ארכיון יומי: 24 בפברואר 2018


Les Juifs d'Iran-Tombes de Esther et Mordekhaï

LES JUIFS D' IRAN.

Publié le 20/07/2015 à 18:03 par rol-benzaken

LES JUIFS D’IRAN

À l’heure où les Juifs du monde entier s’apprêtent à célébrer Pourim, il n’est pas inutile de ra ppeler que c’est en Perse , c’est à dire en Iran , que se passe cette merveilleuse histoire du sau vetage du peuple juif par la reine Est her. On pense généralement que la reine Est her et son cousin-certains disent son oncle- Mardochée sont enterrés quelque part en Iran , pro bablement à Hamadan. Tout comme les prophètes Daniel et Ezra . C’est le roi perse Cyrus II le Gran d qui, en conquérant Babylone en 538 avant J.C., permit au x Juifs qui le désiraient de retourner en Terre Sainte pour rebâtir le Temple détruit de Jérusalem . Ceux des Juifs qui préférèrent alors demeurer en Perse constitu èrent la matri ce de ce qui allait devenir la communauté juive iranienne .

La communauté juive d’Iran est donc l’une des plus anciennes du monde, implantée là depuis quelque 2700 ans. Au fil des ans et en fonction des dynasties au pouvoir, elle a connu des fortunes diverses, passant de la plus entière liberté à des situations plus délicates pour aboutir, de nos jours, au pays des ayatollahs, à une véritable tourmente.

C’est en 642, lorsque la Perse, dont la religion était jusqu’ici le zoroastrisme, est conquise par les Arabes, que les ennuis commencent pour les Juifs d’Iran. L’islam remplace le culte de Zoroastre et le statut de la dhimma est imposé aux Juifs. Une légère embellie se dessine avec la conquête du pays par les Mongols, plus tolérants à l’égard des minorités, au XIII ème siècle. Le khan Argun favorise les Juifs et nomme l’un d’eux au poste de vizir. Il est hélas assassiné en 1291. Dès lors, pillages, exactions et destructions de synagogues se multiplient. Plus tard, vers 1550, sous la dynastie des Safavides, le chiisme devient religion d’État et les discriminations contre les Juifs considérés comme impurs se succèdent. Le 8 octobre 1656 marque une date noire pour les Juifs. Une veille de chabbat, ils sont chassés de la capitale, Ispahan, et 100 000 d’entre eux sont forcés de se convertir à l’islam. Il faudra attendre le règne de Nadir Shah (1736-1747) qui abolira le chiisme comme religion d’État pour voir apparaître une lueur d’espoir dans une communauté juive en voie d’extinction.

 

Tombes de Esther et Mordekhaï

Autre épisode tragique de conversion forcée. Il y a un siècle et demi, en 1839, tous les Juifs de la ville de Meched furent forcés d’adopter l’islam. Il s’y trouve toujours une communauté de « marranes » appelés les « Jedid al Islam ». Sous l’Empire perse, les Juifs occupèrent en Iran des postes importants y compris dans le domaine militaire.

En 1909, les Juifs obtiennent, à travers la nouvelle constitution, l’égalité complète avec les autres citoyens. Mais c’est avec la chute de la dynastie des Qadjars en 1925 et l’avènement des Pahlavi, que les Juifs d’Iran connaîtront leur ère d’or. La fin des Pahlavi et du dernier shah, Mohamed Reza, en 1980, renversé par les partisans de l’ayatollah Khomeïni marquera le début de la lente dégradation du judaïsme millénaire de Perse. L’un des premiers actes politiques de la République islamique sera d’ailleurs la rupture des relations diplomatiques avec Israël. En 1978, il y avait près de cent mille Juifs en Iran. Plus de 60 000 d’entre eux ont quitté le pays en l’espace de 30 ans. Beaucoup ont rejoint Israël et les États-Unis et, pour certains, la France.

