פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-הרב דוד עובדיה
כל מסדרי הדורות שראיתי יחסו הגירוש לשנת רנ׳׳ב (1492), זולתי הרב רבי יוסף שווארץ שיחס הגירוש לשנת רנ״ו (1496). ובשביל שיש בדבריו חדשות שיש לנו חפץ בידיעתם אעתיק כל לשונו. וז״ל בספר דברי יוסף בחלק
פאס וחכמיה
התשובות שאלה נ״ט. ובעת אשר עלו הישמעאלים (סאראסיני הערביים מאמיני מחמד) על ארץ אפריקא תפסו גם חבל עם מוריאש ובאורך הזמן בשנת 4471 לבריאה (1711) יצאו מהארץ ההיא ועלו לארץ ספאניא וכבשו כמעט כל הארץ ולקחו מיד העם הגאטהי המערביים (וועסטגאטהן) יושבי ומושלי הארץ והישמעאלים אלה יושבי ארץ ספאניא הם הנקראים בספר דברי הימים בשם מויאר, והיתה הארץ תחת ידם כמעט משך זמן ח׳ מאות שנה עד מלוך מלך פערדינאד בשנת 5251 ונלחם עמהם כעשר שנים ולקח כל הארץ מידם ומהם עלו מן הארץ ארצה אפריקא לחבל ערי פאם ומראקש ומהם נשארו שם ונקראים בלשון ספאניא מוריסקוס. והמלך פיליפפי השני לחץ אותם וגרש בשנת (5331) מאה אלף מהם עד שבשנת (5370) תחת משלת פיליפפי השלישי כשלחם כלה גרש גרשם ועלו במלליאן אחד למדינה אפריקא.
והנה הם מאמונת הישמעאלים ועם ספאניא הנוצרים שנאום ותמיד בזזו וקללו אותם עד ששם מוריסקה היה להם למשל ולשנינה לבזות איש את רעהו בשם זה. ויהי (וי היה) כאשר הוגלתה הגולה גולת ירושלים אשר בספרד ויתגרשו כל בני ישראל משם בשנת הרנ״ו (1496) לבריאה וישבו בארץ ובמלכות טורקיה וארץ הקדושה נשאר שם זה בפי בני אמונתינו לבזות איש את אחיו מורישקה (חומרי המקום אשר יצאו משם) אשר שמעו ולמדו מפי העמים אשר ישבו בני ישראל ביניהם. ועד היום קוראים האיש והעם המוני (פאבל) בשם זה מורישקה עכ״ל הצריך.
והרבנים שבאו לפאס בגירוש קאסטיליא תיקנו כמה תקנות ונמצאים אצלינו בחתימם ידם. וכבר נדפסו בספר כרם חמר חלק ב׳. והתקנה הראשונה כתובה בלשון לעז בחדש סיון משנת רנ״ד (1494) לפ״ק וחתום בה משה אלברהניץ משה ממון, יצחק צירויה, בנימין בר יוסף גבאי.
בזמן הגרוש היה מהר״י בירב רבו של מדן בית יוסף רב בפאס, וז״ל הרב קורא הדורות, אחר שדבר על גירוש ספרד כתב וז״ל, גם בזמן ההוא היה הרב המכונה בירב גם הוא היה מגירוש קאסטיליא ממתא מקדם ממלכות טוליטולא והיה ממשפחת מרמראן מבני ממנוגיל והיה מגדולי תלמידי הר״י אבוהב ולכך כשמביא הרב בית יוסף דבריו בטור אורח חיים, אומר כתב רבינו הגדול מהר״י אבוהב להיות רבו של רבו. וזה הרב מהר״י בי רב בזמן גירוש ספרד יצא מקאסטיליא והלך לפיס, ומפיס הלך למצרים וישב שם קצת ימים, ואחר ׳כך הלך לארץ הצבי צפת תובב״א. ושם בצפת הרביץ תורה והעמיד תלמידים רבים וגדולים בחכמה. והרי לך דבריו מ״ש (מה שכתב) בענין הסמיכה בהתוכחו עם הרב הכולל כמוה״ר לוי בן חביב, והובאו דבריו שם בספר מהר״ל בן חביב בדף רצ״ח ע״א וז״ל אחר זה כתב בתנאי המתמנה שצריך שיהיה בקי גדול וקדוש לה׳. וגם בזה תמהתי עליו שתהלות לאל יתברך מיום הגירוש והגזירות שבספרד לעולם הייתי מורה הוראות בישראל, ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס כמפורסם לכל העולם, והייתי אז בן י׳׳ח שנה, ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים, ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי השי״ת ונתעסקתי בתורתו. לכן אני יודע שמצד הקדושה כל השומע יאמר כל מן דן סמוכו לנא וכר, תהלות לאל, עכ׳׳ל הצריך.
