הספרייה הפרטית של אלי פילו-קהילות תאפילאלת/ סג'למאסא מעגל השנה מאיר נזרי
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן
כרך זה מוקדש למנהיגים הרוחניים של קהילות תאפילאלת במאה העשרים ממשפחת אביחצירא:
לאחים ר׳ יצחק ור׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא זלה״ה, מארי דאתרא בבודניב ובארפוד, לר׳ מאיר ב״ר ישראל אביחצירא זלה״ה, מרא דאתרא בארפור וגלילותיה ולר׳ שלום אביחצירא זלה״ה, מנהיגה הרוחני של קהילת תאפילאלת בבצאר שבאלג׳יריה.
לר׳ אליהו ובנו ר׳ מכלוף אביחצירא זלה׳יה ולר׳ שמואל אביחצידא זלה״ה ואחרונים הם ר׳ יחיא אדהאן ור׳ משה תרג׳מן זלה״ה, רבותיו של בבא צאלי.
לחזנים של כל קהילות תאפילאלת שהיו שליחי ציבור, דרשנים, שוחטים, מוהלים וסופרי בי״ד ובכללם חכמי משפחת לעסרי בקצר־אסוק וריש.
לסופרי סת״ם של תאפילאלת אחד המרבה ואחד הממעיט ובמיוחד לר׳ אליהו סבאג(ה׳ן בא־יאיהו חזאן די זרף) ובניו ר׳ יצחק ור׳ יעקב, שכתבו יחד כ־150 ספרי תורה ולר׳ אברהם הרוש מקצר א־סוק שכתב לבדו 118 ספרי תורה. יהא זכר כולם לחיי העולם הבא
תעודת סמיכה לשחיטה
ה׳ אלהים יעזור לי. סמיכה לחיים
אמת ויציב ונכון וקיים ברירא כשמשא. שנדבה רוחו אותו הח׳ הש׳(החכם השלם) והותיק רב באישורי כהה״ר(כבוד הרב החכם רבי) יצחק נזרי הי״ו(ה׳ יחייהו וישמרהו) ושנה ופירש לפנינו בחקירה ודרישה. בדיני שחיטה וטריפות עבוד פרישה. עד שנמצא בקי בהן. ובשמותיהן. בטעמיהן ובדקדוקיהן. הלכתא רברבתא. הלכה ברורה״ ועוד שוא׳לים הלכו בו. ובקרבו ישים אור בו. ויהי למשיב ידו. ותשובתו בצדו. וחפץ ה׳ הצליח בידו. לכוין אמרא ולאהדורי סברא״
ידיו רב לו שדעתו יפה. לקבל אלפא. דסר סכיניה ונמצאת יפה. לפום חורפא. מרישא לסיפא. וברוח מבינתו. היתה באמנה אתו. ופעמים הרבה לפנינו השחיזה הכינה וגם חקרה״
ועוד ידו נטויה. במילתא דרמייא. ויהי ידיו אמונה. ידו על העליונה. ומתהלך ברגש גדולה וקטנה. לא יחטיא המטרה. אפילו כחוט השערה״
ועדיו זכין לו מומחי וטבחי מתא. ועל פיהן אנו חיץ ליקר סהדותא. ששחט לפניהם בהמה גסה ודקה. בכוח גדול וביד חזקה. גם מעוף השמים. בקי באימון ידים. ואף גם בהסרת הסירכות. בידיים מבורכות. חגיר חרצין קל מהרה״
אי לזאת בהורמנא דמלכא הוא אלהנא. כל מן דין ומן דין סמוכו לנא. והנני סומך שתי ידי עליו בה׳ן סמיכה בעזרה. לשחוט שור שה כבשים ושה עזים וכל צפור טהורה. מעתה ומעכשיו ולית מאן דימחא בידיה ולימא ליה מא עבדית. בכל אתר ואתר הא במתא הא בדברא״
וקנינו מידו בקשמ׳(בקנין של משיכה) בשח׳(בשבועה חמורה) וכו' שלא ישיג גבול אחרים חיו(חס וחלילה). ועוד להיות חוזר על לימודו דיני שחיטה וטריפות תמידין כסדרן כמש׳(כמו שכתוב) בשע׳ יוד׳(בשולחן ערוך יורה דעה) סעיף א׳ וכמו שציין הגאון באהט׳(באר היטב) זיל בשם מהרי׳ל ז׳ל קחנו שם בארה״
והיה זה ביום ששי בשקוד׳(בשבת קודש) תשעה ימים לחודש שבט משנתינו זאת ערכתי נר למשיחי(ת״ש/1940) לפרט קטן יושב בסדר ויאמר אם שמוע וכו׳ והישר בעיניו תעשה והכל שוב׳(שריר ובריר) וקיים ע״ה(עבד הי) יצחק אביחצירא.
גם אנכי הבא על כח'י(כתב חתימת ידי) מודה על כל הנזיל(הנזכר לע'ל) ובפה מלא עונה אחריו אמן ועל דבר אמת חש'פ (חתמתי שמי פה) והשו'ב (והכל שריר ובריר וקיים) ע׳ה מאיר ש'ם(שלום מאיר) אביחצירא בלא׳א(בן לאדוני אבי) הרה׳ג מו׳ג אויר(הרב הגדול מעוז ומגדול אדוני ורבי) מופלג מזהי׳ר(מזכה הרבים) כקש׳ת(כבוד קדושת) אדמו׳ר עט׳ר (עטרת ראשי) וצ׳ת (וציץ תפארתי) כמוהר׳ר יש'א (ישראל אביחצירא) ברכה מאת ה׳ ויחש׳ל(ויחיה שמו לעולם) ויאריך ימים על ממלכתו אכי׳ר(=אמן כן יהי רצון).
תוכן עניינים כללי
עם הספר 19
מבוא כללי 21
נספח למבוא 23
פרק ראשון: שבת קודש 33
פרק שני: שבת הכרזת החודש, ראש חודש וברכת הלבנה 75
פרק שלישי: חודש אלול וימי הסליחות 85
פרק רביעי: ימים נוראים 97
פרק חמישי: סוכות ושמחת תורה 113
פרק שישי: חנוכה וט״ו בשבט 133
פרק שביעי: מאירועי חודש אדר: תיקון ז׳ באדר, שבת זכור, פורים ואירועיו…. 145
פרק שמיני: פסח 169
פרק תשיעי: בין פסח לעצרת: ספירת העומר, פרקי אבות, הילולות ר׳ מאיר
בעל הנס ור׳ שמעון בר יוחאי 311
פרק עשירי: חג השבועות 371
פרק אחד עשר: בין המצרים 389
פרק שנים עשר: קריאות עונתיות 481
ביבליוגרפיה 499
רשימת כתבי יד 501
רשימת מסרנים 502
מפתחות 503
תקציר בצרפתית VII
עולים בִּמְשׂוּרָה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-אבי פיקאר
ההיבט העדתי של העלייה הסלקטיבית לא נעלם מעיני מבקריה, ואלה שראו את עצמם נציגי הנפגעים מתחו גם הם ביקורת על הסלקציה. ביקורת זו חצתה גבולות של אופוזיציה וקואליציה. למשל בכור שלום שטרית, שהיה שר 
בממשלה, ובאותם ימים גם עזב את מפלגתו המקורית, מפלגת הספרדים, והצטרף למפא״י, תקף את הסלקציה כאשר דיבר בוועד הפועל הציוני בשם הפדרציה העולמית של הקהילות הספרדיות. הוא הביע חרדה מהקיצוץ בעלייה ומהכתרת הקיצוץ בכותרת ׳סלקציה׳. המונח ׳סלקציה׳ זר ליהדות, אמר שטרית, יש מושג ׳ובחרת בחיים׳, ועל כן יש לבחור את אלה הרוצים לעלות ו׳למחוק את המילה סלקציה מתוך התנועה הציונית׳. גם חברו אליהו אלישר, שנותר במפלגת הספרדים, תקף את הסלקציה ואמר שהמצב כפי שהוא יש בו כדי ליצור אי־הבנה ולהשרות רושם של אפליה. ביקורת ציבורית על מדיניות העלייה הסלקטיבית באה גם מצד התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל. ומצד פעילים ציונים בצפון אפריקה. בביקורת זו עלה הנושא העדתי רק ברמז. למשל ההתאחדות ציינה ש׳התנאים הנדרשים מהעולה הצפון אפריקאי הם מוגזמים ומשפחות רבות שלמו ביוקר על חטאי האחראים׳.
הערות המחבר: התאחדות עולי צפון אפריקה לרפאל, 29.3.1953, ג״מ/43/ג/5558/4; תזכיר של התאחדות עולי צפון אפריקה, 9.4.1953, אצ״מ, 86/6239. רפאל הזמין את אנשי ההתאחדות לפגישה ושמע את תביעותיהם. הם ביקשו הקלות נוספות באישור העולים ורפאל טרח להעביר דרישה זו ללשכת ראש הממשלה (רפאל למשרד רה״מ, 22.4.1953, שם).
יצחק דוייב לבן־גוריון, 20.11.1952, ג״מ/43/ג/5558/4; החלטות ועידת ציוני צפון אפריקה במרסיי, פברואר 1953, אצ״מ, 86/6239; החלטות הכינוס האזורי של ארגון ציוני מרוקו, 21-22.3.1953 (בצרפתית), שם.
אולם למרות הביקורת בכנסת, בוועד הפועל הציוני ובמכתבים לסוכנות מיעטה דעת הקהל הישראלית להתייחם למדיניות העלייה החדשה אף שהייתה גלויה וידועה. לא היו מאמרים רבים בעיתונות שביקרו אותה ולא היו הפגנות רחוב. החשש מתגובה ציבורית חריפה היה חשש שווא. הקשיים שנוצרו בארץ עקב מלחמת העצמאות ועליית 700,000 עולי העלייה ההמונית הביאו רבים לשנות את יחסם לעלייה והכינו את הציבור להגבלתה. קולות בודדים של אנשי אופוזיציה מחרות וממפ״ם או של פעילים מיהודי צפון אפריקה מתחו ביקורת נוקבת על העלייה הסלקטיבית, אולם לא התחוללה סביבה סערה ציבורית.
המעבר למדיניות עלייה סלקטיבית לא נועד להאט משמעותית את העלייה אלא בעיקר להביא לשינוי הרכבה הדמוגרפי ולמנוע עלייתם של עולים נזקקים. תקנות מגבילות עלייה לא ננקטו בארצות שנשקפה בהן סכנה לביטחון היהודים או לחופש ההגירה שלהם. ארצות צפון אפריקה, שהיו תחת שלטון קולוניאלי יציב שהעניק ביטחון ליהודים, הוגדרו, כמו ארצות חופשיות במערב אירופה ובאמריקה, ארצות שמעלים מהן רק יהודים העומדים בקריטריונים של תועלת למדינה. אולם בעוד יהודי מערב אירופה ואמריקה לא נטו לעלות, הרי שבקרב יהודי צפון אפריקה היו שכבות חברתיות נרחבות למדי שביקשו לעלות, ולכן הופעלה מדיניות הסלקציה – שעקרונותיה נוסחו באופן כללי – בעיקר כלפיהם. ייתכן שלא רק צירוף מקרים ועיתוי עלייתם הביא לכך שיהודי צפון אפריקה היו הנפגעים העיקריים. ההחלטות כמו ׳נתפרו׳ עבורם. החשש מעלייה של רבע מיליון מיהודי צפון אפריקה ומ׳לוונטיניזציה׳ של החברה הישראלית תרם לקבלתה של מדיניות הסלקציה ולהקפדה עליה. מרגע שקובעו התקנות הן קיבלו עצמה משלהן וניתנה לגיטימציה מחודשת ורשמית להגבלה כלשהי של העלייה.
בקבלת מדיניות הסלקציה חזרה בה למעשה מדינת ישראל משתיים משלוש הנחות היסוד שעמדו בבסיס מדיניות העלייה הרשמית שנוסחה במגילת העצמאות: מדיניות שיבה, מדיניות הצלה ויחס משלב. העלייה והמועמדים לעלייה נמדדו על פי תועלתם למדינה ולא רק על פי מטרתה האידאולוגית של ישראל. מדינת ישראל המירה את כללי מדינת השיבה בכללי מדינת הגירה.
מדיניות הצלה עדיין הייתה המדיניות הרשמית. הגבלות העלייה כוונו רק למדינות שלא נשקפה בהן סכנה ליהודים. הן לא חלו על יהודים מארצות מצוקה, אולם השאלה מה היא סכנה ומתי יש לשנות את המדיניות העמידה לימים במבחן קשה את מדיניות העלייה מצפון אפריקה.
הגישה המשלבת, שראתה ביהודי ארצות האסלאם חברים שווים בקולקטיב ומועמדים ראויים לעלייה, עדיין שלטה בשיח, אולם רבים חששו מהשפעת השינוי החריף בהרכב הדמוגרפי על דמותה של המדינה. משקלם של הסדר הקולוניאלי ושל הגישה המסתייגת גבר.
הדילמה בין עלייה סלקטיבית לעלייה המונית, דילמה שליוותה את הציונות מראשיתה, שינתה את פניה. לפני קום המדינה הייתה סוגיית העלייה הסלקטיבית צבועה בצבע פוליטי־מעמדי, ועיקרה היה מאבק בין החוגים האזרחיים לתנועות הפועלים. לאחר קום המדינה נצבעה השאלה בצבע עדתי. זהותם הפוליטית של מרבית יהודי ארצות האסלאם, מועמדים מרכזיים לעלייה, לא הייתה ברורה. אפשר אף לומר שהיא לא הייתה מעניינת. ההנחה הייתה שהם יתגייסו לתנועה שתפרוס עליהם חסות. לעובדה שהם באו מהחלק ה׳ילידי׳ של המתרס הקולוניאלי הייתה השפעה רבה יותר.