Dès le lendemain de la « Révolution Islamique » en 1979, nombreux ont été les Juifs à être arrêtés, emprisonnés et souvent, hélas, exécutés.

En 1999, une sombre affaire d’espionnage au profit d’Israël a conduit à l’arrestation de treize membres de la communauté juive de Chiraz, entraînant une campagne internationale de protestation.

d’Israël et du monde juif qui s’est emparée de Mahmoud Ahmadinejad, la communauté juive la plus importante du monde musulman se trouve en Iran : 35 000 âmes réparties entre Téhéran (20000), Chiraz (6000) Ispahan (4000), Kermanchah (2000) et Abadan (500). La constitution adoptée en 1979 reconnaît le judaïsme comme minorité religieuse au même titre que les Chrétiens et les Zoroastriens. Leur culte est libre et les institutions aidées financièrement par l’État. La communauté juive dispose de lieux de culte dont les synagogues Abri Shami et Youssefabad de Téhéran ou la synagogue de Mollah Nissan dans l’ancien ghetto juif de Jahanbaré, d’écoles dont les professeurs doivent obligatoirement être musulmans, de bibliothèques et d’hôpitaux. Mieux, les Juifs, bien qu’il leur soit interdit d’être juges, avocats, hauts fonctionnaires ou militaires, sont néanmoins représentés au Parlement, le Majlis, par un député. Après Manoucher Eliassi, médecin et Moris Motamed, ingénieur topographe, qui, en 2005, avait vigoureusement protesté contre des émissions télévisées qui raillaient les Juifs, c’est aujourd’hui Siamak Morsadegh qui représente les Juifs. Ce chirurgien d’une cinquantaine d’années ne se prive pas de critiquer Israël où vivent aujourd’hui, soulignonsle, 250 000 Juifs d’origine persane, et le sionisme. Entre peur et résignation avec, pour certains, l’espoir d’un avenir meilleur, les Juifs d’Iran vivent en 2012 dans l’angoisse.

Jean-Pierre Allali

vid2114-pourim-maroc-1950.mp4

 

האנוסים-ירמיהו יובל-הקונבֶרסום הראשונים

מטוטלת הוויזיגותים

הקלה ארעית – אם שמונה עשורים יכולים להיחשב לפרק זמן ״ארעי״ – באה על יהודי איבריה מידי מי שלימים היו לאויביהם הגרועים ביותר.

בשנת 416 נפלה ספרד בידי הוויזיגותים, עם גרמאני לוחם שאימץ לו את הנצרות האריאנית. האריאנים(על שם התאולוג אריוס איש אלכסנדריה, מייסד התנועה) דחו את דוקטרינת השילוש של הקתולים, ולכן הוקיעה רומא את האריאניות בתור מינות. בארצות שאליהן פלשו שמרו הוויזיגותים על ייחודם. בספרד שמרו הכובשים במשך שלושה דורות על חוקיהם הגרמאניים, על לבושם ועל מנהגיהם, וכדי לאזן במקצת את השפעת האוכלוסייה המקומית הקתולית הגנו על מעמדם המשפטי של היהודים. בקובץ החוקים של המלך אלאריך (Alaric)  השני משנת 506 עדיין היו היהודים מוגבלים, אבל זכו ליחס של ״ליברליות מפליאה״, לדברי היסטוריון אחד של ספרד הוויזיגותית.

ואולם בשנת 589 אירע שינוי קיצוני: המלך רֶקארֶד(Recared) ביטל את האריאניות והעלה את ספרד הוויזיגותית על הדרך שהפכה אותה למדינה קתולית לוחמנית, שמבקשת להשיג את לכידותה באמצעות אחידות דתית. המעבר לנצרות קתולית ציין את קץ נדודיהם של הוויזיגותים, את סופו של מסע המלחמה והשוד שלהם ברחבי אירופה, מסקנדינביה ועד איבריה. ספרד הייתה סוף המסע, לא רק קצה אירופה אלא גם קצה העולם. מכאן לא היה עוד לאן ללכת אלא פנימה.