ויש לתמוה היאך אפשר שיהיו בפאס חמשת אלפים בתים, שהרי בזמן מהר״י בי רב שהיה מן המגורשים, היו כבר היהודים בהאלמללאח, שבשנת קצ״ח נתגרשו מפאס לבאלי להאלמללאח, והאלמללאח אנו רואים בזמן הזה שהוא מבונה תחתיים שניים, הלואי יכיל בתוכו ארבעה עשר מאות וחמישים בתים, לזה צריכין אנו להציג מה שנמ״ך (שנמצא כתוב) אצלינו בקונטריס דברי הימים כתב יד וז״ל, היום הזה יום ה׳ י׳ בטבת משנת התפ״ד (דצמבר 1724) ומשנת התפ״א (1721) היינו בצער הגשמים זה שלוש שנים, והשנה הזאת היא הרביעית שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כי אם מעט מזער בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה, ושנה זו לא ירדו בה כל עיקר עד שיבשו האילנות הזתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים. והחטה הולכת ומוספת בכל שנה, ובשנה שעברה היא התפ״ג (1723) ליצירה בחודש אדר הסמוך לניסן היתה שווה החטה מאה וחמשה ושלושים אוקיות לסחפא ב״ם ד״ת ללמוד. (סחפא ומוד הם כלי מידת) ובכל שנה ושנה היו מתענים שני וחמישי ושני שלוש של שלוש ועד עצירה גדולה לא הגענו אבל בשנת התפ״ג ליצירה הנ״ז עשו במכנאס ובסאלי ובצפרו עצירה גדולה והוציאו ספר תורה ולא נענו ביום התענית עצמו אלא אחר כך וירדו גשמי ברכה ורצון סוף אדר בי, ג׳ ימים, ומראש חודש ניסן עד ערב פסח, וירדו השערים, והיתה החטה שוה עד ששים אוקיות לסחפא ותו״מ (ותכף ומיד) חזר ׳ומוסיף ועולה עד היום בעו״ה (בעונות הרבים) יום י׳ בטבת משנה הנ״ז הוא שוה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לסחפא. הי״ת יאמר די לצרותינו, ויאיר אפילתינו.
אורה של ירושלים-פרקים ממסכת חייו המופלאה של שר הדתות והיראה-הרב שלום משאש זצוק"ל
ב״ה, ירושלים י׳ בתמוז תשד״מ
לכבוד הגאון האדיר הרב שלום משאש שליט״א
הרב הראשי לירושלים וראש אבות בתי הדין
רחוב איתמר בן אבי 5, ירושלים.
מורי ורבי.
הנני בא בזה לברך את מעכ״ת לרגל הכתרתו כחתן הפרס ע״ש הרב י.ל. הכהן מימון ז׳׳ל שניתן לו ע״י מוסד הרב קוק ו״יד הרב מימון״ כאות הוקרה והערכה על ספריו התורניים המשמשים את הדור הזה והדורות שיבואו הנלמדים ע׳׳י ת״ח, תופסי בית המדרש, ואברכים המצויינים בהלכה.
ספריו הקנו לו שם עולם כאחד מפוסקי הדור המשיב באומץ ובבירור על כל שאלה ומקיים את הצו ״לא תגורו מפני איש".
אני גאה על כך שהיתה לי הזכות להביא מגלות מרוקו את כבוד הרב ובני משפחתו לכהן פאר כרבה הראשי של ירושלים. עיר המקדש והאלוקים, בירת ישראל נצחית, שהשכינה לא זזה משם מעולם. במשך השנים שכבוד הרב מכהן בתפקידו הרב ובנשיאותו האצילה, זכתה ירושלים וכל הארץ למנהיג רוחני שבאישיותו מתגלמים כל הערכים הנפלאים שעם ישראל מצפה ממנהיגיו.
כשמו כן הוא • אוהב שלום ורודף שלום, מקרב הבריות לתורה ולחסד, מפיל מחיצות ׳עושה למען אחדות ישראל על כל שבטיו ועדותיו.
בתקופה קצרה מאז התחיל כהונתו רכש כבוד הרב ידידים ומעריצים במאותיהם יבאלפיהם ללא הבדל מפלגה או תנועה, והכל חפצים בקרבתו ושוחרים לפתחו. יהי רצון שבורא עולם יזכה אותו ואת בני משפחתו לראות בבנין ירושלים ובנחמת ציון ויזכו לשבת בטח בארצנו עד לביאת גואל צדק אמן.
יתן לו הקב״ה כח ובריאות להמשיך כהונתו ברוב פאר והדר, להשכין שלום ואהבה בציבור ויפיץ מעיינותיו חוצה עוד שנים רבות לתפארת התורה ולומדיה. יזכה לאיחוד ?משפחה בתוככי ירושלים ויחד עם הרבנית יראו דור ישרים יבורך.
תלמידו ומעריצו גדליה שרייבר
ראש המועצה הדתית בירושלים ומנכ״ל משרד הדתות, מלפנים.
ורצוי לכל אחיו
הכנסים הרבים שהרבו להזמינו, וביתו ומשרדו שנהפכו למרכז ולתל תלפיו־ת, ועשרות מכתבי תהילה וידידות ששיגרו לו גדולי הרבנים על ספריו שיצאו לאי־ כשנה לאחר שהגיע לירושלים, יוכיחו שרבנו היה רצוי לכל אחיו.
זקנה של ת״ח בארץ ישראל
ברבנו ראינו את מה שאמרו חז״ל במסכת שבת דף קנב. ״תלמידי חכמים ככל שמזקנים דעתם מתיישבת עליהם״ בנוהג שבעולם אנשים מסיימים התפקידים הרמים בהם הם מוחזקים בהיותם בגיל 65 – 70, אמנם רבנו בגיל 70-65 החל בתפקיד הרם רבה של ירושלים, ומילא אותו בהצלחה ביותר מן המשוער.