לאחר שהתקבלה המדיניות החדשה החל יישומה המעשי, והוא נתקל בקשיים לא מעטים. מדיניות זו הייתה מנוגדת במידה רבה לחלקים מרכזיים באתוס הלאומי. אתוס זה היה עדיין גורם רב־השפעה על אנשי מנגנון העלייה כמו גם על המועמדים לה מבין יהודי צפון אפריקה. הדבר חייב התמודדות לא פשוטה עם הסתירה והעמיד בפני פעילי העלייה דילמות רבות.
Meknes-Joseph Toledano-Bienfaits et limites de la dhimma
-
BIENFAITS ET LIMITES DE LA DHIMMA
Croyant sincère et même théologien à ses heures, Moulay Ismaël veillera tout au long de son règne à une application stricte du pacte de la dhimma, avec ses avantages et ses limites. Le premier bienfait, qui en est la définition même, est la protection des vies et des biens de ses sujets juifs, désormais garantie avec la restauration de l'ordre et de la sécurité dans tout le pays. Si la paix et la stabilité sont les conditions primordiales de toute vie économique, de la floraison intellectuelle, elles sont pour les communautés juives; les conditions même de la survie. Le demi -siècle de déclin et de chaos des Saadiens l'avait de nouveau amplement illustré.
Si les historiens marocains et européens divergent sur le bilan du règne de ce souverain exceptionnel, tous sont unanimes pour louer la tranquillité et la prospérité qui devaient caractériser la plus grande partie de son très long règne. Pour ce faire, il alla jusqu'à introduire une mesure dont la cruauté n'égalait que l'efficacité : la responsabilité collective, le village, la tribu étant tenus collectivement responsables des délits et crimes commis sur leur territoire : "Il a purgé les routes et les campagnes des assassins et des coupeurs de chemin qui pullulaient auparavant. La sécurité qui règne grâce à lui est due au fait qu'il châtie par l'exécution capitale, ou en exigeant une rançon de tous les habitants des lieux du crime; si bien que l'on peut parcourir entièrement son royaume en toute sécurité et tranquillité…Les Maures méprisent encore plus les Juifs qu'ils ne le font pour les chrétiens et quand un Juif va dans les rues, il a toujours l'œil au guet pour prendre garde si on ne vient pas le maltraiter et en ce cas invoquer Moulay Ismaël. Cette invocation faite à temps; opère des miracles, car les Maures craignent tellement leur Roy que la seule invocation de son nom les empêche de frapper. Le bras levé perd toute force et devient pour ainsi dire immobile."
Le chroniqueur de la dynastie Alaouite, El Zayyani exagère à peine en écrivant qu'en son temps "l'ordre est revenu, les sujets ont connu la tranquillité et le sultan s'est occupé de la construction de ses palais et de la plantation de ses vergers; et le pays a connu la sécurité et la paix. La femme et le dhimmi pouvaient aller d'un bout à l'autre du pays, d'Oujda à l'oued Noun, sans que personne ne leur demande où ils vont et d'où ils viennent. La monnaie abonde et ni le blé ni le bétail n'ont de prix (tellement ils étaient bon marché). Les percepteurs prélèvent l'impôt et les contribuables paient sans contrainte." Rabbi Yossef Messas rapporte un curieux incident révélateur de cet esprit de justice de ce souverain absolu envers ses sujets juifs, même dans des cas critiques.
Au cours d'une banale altercation, un Juif de Meknès du nom de Yéhouda Abrabanel, n'avait pas hésité à se défendre et à répondre aux injures et aux coups d'un musulman, ceci malgré les avertissements de témoins sur le rang de noblesse de chérif de son agresseur. Ordinairement, l'invocation d'un tel titre suffisait à paralyser tout esprit de riposte, la plus légère atteinte à l'honneur, et encore plus à l'intégrité physique d'un descendant du Prophète par un dhimmi, étant considérée comme un crime impardonnable. Mais non moins fier de sa propre ascendance, le dit Abrabanel avait répliqué que lui n'était pas moins noble comme descendant de la maison du roi David : La multitude de musulmans présents grincèrent des dents sans oser toucher au Juif, de crainte des sanctions du sultan. Ils se saisirent donc des deux protagonistes pour les mener devant le pacha. Le sultan qui revenait de la chasse avec son escorte, envoya un émissaire s'enquérir de la cause de ce grand tumulte et quand on lui rapporta les faits, il demanda à juger lui -même les protagonistes le lendemain dans son palais.
A l'audience, le Juif se défendit fièrement sans crainte, rejetant les accusations du chérif ébahi et décontenancé par cette audace. Le sultan demanda au Juif qui il était et il lui répondit qu'il était natif de Meknès, descendait de la célèbre famille Abrabanel d'Espagne qui est de la lignée du grand roi d'Israël, David. Moulay Ismaël se tourna ensuite vers le musulman, lui demanda de décliner son identité. Il affirma être d'une famille de descendants du Prophète. "Tu es un menteur et un imposteur", le coupa net le sultan qui fit signe à son serviteur de le frapper. Au bout de quelques coups, il finit par reconnaître son imposture, il n'était qu'un simple berbère sans aucun lien avec la famille du Prophète. Le sultan relaxa le Juif et condamna le musulman pour coups et injures. Ce dernier, fou de colère, osa interpeller le souverain pour lui demander comment il pouvait prêter foi aux allégations de ce dhimmi et le condamner lui, un bon musulman ! "Imbécile, ne comprends -tu pas que son attitude digne et son courage sont la preuve de sa noble extraction de l'antique maison du grand roi d'Israël, alors que ta pusillanimité et ton manque d'assurance m'ont immédiatement convaincu que tu n'étais qu'un vil imposteur !" Les autres sources juives sont également unanimes à ce sujet. Les Chroniques de Fès soulignent à quel point quand il s'agissait de la sécurité de ses sujets, juifs comme musulmans, le sultan se montrait intraitable – même quand étaient parfois impliqués des membres de sa propre famille : Dans la même semaine, nous reçûmes la nouvelle qu'un des fils du sultan, Moulay Abdallah, se trouvant dans le douar des Arabes Sraga, y avait enlevé une jeune fille vierge de l'un des notables. Son frère, Moulay Moutawakil, se rendit auprès de lui pour le ramener à Meknès. En route, il rencontra une caravane de Juifs qu'il dépouilla complètement laissant nus les voyageurs. Le caïd des Sraga alla se plaindre à Moulay Ismaël de la conduite de son fils. Le sultan le fit venir au Palais. On remplit deux couffins de fer et de plomb, on en suspendit un à son cou, l'autre à son pied, et on le jeta dans la séguya où il se noya incontinent..
Cette intransigeance, n'excluant pas la plus grande cruauté, pour la jalouse préservation des biens et des personnes, lui valut d’emblée la reconnaissance et l'admiration de la communauté juive comme en témoignent les réjouissances organisées à l'occasion de son sauvetage miraculeux des griffes des lions en 1699 comme le rapportent les mêmes Chroniques de Fès : " Quatre chrétiens furent pris en flagrant délit de cambriolage dans le trésor de Moulay Ismaël. Le lendemain, le souverain voulut jouir du spectacle de leur châtiment en les jetant en pâture aux lions. A cet effet, il monta avec eux sur le rocher surplombant la fosse aux lions. On jeta les quatre chrétiens aux bêtes, mais ceux -ci ne les dévorèrent pas. Le sultan demanda alors aux caïds et aux gardes noirs qui se trouvaient avec lui sur le rocher de les lapider. L'un des chrétiens se mit à parler en langage barbare avec une lionne en lui disant :"Bondis sur le rocher, fais tomber le sultan et dévore -le". En effet, les fauves étaient soignés par les chrétiens qui leur portaient chaque jour à boire et à manger. La lionne bondit sur le sultan et le saisit par l'épaule gauche; celui -ci s'agrippa de sa main droite sur le rocher qui était élevé. En abattant sa patte sur le sultan, la lionne le saisit par le baudrier qu'il portait et n'accrocha point la chair. L'un des gardes noirs tira à la bête une balle entre les deux yeux. Elle s'abattit dans le fossé, tandis que le sultan tombait à l'extérieur et Allah le sauva…
Musulmans et Juifs firent une grande fête ce jour -là. Dans chaque localité, on organisa des banquets et des repas de fête. Les rabbins et les chefs de la communauté firent annoncer publiquement que personne n'ouvrît sa boutique et que tous se revêtissent de leurs plus beaux habits. On orna les toits et les fenêtres du mellah de tentures et de rideaux. Les Juifs firent quatre étendards et les musulmans vinrent s'amuser chez eux et boire du vin et de la mahya. Les Juifs entèrent au palais royal, dans les maisons des chorfa, dans les mosquées et les médersas avec leurs chaussures, sans que personne ne leur dise rien…"
ויהי בעת המללאח-יוסף טולדנו-פרעות ויצירה. קורות המאה השמונה-עשרה
פרעות ויצירה.
קורות המאה השמונה-עשרה
הסתלקותו של מולאי איסמעיל, לאחר חמישים שנות שלטון, חמישים שנה של איחוד המדינה, דיכוי הנטיות הבדלניות, השכנת שלום וביטחון, ביצור המעמד הבינלאומי, מחזירה אחורה את גלגל ההיסטוריה. למרות כל גדולתו לא פתר מולאי איסמאעיל את בעיות היסוד של המדינה ולא הכיל לאחד באמת האימפריה האדירה מסביב לבירה החדשה. בניגוד למלכי צרפת שבנו אחדות המדינה מסביב לבירה פאריס, לא הצליח מולאי איסמאעיל יותר מקודמיו, או מיורשיו, לחולל אותו פלא מסביב לאזור מכנאס ופאס למרות הנתונים הטבעיים הדומים " המיקום האסטראטגי, עושר האזור החקלאי ושפע המים. את האימפריה הוא בנה לא סביב רעיון לאומי או דתי אלא רק סביב אישיותו וכוח רצונו האדיר. עם הסתלקות האדריכל קרס תחתיו כל הבניין. מעולם לא סבל העם המרוקאי, אוהב החופש והדמוקרטיה, שלטון ריכוזי ובמיוחד שנא את סמלו הנתעב, המיסוי ההרסני הכבד מנשוא, הרצון לחופש ולפריקת עול גרר את כל המדינה לתקופת סחרור ובלבול שנמשכה כשלושים שנה.
שלושים שנתו בלבול.
במשך כשלושים שנה 1727 – 1757, נהפכה המדינה לזירת קרבות בין עשרות בני המלך שטענו לירושה. הכלי האדיר שבנה מולאי איסמאעיל כדי להבטיח אחדות המדינה נעשה לכלי משחית. רעיונו הגדול של מולאי איסמאעיל היה לבנות צבא מקצועי המנותק מכל שכבה חברתית והנאמן אך ורק למלך, צבא של שכירי חרב שכל עיסוקם בו, כך נולד הרעיון לגייס לצבא העבדים השחורים שהובאו מסודאן, והיו הבסיס ל "משמר השחור" הקיים עד היום. מצויד בנשק אירופי מודרני, הבטיח המשמר השחור בימי מייסדו את שלמות המדינה והוכיח נאמנות עיוורת לאדונו. אבל בהעדר רעיון שלטוני, פגה שבועת הנאמנות עם מות המלך ובמקום להבטיח ההמשכיות נהפך הצבא לגורם המדיני הראשון במעלה המכתיר ומוריד מלכים, לפי המרבה במחיר. מכלי איחוד נהפך הצבא לקללת המדינה. והנפגעת הראשונה הייתה האוכלוסייה היהודית, החוליה החלשה בחברה בהיעדר חוק וסדר.
יחסר המקום לתאר בפרטים את כל המאורעות ותהפוכות שלושים שנות האנרכיה. נציין רק שלא פחות מעשרה בנים התחילו בשנת 1727 את המרוץ לירושת אביהם. המלחמה ביותר נוראה התחוללה במכנאס באותה שנה בין שני הטוענים העיקריים. מולאי אחמד אדהבי ומולאי עבד אלמאליק, הראשון הצליח למשוך לצידו את המשמר השחור והעבדים השחורים עשו שמות בחיל מולא אדהבי. כפרס נתנה העיר לביזה לחיילים הכושים. שכורי ניצחון הם פשטו על ארמונות הפאר של המלך ובזזו מכל הבא ליד. כל אותו יום אימים – כ"ה באב – הסתגרה הקהילה היהודית בתוך חומות המללאח והקהל הרבה בתפילות להסרת הגזירה. אולם לעת ערב התפנו הבוזזים ופשטו על המללאח חסר האונים ועשו בו שמות : ביזה, שלל והרג. מאה ושמונים יהודים שילמו בחייהם ורבים עוד יותר נפצעו כפי שכותב אחד מגדולי הרבנים של אותו דור, רבי משה אלבאז, בספרו "כסא מלכים" כפי שהשמועה הגיעה אליו בפאס.
" יום ג' כ"ה לאבתפ"ה נכנסה בלשת למכנאס יע"א ונשללו הבתים כולם ונהרגו יותר ממאה נפשות ומוכים ופצועים אין מספר ובו ביום נהרגה אמי ממ"ך – ואחרי כל אלה אנסו ויענו את נשותיהם ובנותיהם והבתולות כולם נבעלו לעיני אבותיהם וקרוביהם ".