משהבשילה ההכרה הזאת בדעתם (ב־589) היו הוויזיגותים מוכנים להיטמע בתרבות ובדת הרומית המקומית. עם ביטול הדת האריאנית בטלה גם המערכת המשפטית הכפולה והנפרדת לגותים ולרומים. בסופו של דבר ויתרו הכובשים גם על לבושם הגותי, על לשונם, מנהגי הקבורה שלהם, צורות האמנות שלהם, ואפילו על העיטורים האופייניים שעל חגורותיהם.

הייתה בכך הקרבה גדולה מצד הגותים. קשייה יכולים להסביר את הלהט שבו החלו לרדוף את היהודים. הם תבעו מכל האחרים, ובכלל זה היהודים, אותה מידה של שינוי והקרבה, וספרד הוויזיגותית הייתה למדינה קתולית לוחמנית שיצרה תערובת משונה של פוליטיקה ודת שלא נודעה עד אז במערב הנוצרי. מועצת הבישופים והסינודים המחוזיים היו למוסד של המדינה, בניסיון לגבש אומה מלוכדת. האחדות הפוליטית, כך גרסו עתה השליטים הוויזיגותים, תושג בעזרת האחידות הקתולית ותיכפה באמצעות כוח מרכזי של המדינה.

היהודים היו הקורבנות הזמינים ביותר למרצם הקתולי המחודש של הוויזיגותים. רֶקארֶד, סיזֶבּוּט (Sisebut), סיזֶנאנט (Sisenant), כינטילה Chintila), רֶקֶסווינְת((RECCESWINTH        ומבה(Wamba), אֶגיקה (Egika ) ורודֶריך

(RODERIC) – כל אלה היו מלכים ויזיגותים שהכריזו, זה אחר זה, מלחמה על קיומם של היהודים בארצם. הפרטים הקודרים חוזרים עד זרא; הם מופיעים ברשומות בכמה צווים, חוקים, הצהרות והחלטות נגד היהודים, המשתרעים על פני יותר ממאה שנה(694-589). במסמכים מלכותיים רשמיים כונו עתה היהודים ״מגפה״ ו״צרעת״. האמצעים שננקטו נגדם מקצתם חמורים יותר ומקצתם חמורים פחות, אבל כולם היו קשים על הנייר יותר מבמציאות. שוחד, ממשל לא יעיל, אינטרסים מסחריים מורכבים, כל אלה – כרגיל בימי הביניים – היו בעלי בריתם הטבעיים של היהודים. מפעם לפעם הייתה המטוטלת נעה לאחור ולזמן מה הייתה משתררת הפוגה, כששליט בעל גישה חילונית יותר היה עולה על כס המלוכה-כגון סווינתילה(SWINTHILA)בשנות העשרים של המאה השביעית או כינדַסווינת(CHINDASWINTH) בשנות הארבעים – אבל המגמה הכללית בישרה רעות.

הקונבֶרסום הראשונים

קבוצת חוקים אחת סיכנה את מעמדם הכלכלי של היהודים: נאסר עליהם להחזיק בעבדים נוצרים או לשכור עובדים נוצרים. אם שכנע אדון יהודי את עבדו להתגייר או להימול, כדי לשמור על מצבת עובדיו, היה צפוי לעונש מוות ולהפקעת רכושו: אבל אם המיר בנו של היהודי המת את דתו לקתוליות (ובכך, יש להוסיף, ביטל את קורבן אביו) הותר לו לשוב ולקבל חלק מירושתו ומעבדיו. זה היה צו גס שחיבר יחד את המקל ואת הגזר המר, ובכל זאת הניב תוצאות דלות בלבד. בשנת 613 החליט אפוא המלך סיזבוט לפתור אחת ולתמיד את שאלת היהודים בארצו והורה לכולם להיעשות קתולים או לעזוב את תחום מלכותו.