ירושלים של זהב
היה מרבה לשבח את ה׳ שזיכהו לכהן כרב בירושלים דדהבא וקרתא דשופרייא, שלא חלם ולא פילל שיזכה לדבר כזה. ושעי״כ יכל להגשים את שאיפותיו ולהתעלות בתורה גם לעת זקנה ושיבה, רבנו הרגיש במוחש את קדושת הארץ במיוחד, (ומקובל בידינו, שהרגשה זו רק אנשים זכים וטהורים מרגישים אותה.) וכפי שהיה אומר שתורת א״י אין לדמותה לתורת חו״ל, ושבארץ יש יותר ישוב הדעת, ופעמים אף הפליג לומר ׳בארץ ישראל יש ישוב הדעת בחו״ל אין ישוב הדעת׳. בהקדמתו לספרו שמש ומגן ח״א ביטא זאת ברגשותיו הנובעות מלב טהור, וז״ל: וגם לעת זקנתי לא הסיר תפילתי וחסדו מאיתי, עזרני וזיכני עוד לחבר ספרי זה ׳שמש ומגן׳ כולו תורת ארץ ישראל, אוירא דא״י מחכים, אין תורה כתורת א״י, זה בית אלקים וזה שער השמים להוריד שפע הדעת והחכמה והתבונה לדבקים בה, המוח מתפתח, והיה כל העקוב למישור.
מלך בכיפה
וזה לשונו של רבנו במאמר לחג הפסח: חייב אדם לברך על הרעה בשמחה כשם שמברך על הטובה בשמחה, כי אין רע יורד מן השמים, בגשמיות וברוחניות, וכל דעבדי מן שמיא, לסב עבדי. ומבשרי אחזה אל וה, בעלייתי ארצה, בזמן שהייתי במרוקו, מלך בכיפה. ובאתי בסגירת עיניים לארץ, בלי לחשוב להיכן אני בא. וכמעט קרוב לחודש לא שכבתי היטב, אבל דברי חז״ל הנ׳׳ל הם היו תנחומי ליבי, ונתקיים בי הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, כי אוירא דא״י מחכים, ונתקיים בי ״למען ירבו ימיכם על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם… כן יגמור בעדי לטובה ויחזקני ויאמצני להפיק זממי בתורה ובעבודה. (מתוך החוברת כצאת השמ״ש)
פעמים רבות היה משוכנע שרק בזכות קדושת ארץ ישראל זכה למצוא פתרון לשאלות שנתקשה בהן בחו״ל. רבנו זצ״ל הזכיר כמה פעמים שהזכות שזיכהו ה׳ לישב בירושלים, ודאי לו שאין זה מזכויותיו אלא בזכות אבותיו שאהבתם לארץ ישראל היה גדולה, עד שהיו מוכנים למסור את נפשם עליה, וכפי שהזכרנו שאבי סביו לפני יותר מ – 160 שנה (שנת תר״א) מכר את כל רכושו והחל לעלות לא״י, אלא שמחמת שהיתה מלחמה בדרך הוכרחו לחזור לעירם.
להורות לפניו גושנה
בהקדמה לספרו תבואות שמש ח״א עמוד 24 כותב רבנו: וטפלתי בהוצאת ספרי זה בבואי לארץ קודם שאטפל בדירתי, שעד עתה (שנה לאחר בחירתו) לא זכיתי עדיין לדירה קבועה בארץ, ומטלטליי וספריי אין איתי, וכן מצינו במדרש ואת יהודה שלח אל יוסף להורות לפניו גושנה – לבנות לו בית תלמוד. עכ״ד. כתב זה רבנו, כדי ללמדנו שהדבר הראשון שיעשה האדם הוא שיטפל בצרכי שמים ואח״כ יטפל בצרכי עצמו.
נקודת אושר
כפי שסופר לעיל, שאחד הפעילים הנמרצים שפעלו לבחירתו של רבנו, היה ראש המועצה הדתית ירושלים מר גדליה שרייבר שיחי, ואף זכה לשהות במחיצתו של רבנו זצ״ל במשך שלוש שנים, שנים של פעילות פוריה ומבורכת, ומה גדולה היתה הערצתו לרבנו, אשר ראה בו דמות רבנית אצילית במיוחד, ומידי יום היתה שמחה מציפה אותו בזוכרו שהוא היה מהגורמים שרבנו יטול העטרה לראשו, וזאת נוכל לראות במכתב פרידה שכתב מר שרייבר לרבנו כשסיים את תפקידו במועצה הדתית. וזה לשון המכתב:
ב״ה, כו׳ תשרי תשמ״א
כבוד הרב הראשי לירושלים וראב״ד הרב שלום משאש שליט״א
עם פרישתי מכהונתי כראש המועצה הדתית, אני מנצל הזדמנות זו כדי להודות לך מקרב לב על אותן השעות היפות ששהיתי במחיצתך.
היתה לי תקופה זו לחויה ולהתרגשות, שאבתי בכל רגע השראה ורוחניות,
והתבשמתי מדבריך.
אם יש מושג של אושר בחיים, הרי בחירתך, היתה לי נקודת אושר וסיפוק.
אולם לשיא אושרי הגעתי בתקופה שלאחר בחירתך, כשנוכחתי לדעת שהתקוות לבואך מומשו מעבר לכל ציפיותי, וכי הבאת ברכה וקרן אור
לירושלים.
חזק ואמץ בהנהגת העם והצלח לראות בהגשמת כל ציפיותך.
החותם בברכת ירושלים גדליה שרייבר המנהל הכללי של משרד הדתות
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
הבניינים השונים שייכים לאותו ערך-שורש. סדר הבניינים הוא פעל, פיעל, הפעיל, התפעל ונתפעל. |י־ד-י. 1 הודה — הודה באמת: יכון מודה באיין עמל דנוב = יודה שעשה עבירה (ש״צ א 4). 2 הודה — לשון הודיה: יכון מודה עלא כל חאזא ־ יודה [לה׳] על כל דבר (מ״ב יד, א). 3 התוודה, אמר וידוי: יקולהום ויכון מתודה עליהום = יאמר אותם [את העברות שהוא עשה] ויתוודה עליהם (ק״מ מא, סג ע״ב).
|ג-ל־י — 1גָלָה:כאנו גולים מן האד למודע להאדא = היו גולים [=נודדים] ממקום זה לזה (ש״צ א 4). 2 התגלה: נתגלה לו האדאך רוח גיר פלחלום ־ נתגלתה לו אותה נשמה רק בחלום (סמ״נ, עמי 10).
