הספרייה הפרטית של אלי פילו-קהילות תאפילאלת/ סג'למאסא מעגל השנה מאיר נזרי
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן
כרך זה מוקדש למנהיגים הרוחניים של קהילות תאפילאלת במאה העשרים ממשפחת אביחצירא:
לאחים ר׳ יצחק ור׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא זלה״ה, מארי דאתרא בבודניב ובארפוד, לר׳ מאיר ב״ר ישראל אביחצירא זלה״ה, מרא דאתרא בארפור וגלילותיה ולר׳ שלום אביחצירא זלה״ה, מנהיגה הרוחני של קהילת תאפילאלת בבצאר שבאלג׳יריה.
לר׳ אליהו ובנו ר׳ מכלוף אביחצירא זלה׳יה ולר׳ שמואל אביחצידא זלה״ה ואחרונים הם ר׳ יחיא אדהאן ור׳ משה תרג׳מן זלה״ה, רבותיו של בבא צאלי.
לחזנים של כל קהילות תאפילאלת שהיו שליחי ציבור, דרשנים, שוחטים, מוהלים וסופרי בי״ד ובכללם חכמי משפחת לעסרי בקצר־אסוק וריש.
לסופרי סת״ם של תאפילאלת אחד המרבה ואחד הממעיט ובמיוחד לר׳ אליהו סבאג(ה׳ן בא־יאיהו חזאן די זרף) ובניו ר׳ יצחק ור׳ יעקב, שכתבו יחד כ־150 ספרי תורה ולר׳ אברהם הרוש מקצר א־סוק שכתב לבדו 118 ספרי תורה. יהא זכר כולם לחיי העולם הבא
תעודת סמיכה לשחיטה
ה׳ אלהים יעזור לי. סמיכה לחיים
אמת ויציב ונכון וקיים ברירא כשמשא. שנדבה רוחו אותו הח׳ הש׳(החכם השלם) והותיק רב באישורי כהה״ר(כבוד הרב החכם רבי) יצחק נזרי הי״ו(ה׳ יחייהו וישמרהו) ושנה ופירש לפנינו בחקירה ודרישה. בדיני שחיטה וטריפות עבוד פרישה. עד שנמצא בקי בהן. ובשמותיהן. בטעמיהן ובדקדוקיהן. הלכתא רברבתא. הלכה ברורה״ ועוד שוא׳לים הלכו בו. ובקרבו ישים אור בו. ויהי למשיב ידו. ותשובתו בצדו. וחפץ ה׳ הצליח בידו. לכוין אמרא ולאהדורי סברא״
ידיו רב לו שדעתו יפה. לקבל אלפא. דסר סכיניה ונמצאת יפה. לפום חורפא. מרישא לסיפא. וברוח מבינתו. היתה באמנה אתו. ופעמים הרבה לפנינו השחיזה הכינה וגם חקרה״
ועוד ידו נטויה. במילתא דרמייא. ויהי ידיו אמונה. ידו על העליונה. ומתהלך ברגש גדולה וקטנה. לא יחטיא המטרה. אפילו כחוט השערה״
ועדיו זכין לו מומחי וטבחי מתא. ועל פיהן אנו חיץ ליקר סהדותא. ששחט לפניהם בהמה גסה ודקה. בכוח גדול וביד חזקה. גם מעוף השמים. בקי באימון ידים. ואף גם בהסרת הסירכות. בידיים מבורכות. חגיר חרצין קל מהרה״
אי לזאת בהורמנא דמלכא הוא אלהנא. כל מן דין ומן דין סמוכו לנא. והנני סומך שתי ידי עליו בה׳ן סמיכה בעזרה. לשחוט שור שה כבשים ושה עזים וכל צפור טהורה. מעתה ומעכשיו ולית מאן דימחא בידיה ולימא ליה מא עבדית. בכל אתר ואתר הא במתא הא בדברא״
וקנינו מידו בקשמ׳(בקנין של משיכה) בשח׳(בשבועה חמורה) וכו' שלא ישיג גבול אחרים חיו(חס וחלילה). ועוד להיות חוזר על לימודו דיני שחיטה וטריפות תמידין כסדרן כמש׳(כמו שכתוב) בשע׳ יוד׳(בשולחן ערוך יורה דעה) סעיף א׳ וכמו שציין הגאון באהט׳(באר היטב) זיל בשם מהרי׳ל ז׳ל קחנו שם בארה״
והיה זה ביום ששי בשקוד׳(בשבת קודש) תשעה ימים לחודש שבט משנתינו זאת ערכתי נר למשיחי(ת״ש/1940) לפרט קטן יושב בסדר ויאמר אם שמוע וכו׳ והישר בעיניו תעשה והכל שוב׳(שריר ובריר) וקיים ע״ה(עבד הי) יצחק אביחצירא.