סופו של דבר שני האחים נהרגים ואז המליכו בני פאס בשנת 1729 את מולאי עבדאללאה שקראו לו מהתאפילאללת. אולם במקום לפייס את יריביו, הצטיין השליט החדש ביצר נקם ואכזריות ללא תכלית . הוא שלט על המדינה לסירוגין כשלושים שנה, הודח שלוש פעמים ובכל פעם הצליח לגבור על יריביו שלא היו פחות אכזריים אבל עוד פחות מוכשרים ולחזור לכסאו הרעוע..הוא עשה שמות במשמר השחור וכדי לממן את מלחמות הנקם שלו הטיל מסים כבדים על האוכלוסייה האומללה ובמיוחד על הקהילה היהודית. בשנת 1735 נהרג בדרכים סוחר נכבד מארץ ישראל, רבי שלום נחמיאש שנמצא אז במרוקו לרגל עסקיו.
בשנת 1737 נערכה התקפה נוספת על המללאח במכנאס, אבל הפעם הרקע היה שונה וקשור ברעב הגדול שאמלל את המדינה. במחזוריות מחרידה פקדו את מרוקו תקופות בצורת קשות ובזמן של בלבול מדיני, שיבוש הדרכים והצטמקות יחסי המסחר בין באזורים. מכת טבע עונתית נהפכה לאסון כבד, לכמעט שואה. בזכרון יהודי מרוקו נשארה אותה תקופה כתקופת " הרעב הגדול של שנת ח"ץ ". בעיר צפרו אבדו רוב הקהל ובתי הכנסת נסגרו מחוסר מתפללים. המצב בפאס לא פחות טראגי כעדותו של אחד מרבני העיר שמצא אז כמו רבים מקלט בתיטואן, בעל הספר "זכות אבות".
" שנת ד' לחורבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב חטים הנקרא "מוד" לשבעה עשר אוקיות. היו שכינינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצרות ומוכרים לוחות ארז וקירות, היו הולכים הלוך ומסוף לנתוש ונתוץ להאביד ולהרוס, ומתו בעווננו רוב אנשי המדינה מרעב והנשארים הרה נסו והרבה גלו פה עיר תיטואן יע"א ולא נשארו בעיר ( פאס רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו כולם במבוי אחד ".
בתקופות כאלה כאשר מעללי האדם מתווספים פגעי טבע, באווירה של קיץ הימים, מפשפשים הבריות במעשיהם ומחפשים לאתר את שורש הרע, את מקור הצרות כפי שמסופר בספר יונה כאשר קברניט הספינה שעמדה לטבוע חיפש מי מבין הנוסעים גרם לחרון אפו של אלוהים. גם הפעם שימשו היהודים שעיר לעזאזל אולם מסיבה מפתיעה ביותר וכמעט הפוכה המעידה על סובלנות האסלאם הנאור והכבוד שראשי הדת רחשו לאמונתם הכנה של בני ישראל. היהודים אכן אשמים בתלאות הדור כי הם לא…שמרו אמונים לתורתם וטוב יעשו לכלל אם יחזרו בתשובה שלמה!.
Une histoire de familles-JosephToledano-Azoulay-Premiere partie
AZOULAY
Nom patronymique porté par une des plus illustres familles sépharades. Son origine et son sens ont donné lieu à plusieurs interprétations. La plus originale et la moins convaincante, malgré sa recherche et sa grande popularité, est celle qui était de tradition dans la famille et qui lui attribue une origine hébraïque. Ce patronyme, Azouly, serait constitué des initiales hébraïques des mots composant le verset 21-7 du Lévitique: "Aïcha Zona Ohulela Lo Ykahou". Ce commandement, exclusivement réservé aux prêtres, interdit aux membres de la famille Cohen les mésalliances matrimoniales, d'épouser une femme non-vierge (divorcée) ou de mauvaises moeurs. Théoriquement donc, il ne concerne en rien la famille Azoulay, mais dans son désir de sainteté, le fondateur de la famille aurait pris volontairement sur lui et ses descendants, de se conformer à la sévérité de ce commandement pour préserver la pureté de la famille à l'égal des Cohanim. Mais comme une telle explication pouvait semer le doute et faire croire qu'au contraire, la famille Azoulay était une famille de Cohen ayant perdu son privilège de prêtrise, n'en conservant en souvenir nostalgique que ce commandement, déjà dès le XVÏIème siècle, un des plus grands rabbins de la famille, rabbi Abraham Azoulay de Marrakech, avait totalement rejeté l'authenticité d'une telle interprétation, et menacé même de "hérem", excommunication, quiconque y ferait référence à l'avenir ! Malgré cette menace, cette explication a vainement gardé sa popularité jusqu'à nos jours. Autre explication plus plausible: nom patronymique d'origine espagnole, dérivé de azul, bleu, fabricant des célèbres azulejos, carreaux de céramique peints en motifs à dominante bleue. On peut peut-être y trouver un début de confirmation dans la célébrité acquise par la famille Azoulay d'Italie aux XVIème- XVIIèmes siècles justement dans la fabrication de plats de céramique pour Pessah et le chabbat, appréciés dans toute l'Europe – expertise acquise en Espagne avant l'expulsion. La troisième explication, soutenue par Abraham Larédo, fait appel à une origine berbère, dérivé de "Izil" qui signifie bon, équivalent des patronymes arabes Taïeb, Elmaleh et de l'espagnol, Bueno. Il existe effectivement au sud du Maroc, une tribu berbère qui porte un nom proche: les Ait Tazoulaït, et en Algérie, près de Tiaret, la tribu des Bouzoulaï. Ismael Hamet penche également pour une origine berbère qui pourrait se confondre avec Assouline, les deux s se transformant en z: Azoulin. L'objection est que ce patronyme, inconnu des Musulmans, est porté dans toutes les communautés juives du bassin méditérrannéen et pas seulement au Maghreb berbère. Le nom est attesté en Espagne au XVème et au Maroc au XVIème, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à l'époque. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, porté dans les trois pays du Maghreb, mais surtout au Maroc (Fès, Marrakech, Mazagan, Sefrou, Safi, Mogador, Casablanca, Tétouan, Tanger, Larache, Meknès, Rabat, Oujda) et par émigration à Gibraltar ; en Algerie – Oran, alger, tlemcen, Mostaganem, Mascara, Marnia, saida, Sidi Bel abes, constantine, Bone, Guelma, Setif, Souk Akhras), et en Tunisie – Tunis, Sousse, Gabes, Bizerte).
- ABRAHAM: Dit le Premier, ancêtre de la famille au Maroc. Il est arrivé à Fès en 1492 avec la grande vague des Expulsés d'Espagne.
- MESSOD: Plus connu dans les chroniques anciennes comme Messod Hammarabi, le Maghrébin, ou rabbi Messod plein de lumière, euphémisme hébraïque pour désigner les aveugles. Il quitta le Maroc vers la fin du XVIème siècle pour se joindre au centre de la Kabbale à Safed, où il acquit une grande réputation comme l'un des meilleurs connaisseurs de la doctrine de rabbi Itshal Lourié, le fondateur de la Kabbale pratique, formant un grand nombre de disciples venus du Maghreb, de Turquie et d'Europe de l'est.
- ABRAHAM (1570-1644): Dit le Second. Fils de rabbi Messod, c'est le fondateur d'une dynastie de rabbins qui devaient s'illustrer pendant près de deux siècles. Né à Fès, petit-fils de rabbi Abraham le Premier. Après une très solide formation dans la grande tradition espagnole, aussi bien dans les études sacrées que profanes – philosophie, mathématiques, astronomie – il s'éprit de la Kabbale après la lecture des oeuvres de rabbi Moché Cordobéro et décida de quitter Fès vers 1612. La traversée fut mouvementée et leur navire, fortement endommagé, faillit sombrer avant de trouver refuge dans le port de Damiette, en Turquie. Les passagers furent contraints de passer la nuit à terre, mais la tempête qui ne s'était pas calmée, devait submerger le bâtiment déserté, qui disparut mystérieusement sous les flots avec toute sa cargaison. Pour commémorer ce miracle, rabbi Abraham adopta une nouvelle signature sous forme de bâteau. Il s'installa à Hébron, près des tombeaux des Patriarches, où il resta jusqu'à sa mort, à l'exception de quelques années passées à Gaza pour fuir l'épidémie de peste qui décimait Hébron et Jérusalem. Il laissa une oeuvre considérable qui ne commença à être imprimée qu'après sa mort. Ses deux ouvrages de commentaires sur le livre de base de la Kabbale, le Zohar, sont devenus des classiques: "Hessed léabraham" (Amsterdam, 1685) et "Kiriat Araba". Auteur également de commentaires bibliques et sur la Halakha dont "Zoharé Hama" (Venise, 1654) et "Ahaba bétanouguim" (Jérusalem, 1986). Universellement connu comme Kabbaliste, son oeuvre de commentaire n'est pas moins profonde, comme l'a démontré le chercheur israélien, Israël Maimarane, qui lui a consacré sa thèse de doctorat publiée en livre: "Le libre arbitre dans les écrits de Rabbi Abraham Azoulay" (Jérusalem, 1993). Une pieuse légende entoure les circonstances de sa mort. Un jour, un grand personnage de Constantinople, en visite dans la mosquée des Patriarches à Hébron, laissa tomber son épée dans le caveau. Tous les serviteurs envoyés récupérer ce trésor furent remontés morts. On chargea alors les Juifs, qui, en temps normal, n'avaient pas le droit de dépasser la septième marche menant à la mosquée, de cette récupératon périlleuse. Le tirage au sort désigna rabbi Abraham qui, aussitôt descendu, retrouva l'épée et la fit remonter. Mais au lieu de sortir, il préféra profiter de cette occasion unique pour visiter la caverne. Il ne devait pas tarder à retrouver Abraham et les autres patriarches. Il passa en leur compagnie des heures si merveilleuses qu'il souhaita rester avec eux pour toujours. Mais ils lui firent comprendre que cela n'était pas possible, son heure n'étant pas encore arrivée, tout en lui promettant qu'elle viendrait le lendemain. Heureux de cette annonce, il remonta, se purifia, se revêtit de son linceul et, à l'heure fixée, son âme monta au ciel sans souffrances.
- ITSHAK: Fils de rabbi Abraham. Rabbin à Hébron, il alla sur les traces de son père dans l'étude de la Kabbale. De son seul ouvrage connu, "Zera Itshak", ne nous sont parvenues que quelques pages. R. ABRAHAM: dit le Troisième. Fils de rabbi Israël, descendant d'une des branches de la famille de Fès installée à Marrakech. Un des plus grands kabbalistes de l'histoire du Maroc, surnommé Hakadoch, le saint. On connaît peu de détails sur sa biographie, si ce n'est qu'il fut un des disciples de rabbi Itshak Delouya et qu'il mourut en 1741. Il était connu de son vivant pour ses miracles, ses guérisons et ses amulettes. Malgré sa grande érudition en Kabbale, il n'a laissé aucun ouvrage, seuls quelques- uns de ses commentaires nous sont parvenus dans le livre de l'un de ses disciples, "Mikdach Melekh", de rabbi Shélomo Bouzaglo. Parmi les nombreux miracles qui ont marqué sa vie, le plus connu est l'échec de la grande machination ourdie contre lui et les Juifs de Marrakech, sous l'accusation du meutre d'un noble musulman. Envoyé enchaîné à Fès avec les autres accusés pour y être jugé, le sultan seul ayant pouvoir de prononcer la peine de mort, il fut immédiatement reconnu innocent par le souverain, subjugué par l'aura de sainteté qui l'entourait. Après sa mort, sa sépulture était devenue un lieu de pèlerinage au vieux cimetière de Marrakech. Les femmes avaient coutume d'accrocher aux branches de l'arbre proche du tombeau, des morceaux de tissu, dans la croyance qu'avec l'aide du saint, le vent qui les agiteraient, emporterait avec lui les maladies.
- HAYIM DAVID YOSSEF (1724-1806): Fils de rabbi Itshak Zerahia, petit- fils de rabbi Abraham, plus connu sous ses initiales de rav Hida. Le plus célèbre émissaire de la Terre Sainte de tous les temps, il effectua sa première mission en Europe à l'âge de 29 ans qui le mena en Italie, en France, en Hollande, en Allemagne et en Angleterre. Huit ans après son retour à Jérusalem, en 1764, il fut chargé par la communauté de Jérusalem de plaider sa cause auprès des notables de la communauté juive de Constantinople contre les excès de son représentant dans la ville sainte. La mission n'ayant aucune chance d'aboutir, il renonça à se rendre à Constantinople et, de crainte d'affronter ses pairs déçus, il s'attarda quelque temps à Alexandrie et finit par accepter de servir de grand rabbin du Caire, poste qu'il fut contraint d'exercer pendant cinq ans. A la fin de son mandat, il revint en Terre Sainte mais n'osa pas encore revenir à Jérusalem, et s'installa à Hébron, le berceau de sa famille. En 1773, il fut chargé d'une nouvelle mission par la communauté de Hébron qui le mena cette fois en Tunisie, en Italie, en France et en Hollande. A la fin de sa mission, qui lui valut l'estime universelle, il s'installa provisoirement à Livourne pour s'occuper de l'impression de son oeuvre. Une oeuvre monumentale ־ pas moins de 80 livres – qui couvre tous les domaines de la Halakha et qui connut une très large diffusion aussi bien dans les communautés sépharades qu'achkénazes, aussi bien parmi les érudits que dans les couches populaires. Chroniqueur hors-pair, son carnet de voyages, "Maagal tob", est devenu une source de référence pour les historiens, alors que son dictionnaire bibliographique des rabbins du passé, "Shem Hagdolim", est devenu un classique abondamment cité. Sans occuper de poste officiel, il devint l'autorité de Halakha suprême à Livourne et dans tout le monde sépharade, les rabbins de tous les pays s'adressant à lui sur des questions de Halakha. Malgé ses tentatives répétées de revenir dans sa ville natale, Jérusalem, c'est à Livourne qu'il devait mourir en 1806. Près d'un siècle et demi plus tard, en 1961, ses restes ont été transférés à Jérusalem. Son fils ainé, rabbi Yéshaya Raphaël (1743-1826), fut grand rabbin d'Ancône, alors que son second fils, rabbi Abraham (1749-1799), fut émissaire de Jérusalem et de Tibériade en Europe, Lybie, Tunisie, Algérie et Maroc.