סדר הבניינים בפעלים המשוקעים הוא: הבניין הראשון f3el, והסביל(לא פעיל, לא אקטיבי) שלו tf3el הבניין השני f33al f33el והסביל שלו tf33l – tf33a
ז-כ-י – זכאת zkatחתא ראתו = זכתה עד שראתה אותו (ש״צ ב 1). 2 fe33a – זיכה: זכאה הקב״ה חתא שאף אולאד אולאדו ־ זיכה אותו הקב״ה עד שראה את בני בניו(ש״צ א 3).
הצירוף הפועלי הוא צירוף הכולל פועל ומילת יחס או צירוף של שני פעלים או צירוף שבמרכזו עומד פועל.
צירופים הכוללים פועל ומילת יחס רשומים תחת הערך של הפועל ונוהגים כצירוף חופשי, דהיינו רישום נוסף ביתר מרכיבי הצירוף או במילה הראשונה שלו: |ג־ז-ר: גזרו עליו באס יכון יחטב לעוואד = גזרו עליו [־־נגזר דינו] שיהיה חוטב עצים (מ״ב לח, ג).
ק-ט־ר-ג: מלאך כא יכון מקטרג עליו ־ מלאך מקטרג עליו(ש״ח 106). |על. (גזרו עליו, מקטרג עליו, קורע עליו, שכינה שורה עליו}.
|ע-ל-ם — נעלם: אוראלו כלסי ונעלם ממנו = ;אברהם אבינו] הראה לו הכול ונעלם ממנו(ש״ח 55). |מן. [נעלם ממנו],
גם הצירופים האחרים רשומים תחת הערך של הפועל העיקרי, אבל הם נוהגים כצירוף קבוע, ובדרך כלל אין להם אזכור נוסף |א־כ-ל: שבעו מליח אכול והותר = שבעו היטב אכול והותר (סמ״נ, עמי 6).
|א-ב-ד: ומא יסמטס פראשו ויכון מאבד עצמו לדעת = [על -אדם לחשוב מה הוא עושה] ולא יזיק לעצמו, ויהא מאבד עצמו לדעת (מ״ב, פתיחה ב, עבי• 16).
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה- מיכאל אביטבול-צפון אפריקה בימי וישי
מחנה בדו, שהוקם סמוך לסידי בן־אל־עבאס, היה אופיו מיוחד במקצת, משום שנועד לשמש מחנה־ריכוז לחיילים אלג׳ירים ממוצא יהודי. שנה לאחר שביתת־הנשק, נשלחו היהודים האלג׳ירים משנתון 1939 ששירתו ביחידות סדירות שונות למחנה בדו. שם היו ליחידה מיוחדת, שכונתה ׳קבוצת העובדים היהודיים׳(.1.ד.0), ומעמדם הושווה במארס 1942 לזה של העובדים הזרים: מדיהם הצבאיים נלקחו מהם, ובמקומם קיבלו תלבושות אזרחיות שחורות. כל העת נאלצו לבצע עבודות קשות ביותר, בפיקוח ה׳לגיון׳.
מחנה גילפה באלג׳יריה — ובו 700 עד 1,000 אסירים — היה כנראה המחנה המאוכלס וה׳קוסמופוליטי׳ ביותר בצפון־אפריקה. מראשית הפעלתו בשנת 1939, נכלאו בו ספרדים, צרפתים וכן בריטים, פולנים, צ׳כים וסובייטים. באפריל 1941, שלחו למחנה זה, לאחר שהות קצרה בבוסואה, אסירי מחנות ורנה, גור וארז׳לס, שבצרפת.
המחנה שנמצא כ־500 מטרים מן העיירה ג׳לפה, היה בפיקודו של אדם בשם קאבוש, שבחר את עוזריו מבין האסירים הפליליים או האנארכיסטים הספרדים, שכונו ׳ראש מחנה'. הללו נהגו להתעלל באכזריות באסירים, שחולקו, עם בואם, לפי ארצות מוצאם; היהודים קובצו יחד באיזור נפרד. עד 1942, אוכסנו האסירים באוהלים, 12 עד 20 נפש באוהל. בקיץ כמו בחורף, בטמפרטורות שנעו בין 60 ל־10 מעלות, שכבו האסירים על הריצפה, על שכבת קש דקה.
לבד מעבודות תחזוקה במחנה, הועסקו האסירים במשימות שונות בעיירת גילפה, כגון בניית אולם לחגיגות, בית־חרושת לסבון, שתי מלבנות, מפעל לסיבי־אלפה, לייצור סנדלים, מחצלות, סלים ושיקים, שהוקם במחנה עצמו.
תנאי ההיגיינה היו קשים מאוד: במהלך הקיץ של שנת 1941 הפילה מגיפת טיפוס כשלושים חללים מבין האסירים. את הטיפול הרפואי עשו רופאים אסירים, שעבדו בהשגחתם המתמדת של קאבוש ועוזריו, ונענשו על כל ׳חולשה׳ הקטנה ביותר כלפי החולים.