גם אנכי הבא על כח'י(כתב חתימת ידי) מודה על כל הנזיל(הנזכר לע'ל) ובפה מלא עונה אחריו אמן ועל דבר אמת חש'פ (חתמתי שמי פה) והשו'ב (והכל שריר ובריר וקיים) ע׳ה מאיר ש'ם(שלום מאיר) אביחצירא בלא׳א(בן לאדוני אבי) הרה׳ג מו׳ג אויר(הרב הגדול מעוז ומגדול אדוני ורבי) מופלג מזהי׳ר(מזכה הרבים) כקש׳ת(כבוד קדושת) אדמו׳ר עט׳ר (עטרת ראשי) וצ׳ת (וציץ תפארתי) כמוהר׳ר יש'א (ישראל אביחצירא) ברכה מאת ה׳ ויחש׳ל(ויחיה שמו לעולם) ויאריך ימים על ממלכתו אכי׳ר(=אמן כן יהי רצון).
תוכן עניינים כללי
עם הספר 19
מבוא כללי 21
נספח למבוא 23
פרק ראשון: שבת קודש 33
פרק שני: שבת הכרזת החודש, ראש חודש וברכת הלבנה 75
פרק שלישי: חודש אלול וימי הסליחות 85
פרק רביעי: ימים נוראים 97
פרק חמישי: סוכות ושמחת תורה 113
פרק שישי: חנוכה וט״ו בשבט 133
פרק שביעי: מאירועי חודש אדר: תיקון ז׳ באדר, שבת זכור, פורים ואירועיו…. 145
פרק שמיני: פסח 169
פרק תשיעי: בין פסח לעצרת: ספירת העומר, פרקי אבות, הילולות ר׳ מאיר
בעל הנס ור׳ שמעון בר יוחאי 311
פרק עשירי: חג השבועות 371
פרק אחד עשר: בין המצרים 389
פרק שנים עשר: קריאות עונתיות 481
ביבליוגרפיה 499
רשימת כתבי יד 501
רשימת מסרנים 502
מפתחות 503
תקציר בצרפתית VII
עולים בִּמְשׂוּרָה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-אבי פיקאר
ההיבט העדתי של העלייה הסלקטיבית לא נעלם מעיני מבקריה, ואלה שראו את עצמם נציגי הנפגעים מתחו גם הם ביקורת על הסלקציה. ביקורת זו חצתה גבולות של אופוזיציה וקואליציה. למשל בכור שלום שטרית, שהיה שר 
בממשלה, ובאותם ימים גם עזב את מפלגתו המקורית, מפלגת הספרדים, והצטרף למפא״י, תקף את הסלקציה כאשר דיבר בוועד הפועל הציוני בשם הפדרציה העולמית של הקהילות הספרדיות. הוא הביע חרדה מהקיצוץ בעלייה ומהכתרת הקיצוץ בכותרת ׳סלקציה׳. המונח ׳סלקציה׳ זר ליהדות, אמר שטרית, יש מושג ׳ובחרת בחיים׳, ועל כן יש לבחור את אלה הרוצים לעלות ו׳למחוק את המילה סלקציה מתוך התנועה הציונית׳. גם חברו אליהו אלישר, שנותר במפלגת הספרדים, תקף את הסלקציה ואמר שהמצב כפי שהוא יש בו כדי ליצור אי־הבנה ולהשרות רושם של אפליה. ביקורת ציבורית על מדיניות העלייה הסלקטיבית באה גם מצד התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל. ומצד פעילים ציונים בצפון אפריקה. בביקורת זו עלה הנושא העדתי רק ברמז. למשל ההתאחדות ציינה ש׳התנאים הנדרשים מהעולה הצפון אפריקאי הם מוגזמים ומשפחות רבות שלמו ביוקר על חטאי האחראים׳.
הערות המחבר: התאחדות עולי צפון אפריקה לרפאל, 29.3.1953, ג״מ/43/ג/5558/4; תזכיר של התאחדות עולי צפון אפריקה, 9.4.1953, אצ״מ, 86/6239. רפאל הזמין את אנשי ההתאחדות לפגישה ושמע את תביעותיהם. הם ביקשו הקלות נוספות באישור העולים ורפאל טרח להעביר דרישה זו ללשכת ראש הממשלה (רפאל למשרד רה״מ, 22.4.1953, שם).