.Une histoire de familles-JosephToledano-Azoulay-Deuxieme partie
- ABRAHAM: Rabbin miraculeux dont la légende dit qu'il était de la famille du rav Hida et qui était venu au Maroc comme émissaire de la Terre Sainte. Son tombeau, à Iguinessen dans le Haut Atlas, était un lieu de pèlerinage pour les Juifs de la région. On ignore tout de sa biographie.
- YEHOUDA ZERAHYA: Rabbin, né à Marrakech, descendant de rabbi Abraham le Troisième. 11 monta à Jérusalem en 1812. Il revint en Europe en 1836 à titre privé et s'occupa, notamment à Livourne, de la publication des Responsa du célèbre grand rabbin d'Egypte, rabbi David Ben Zimra.
JOSUE: Fils de Moses, un des premiers Juifs du Maroc à s'installer au Portugal après la dissolution du tribunal de l'Inquisition en 1821. Il fut parmi les fondateurs de la première synagogue, Shaar Hacha- mayim. à Ponte Delagado, dans les Açores, où il mourut en 1831. Un des ses fils, Abraham, immigra au Brésil, où il mourut en 1896.
MOSES: Interprète au vice-consulat de France à Tétouan, puis assistant du consul de France, Menahem Nahon. pendant 17 ans, à la fin du siècle dernier.
- SHALOM: Grand rabbin de Sefrou, mort en 1922 à l'âge de 74 ans. Plusieurs de ses poèmes et commentaires ont été publiés dans les oeuvres de deux rabbins de Fès, Moché Abensour et Itshak Abendanan.
MOCHE: Notable de la communauté de Larache, militant sioniste de la première heure, il fut en 1920, le président de l'association "Bone Yerouchalayim", les Constructeurs de Jérusalem.
- HANANIA: Une des figures les plus originales de la famille. Rabbin, né à Marrakech en 1876, monté enfant avec sa mère à Jérusalem. Après des études rabbiniques, il fut envoyé comme émissaire de Jérusalem en Europe, mais il fut contraint de mettre fin à sa mission avant de l'achever, en raison d'une controverse entre les communautés sépharades et achkénazes. Il décida de rester quelques années en Europe et fut, pendant une dizaine d'années, professeur en Belgique, au Séminaire Rabbinique de France, puis à Marseille. Il tenta ensuite sa chance dans le commerce à Marseille, et perdit sa fortune à la suite du naufrage du navire transportant ses marchandises. En 1918, il décida de revenir au Maroc, et son retour fut entouré d'une grande publicité dans le seul journal juif de l'époque en judéo-arabe, édité par les frères Hadida, Ner Hamaarab, dont il allait devenir le collaborateur. Ses espoirs d'être nommé rabbin au tribunal de Casablanca ayant été déçus, il s'installa comme avocat rabbinique. Quelques années plus tard, il déclencha une polémique restée célèbre, s'attaquant, à propos d'une sombre affaire de levirat, à la compétence et à l'intégrité du tribunal rabbinique de Casablanca et de l'Inspecteur des Institutions Hébraïques, Yahya Zagury qui lui avait préféré à la tête du tribunal, un rabbin de Tibériade, rabbi Moché Hay Elkaim. Il se rendit en 1924 à Tunis, où il sollicita en vain un poste de rabbin, et en profita pour obtenir la préface des grands rabbins de Tunisie à son livre de critique de la justice rabbinique au Maroc: "Maguen Hadat", le défenseur de la religion. Le président du Tribunal rabbinique de Casablanca, rabbi Hay Eliakim, lui répondit par un contre- réquisitoire, "Milhemet Hamaguen". Quand la polémique prit fin, il fonda un oratoire et une yéchiva. Il publia ensuite deux livres de Halakha Moré Tsedek" et "Kiriat Hana".
- SHALOM: Fils de rabbi Shimon. Né à Sefrou, il monta à Jérusalem avec sa famille en 1922. Il enseigna à la Yéchiva Porat Yossef et fut rabbin de la communauté maghrébine de la Ville Sainte. Il fut pendant des dizaines d'années un des membres les plus actifs du Comité de la Communauté Maghrébine de Jérusalem, jusqu'à sa mort en 1961.
AKIVA: Fils de rabbi David, né à Jaffa en 1913 sept ans après la alya de son père de Marrakech. Comme tous les originaires du Maroc, sa famille fut expulsée de Palestine par les Turcs, comme sujets ennemis en et se réfugia à Alexandrie. Après la fin de la guerre, ils revinrent à Jérusalem. A la suite des événements de 1929, il se joignit à la Hagana. Craignant pour sa vie parce que recherché par les Arabes pour avoir tué l'un des leurs, sa mère l'obligea à se réfugier auprès de sa famille restée à Casablanca. Mais, pris de nostalgie, il ne tarda pas à revenir à Jérusalem au bout de quelques mois. De par sa bonne connaissance des moeurs arabes, il fut engagé au département arabe de la Hagana, de 1940 à 1948. Entré comme employé à la Municipalité de Jérusalem, il milita parallèlement au Conseil Ouvrier et, en 1969, il fut élu comme maire-adjoint de la capitale. A la mort de Abraham Elmaleh, il lui succéda comme Président du Comité de la Communauté Maghrébine de Jérusalem, poste qu'il occupa avec panache jusqu'à sa mort en 1984. Après la libération du quartier juif de la vieille Ville en 1967, il oeuvra pour la restauration de la synagogue "Tsouf Devash" qui avait été dévastée pendant la période d'occupation jordanienne. Un de ses derniers gestes fut de destiner la grande maison que le Comité possédait à Mahané Israël, le premier quartier juif construit en dehors des murailles de la vieille ville par les originaires du Maroc, pour y abriter le Centre Mondial du Judaïsme Nord-Africain. Ses enfants, avec l'aide du Comité, ont édité un livre racontant sa vie en texte et en images: "Akiva Azoulay, homme de Jérusalem".
ELIE: Militant sioniste à Rabat dans les années trente. Il représenta sa ville à la Commission Exécutive de la Fédération Sioniste de France section du Maroc, en 1939.
DAVID: Directeur du bureau de Casablanca de la Section Marocaine du Congrès Juif Mondial au milieu des années cinquante, quand le Congrès fut appelé à jouer un rôle de premier plan dans l'évolution du judaïsme marocain avant l'indépendance du Maroc.
- MOCHE: Rabbin à Oujda dans les années cinquante, il représenta le rabbinat de la ville au troisième Concile des rabbins du Maroc qui s'est tenu à Rabat en 1952.
ARIE-GEORGES : Educateur et administrateur israélien. Né à Fès, il fut responsable éducatif du mouvement de jeunesse pionnière Habonim jusqu'à sa alya en 1956 au Kibboutz Dorot, puis au kibboutz Bror Haïl. Diplômé en histoire et éducation de l'Université Hébraïque de Jérusalem, il a consacré son travail de M.A. à la visite de Sir Moses Montefiori au Maroc. Il fut à deux reprises délégué du mouvement Habonim en Argentine et délégué du Département de la Jeunesse et du Héhaloutz en France. Après avoir quitté le kibboutz, il s'installa à Achdod, où il dirigea le plus grand lycée de la ville. Elu maire d'Achdod sur une liste travailliste en 1985 pour quatre ans. Membre du Comité Central du Parti Travailliste, il a representé le parti à plusieurs congrès sionistes. Parllalèlement, il a participé à l'organisation des originaires du Maroc en Israel. C'est ainsi qu'il fut notamment parmi les fondateurs de la Brit, Association des originaires du Maroc en Israel, de l'Union Mondiale des Juifs Originaires d'Afrique du Nord, du Rassemblement Mondial du Judaïsme Marocain, dont il est secrétaire général et du Centre de Recherches sur le Judaïsme marocain, créé en 1995 sur l'initiative de Robert Assaraf. De 1994 à 1997, il fut chef de la délégation de l'Agence Juive en France. A son retour en Israel, il reprit ses activités au sein du Conseil Sioniste pour la préparation du 35ème Congrès Sioniste.
GUILLAUME: Célèbre peintre à Los Angeles, né à Mazagan en 1949. Il s'installa d'abord avec sa famille en France en 1959. Après trois années en Israel, il s'installa aux Etats-Unis où ses tableaux, d'une grande originalité célébrant la beauté du cheval, devaient rencontrer rapidement un grand succès. Resté proche de ses racines, il organisa à Jérusalem en 1982, une exposition de ses oeuvres avec la collboration du mouvement des intellectuels d'origine nord-africaine, Beyahad.
ANDRE: Fils de Salomon. Conseiller économique de Sa Majesté le roi du Maroc Hassan II depuis 1993. Né à Mogador en 1941, il fit ses études supérieures en France, au centre de formation de journalistes. Secrétaire Général du Conseil des Communautés Israélites du Maroc au début des années soixante, puis rédacteur en chef du quotidien libéral "Maroc- Presse" paraissant à Casablanca (1963-66). Il quitta le Maroc à la fin des années soixante pour la France, où il fit une brillante carrière à la Banque de Paris et des Pays-Bas, qui avait de gros intérêts au Maroc. Chargé des Relations Publiques, il organisa une efficace campagne de publicité lors de la privatisation de la banque, une des campagnes de privatisation les plus réussies en France. Parallèlement à son activité professionnelle, il continua à cultiver les relations avec le Maroc et fut parmi les premiers fondateurs du mouvement d'intellectuels juifs marocains "Identité et Dialogue", qui, comme son nom l'indique, était pour la promotion du dialogue avec le Maroc, et les Arabes en général, à partir de l'acceptation par ses interlocuteurs de l'identité juive et de la reconnaissance de l'Etat d'Israël. Il oeuvra dans les coulisses pour amorcer un dialogue entre Israël et les Palestiniens et entre Israël, le Maroc et l'Egypte. Le mouvement organisa en 1978 à Paris le premier Colloque International sur le judaïsme marocain avec la participation de chercheurs d'Israël, du Maroc, de France, d'Espagne, des Etats-Unis et du Canada. Les actes du colloque ont été publiés sous le titre "Juifs du Maroc" (Grenoble, 1980). Les deux premiers exemplaires furent remis solennellement à Jérusalem au Président Navon, et à Rabat au roi Hassan II, qui ordonna de traduire le livre en arabe afin de mieux faire connaître l'exemple de cohabitation et de symbiose judéo- musulmane au Maroc.
NESSIM: Fils de Salomon Azoulay, exportateur. Président directeur général de banque. Né à Mazagan en 1930. Après une carrière à la Compagnie Algérienne de Crédit et de Banque au Maroc, il fut réintégré en France au Crédit Commercial de France. Président-directeur général de la Banque privée de Crédit et Dépôts, filiale du C.C.F., de 1978 à 1988. Administrateur de la Banque du Louvre depuis 1988.
SALOMON: Fils de rabbi Eliahou. Homme d'affaires, éducateur et militant communautaire, né à Safi en 1925. Il fut parmi les premiers animateurs du mouvement de jeunesse Charles Netter dès le milieu des années quarante, et n'a cessé depuis lors de se consacrer à l'éducation de la jeunesse et à lutter contre l'assimilation. C'est ainsi qu'il fit un don pour la construction de la première synagogue à Belmonte, au nord du Portugal, depuis l'Inquisition, Beit Eliahou, inaugurée en grande pompe en décembre 1996, dans le cadre de la commémoration du 500ème anniversaire de l'expulsion des Juifs du Portugal. Il fut un des représentants du judaïsme marocain aux cérémonies de transfert des corps des naufragés du "Pisces" à Jérusalem . Il a publié en 1993 un recueil de commentaires bibliques, basé sur les sermons qu'il faisait chaque semaine à la synagogue Charles Netter de Casablanca, sous le titre "Ecoute mon fils", avec une préface du Grand Rabbin René Sirat, et en 1998 un commentaire du Cantique des Cantiques.
MAXIME: Juriste né à Casablanca, juge à la Cour Suprême du Maroc, président de chambre.
DR LUCIEN: Médecin et militant communautaire, né en Algérie. Président de la communauté de la Duchère près de Lyon.
HANA AZOULAY ASPARI: Actrice de théâtre et de cinéma israélienne d'origine marocaine. Auteur du scénario du film "Shoour" (la magie) qui remporta tous les prix du cinéma israélien en 1994 et représenta Israël dans plusieurs festivals à l'étranger, basé sur l'expérience de la seconde génération d'originaires du Maroc en Israël.
DAVID: Député de Shass depuis 1996. Militant du parti dans la région nord. Originaire de Tunisie, sa famille s'était installée après sa alya à Acco, Saint Jean- d'Acre.