העונש הרגיל היה מאסר במבצר קאפארלי, כשני קילומטרים מן המחנה. בבית־הסוהר היו תריסר תאים ששטחם כ־3 מטרים־רבועים כל אחד. וכך תיארם אסיר לשעבר:
בכל תא הצטופפו עד שלושה אסירים. לא ניתנו מזרנים ואסור היה להביא לתא יותר משמיכה אחת. כן נאסר לעשן ולקרוא. תאורה לא היתה. לא היו יציאות להליכה. המזון היה מורכב מ־150 גרם לחם ליום ושני ספלי מרק, תמיד ללא בשר. בחורף קפאו האסירים, שכן שמשות החלונות שמתחת התקרה היו מנופצות… מקץ ימים ספורים, נלקחו האסירים ישר אל המרפאה או אל בית־ החולים.
מחנות מיסור, בו־ערפה, עין־אל־אוראק ופום־אל־פלאח שבמארוקו נראו כמכלאות לעבודת־פרך לכל דבר. במחנה ברמת היו, ערב נחיתת בעלות־הברית, 400 אסירים, כולם יהודים, מתנדבי־גיוס לרוב. בבו־ערפה ובפום־אל־פלאח, קבע התקנון עונשים חמורים על אלה אשר ׳אגב פגיעה בכללי הכנסת־אורחים והכרת־תודה, עסקו על אדמת צרפת בפוליטיקה, תהיה אשר תהיה, בחבלה בעבודה, בהסטה לשביתה ולמרד׳.
במחנה־העונשין שבעין־אל־אוראק היו, בסוף 1942, כמאה אסירים, ורבים מהם נכלאו בו בשל עברות שונות, מהסטה פוליטית ועד סירוב לעבוד ביום חג יהודי. העונש הרגיל ביותר היה עינוי ה׳קבר׳, שעלה בחיי אסירים רבים.
מה היה מספר היהודים הזרים שהוחזקו במחנות־העבודה בצפון־אפריקה? אין אפשרות להעלות השערה כלשהי, לפי שהמספרים הנזכרים בתעודות קטועים למדי ואין דרך להתאים ביניהם. לפי המשוער, מספר המתנדבים היהודים שנמצאו בצפון־אפריקה בעת שהופעלו המחנות היה כאלפיים. למספר זה נוספה במשך החודשים הבאים כמות לא ידועה של אסירי המחנות בדרום־צרפת, חלק מנוסעי ה׳מונטה ויזו׳ וה׳אלסינה׳, ועוד כמה אנשים, שמספרם לא־מוגדר, שנלקחו ממחנות הפליטים, כגון סידי אל־עייאשי. בין כך ובין כך, למחרת הנחיתה של בנות הברית, פרסם השבועון הניו־יורקי בשפה הגרמנית Aufbau את הנתונים הבאים, על מספר האסירים במחנות מארוקו ואלג׳יריה:
| 400 | סעידה | 400 | ברגנת |
| 400 | קולון־בשאר | 400 | מנגוב |
| 200 | כידון 5 | 200 | בו־ערפה |
| 200 | חג׳ראודמ׳גיל | 150 | עין־אל־אוראק |
| 200 | ברואע׳יה | 500 | עין־פות |
| 600 | גילפה | 450 | סידי אל־עייאשי |
בסך־הכול 2,100 אסירים במארוקו ו־2,000 אסירים באלג׳יריה.
סוף פרק חמישי " צפון אפריקה בימי וישי"
הגדת היתלר-אבישי בר-אשר-פעמים 114-115
ורב ורב
וכתיר פחאל מא קאל לפסוק ורב, כמה שנאמר
למלאיין דלעצכר מוזודא לחדרתך מיליוני חיילים מוכנים לעינַיִך
וכתתרתי וכבברתי טאנגאת לזררתך ותרבי ותגדלי, טנקים בשבילך
רופלאניס יתצוובו פלאמריך ויזיו מטוסים נכונו באמריקה והגיעו
ורוסייא בלכדמא מגוודא ורוסיה מנצחת על המלאכה
וירעו וירעו
וקבבחו לינא ליליריין וירעו אותנו ההיטלריים
פחאל מא קאל לפסוק כמו שנאמר
ועדדבונא ורסמונא בטראף צפרין ויענונו ויסמנו אותנו בטלאים צהובים
וירעו וירעו
וקבבחו אילנא פחאל מא קאל לפסוק וירעו אותנו, כמה שנאמר
לגנס דליהוד קוי עלינא הנה עם היהודים רב ועצום
אראו נתכייסו ןנזליוה מן הינא הבא נתחכמה לו ונגלהו מכאן
ונכתתרו מעאה לא סאנכיים כולון פינא ונרבה עמו את הגיס החמישי בתוכנו
ויתכללתו חתתא הומא מעא כארהיננא ויתערבו גם הם בשונאינו
ויכבברו לינא די יסיר פי כול ארד ויודיעו לנו את אשר יקרה בכל ארץ
ויענונו ויענונו
ועדדבונא ויעוננו
פחאל מא קאל לפסוק כמה שנאמר
וזעלו לגלותיי פחומתנא וישימו עלינו שרי מחוז בשכונתנו
ולאגיסטאפו תעדדב פכדמתנא והגסטפו מתייגע לענותנו בסבלותינו
ובנאו כאמפ דל כונסתראסיון ויבנו מחני ריכוז
פלקיהרא די בירלין בברלין הארורה
ויתנו ויתנו
ורסמונא בטראף צפרין ויסמנו אותנו בטלאים צהובים
פחאלמא קאל לפסוק כמה שנאמר
ורסמו לא גיסטאפו ולאד ישראל בלבראצאר ויסמנו הגסטפו את בני ישראל ברצועות יד
ונצעק ונצעק
וגייטנא ילא רוזוילת תבארך שמייתו ונצעק אל רוזוולא יתברך שמו
פחאל מא קאל לפסוק כמו שנאמר
מאת האמבורג וטלע היטלר פמככלייתו וימת הינדנבורג ויעל היטלר במקום חורבנו
ותנההדו ולאד ישראל מן חעראב וגיטו וייאנחו בני ישראל מן העינויים ויזעקו
ושמע גיתתהום רוזוילט מן לכדמא וישמע שוועתם רוזוולט מן העבודה
וישמע וישמע
ושמע רוזוילט גיתתנא וישמע רוזווילט את נאקתנו
פחאל מא קאל לפסוק כמה שנאמר
ושמע רוזוילט גיתתהום וישמע רוזווילת את נאקתם