יצחק דוייב לבן־גוריון, 20.11.1952, ג״מ/43/ג/5558/4; החלטות ועידת ציוני צפון אפריקה במרסיי, פברואר 1953, אצ״מ, 86/6239; החלטות הכינוס האזורי של ארגון ציוני מרוקו, 21-22.3.1953 (בצרפתית), שם.
אולם למרות הביקורת בכנסת, בוועד הפועל הציוני ובמכתבים לסוכנות מיעטה דעת הקהל הישראלית להתייחם למדיניות העלייה החדשה אף שהייתה גלויה וידועה. לא היו מאמרים רבים בעיתונות שביקרו אותה ולא היו הפגנות רחוב. החשש מתגובה ציבורית חריפה היה חשש שווא. הקשיים שנוצרו בארץ עקב מלחמת העצמאות ועליית 700,000 עולי העלייה ההמונית הביאו רבים לשנות את יחסם לעלייה והכינו את הציבור להגבלתה. קולות בודדים של אנשי אופוזיציה מחרות וממפ״ם או של פעילים מיהודי צפון אפריקה מתחו ביקורת נוקבת על העלייה הסלקטיבית, אולם לא התחוללה סביבה סערה ציבורית.
המעבר למדיניות עלייה סלקטיבית לא נועד להאט משמעותית את העלייה אלא בעיקר להביא לשינוי הרכבה הדמוגרפי ולמנוע עלייתם של עולים נזקקים. תקנות מגבילות עלייה לא ננקטו בארצות שנשקפה בהן סכנה לביטחון היהודים או לחופש ההגירה שלהם. ארצות צפון אפריקה, שהיו תחת שלטון קולוניאלי יציב שהעניק ביטחון ליהודים, הוגדרו, כמו ארצות חופשיות במערב אירופה ובאמריקה, ארצות שמעלים מהן רק יהודים העומדים בקריטריונים של תועלת למדינה. אולם בעוד יהודי מערב אירופה ואמריקה לא נטו לעלות, הרי שבקרב יהודי צפון אפריקה היו שכבות חברתיות נרחבות למדי שביקשו לעלות, ולכן הופעלה מדיניות הסלקציה – שעקרונותיה נוסחו באופן כללי – בעיקר כלפיהם. ייתכן שלא רק צירוף מקרים ועיתוי עלייתם הביא לכך שיהודי צפון אפריקה היו הנפגעים העיקריים. ההחלטות כמו ׳נתפרו׳ עבורם. החשש מעלייה של רבע מיליון מיהודי צפון אפריקה ומ׳לוונטיניזציה׳ של החברה הישראלית תרם לקבלתה של מדיניות הסלקציה ולהקפדה עליה. מרגע שקובעו התקנות הן קיבלו עצמה משלהן וניתנה לגיטימציה מחודשת ורשמית להגבלה כלשהי של העלייה.
בקבלת מדיניות הסלקציה חזרה בה למעשה מדינת ישראל משתיים משלוש הנחות היסוד שעמדו בבסיס מדיניות העלייה הרשמית שנוסחה במגילת העצמאות: מדיניות שיבה, מדיניות הצלה ויחס משלב. העלייה והמועמדים לעלייה נמדדו על פי תועלתם למדינה ולא רק על פי מטרתה האידאולוגית של ישראל. מדינת ישראל המירה את כללי מדינת השיבה בכללי מדינת הגירה.
מדיניות הצלה עדיין הייתה המדיניות הרשמית. הגבלות העלייה כוונו רק למדינות שלא נשקפה בהן סכנה ליהודים. הן לא חלו על יהודים מארצות מצוקה, אולם השאלה מה היא סכנה ומתי יש לשנות את המדיניות העמידה לימים במבחן קשה את מדיניות העלייה מצפון אפריקה.
הגישה המשלבת, שראתה ביהודי ארצות האסלאם חברים שווים בקולקטיב ומועמדים ראויים לעלייה, עדיין שלטה בשיח, אולם רבים חששו מהשפעת השינוי החריף בהרכב הדמוגרפי על דמותה של המדינה. משקלם של הסדר הקולוניאלי ושל הגישה המסתייגת גבר.
הדילמה בין עלייה סלקטיבית לעלייה המונית, דילמה שליוותה את הציונות מראשיתה, שינתה את פניה. לפני קום המדינה הייתה סוגיית העלייה הסלקטיבית צבועה בצבע פוליטי־מעמדי, ועיקרה היה מאבק בין החוגים האזרחיים לתנועות הפועלים. לאחר קום המדינה נצבעה השאלה בצבע עדתי. זהותם הפוליטית של מרבית יהודי ארצות האסלאם, מועמדים מרכזיים לעלייה, לא הייתה ברורה. אפשר אף לומר שהיא לא הייתה מעניינת. ההנחה הייתה שהם יתגייסו לתנועה שתפרוס עליהם חסות. לעובדה שהם באו מהחלק ה׳ילידי׳ של המתרס הקולוניאלי הייתה השפעה רבה יותר.