מבצע יכין-שמואל שגב- מרוקו בדרך לעצמאות
במרוצת חודש אפריל, החמיר שוב המצב הפנימי במרוקו. צרפתים שנכנסו לרובעים הערביים – נרצחו. רופאים שבאו לטפל בחוליהם הערביים, הומתו. המתיישבים הצרפתים נקטו בצעדי טרור נגדיים ומספר ההרוגים המרוקניים גדל 
בהתמדה. היהודים – כיהודים – לא סבלו אמנם במיוחד, אך בשל האווירה הכללית של חוסר בטחון, החמיר גם מצבם הכלכלי ורגליהם של יהודים רבים נדחקו מענפי המסחר השונים. מאידך, בגלל טיפול מסור של הסוכנות היהודית, נרפאו רבים מהם ממחלות הגרענת והגזזת והם התדפקו על שערי הסוכנות היהודית בקזבלנקה ותבעו זרה עלייתם לישראל. אולם לנוכח ההגבלות הצרפתיות, התעורר בירושלים חשש סביר פן מספר העולים מצפון־אפריקה, לא ידביק אפילו את קצב הריבוי הטבעי של הקהילות היהודיות בשלוש ארצות המאגרב.
על־פי הוראות מירושלים, שיגר השגריר צור, ב־27 באפריל 1955, את יעקב כרוז לפגישה עם הנציב העליון הצרפתי, פראנסיס לקוסט, בקזבלנקה. ב־18 במאי חזר כרוז לפאריס ודיווח על שיחותיו במרוקו. הוא מסר כי לקוסט לא יעמוד על מכסה של 700 עולים לחודש, ויהיה מוכן לגלות גמישות בעניין זה. על כן, אם תבוא הוראה מפורשת ממשרד החוץ בפאריס – הוא יבצענה ללא היסוס. צור החליט להעלות נושא זה לדיון בדרג הבכיר ביותר. ראש ממשלת צרפת, אדגאר פור, שהה באותו זמן בקאן, שבריבירה הצרפתית, אך הוא ניאות מיד לקבל את השגריר הישראלי במקום חופשתו. צור אמר לו: " אינני צריך לומר לך מה הן הסכנות האורבות לקהילה יהודית במדינה מוסלמית. יהודי מרוקו רוצים לחיות בין אחיהם בישראל ואינם מעוניינים להמשיך ולהתגורר במרוקו. על פי מידע שבידי, יצאו אלפי יהודים מכפריהם והם מתרכזים עתה בקזבלנקה, בצפייה לעלייתם לישראל. כיצד אפשר להצר צעדיהם של יהודים מסכנים אלה ולאסור את יציאתם בנימוק של ׳נוחות מדינית׳? בטוחני כי הנציב העליון לקוסט הוא בעל כוונות טובות, אך כיצד יכול הוא ליטול על עצמו אחריות אנושית כה כבדה ?״ פור התייחס באהדה רבה לטיעונים אלה והבטיח לברר את העניין עם לקוסט.
בינתיים נפתח פתח־הצלה גם מכיוון אחר: כחלק מהמאבק לעצמאות, פנו ראשי מפלגת ה"איסתקלאל" למנהיגי ה ״קונגרס היהודי העולמי" בניו־יורק וביקשו את תמיכתם במאבקה של מרוקו לעצמאות. הם ביקשו כי ידידי ישראל בקונגרס האמריקני, יניעו את הנשיא אייזנהואר להפעיל לחץ על צרפת בנושא המרוקני. ב־4 במאי 1955, נועד ראש ממשלת ישראל, משה שרת, עם מנהל המחלקה המדינית של ״ הקונגרס היהודי העולמי ״, אלכסנדר איסטרמן וקיבל ממנו דו״ח על השיחות עם המרוקנים בניו־יורק. שרת תמך בהמשך קיומם של המגעים הללו, אך הציע להבהיר למרוקנים כי תמיכת המימסד היהודי האמריקני במאבקם לעצמאות, מותנית במילוים של שני תנאים: חופש הגירה ממרוקו, לאחר שמדינה זו תזכה בעצמאותה; וכן הבטחה כי אלה מבין היהודים שיעדיפו להישאר במרוקו – ייהנו משוויון־זכויות מלא ולא יופלו לרעה ביחס לאחיהם המוסלמים.
בינתיים החל בן־גוריון מגלה קוצר רוח מקצב ההתיישבות היהודית בנגב והוא תבע מהנהלת הסוכנות להגביר את קצב העלייה לישראל. על כן, לקראת סוף מאי 1955, ביקרו יוספטל וד״ר בקלמן – נציג ה״ג׳וינט״ בפאריס – בקזבלנקה. כעבור יומיים הם שבו לפאריס ובפיהם מסקנה חד־משמעית: חרף המתיחות הפנימית במרוקו, אין עדיין הצדקה לראות בעלייה המרוקנית ״עליית הצלה" ומחמת קשיים כספיים, חייבים כללי הסלקציה להישאר בתוקפם.
אך ההידרדרות המהירה במרוקו, כפתה את עצמה על ממשלת ישראל וההנהגה הציונית, וחייבה את הגברת הפעילות המדינית להצלת יהדות צפון־אפריקה. בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, שהתקיימה בירושלים ב־31 במאי, הודה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, ד״ד נחום גולדמן, בקיומם של ״קשיים גוברים״ בעלייה היהודית ממרוקו. הנהירה מערי־השדה לקזבלנקה התחזקה, וגולדמן הביע דעה שמא כדאי לפתוח במארסיי מחנה מעבר נוסף, משום שהמחנה הקיים צר מהכיל את כל העולים. ואמנם, בישיבת ה ״ מוסד לתיאום ״ הוחלט על פתיחת מחנה מעבר נוסף במארסיי, ועל הגברת מיכסת העלייה ממרוקו, מ־30 אלף ל־45 אלף עולים בשנה. בהחלטה זו תמכו גם לוי אשכול וגיורא יוספטל, שעד אז הסתייגו מהרעיון להגברת העלייה.
אך הקשיים במרוקו עצמה לא סולקו וגם ממשלת פאריס השיבה תשובות מתחמקות בעניין זה. בעקבות שיחה שקיים עם שגריר צרפת בישראל, פייר ז׳ילבר, הודיע השגריר אמיל נג׳אר למשה שרת, כי צרפת מוכנה לקבל ״באופן עקרוני״ את רעיון העלייה החופשית ממרוקו. אך הנציב העליון הצרפתי יקבע בכל זאת ״מיכסה חודשית״ לעלייה. ז׳ילבר הוסיף כי לחודשי יוני־יולי הובטחה כבר מיכסה של 2,000 עולים לחודש. על כך הגיב משה שרת בציטוט מדבריו של חיים ויצמן: ״ כשצרפתי אומר לך שהוא מסכים באופן עקרוני, פירושו של דבר שהוא מתנגד…״
ואמנם, בראשית יולי 1955, עדיין לא נתקבלה בירושלים תשובתה הסופית של ממשלת צרפת. גם אם המיכסה לחודשי יוני־יולי הובטחה, קיים היה חשש ביחס למיכסת חורש אוגוסט. יו״ר מחלקת העלייה, ש.ז. שרגאי, החליט על כן לצאת בדחיפות לפאריס ולזרז את הטיפול בנושא זה. שרגאי ביקש מהשגריר צור להודיע לצרפת, כי הסוכנות כבר התקשרה עם חברות ספנות וחכרה מספר אניות, להעברת העולים. אם המיכסה המוגדלת לא תובטח – קיים חשש סביר להפסד כספי ניכר.
אך לבה של צרפת לא היה נתון אותה שעה לנושא העלייה היהודית, אלא לעצם קיומו של השלטון הצרפתי במרוקו. לנוכח התגברות גלי האלימות, מינה ראש הממשלה, אדגאר פור, נציב עליון צרפתי חדש במרוקו. היה זה ז׳ילבר גראנוואל, לשעבר הירש אולנדורף – בן למשפחה יהודית אצילה מאלזאס, שהתנצר בימי מלחמת העולם השנייה. גראנוואל היה מגיבורי המחתרת הצרפתית, גוליסט נאמן ובעל השקפות חברתיות ליברליות. עצם מינויו לתפקיד חשוב ויוקרתי זה, העיד שגם בצמרת השלטון בפאריס התחילה להתגבש ההערכה, כי ימיו של המאחז הצרפתי במרוקו ספורים.
ואמנם, בתקופה הקצרה שבה כיהן גראנוואל כנציב עליון, זורז קצב המעבר של מרוקו לעצמאות. כבר למחרת כניסתו לתפקידו, הנהיג גראנוואל שורה של רפורמות בסדרי השלטון. הוא שיחרר עצירים פוליטיים, פתח בדו־שיח עם ראשי מפלגת ה״איסתקלאל״ הדיח פקידים שהתנגדו למדיניות הפיוס שלו והדף לחצים של המתיישבים הצרפתים לנהוג ביתר תקיפות כלפי המורדים המרוקנים. מובן שמדיניות ליברלית זו, עוררה עליו חמתם של צרפתים רבים. היו שהזכירו את עברו היהודי ודבר זה הגביר את האנטישמיות והגדיל את הסכנה לחייהם של יהודי מרוקו. הבריחה של יהודים מערי השדה לקזבלנקה הגיעה לשיא וגרמה ל״התפוצצות״ במחנה ״קדימה" שליד מזגאן. שליחי מחלקת העלייה, שיגרו לירושלים מברקים בהולים ותבעו לטפל בנושא זה בדחיפות. אך במברק מפאריס, דיווח השגריר צור כי המשטר הצרפתי במרוקו אמנם גוסס, אך פירפורי גסיסתו עלולים להמשך זמן רב.
על כן המליץ צור לקיים את המסגרת של ״עלייה מסודרת״, אחרת יכשילו קשיי הקליטה בארץ את סיכויי העלייה בעתיד. אולם למרות דיווח זה לירושלים, הוסיף צור ללחוץ על משרד החוץ הצרפתי, בענין הגברת קצב העלייה ממרוקו. ב־20 בספטמבר 1955, נפגש השגריר עם מנכ״ל משרד החוץ הצרפתי, רנה מאסיגלי, ושאל מה עלה בגורלו של הסיכום שהושג בזמנו בירושלים, בין השגרירים פייר ז׳ילבר ואמיל נג׳אר. צור הדגיש כי המתיחות במרוקו הגבירה את הסכנה הנשקפת לחייהם של היהודים ושאל – מדוע מתעכב אישור ההסכם?
להפתעתו של השגריר צור, השיב לו מאסיגלי בשאלה: ״האומנם רוצים יהודי מרוקו לעלות לישראל, או שמא זוהי רק תעמולה ׳מן החוץ׳ ?״ על כך השיב לו צור: ״תעמולה כזאת הייתה קיימת גם לפני שנתיים, ובכל זאת לא עלו אז יותר מכמה אלפים, עתה נוהרים רבבות יהודים לקזבלנקה ולערי נמל אחרות האומנם נהירה זו באה אך ורק בשל תעמולה מן החוץ? אלמלא כמיהתם של יהודי מרוקו לישראל ואלמלא תחושת הסכנה האופפת אותם – ספק אם יהודים אלה היו נוטשים בבהלה את בתיהם ונוהרים בהמוניהם לערי הנמל…״ מאסיגלי הבטיח כי אפילו אם לא תהיה הסכמה בכתב בין ישראל לצרפת, לא יערמו עוד מכשולים בדרכם של היהודים המבקשים להגר לישראל.
ימים מעטים לאחר מכן, נועד השגריר ז׳ילבר עם משה שרת בירושלים. ז׳ילבר גילה כי בהתערבותם של יהודי צרפת, סירב משרד החוץ הצרפתי לאשר את הסיכום שהושג בינו לבין אמיל נג׳אר, בענין הגדלת מיכסות העלייה ממרוקו. ההנהגה היהודית טענה כי אם יאושר הסכם זה, עלול הדבר להתפרש כאילו ממשלת ישראל היא שקובעת את גורלם של יהודי התפוצות. מאחר שמוסדות הקהילה היהודית במרוקו, קשורים בממסד היהודי בפאריס, אזי יהודי צרפת עומדים על כך ש ״ המילה האחרונה ״ בנושא העלייה ממרוקו, תהיה שלהם. אף על פי כן, הודיע ז׳ליבר לשרת, כי גם ללא סיכום בכתב – תכבד צרפת את עקרון העלייה החופשית ולא תערום מכשולים על דרכם של יהודי מרוקו המבקשים לעלות לישראל. הודעה זו עלתה בקנה אחד עם ההודעה שנמסרה לשגריר צור בפאריס על־ידי רנה מאסיגלי.
ואמנם, ביום בו נערכה הפגישה בין ז׳ילבר לשרת, ב־23 לספטמבר 1955, הגיעה לנמל חיפה קבוצה גדולה של עולים ממרוקו. העולים הוסעו בשיירה ארוכה לנגב והניחו שם את היסודות לעיירה ששמה כיום דימונה…
רנה מאסילי (בצרפתית – René Massigli; 22 במרץ 1888 – 3 בפברואר 1988) היה דיפלומט צרפתי ששימש אף כשר החוץ ב"ועד הצרפתי לשחרור לאומי", מעין ממשלה גולה שהוקמה בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי אנשי צרפת החופשית וגורמים נוספים. מאסילי זכה לקריירה דיפלומטית ארוכה ומגוונת, ושימש כשגריר במדינות רבות.
Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton-La campagne de secours
La commission s'occupa de l'hygiène et de la propreté du quartier, installant dans une synagogue un dispensaire dirigé par la doctoresse Broïdo. On y coucha les malades qui ne pouvaient être soignés à domicile. Vers la mi-mai, Elmaleh rouvrit les portes de l'école de l'AIU qui servait également de dépôt de vivres. Un recensement de la population fut dressé afin de distribuer équitablement les rations quotidiennes, qui devinrent, plus tard, hebdomadaires. On manqua également de la literie, car tous les matelas et toutes les couvertures avaient été volés pendant le pillage. En raison des frais énormes, on dût se contenter de distribuer aux nécessiteux des nattes.