הווא ושורשיל תפככרו חסיפתהום ויזכרו הוא וצ'רצ'יל את תאוות נקמתם
מעא לינגליז, ומעא לאמיריך ומעא סתאלין את האנגלים ואת האמריקנים ואת סטאלין
וירא וירא
וראו גבננא זמיע לגנוס די כאי יערפו דרך ארץ ויראו את עָנְיֵנו כל העמים שיודעים דרך ארץ
פחאל מא קאל לפסוק כמה שנאמר
סאפו לעדאב די מדדבין ולאד ישראל, וחננו עלינא
ויראו את העינויים אשר מתענים בני ישראל וירחמו עלינו
ואת עמלנו ואת עמלנו
וסקאנא למראייר האדו לולאד ואת עמלנו – המרורים , אלו הבנים
פחאל מא קאל לפסוק כמה שנאמר
וצצר היטליר לזמיע לאגיסטאפו ליקול ויצו היטלר את כל הגסטפו לאמור
זמיע ליהודי די תקבדו תרמיוה פזזיר כל יהודי אשר תתפסו אל הסיד תשליכוהו
ותזיבו נאס יתפררזו ותביאו אנשים להסתכל
ואת לחצנו ואת לחצנו
וחצלאננא די חצלנא פידיהום ואת לחצנו, שנלחצנו בתוכם
פחאל מא קאל לפסוק כמה שנאמר
חתתא ואחד בלמחננא מא פיהום וגם מְרַחם אחד אין בהם
מן סגירהום חתתא לכבירהום מקטנם ועד גדולם
ויוציאנו ויוציאנו
וכרזזנא זיניראל דו גול ויוציאנו הגנרל דה גול
לאייס עלא ייד לגיר לא על ידי מלחמה
ולאייס עלא ייד לאבאל ולא על ידי לאוואל laval
ולאייס על ייד דורין ולא על ידי דוריו
אילא זינראל דו גול. בוקארו ובקוותו אלא הגנרל דה גול בכבודו ובכוחו
פחאל מא קאל לפסוק שנאמר
ודוזת פארד פראנסא פלילא האדיך ועברתי בארץ צרפת בלילה ההוא
ודרבת נאזי מן סגיר חתתא לכביר והכיתי את הנאצים מקטן ועד גדול
מן בנאדם חתתא לבהמה מאדם ועד בהמה
ופזמיע לכבאר די היטליר ובכל בכירי היטלר
נעמל שראייע אנא דו גול אעשה שפטים, אני דה גול
ועברתי ועברתי
ודוזת פארד פראנסא פלילא האדיך, ודרבת זמיע נאזי ועברתי בארץ צרפת בלילה ההוא והכיתי כל נאצי
אנא ולאייס לאבאל אני ולא לאוואל
ועמלת שראייע פהיטליר אנא ולאייס דורין ואעשה שפטים בהיטלר, אני ולא דוריו
אנא גו גול אנא ולאייס אכור אני דה גול, אני הוא ולא אחר
ביד חזקה ביד חזקה
בייד קוייא האדא טאנג ביד חזקה, זה הטנק
פחאל מא קאל לפסוק כמה שנאמר
פחאל אילא סכט אללאה זאייא בלקווא כחרון אף אלוהים בא בכוח
כא ידכל פלכיל פלחמיר, פזמאל ופלבגר חודר בסוסים בחמורים בגמלים ובבקר
טאנגאט קויין בזזאף טנקים חזקים מאוד
ובזרוע ובזרוע
ובדרע ממדודא האדי למיתראיוז ובזרוע נטויה, זה המקלע
פחאל מא קאל לפסוק כמה שנאמר
ולמיתראיוז כול עסכרי פידו והמקלע בידי כל חייל
מוזזדהא עלא לאלימאן מוכן כנגד הגרמנים
Les juifs de Safi et la pieuvre des protectorats
2 – Les puissances étrangères enveloppaient leurs accusations sous une couverture humanitaire. Mais en réalité, elles n'étaient guère sincères. Leur but consistait en fait à briser la cohésion qui existait entre les juifs marocains et leurs concitoyens musulmans et à semer l'aversion et la divergence entre deux clans, cherchant des prétextes qui justifieraient leurs interventions dans 
les affaires internes du Maroc. La vanité de leurs accusations transparaissait ainsi :
2.1. Ces puissances qui n'ont cessé d'élever leurs voix pour sauver les juifs du Maroc de « l'injustice et du mépris », n'étaient guère sincères et agissaient selon la loi du profit quand elles accordaient leur protection. Les points suivants le prouvent :
À l'occasion de la Fête du Trône de l'année 1944, au moment où le Maroc entier criait sa volonté d'indépendance, le roi Mohammed V reçut une délégation des juifs de la capitale, Rabat, et s'adressa à eux, d'après un rapport confidentiel adressé à Paris par la Résidence Générale, en ces termes : « Vous êtes mes sujets au même titre que les musulmans et pour cela je vous salue et je vous aime. Soyez sûrs que vous trouverez toujours auprès de moi toute l'aide dont vous aurez besoin… Je vous répète que je suis décidé à vous garder comme à vos frères musulmans, la même considération et la même sollicitude. Cette fête est notre fête commune. » [D'après Germain Ayache, « Mohammed V et les Juifs du Maroc », Conférence internationale au sujet de « Mohammed V le Leader »/16 au 20 novembre 1987, pp. 120-121.]
