבוריים. עליהם לדעת, שהיהודים המרוקנים שיושבים מזה מאות שנים בארץ זו אשר גוננה עליהם, ובה ידעו את היחס הטוב ביותר, הפגינו את מסירותם לכס המרוקני במלואה, שלא כמו היהודים העקורים ממולדתם אשר התקבצו מכל רחבי העולם בפלסטין, במטרה להשתלט עליה באופן שרירותי ובלתי-צודק. כמו כן, אנו מצווים על נתינינו היהודים, שלא ישכחו, שהם מרוקנים החיים תחת חסותנו, וכי מצאו בנו, בהזדמנויות שונות, את המגן הטוב ביותר לאינטרסים ולזכויות שלהם. לכן עליהם להימנע מכל פעולה שעלולה לתמוך בתוקפנות הציונית, או להביע סולידאריות עמה; מאחר שאם יעשו זאת, יפגעו בזכויותיהם הייחודיות כמו גם בלאומיות המרוקנית.

אנו סמוכים ובטוחים שכולכם המרוקנים, ללא יוצא מן הכלל, תיענו לקריאתנו, ותעשו מה שאנו מצפים מכם, כדי שהסדר הציבורי יישמר ויכובד במולדת היקרה הזאת. ייתן אלוהים שנגשים את יעדינו ואת אלו שלכם: הוא האדון הטוב ביותר ומשענתנו הטובה ביותר.״

הכרזתו של הסולטן נקראה בכל המיסגדים ובכל בתי-הכנסת במרוקו. היא פורסמה בעתונות ושודרה פעמים אחדות מעל גלי הרדיו הלאומי. קריאה זו לשמירה על השקט הייתה מבורכת, אך הייתה בה גם בעיה. רבים ראו בשלווה המובטחת ליהודים דבר שבהתנייה: אם ינהגו באופן אחר, היהודים ״יפגעו בזכויותיהם הייחודיות ובלאומיות המרוקנית.״

אולם ראשי הקהילות, גם אם עשו הכול כדי שאחיהם לדת ישמרו על הנייטראליות והזהירות, ויימנעו מהפגנת סולידאריות עם אחיהם בפלסטינה, לא היו ערוכים לעצור את תנועת העלייה.

זו שבה להתקיים בקנה-מידה גדול. המועמדים לנסיעה עברו בחשאי את הגבול לאלג׳יריה, משם הובלו למארסיי. במרוקו, אוז׳דה הפכה ל״דלת הסובבת״ של התנועה הזו. תוך שבוע, בין 31 במאי ל־7 ביוני 1948, המשטרה עצרה 77 איש שחצו את הגבול באופן בלתי-חוקי. משטרת הגבולות, שלא יכלה לטפל במספר כה גדול, שילחה אותם לערי המוצא שלהם. הפעילים הצעירים של ״איסתיקלאל המקומית״ ארגנו סיורים, אשר עצרו את הנוסעים היהודים החשודים שירדו מהרכבת, ומסרו אותם לידי הרשויות. תקריות אלו יצרו בסופו של דבר אווירה של מתח עז בעיר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

פברואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728  

רשימת הנושאים באתר