Le 2 mai une caisse de prêt sans intérêt fut établie en faveur des artisans et des petits commerçants, pour leur permettre de racheter l'outillage et les marchandises perdus dans le pillage. Les autres communautés juives du Maroc vinrent rapidement à la rescousse de leurs coreligionnaires. Les Juifs de Tanger et la communauté voisine de Meknès s'illustrèrent par leur générosité.
Dans ses rapports, Elmaleh souligne particulièrement les efforts déployés par Isaac Abensur; président de la communauté juive de Tanger.
Aux initiatives locales, s'ajoutèrent bientôt des dons généreux, provenant de souscriptions ouvertes en Europe par les soins de l'Alliance et le Hilfsverein der deutsche Juden. Un compte fut ouvert à la Banque d'Etat du Maroc pour centraliser les fonds de secours. A Londres l'Anglo-Jewish Association ouvrit un Fez Fund et le philanthrope anglais Sir Ernest Cassel (1852-1921) fit un don de £500. Jacob H. Schiff (1847-1920) de New York, qui s'était intéressé activement au destin des Juifs du Maroc lors de la conférence d'Algesiras, s'engagea à donner une somme équivalente à celle réunie par l'ensemble de la communauté britannique.
De Bagdad à New York, en passant par les petits hameaux d'Alsace et d'Algérie, les communautés juives se portèrent généreusement au secours de leurs coreligionnaires. A titre d'exemple, la ville de Tunis donna 7 500 frs, tandis que Budapest réunit presque 11 000 frs. A peine un mois après le pogrome le Hilfsverein avait contribué à hauteur de 60 000 francs, transmis en partie directement à Fès par les soins du consul allemand.
Cette manifestation extraordinaire de solidarité juive internationale redonna espoir aux sinistrés, mais la reprise d'une vie normale était ralentie par la recrudescence des hostilités locales. Les drames de cette année fatidique n'avaient pas connu encore leur dernier rebondissement et le spectre d'un massacre continuait à hanter le mellâh encore pendant de longues semaines .
Malgré les efforts énergiques déployés par le général Brulard afin de récupérer le contrôle de la ville et de rétablir le calme, la situation demeurait tendue. Au moment du déblaiement du mellâh, une répression violente s'abattit sur les musulmans, accompagnée de nombreuses exécutions sommaires, dont l'ampleur s'intensifia avec l'arrivée du général Moinier. Des cours martiales furent établies afin de punir les meneurs de la mutinerie qui avaient participé au pillage et aux meurtres. Certains coupables furent exécutés et d'autres furent réduits aux travaux forcés. Les autorités françaises imposèrent à la population de Fès une amende d'un million de francs.
Le ministre Regnault, pressenti jusque-là comme candidat principal au poste de résident général de Rabat, fut accablé par la presse parisienne pour n'avoir point subodoré l'insurrection et avec Moinier, il fut rappelé en France. Inquiétés par la perspective d'un soulèvement général au Maroc, Raymond Poincaré, président du Conseil, décida avec Alexandre Millerand, son ministre de la Guerre, d'affecter à ce poste un militaire plutôt qu'un diplomate. Le 27 avril, ils nommèrent comme premier Résident Général au Maroc Louis-Hubert Lyautey, l'homme providentiel qui réglerait la situation militaire et administrative.
Débarquant du croiseur Jules Ferry à Casablanca le 13 mai, Lyautey arriva à Fès le 24 mai, accompagné du colonel Henri Gouraud. Ils trouvèrent une ville encerclée par dix mille Berbères du Rif et du Moyen Atlas, ralliés sous la bannière de la guerre sainte et plus ou moins encadrés par un millier de tabors déserteurs.
De violents combats se déroulèrent les 25 et 26 mai et les assaillants arrivèrent même à envahir une partie de la ville par une brèche ouverte dans les murailles. Au mellâh, menacé de nouveau d'extermination, l'inquiétude atteignit son paroxysme, malgré la présence dans le quartier d'un détachement de 60 tirailleurs. Elmaleh demanda à l'autorité militaire des armes pour sa défense personnelle, mais en vain. Avec l'état de siège qui paralysa toute activité économique, la situation de la population juive, coupée de la médina et privée de vivres, devint critique.
139 Après s'être Illustré au Soudan et en Mauritanie, Henri Joseph Eugène Gouraud (1867- 1946) arriva au Maroc en 1911 où il fut chargé du commandement de la région de Fès. Plus tard, il sera le commandant en chef de l'Armée du Levant en Syrie. Dans ses mémoires, Au Maroc 1911-1914, Paris, 1949, p. 155-161, il ne dit rien sur le sort des Juifs pendant la révolte du 17 avril 1912.
Mais malgré la violence de leurs attaques, les rebelles ne purent s’emparer de la ville. Pour dégager Fès, le colonel Gouraud sortit à l'encontre des assiégeants. Après les avoir battus le 1er juin, il les poursuivit jusque dans leur camp d'al-Hajra al-Kahla et ramena en trophée les étendards de leur chef, al-Hajami, partisan de Bû Himâra. L'arrivée de renforts permit de poursuivre les opérations durant tout l'été en dispersant et en soumettant les tribus.
הפרעות בפאס-ההדים בתקשורת העיתונות הבין-לאומית-יוסף ינון פנטון
פרק ד
התרית בפאס – 1912
בימים הראשונים לאחר ההתקוממות חסמה הצנזורה הצבאית ביד ברזל כל זליגת מידע לתקשורת, וגם היא עצמה טרם ידעה בדיוק מהם ממדי האסון. רק החדשות הרשמיות הועברו, ולפיהן הצבא השתלט על ההתקוממות בנזקים מועטים ככל האפשר. אף ששלטונות צרפת סגרו את קווי הטלגרף, מידע בעניין ההתקוממות וטבח האוכלוסייה האירופית והיהודית הסתנן לטנג׳יר במבדקי רדיו ששלח הקונסול הבריטי, וכן בזכות הרקאצין, שבהם השתמשו העיתונאים והכתבים הפרטיים. לרצים אלו ארכו יומיימ־שלושה לחצות ברגל 340 ק״מ בין פאס לטנג׳יר. מידע זה הופץ בעיקר על ידי סוכנות ידיעות הווס, אבל גם על ידי הנציגים הקונסולריים בטנג׳יר, אשר עדכנו את הגופים הקהילתיים היהודיים המקומיים. כאן אדון בעיקר במה שנאמר על גורל היהודים.
תחילה שלט הבלבול והועלו סברות מדאיגות ביותר בעניין מניין הקרבנות ־ כ־1,000 הרוגים יהודים. במרוקו עצמה, בטנג׳יר, פרסם העיתון העצמאי הוותיק ביותר, השבועון באנגלית ׳אלמוגריב אלאקצא׳(Al-Moghreb al-Aksa) ביום חמישי, 18 באפריל, יום לאחר פרוץ המרד, את המידע הראשוני שהועבר במברק רדיו ולאחר מכן אושש במכתבים פרטיים. ביום שני שלאחריו דיווח השבועון בפעם הראשונה על ביזת המלאח. ואולם, בשל
העיכובים מטעם הצנזורה, רק 11 ימים מאוחר יותר פורסם דיווח מפורט על ייסורי היהודים ובו תיאור של נסיבות ההתרחשות. העיתון מתח ביקורת קשה על המדיניות השגויה של ההסכמה הלבבית(Entente cordiale) אשר הובילה לדבריו ל׳שואה׳.
כצפוי, הצרפתים היו מודאגים מאוד מן האירועים במרוקו. עם זה, בפריז ובלונדון, אבל גם מניו יורק ועד סנט פטרבורג, וגם בוורשה, חדרו מאורעות פאס לתקשורת הבין־לאומית – ובעיקר היהודית. בשל החשיבות שייחסו המעצמות האירופיות למדיניות הקולוניאלית של צרפת הסתייעו היומונים הפריזאיים, כגון 'לה פיגרו׳(Le Figaro), בשירותיו של אנדרה מיינו (André Meynot), הכתב של סוכנות הידיעות הווס בטנג׳יר, שליוה את רייניו לפאס ובה נמצא כאשר התפרץ המרד. אבל ל'לה מטין׳ ו'לה טם׳ היו כתבים בפאס עצמה – הובר זיק והד״ר וייסגרבר – הם סיפקו כתבות מן השטח, אם כי לעתים באיחור, והן נפוצו ברחבי תבל.
המקורות מלמדים כי מיום שישי, 19 באפריל, יומיים לאחר תחילת המרד בפאס, נאלצה התקשורת הצרפתית להסתפק בהשערות בלבד מפאת היעדר מידע. העמוד הראשון של 'לה פיגרו׳ התלונן על חדשות סותרות, ביכה את הקרבנות הצרפתים, אבל לא ציין מאומה בעניין גורלם של היהודים. יומיים לאחר מכן, אותו העיתון, שהציג מידע שגוי בעקבות המידע שסיפקו המקורות הרשמיים, הודיע בעמוד השני, כאילו היה מדובר בעובדה מוגמרת, שהמהומות דוכאו באבדות מעטות – שמונה קרבנות בצד הצרפתי. באותו עמוד צוטט מברק רדיו שהגיע מפאס והתקבל אצל נציגות הציר האנגלי בטנג׳יר: ׳הרובע היהודי והמוסלמי נבזזו. היהודים סבלו במיוחד; המורדים קטעו את איברי הגופות וגררו אותן ברחובות׳. גם למחרת נכתב בעיתון: ׳כנראה שכ־100 יהודים נהרגו בשוד המלאח; הפצועים רבים ואומללותם רבה׳.
הצנזורה פעלה בנחישות כה רבה, עד שאפילו הובר ז׳ק, כתב ׳לה מטין׳ בפאס, אשר לפני כן דווקא הצליח בכישרון רב להשיג מידע ׳חסוי׳, לא הצליח לשלוח שום דבר למערכת. העיתון נאלץ לשאוב מידע ממקור אנגלי שהעבירה סוכנות הידיעות הווס. המידע הבא הופיע ב־18 באפריל בעמוד השלישי, מנוסח בלשון זהירה: ׳המצב בפאס: שמועות מדאיגות – הצבא המקומי התקומם׳.
קשיי התקשורת הוחמרו, אם כן, בשל הצנזורה, וצמצמו את העיתון להשערות מקוטעות. ביום שישי, 19 באפריל, פורסמה בעיתון ׳לה מטין׳ כתבה בהשראת החדשות הרשמיות, ובה הועלו השערות בעניין הסיבות לפרעות. העיתון ביכה את הרצח של שלושה עובדים של שירות הטלגרפיה (?.1.8) ופרסם רשימה של צרפתים שמצאו מקלט בשגרירות או בקונסוליה של אנגליה. למחרת, בשבת, 20 באפריל, פורסמה בעיתון הכותרת: ׳הגדודים הצרפתיים מתחילים לדכא את המרד בפאס׳, וביום ראשון כבר הודיעו – ׳פאס נכנעה׳. בשל היעדר מידע חדש מן הכתב המיוחד בפאס הסתפק העיתון בתיאור המידע הסותר על המצב, והתפלא שמניין ההרוגים – שמונה חיילים וארבעה אזרחים – כה נמוך. הכתבה מתחה ביקורת חריפה על האיסור שהוטל על העיתונאים להשתמש במבדקי רדיו והאשימה את הממשלה שהיא מסתירה את האמת.
לעומת הובר ז׳ק, הד״ר וייסגרבר, הכתב המיוחד של ׳לה טם׳, הצליח לעקוף את הצנזורה הצבאית, אך רק ביום שני 22 באפריל – ובמאמר שדן בתקיפת המלאח ובהימלטות התושבים לארמון הסולטן מסר את הפרטים הראשונים על ההתקוממות. רק לאחר התחדשות התקשורת האלחוטית, יומיים לאחר מכן, הצליח וייסגרבר לפרט שבפרעות נרצחו 53 בני אדם ונפצעו 33 יהודים. בהמשך לא ציין עוד ׳לה טם׳ את היהודים, פרט להודעה על מבצע לגיוס תרומות מטעם כי״ח.
ב־23 באפריל התגלתה לציבור האמת בדבר היקף המרד, הודות למאמר שהצליח הובר ז׳ק להעביר על ידי רקאץ לטנג׳יר, ומשם הופץ המאמר במברק. המאמר תיאר בפרוטרוט את כל הזוועות של ההתקוממות, אך לא הזכיר במילה את הפורענות במלאה. רק למחרת, ביום רביעי, 24 באפריל, נחשפו קוראי ילה מטין׳ לעובדת הטבח של חיילים ואזרחים צרפתים, במאמר פולמוסי שכתב הסגן דבון ופורסם בעמוד הראשון. במאמר גם נכתב ש׳הרובע היהודי נבזז, נשרף: הנשים נאנסו, ונשחטו מאות אומללים חסרי הגנה׳. ביום שישי, 26 באפריל, חשף ׳לה מטין׳ את האמת האכזרית על החרבת המלאח.
הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים׳
הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים׳
קיומם של מאות קברי קדושים והפעילות הדתית והחברתית הקשורה בהם מחייבים לכאורה ארגון קהילתי הדואג להפעלה סדירה של מקומות אלה. נשאלת איפוא השאלה, אם אכן יצרה מציאות זו דפוסים מוסדייס־ארגוניים ומה היתה התפתחותם. מקורות שבכתב באו אלינו החל משנות העשרים של המאה הנוכחית, ומה שקדם לתקופה זו ניתן לשחזר על סמך עדויות ומסורות עממיות וכן על סמך ידיעות חלקיות, המופיעות במקורות יהודיים ולא־יהודיים.