לאחר שהתקבלה המדיניות החדשה החל יישומה המעשי, והוא נתקל בקשיים לא מעטים. מדיניות זו הייתה מנוגדת במידה רבה לחלקים מרכזיים באתוס הלאומי. אתוס זה היה עדיין גורם רב־השפעה על אנשי מנגנון העלייה כמו גם על המועמדים לה מבין יהודי צפון אפריקה. הדבר חייב התמודדות לא פשוטה עם הסתירה והעמיד בפני פעילי העלייה דילמות רבות.
Meknes-Joseph Toledano-Bienfaits et limites de la dhimma
-
BIENFAITS ET LIMITES DE LA DHIMMA
Croyant sincère et même théologien à ses heures, Moulay Ismaël veillera tout au long de son règne à une application stricte du pacte de la dhimma, avec ses avantages et ses limites. Le premier bienfait, qui en est la définition même, est la protection des vies et des biens de ses sujets juifs, désormais garantie avec la restauration de l'ordre et de la sécurité dans tout le pays. Si la paix et la stabilité sont les conditions primordiales de toute vie économique, de la floraison intellectuelle, elles sont pour les communautés juives; les conditions même de la survie. Le demi -siècle de déclin et de chaos des Saadiens l'avait de nouveau amplement illustré.
Si les historiens marocains et européens divergent sur le bilan du règne de ce souverain exceptionnel, tous sont unanimes pour louer la tranquillité et la prospérité qui devaient caractériser la plus grande partie de son très long règne. Pour ce faire, il alla jusqu'à introduire une mesure dont la cruauté n'égalait que l'efficacité : la responsabilité collective, le village, la tribu étant tenus collectivement responsables des délits et crimes commis sur leur territoire : "Il a purgé les routes et les campagnes des assassins et des coupeurs de chemin qui pullulaient auparavant. La sécurité qui règne grâce à lui est due au fait qu'il châtie par l'exécution capitale, ou en exigeant une rançon de tous les habitants des lieux du crime; si bien que l'on peut parcourir entièrement son royaume en toute sécurité et tranquillité…Les Maures méprisent encore plus les Juifs qu'ils ne le font pour les chrétiens et quand un Juif va dans les rues, il a toujours l'œil au guet pour prendre garde si on ne vient pas le maltraiter et en ce cas invoquer Moulay Ismaël. Cette invocation faite à temps; opère des miracles, car les Maures craignent tellement leur Roy que la seule invocation de son nom les empêche de frapper. Le bras levé perd toute force et devient pour ainsi dire immobile."
Le chroniqueur de la dynastie Alaouite, El Zayyani exagère à peine en écrivant qu'en son temps "l'ordre est revenu, les sujets ont connu la tranquillité et le sultan s'est occupé de la construction de ses palais et de la plantation de ses vergers; et le pays a connu la sécurité et la paix. La femme et le dhimmi pouvaient aller d'un bout à l'autre du pays, d'Oujda à l'oued Noun, sans que personne ne leur demande où ils vont et d'où ils viennent. La monnaie abonde et ni le blé ni le bétail n'ont de prix (tellement ils étaient bon marché). Les percepteurs prélèvent l'impôt et les contribuables paient sans contrainte." Rabbi Yossef Messas rapporte un curieux incident révélateur de cet esprit de justice de ce souverain absolu envers ses sujets juifs, même dans des cas critiques.
Au cours d'une banale altercation, un Juif de Meknès du nom de Yéhouda Abrabanel, n'avait pas hésité à se défendre et à répondre aux injures et aux coups d'un musulman, ceci malgré les avertissements de témoins sur le rang de noblesse de chérif de son agresseur. Ordinairement, l'invocation d'un tel titre suffisait à paralyser tout esprit de riposte, la plus légère atteinte à l'honneur, et encore plus à l'intégrité physique d'un descendant du Prophète par un dhimmi, étant considérée comme un crime impardonnable. Mais non moins fier de sa propre ascendance, le dit Abrabanel avait répliqué que lui n'était pas moins noble comme descendant de la maison du roi David : La multitude de musulmans présents grincèrent des dents sans oser toucher au Juif, de crainte des sanctions du sultan. Ils se saisirent donc des deux protagonistes pour les mener devant le pacha. Le sultan qui revenait de la chasse avec son escorte, envoya un émissaire s'enquérir de la cause de ce grand tumulte et quand on lui rapporta les faits, il demanda à juger lui -même les protagonistes le lendemain dans son palais.