המלך סיזבוט לא ידע שהוא מציב בכך תקדים היסטורי, ואף לא היו לו האמצעים הדרושים לאכוף את הצו הגורף. וכך אירע שבמקום לפתור את הבעיה יצר המלך בעיה חדשה. בתקופת מלכותו עולים הקונברסום conversos), מומרים בכפייה) היהודים על בימת ההיסטוריה של ספרד בפעם הראשונה בתור קבוצה.

עשרים שנה לאחר מכן בוטל הצו של סיזבוט, אבל עכשיו כבר התקיימה לצד היהודים הגלויים קבוצה חדשה – נוצרים שהלכו למיסה, אבל הוסיפו לקיים את מצוות היהדות בבתיהם, למדו תלמוד ונמנעו מאכילת בשר חזיר ומאכלים לא כשרים אחרים.

איך ראוי לנהוג בהם? חלף זמן מה ונדרשו כמה כינוסים של מועצות בישופים עד שהתגבשה דוקטרינה. ביסודה עומדת הפרדה חדה בין יהודים רגילים ובין יהודים שהוטבלו לנצרות. היהודים הרגילים הם אמנם אויביו של ישו, אבל אינם חייבים לשמור לו אמונים ומותר להם לקיים את פולחנם בדלת אמותיהם, ובלבד שלא יתבלטו. יהודים מוטבלים, לעומת זה, הם נוצרים לכל דבר, וכשהם מקיימים את יהדותם בסתר הם נעשים מורדים ועריקים, מחללים את סקרמנט הטבילה, ומרמים לא את מלכם בלבד אלא אף את ישו בכבודו ובעצמו.

ההתנצרות היא אפוא מלכודת טרגית, דרך חד־סטרית שאין ממנה חזרה. ברקעה עמדה הפרשנות המחמירה של הקתוליות, שראתה בסקרמנטים כוחות מטפיזיים אובייקטיביים שאינם תלויים ברגשותיו ובכוונותיו של היחיד. מכאן שהטבילה מחייבת ואין להשיבה, גם אם נעשתה בניגוד לרצונו של המוטבל.

בפנייה פתטית אל המלך רֶקֶסווינת הודו היהודים הנוצרים שאכן זמן רב לא הצליחו להאמין בישו ובשילוש הקדוש, אבל מעתה ואילך הם מבטיחים לקבל את המושיע בטוהר וביושר לבב. הם נשבעים לנתק את כל קשריהם עם ״היהודים הלא־מוטבלים״, לחגוג את החגים הקתוליים בלב שלם ולא לקיים עוד לעולם את מצוות השבת וחג הפסח. הם אף מתחייבים לאכול מאכלים לא כשרים, אבל מבקשים מן המלך להבין לנפשם אם בגלל רתיעה טבעית אין ביכולתם לאכול דבר אחד – בשר חזיר. כדי להוכיח את כנותם הם מבטיחים בהכנעה לאכול כל דבר אחר שבושל באותו הסיר עם החזיר.

המסמך המאלף הזה, מלאכת מחשבת של השפלה עצמית, זורע אור על הצביעות וכפל הפנים שנכפו על המומרים היהודים. בשל הסתירות והתחפושות שבמכתב הזה הוא נשמע בריטואל פוליטי, משחק של מחוות ריקות. איך יכול אדם להבטיח בכנות לשנות את אמונתו הפנימית?(ועד כמה טבעית היא הרתיעה שכל היהודים סובלים ממנה, אבל הנוצרים אינם מכירים אותה כלל?) דומה שהמומרים לא התכוונו באמת ובתמים ששבועתם תתקבל ברצינות, אלא רק, אולי, בתור הצהרה של כניעות פוליטית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

פברואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728  

רשימת הנושאים באתר