Certaines puissances supprimaient de leurs registres des juifs qui jouissaient auparavant des avantages de leur protectorat. Ainsi, le consul de France, Monsieur Nagiard, élimina en 1890 du protectorat de son pays quatre juifs de Safi : Ishaq Ohayon, Haroun Boukdada, Nessim Liwy et son frère Ishaq, pour l'évidente raison qu'ils étaient pauvres, chômeurs et qu'ils ne pouvaient être d'aucune utilité.
Les puissances étrangères choisissaient exprès leurs « protégés » parmi les juifs fortunés, instruits et ayant une grande expérience dans le commerce, pour en tirer le maximum de profits, en s'infiltrant dans l'économie du pays. On trouve dans une correspondance du doyen du corps diplomatique à Tanger, le ministre plénipotentiaire britannique Drummond-Hay, en 1879, littéralement : « Les Marocains juifs qui ont acquis la protection habituelle sont choisis parmi la classe juive nantie. »
Jusqu'en 1879, les juifs sous protectorat consulaire étaient une minorité, représentant environ mille cinq cents juifs fortunés avec leurs familles. Ce nombre représentait moins de 0, 75 % de l'ensemble des juifs du Maroc, estimés à deux cent mille âmes lesquelles en majorité « n'ont jamais profité des avantages de cette protection étrangère ».
Les puissances étrangères qui élevaient la voix pour « protéger » les juifs du Maroc, ont de tout temps dissimulé leur haine envers ces derniers, à l'exception de la France qui a contribué à libérer la minorité juive. Pour la plupart de ces pays, le fanatisme religieux et les mauvais traitements de la population juive faisaient partie de la « pratique religieuse » parce qu'ils accusaient les juifs de l'assassinat du Christ. Même la France, pourtant libérale, a continué jusqu'au XIVe siècle à souffrir de l'antisémitisme. La meilleure preuve en fut la célèbre condamnation de Dreyfus. Au cours du jugement de ce juif innocent, la population française criait de toutes ses forces, attribuant aux juifs les pires et les plus vils qualificatifs, et appelait à leur éradication. Cela poussa Hertzl qui suivait l'affaire en tant que journaliste, à créer le sionisme et à rechercher un pays pour la diaspora juive européenne, pour échapper à l'antisémitisme qui s'était implanté dans les esprits européens rendant l'intégration des juifs impossible. Il pensa que la seule solution consistait à trouver un pays pour les juifs.
Les puissances européennes ont largement participé aux malheurs et à la faiblesse du Maroc, dans sa sécurité, dans son économie et dans sa puissance militaire. Ajoutée à cela, la multiplication des injustices et des abus des responsables – gouverneurs et caïds -, qui croyaient que leur tyrannie pouvait contenir la situation catastrophique avant qu'elle ne leur échappe et que les structures de l'État déjà ébranlées ne s'écroulent entièrement. Le feu de leurs abus n'atteignit pas uniquement les juifs qui ne furent pas seuls à en souffrir : ils étaient logés à la même enseigne que les musulmans. Les droits des deux communautés étaient spoliés, leur honneur bafoué et nul ne pouvait les préserver des injustices des responsables. Ils n'y avait aucune loi respectée qui les protégerait de la tyrannie et du mépris.
יכי"ן- רבי יוסף כנאפו זיע"א-משנתו החינוכית ערכית
ת, סגירת פתחי הגוף – תנאי לטהרה
״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא׳׳ [במדבר יט/טו׳]
ובזה רמזתי אני עני בפסוק שאמר ״וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא״ ־ אפשר שרמז על כלי הגוף בכללם, דהיינו העינים והאוזנים והפה שאס יהיו תמיד פתוחים בלי מכסה הרי הם טמאים בוודאי, רוצה לומר שם יזכה לסגור עיניו במכסה שלהם שלא לראות ברע, ויהיו עיניו כמו צמיד פתיל, אזי הרי הציל עצמו מכח הטומאה. וכן האוזנים אם יהיו גם הם מכוסים שלא לשמוע שום דבר רע המעורר לטומאה – הרי מוצל הוא מכל רע. וכן הפה אם הוא סגור מכל טומאת שפתים ולשון הרע – אשר חמור מכל העבירות – ומגבלות הפה ומדברי מרמה וכיוצא – הרי הוא שמור. ואם אין מכוסים בצמיד פתיל אלא פתוחים, אזי פשוט הוא שהוא טמא ממש. 1עמוד׳ עג׳־עד׳]
ט. מתנאי התורה – יראה. ענוה ושלוה
״נָטָף וּׁשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״ [שמות ל׳, לד׳]
ורמז במה שאמר ״נטף ושחלת וחלבנה״ – ענייני תנאי התורה, דהיינו – ״נטף״ על פי מה שאמרו רבותינו זכרתם לברכה [פסחים קיז,א]: ״כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה״ – דהיינו שישב לפני מי שגדול ממנו באימה וביראה. ״שחלת״ ־ רמז לענין השפלות, להיות שח ושפל רוח, והנה עיקר הענוה ושיחת העינים הוא אם תהיה מלב ונפש, ולא מהשפה ולחוץ, כדי שיאמרו עליו בני אדם שהוא עניו, אלא שלבו נשבר בקרבו מלב ונפש, עד שידע בעצם באמיתות שקנה מדת הענוה, וזהו רמז מלת שחל״ת שח ל״ת – גמטריא – נפ״ש. וחלבנ״ה צירופה – נ״ח הל״ב. שיהיה לבו נח בקרבו ולא יכעוס כלל. והנה אמרו בש״ס [סנהדרין כד/ א׳] בני ארץ ישראל מחין בהלכה זה לזה, וזהו – נ״ח הל״ב, ואזי נעשה p לשכינה, וזהו גם כן צירוף מלת חלבנ״ה – ב״ן חל״ה, כמו שאמרו בזוהר הקדוש ״חל״ה ־ דא שכינתא״ ע״ש, ולדידן ניחא שמי שנח לבו בקרבו ואינו כועס, נעשה בן לשכינה, ואתא לאפוקי מהכעסן שהסטרא אחרא שוכנת בקרבו, והשכינה מואסת בו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [נדרים כבי, ב׳] ״כל הכועס אין שכינה חשובה כעדו״. [עמי צאי]
ר״י כנאפו ידע גם ידע כמה רחוקים הם פירושיו מפשוטו של מקרא, ואף על פי כן הרבה לפרש שלא על פי הפשט. מה היה הבסיס הלגיטימי לסוג זה של פרשנות, על אדני מה סמך את יתדות פירושו לבל יראו כבלתי ראויים לבוא בכלל גופי התורה? על שאלה זו עונה הר״י כנאפו:
״שכבר הרשות נתונה לנו לפרש בתורה בכל חלקי הפשט, רמז, דרש וסוד, גם בעניינים שאינם כפשט הכתוב שעליו מדבר, לפי שהתורה מליאה מרגליות מאירות, ופנינים יקרות, זכות וברות, אמרות טהורות״(עמי מ).