אין ספק שהמציאות הגיאוגרפית, החברתית והכלכלית קבעה במידה לא קטנה את הסדרים שהיו קיימים במשך תקופה ממושכת. מן הראוי לציין ששנות השלושים, ובעיקר שנות הארבעים של המאה הנוכחית, היו תקופות השיא מבחינת פיתוח התשתית הפיזית של סביבת קבר הקדוש והגישה אליו, שכלל הקמת בנינים, שרותים וכבישי גישה. באותה תקופה חלה הגדלה ניכרת במספר החוגגים ובהיקפן של הילולות מסוימות.
עד לבואם של הצרפתים למרוקו והפיכתה של מרוקו לארץ חסות, פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו היה לרוב עניין אישי ומקומי. הרבה מאוד קדושים היו קבורים ליד כפרים קטנים והיו מוכרים רק לתושבי הכפר הקרוב. מספר קטן של קדושים פרצו מחסום אזורי זה וזכו לביקורים של יהודים ממקומות אחרים. קשיי התחבורה בתור ובין ״בלאד אל סיבא״ ו׳׳בלאד אל,מכזן״, ומצבם הכלכלי הירוד של יהודי האטלס באיזור שבו נמצא הריכוז הגדול ביותר של קברי קדושים, לא איפשרו את קיומם של מרכזים גדולים לזיארה כמו אלה הידועים במאה העשרים. תנאים אלה השתנו באופן קיצוני מאז שנות השלושים. ר׳ דניאל השומר, קדוש אלמוני שהפך בן־יום לקדוש מפורסם בכל מרוקו, הוא דוגמא מצוינת של התפתחות מעין זו. הגורמים הצנטריפטליים הידועים לנו ממודל זה מסבירים היטב את התופעה. היה כאן ללא ספק רקע דתי־חברתי מתאים, שהיה מוכן לקלוט את המסר אודות אותו נער, שניצל על־ידי הקדוש ונדר להיטיב עמו. התנסות אותו נער מאוחר יותר במבחני מלחמה כאשר הקדוש מגן עליו, חלומותיו עם הקדוש, רווחתו הכלכלית והחלטתו הנחושה ל״בנות״ את הקדוש מבחינת התשתית הפיזית במקום קבורתו, תוך שימוש בפרסום ובהפצה מרוכזת של ניסי הקדוש — כל אלה הביאו לשינוי משמעותי בפעילות הקשורה לקבר הקדוש. מודל זה, בשינויים מסוימים שב והופיע במקומות רבים. פיתוח המקומות הקדושים וריבוי המבקרים בהם הביאו להכנסות גדולות כתוצאה מתרומות וממכירת מצוות. בעקבות כך נוצר הצורך לנהל עניינים אלה בצורה מסודרת. כמעט בכל מקום היתה יוזמה אישית6 שהביאה לפיתוח המקום, ושכתוצאה ממנה הוקם לאחר מכן ועד ליד הקבר הקדוש.7 עם הזמן הוקמו ועדים כאלה ליד כל קבר קדוש. הועד היה מורכב מנשיא, פקידים וגזבר והיו לו תפקידים שונים.
הערות המחבר: ב־31.5.1936 הגיש יצחק אלמליח בקשה לשלטונות הצרפתיים להתיר לו להכשיר על חשבונו שביל שיוביל מסוק אל־ארבע שליד דמנאת עד לקברו של ר׳ דוד הלוי דראע. כתוצאה מפנייה זו נערכו פגישות רבות בין הפונה ובין הנציגים הצרפתיים והמוסלמים באיזור. ב־28.8.1936 ביקש יצחק אלמליח מהמושל הצבאי באיזור, הסרן גוטייה, עשרה ק״ג של חומר נפץ, שהיו דרושים לשם הכשרת אותה דרך. כל הפרק הזה מבוסס על מאות מכתבים ומסמכים שבארכיון הפרטי שלנו.
״בלאד אל מכזן נקרא האיזור שהיה כפוף לשלטון השריפים וקיבל את מרותו. לעומתו, ״בלאד אל סיבא״ — ארץ החופש, היה איזור עצמאי למעשה, שנשלט על־ידי ראשי השבטים הברבריים וכן המראבוטים. עיין: ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, כרך ב', ירושלים תשכ״ה, עמי 207 ואילך: מ׳ אביטבול, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מארוקו בזמננו, ירושלים תשל״ח, עמי טז; 1888 Charles de Foucauld, Reconnaissance au Maroc 1883-1884, Paris מחלק את היהודים בפרק המוקדש להם לשתי קבוצות: היהודים בבלאד אל מכזן והיהודים בבלאד אסיבא.
הועד המקומי דאג לארגון ההילולות. בדרך כלל נתקיימו שתי הילולות: אחת בל״ג בעומר והשנייה לאחר סוכות. נבנו חדרים שהוזמנו על־ידי בעל־אמצעים, ולשאר החוגגים הוקמו אוהלים רבים, שחלקם הועמדו בחינם לרשות הבאים וחלקם הושכרו. לפעמים דאג הועד גם לבניית כביש גישה למקום ולסדרי התחבורה. מדי שנה הוא הפיץ מודעות וחוברות כדי להזמין אנשים להשתתף בהילולה. בשבוע ההילולה היה הועד אחראי לסדר. הוא ניהל מכירת מצוות, נרות וכוסות ודאג לחלוקת כסף לעניים ולנושאי תפקידים, כגון רבנים, חזן, פייטנים, שוחט, שומרים בשכר וכר. הועדים היו צריכים לעמוד בפני ביקורת ציבורית ופקידים אחראים נהגו כל שנה לחלק לבאים דף מודפס, שפירט את ההכנסות וההוצאות של השנה שעברה.
דפים אלה הם יקרי־מציאות ואינם כמעט בנמצא. הם נכתבו תמיד בערבית באותיות עבריות.
הערות המחבר: לגבי קברו של ר׳ דניאל השומר באה היוזמה מצד מר משה עמאר(ראה סיפור מס׳ 5.149), לגבי ר׳ דוד ומשה ובר׳ דוד הלוי דראע ממר יצחק אלמליח.
תופעה בעלת אופי שונה ועל רקע דתי גרידא היתה הקמת חברות על שם הקדוש בערים שונות, כדוגמת קצר אל־סוק, שם פעלה חברה על שם ר׳ יחייא לחלו. חבריה היו לומדים תהילים כל מוצאי שבת. בשושן פורים, ביום ההילולה של הקרוש, היו עושים מסיבה גדולה בהשתתפות כל אנשי העיר ולמחרת היו עולים להשתטח על הקבר של ר׳ יחייא (ראה סיפור מס׳ 7.250).
מן הראוי לציין את השוויוניות הסוציאלית המציינת את החוגגים והמארגנים. החדרים שנבנו עכור העשירים עמדו לרשותם בזמן ההילולה או בכל ביקור שערכו במקום, אך כאשר נתפנו חדרים אלה, הועמדו לרשות כל חוגג. בר׳ דוד ומשה נבנו למעלה משבעים חדרים ובר׳ דוד הלוי דראע נבנו כתשעים חדרים.
הכוונה לעניים שבאו להשתתף בהילולה כדי להנות מחלוקה זו וכן לעניים שהיו גרים בכפרים שבסביבת הקדוש. החלוקה היתה מסודרת והעניים היו מתאספים לפי מוצא עירם. לפעמים היו אנשים לא־עניים מנסים להנות מחלוקה זו(ראה סיפור מס׳ 5.149 מפי מר מ׳ עמאר). במסמך־פטיציה, שאושר בבית־המשפט ונעשה בקזבלנקה ב־9 ביוני 1963, אנו שומעים בפעם הראשונה שלא רק עניים יהודיים מקבלים עזרה אלא גם עניים מוסלמים. והרי תוכן המסמך: ״אנו הח״מ, חוגגים מהעיר קזבלנקה שמבקרים מדי שנה בקבר של ר׳ דור הלוי רראע, מבקשים שהאדון יצחק אלמליח יטפל באופן בלעדי בקבר. אנו מכירים את מר יצחק אלמליח מלפני הרבה זמן. זהו אדם בעל מוסר, ישר ונאמן. אנו יודעים איזה עבודות הוא עשה במקום הקרוש וכן מה שעשה למען עניי האיזור, הן מוסלמים והן יהודים בהילולה האחרונה שבה הגיש מר אלמליח סעד לעניי האיזור, היו הן המוסלמים והן היהודים מרוצים והם הלכו מלאי סיפוק לביתם. כל אחד קיבל את חלקו בכסף ובמזון. מזמן לא קיבלו עניים אלה את חלקם״(במסמך מופיעות כחמש־עשרה חתימות וביניהן וו של נשיא הקהילה היהודית בקזבנלקה וזו של הנשיא ברבאט [מסמך זה שייך לאוסף הפרטי של המחבר).
היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי
פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים במרוקו
לשם הבנה טובה יותר של פולחן הקדושים בקרב היהודים במרוקו, יהיה מן המועיל לערוך השוואה עם פולחן הקדושים בקרב המוסלמים בצפון־אפריקה, הידוע אף הוא בעוצמתו ובייחודו במסגרת העולם המוסלמי.
דרך השוואה זו ניתן יהיה להצביע על המשותף בפולחן של שתי הקבוצות וכן על המבדיל והמייחד כל קבוצה. בהעדר תיאוריה כללית להבנת הפולקלור היהודי המרוקאי, נוכל להניח בינתיים שתי הנחות:
1 . תופעות רבות הקשורות לשתי הקבוצות הן תופעות השייכות לעצם ה- condition של פולחן קדושים כל שהוא, ואין לראות בהן, איפוא, אובייקט להשפעה מצד זה או אחר.
- לפי תיאוריית החיזוק, תופעות הקיימות בנפרד אצל היהודים והמוסלמים מתחזקות מעצם המגע בין שתי הקבוצות.
לצורך השוואה זו יש להעלות קודם כל בקווים כלליים את דמותו של פולחן הקדושים בקרב המוסלמים בכלל. ״בהשפעת גורמים שונים, מקצתם פסיכולוגיים ומקצתם היסטוריים, התפתחה באיסלאם תופעת פולחן [הקדושים], שהתאזרחה עד מהרה בכל רחבי האיסלאם, אף־על־פי שהיתה מתנגדת לתפיסת האלוהות האיסלאמית, ואף רוח הסונה האמיתית לא היתה נוחה הימנה: בכמה שכבות של מאמיני האיסלאם עולה חשיבותו של אותו פולחן על זו של עיקר הדת גופה, והריהי משמשת עצם הצורה לפעילותה של תודעת האמונה בקרב ההמונים…״
פולחן קדושים זה, לפי דעת חוקרים רבים, הגיע לשיאו בצפון־אפריקה. אם נכונה אמרתו של ברגסון שהעולם הוא מכונה ליצירת אלים, הרי צפון אפריקה נטלה תשעה קבין מקביעה זו. מספר הקדושים הנערצים בצפון־אפריקה הוא גדול מאוד והמשיך להתרחב עוד בתקופתנו.
עיון מעמיק בפולחן הקדושים בקרב המוסלמים בצפון אפריקה מעלה, לפי דעתנו, שתי עובדות. עובדה אחת היא הדמיון המפתיע, באספקטים רבים מאוד, בין פולחן הקדושים אצל המוסלמים ואצל היהודים, בעיקר במימד המעשי־טקסי שלו ובזיקתו לקדוש המת. קירבה זו עשויה היתה להביאנו לראות בפולחן אצל היהודים והמוסלמים שני פנים של אותה תופעה. העובדה השנייה היא, שארגון הפולחן במימדו החברתי, והכוונה בעיקר למסדרים הדתיים הרבים מאוד אצל המוסלמים בצפון אפריקה, וכן פונקציות מסוימות שהן בלעדיות למוסלמים, קובעים בבירור שלפנינו שתי תופעות מובדלות ונפרדות שהמרחק ביניהן רב.
הדבר הראשון החשוב שיש לציין הוא שרוב הקדושים המוסלמים הם חיים. אלה אנשים הנושאים בתוכם את ה״באראכה'״, המבוקשת כל־כך, במידה כזו ההופכת אותם לקדושים בעיני האחרים. בשורה הראשונה של נושאי הבאראכה נמצאים השורפה או השריפים, שהם צאצאי מוחמד מצד בתו פטימה. מספרם של השריפים, או אלה המכריזים על כך, גדול מאוד במרוקו והשפעתם רבה. נושאי באראכה אחרים הם צאצאי המראבוטים, קדושים שאינם שריפים אלא קיבלו את הבאראכה בדרכים אחרות. גם כאן עוברת הבאראכה בירושה. אמנם, כמו במקרה של השריפים, לא כל הצאצאים נושאים אותה מידה של באראכה ויהיו קדושים, אלא יש צורך במנה גדושה של באראכה, המוצאת את ביטויה בעשיית ניסים, כדי להפוך את נושא הבאראכה לקדוש. אצל היהודים אין תובעים בכלל קירבה לדמות תנ״כית או לדמות מרכזית אחרת ביהדות, ובודאי לא לשם הקניית מעמד דתי מיוחד, כמו השריפים לגבי מוחמד. אף־על־פי־כן, שמץ מהעברת הקדושה בירושה במשפחות מסוימות, כשבראש השושלת עומד קדוש בעל שם, אנו מוצאים במשפחות מועטות כמו משפחות אביחצירא, פינטו וכהן." גם כאן נהנים הצאצאים מזכות אבות, בגלל היותם שייכים לאותן המשפחות, אך לא כולם יזכו לתואר קדוש. אנו נמצאים איפוא, לפני תופעה דומה כשהפרופורציה שונה. בו בזמן שאצל המוסלמים זהו היסוד ליצירת המסדרים הדתיים אליהם נתייחס בהמשך, התופעה היא מדוללת מאוד אצל היהודים, ומופיעה במספר קטן של משפחות, ללא יצירת מסגרות כלשהן, ובוודאי שלא מסגרות הדומות למסדרים של המוסלמים.