A l'audience, le Juif se défendit fièrement sans crainte, rejetant les accusations du chérif ébahi et décontenancé par cette audace. Le sultan demanda au Juif qui il était et il lui répondit qu'il était natif de Meknès, descendait de la célèbre famille Abrabanel d'Espagne qui est de la lignée du grand roi d'Israël, David. Moulay Ismaël se tourna ensuite vers le musulman, lui demanda de décliner son identité. Il affirma être d'une famille de descendants du Prophète. "Tu es un menteur et un imposteur", le coupa net le sultan qui fit signe à son serviteur de le frapper. Au bout de quelques coups, il finit par reconnaître son imposture, il n'était qu'un simple berbère sans aucun lien avec la famille du Prophète. Le sultan relaxa le Juif et condamna le musulman pour coups et injures. Ce dernier, fou de colère, osa interpeller le souverain pour lui demander comment il pouvait prêter foi aux allégations de ce dhimmi et le condamner lui, un bon musulman ! "Imbécile, ne comprends -tu pas que son attitude digne et son courage sont la preuve de sa noble extraction de l'antique maison du grand roi d'Israël, alors que ta pusillanimité et ton manque d'assurance m'ont immédiatement convaincu que tu n'étais qu'un vil imposteur !" Les autres sources juives sont également unanimes à ce sujet. Les Chroniques de Fès soulignent à quel point quand il s'agissait de la sécurité de ses sujets, juifs comme musulmans, le sultan se montrait intraitable – même quand étaient parfois impliqués des membres de sa propre famille : Dans la même semaine, nous reçûmes la nouvelle qu'un des fils du sultan, Moulay Abdallah, se trouvant dans le douar des Arabes Sraga, y avait enlevé une jeune fille vierge de l'un des notables. Son frère, Moulay Moutawakil, se rendit auprès de lui pour le ramener à Meknès. En route, il rencontra une caravane de Juifs qu'il dépouilla complètement laissant nus les voyageurs. Le caïd des Sraga alla se plaindre à Moulay Ismaël de la conduite de son fils. Le sultan le fit venir au Palais. On remplit deux couffins de fer et de plomb, on en suspendit un à son cou, l'autre à son pied, et on le jeta dans la séguya où il se noya incontinent..
Cette intransigeance, n'excluant pas la plus grande cruauté, pour la jalouse préservation des biens et des personnes, lui valut d’emblée la reconnaissance et l'admiration de la communauté juive comme en témoignent les réjouissances organisées à l'occasion de son sauvetage miraculeux des griffes des lions en 1699 comme le rapportent les mêmes Chroniques de Fès : " Quatre chrétiens furent pris en flagrant délit de cambriolage dans le trésor de Moulay Ismaël. Le lendemain, le souverain voulut jouir du spectacle de leur châtiment en les jetant en pâture aux lions. A cet effet, il monta avec eux sur le rocher surplombant la fosse aux lions. On jeta les quatre chrétiens aux bêtes, mais ceux -ci ne les dévorèrent pas. Le sultan demanda alors aux caïds et aux gardes noirs qui se trouvaient avec lui sur le rocher de les lapider. L'un des chrétiens se mit à parler en langage barbare avec une lionne en lui disant :"Bondis sur le rocher, fais tomber le sultan et dévore -le". En effet, les fauves étaient soignés par les chrétiens qui leur portaient chaque jour à boire et à manger. La lionne bondit sur le sultan et le saisit par l'épaule gauche; celui -ci s'agrippa de sa main droite sur le rocher qui était élevé. En abattant sa patte sur le sultan, la lionne le saisit par le baudrier qu'il portait et n'accrocha point la chair. L'un des gardes noirs tira à la bête une balle entre les deux yeux. Elle s'abattit dans le fossé, tandis que le sultan tombait à l'extérieur et Allah le sauva…
Musulmans et Juifs firent une grande fête ce jour -là. Dans chaque localité, on organisa des banquets et des repas de fête. Les rabbins et les chefs de la communauté firent annoncer publiquement que personne n'ouvrît sa boutique et que tous se revêtissent de leurs plus beaux habits. On orna les toits et les fenêtres du mellah de tentures et de rideaux. Les Juifs firent quatre étendards et les musulmans vinrent s'amuser chez eux et boire du vin et de la mahya. Les Juifs entèrent au palais royal, dans les maisons des chorfa, dans les mosquées et les médersas avec leurs chaussures, sans que personne ne leur dise rien…"