איך, אם כן, נהפך אדם לקדוש? בהעדר שייכות למשפחת צאצאי מוחמד, עומדות בפני מוסלמי דרכים בדוקות אחרות כדי שייהפך לקדוש ויזכה להערצה מצד בני סביבתו עוד בחייו ו/או לאחר מותו.
דרך אחת היא העברת הקדושה ישירות מהקדוש לאדם אחר, שישא אז בבאראכה של הקדוש. מתוך אמונה שקדושתו של הקדוש מתפשטת לסביבתו הקרובה ולאנשים שבסביבתו, יזכה בקדושתו קודם כול שומרו, המוקאדם, המלווה את הקדוש בחייו ועם מותו ממשיך לטפל בקברו." גם מעריץ נלהב יכול לקבל קדושה בהעברה מהקדוש, אותה הוא יעביר לצאצאיו. אצל היהודים אנו עדים אמנם למקרים, שבהם זוכים השליחים או בעלי תפקידים בקבר הקדוש למעמד מיוחד, והאנשים פונים אליהם לעזרה, אך לא נתקלנו באף מקרה שהשומרים או השליחים נהפכים בעצמם לקדושים. גם במקרה של הקדושה לאלה לונה בת־כליפא, שטיפלה בר׳ יהודה גדול גלעד בחייו ובקברו לאחר מותו, שנראה לכאורה דוגמה של העברת קדושת הקדוש לשומרו, מסבירים היהודים שהיא נהפכה לקדושה, עקב מסירותה והתנהגותה המופתית, ולא היתה כאן, איפוא, העברה סתם מעצם הקירבה לקדוש.
קבוצה של קדושים מוסלמים שאין לה מקבילה אצל היהודים, היא קבוצת הקדושים הגיבורים, ה״מוג׳אהידין, שנלחמו נגד הנוצרים במאה השש־עשרה. קבוצה אחרת של קדושים התופסת מקום חשוב אצל המוסלמים ואינה ידועה אצל היהודים היא קבוצת המג׳נון, המג׳דוב והבחלול או מהבול, שהם המשוגעים והשוטים למיניהם המקורבים לאלוהים לפי האמונה המוסלמית. כמו במקרה של התחזות לשריפים, גם כאן המעמד המיוחד של אלה המציגים הפרעה נפשית, יצר משוגעים לפי הצורך, שנהנו מהטבות ניכרות בחייהם. מקרה אחד בלבד של קדוש יהודי, ר׳ ראובן אג׳ייני, שהציג מוזרות מסוימת שאפשר להגדירה כהפרעה נפשית, הועלה במחקרנו, אך אפילו במקרה זה, לא מצבו הנפשי, אלא העובדה שנבואותיו התקיימו תמיד, היא שהקנתה לו את התואר קדוש.
קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו. יוסף אביבי.
קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו.
יוסף אביבי.
רבי סלימאן בן למעלוף – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.
רבי יצחק קורייאט – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד
רבי שלמה טאמצית – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד
רבי יוסף ליברישא – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד
רבי מרדכי בן עטר – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.
רבי צמח בנבנישתי – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד
רבי יהודה אבן ישראל בנבנישתי
רבי יהודה בנבנישתי
רבי שלמה בנבנישתי
רבי דוד בנשבנישתי בן ישראל
רבי יצחק בנבנישתי בן ישראל
רבי מאיר דילויה.
רבי יצחק בן רבי מאיר דילויה נפטר בשנת תע"א – 1711
רבי משה דילויה אחיו של רבי יצחק דילויה הנ"ל
רבי יהודה קשתיאל
רבי יוסף בן ממאן
רבי שמואל פילייאג'י
רבי יצחק פילייאג'י
רבי אברהם אזולאי, תלמידו של רבי יצחק דילויה. נפטר בשנת תק"א 1741 מקובל ידוע, כתב שאלות ותשובות, הגהות על שלחן ערוך ועל ספר האר"י
רבי שלמה אזולאי
רבי שלמה עמאר, חברו של רבי אברהם אזולאי, נפטר בשנת תצ"ה – 1735.
רבי אברהם אזולאי.
רבי משה אזולאי.
רבי יעקב בן חיים, חתום על פסק דין בשנת תס"ט
רבי אברהם בן מאמאן, נפטר בשנת תצ"ג – 1733.
רבי דוד בן מאמאן, חתם על אגרת בשנת תקי"ג – 1753.
רבי שלמה בנבנישתי, חתם על פסק דין ממראכש בשנת תע"ה – 1715.
רבי חיים בנבנישתי בנו של רבי יצחן בנבנישתי בן ישראל הנ"ל. חתום על פסק דין בשנת תצ"ב – 1732.
רבי יצחק בנבנישתי בנו של רבי אברהם בננישתי
רבי ישעיה הכהן, חיבר, יחד עם רבי יעק פינטו פירוש בשם " לקט שושנים " על ספר הזוהר, חתום על פסק דין בשנת תצ"ב – 1732.
רבי יעקב פינטו, חיבר, יחד עם רבי ישעיה הכהם, פירוש בשם " לקט שושנים " על ספר הזוהר. הגהותיו על ספר האר"י נדפסו ב " שערי בינה ".
רבי אברהם פינטו אחיו של רבי יעקב פינטו
רבי מרדכיבן אלבחאר
רבי ראובן אלמליח
רבי יעקב חיונה. העתיק את " לקט שושנים ", פירושם של רבי ישעיה הכהן ורבי יעקב פינטו על ספר הזוהר. כתב יד ניו יורק. העתקת הספר על פי הקולופון נשלמה ביום ו' בשבת ח' ימים לכבליו שנת אתחנן לפ"ק ( תק"ט – 1748. )
חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )
מצוקת גדרה ויסוד המעלה
לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב אל פינסקר: ״טוב להיוואש כלה מגדרה. להעביר את הקולוניסטים לפתח תקוה ולהעביר שמה גם את העצים לבנין חמישה בתים למושב להם.״
הצעת ויסוצקי קוממה את הביל״ויים נגדו, חוללה סערה בישוב, נתפרסמה מעל דפי עיתונות התקופה ונדחתה על הסף על־ידי כל חברי הנהלת ״מזכרת משה״. ואמנם פעולתו הראשונה של מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ ביפו, כאמור, היתה להחזיר לביל״ויים את התמיכה החודשית בלי לקבל על כך את הסכמת שולחיו. כמו־כן סיפק להם כלי עבודה וזרעים לעיבוד חלק מאדמתם. אולם בכך לא היה די. במכתב מיום ז׳ אלול תרמ״ה אל מויאל מתארים הביל״ויים את מצבם ומשטחים בפניו את בקשותיהם בדברים הבאים:
״.״ נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי… אין בגדרה כי אם בית אחד קטן ככף איש ובו אנחנו יושבים עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מהכיל את כולנו… יש לנו גם חמור אחד. וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת ׳גדרה׳ בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה! אחינו חובבי ציון התעוררו עתה לייסד את גדרה… אתה ידעת מצב עבודת האדמה בארץ הזאת וידעת מה דרוש לעובד אדמה למען יחיה מאדמתו; ואם יתנו לנו עתה רק שליש מהנחוץ, נתרושש ונזרע רק שליש מאדמתנו, הנחיה בזה ? הלא הקומץ לא ישביע את הארי ואנחנו רק למשל ולשנינה נהיה בפי כל רואינו… הנאכל לחם חסד, אם יש לאל ידנו להוציא לחם מן הארץ בכבוד ? ועתה שלושה הנה בקשותנו:
א. יעשו לנו לע״ע [לעת עתה] בית אחד לשניים שניים, אבל יתנו לכל אחד היכולת לעבד את חלקת אדמתו כולה… ואל יאמרו עלינו רווקים אתם. ערירים אנחנו היום, אבל לא נוכל להיות עוד חיים כאלה… ב. יתחילו בבנין הבתים כי כשל כוח הסבל ולא נוכל עוד לשבת בבית קטן כבתינו…
ג. ימהרו בחפירת הבאר כי בלעדיה מה נשתה ? והפלאחים לא יתנו לנו מים… אם לא נתן להם אדמתנו באריסות… ובשנה הזאת אם לא יחפרו באר על אדמתנו, אז עלינו או למות בצמא או לעזוב את גדרה…״
מויאל, שהעריץ את החלוצים האידיאליסטים האלה מראשית בואם ארצה, עודד אותם גם עתה על נחישותם ודבקותם במטרה, הפנה את בקשותיהם להנהלת המזכרת והמריצה למלאן. אולם פנייתו לא זו בלבד שחושבה ריקם, אלא אף הואשם מויאל בכך, שהוא מבכר את הביל״ויים על־פני מתיישבים אחרים.
ללא אמצעים לא היה יכול מויאל אפילו להשיג את הרשיון לבניין הבתים בגדרה עד כה עלה בידו למנוע את הרס המעט שנבנה במושבה ולדאוג לאספקת מים למושבה. למרות זאת אין מויאל מתייאש וממשיך בהשתדלויותיו מתוך אמונה שיעלה בידו להציל את מושבת הביל״ויים – על אף כל המכשולים.
תמונה זו עולה ממכתב מיום ז׳ כסליו תרמ״ו, ששלח מויאל אל פינסקר להלן:
״מיום שהשגתי מכבודו את ההרשאה על ׳גדרה׳… על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו באה״ק עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כ׳גדרה׳, אבל המסובבים האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א. האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנ׳ז[כר]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים ע״י תחבולות שונות. ה׳ פוליבער הצרפתי – הלוה בריבית לבני הכפר, וכה עלו והשתרעו החובות על צואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נושים, אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפי׳[לו] שנה אחת. והנה כל עוד שה׳[אדון] פוליבער היינה] בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה, אבל עתה: אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה… עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם, לכן לא יפלא עוד אם בני הכפר גדרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחותה המושבה… בחושבם פן אולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר. ב. פחת ירושלים [שהוחלף בינתיים] הצר והמשטין… הוא אשר הסית את הממשלה בנו ובכל דבר הישוב ובכל עת יחתה גחלים על ראשינו… הפחה הזה נטה עתה עיניו רק על ׳גדרה׳ אחרי אשר מכל פעולותיו ותחבולותיו לנגד הקולוניזאציאן יצא וידיו על ראשו… כאשר גויי הכפר כשראו כי לא צלח להם להרוס את הרפת הקטן וכו' החליטו לבלי תת מים מהבאר להביל״ויים. הצרה הזאת דיה היתה בשעתה להחריד אותי ואת הביל״ויים, כבר קניתי עבורם סוסים, ומה יעשו האדם והבהמה בלי מים… ביני ביני [רצ״ל: על דעת עצמי] פעלתי אצל כפר בית שיד-הרחוקה מגדרה כחצי שעה-כי יניחו לאנשי לקחת מים מבארם. ובכן מובילים הביל״ויים לפי שעה מים מבאר בית שיד. ביום א׳ ש״ז [שבוע זה] ציויתי על הביל״ויים, כי יחפרו שנית רפת גדול באדמה… וב״ה [בעזרת השם] כי תמול נגמר עשית הרפת. תמול בא אלי הק׳נונסול] הצרפתי… כי ׳הפחה מירושלים הגיש אליו כתב קבלה על אחד מחוסי בצל צרפת, שמו אברהם מויאל, אשר יבנה בתים בגדרה נגד חוקי הממשלה מבלי בקש רשיון על זה׳. הבשורה הזאת שימחה את רוחי. מזה אראה כי נפל לב הפחה בקרבו, וע״כ [על כן] חשה [י] על מרמה רגלו, להמיט עלי עוון אשר לא עשיתי, למען יצדק אצל הק׳[ונסול] הצרפתי. אנכי מהרתי והשבתי כדברים האלה: ׳הן בהיותי מורשה וחוכר את אדמת גדרה אשר יושביה הם חמישה צרפתים ונקבתי אותם בשמות… עם משרתיהם, וכל אחד מהם מוכרח לחיות מעבודת האדמה, ממילא מובן כי דרוש לזה רפתים, בתים, וכאשר יש לי רשיון על בניין בתים שם (כוונתי בזה על הרשיון שהשיג ה׳ פוליבער המוכר) ובכוח הרשיון הזה חפצתי… לחפור רפת באדמה, אבל הפחה שלח אנשי חיל לסתום את הבור הזה, וגם הסית בנו את יושבי הכפר עד כי אין אנו בטוחים בחיינו. עד היום לא בניתי אפי׳[לו] אבן אחד, ורק עלילות דברים הושמו עלי. ולכן אני מבקש מכבוד הק׳ כי ישתדל לבקש מהפחה רשיון חדש-אם הרשיון הראשון לא יועיל-על בניין הבתים הדרושים לנו, אשר מבלעדיהם לא נוכל לחיות וכו׳ וכו׳. וגם הק׳ מעזה העיד על דברי ונראה מה יולד.
אלה הם המקרים הסוערים עלינו. ה׳ ברחמיו יגן עלינו ועל מעבידנו. תקותי חזקה כי אי״ה בקרב אוכל לבשר לכבודו בשורות טובות…״