״והגם שפשט הכתוב מדבר על פשוטו, הנה כבר נודע לנו שנוכל לדרוש בפסוקים גם חוץ מפשטם, ודרוש וקבל שכר״(עמוד מה׳}.
פעמים רבות הרגיש ר״י כנאפו שפירושיו רחוקים מכוונת הכתוב, אך יש בכתובים בחינת רמזים לרעיונות. רמזים אלו חשובים היו לו לעגן על פיהם את דבריו, מוסריו ורעיונותיו. ואף שהרמזים הם דקים, קטנים חעירים ־ לא נמנע מלהשתמש בהם. ואלו דבריו:
״אכן בשפלותי ועניותי נימא מילתא בדרך רמז ומוסר, והגם אשר הוא רמז קטן עד אשר דק״(עמוד קפב׳). ״ואמרתי בעניותי ודלותי לרמוז עניינים אלו הם וכיוצא בהם דרך רמז ומוסר, מעיר להדריך את עצמי אני ובני גילי בדרך ערבה והצלחה, בששון ושמחה, ולהסמיכם ממקראי קודש״ (עמוד קפה׳).
״ובדרך הזה נבין איזה גרגיר בסייעתא דשמיא אם אפשר בעזר ה׳ ברוך הוא״(עמוד רצד׳).
רבי יוסף כנאפו זצ״ל ־ מנחיל הקבלה והחסידות לעם
דוד כנפו
במאמרי אודות ארון הספרים של רבי יוסף כנפו, העליתי שאלות שהעסיקו אותי בזמן ההכנה של ההגדה של פסח עם פירושו של רבי יוסף זצ׳׳ל שבספרו ״יפה עינים׳׳. הצבעתי על ריבוי הספרים והמקורות המצוטטים בספרים שכתב, אשר היו כנראה בהישג ידו של המחבר או לפחות בזיכרונו, עד כדי ציטוט מהם. כאשר אנו מנסים לתאר לעצמנו את התקופה שבה חי רבי יוסף, ואת מקום פעילותו, אפשר רק להשתומם יותר.
מה היו מקורותיו הרוחניים של רבי יוסף? מה הוא כתבי ולמי הוא כיוון את מאמציו הרבים להביא את דבריו? מסתבר, שרבי יוסף היה מהזרם המרכזי של החכמים, שאימצו בכל ליבם ועומק אמונתם את יסודות הקבלה הלוריאנית וראו בה את הצורה הנכונה, ואולי היחידה של היהדות הנכונה. יתר על כן, רבי יוסף זיהה לראשונה במערב את המשמעות העמוקה של החסידות והחליט בצעד יוצא דופן, לתרגם לערבית מדוברת את סיפורי ה״בעל שם טוב׳׳, מייסד החסידות, ולהגישם להמוני בית ישראל, כדי לחבב עליהם תנועה מרכזית חשובה זו, שהתפתחה והתעצמה, במזרח אירופה הרחוקה. על כך להלן.
תקנות העדה של אלמדינה-"עהד אלאמה"
25—31. היהודים של — (כאן נמנות המשפחות של חַ׳זרַג׳) הם אומה אחת עם המאמינים. ליהודים דתם ולמוסלמים דתם; הם ונלוויהם, חוץ ממי שיעשה ברשע ובמרמה, כי הוא מאבד את עצמו ואת אנשי ביתו.
32—35. דין הערבים שנספחו אל היהודים (כשם שכל היהודים במדינה הנספחים לשבטים הקרויים ח׳זרג׳ או אום, כך נספחו ליהודים שברי שבטים
ערביים ודינם בתקנות אלה כדין השבטים שנספחו אליהם).
- 36- לא יצא איש מהם (היהודים והנלווים) למלחמה אלא ברשות מוחב־ אמנם לא יימנע מהם לנקום נקמתם, אך העושה ביד רמה יתחייב בנפד• ובאנשי ביתו, אלא אם כן -נעשה לו עוול (רואים עד כמה הסעיפים האל־ בנוגע ליהודים גמישים מאוד ומעורפלים).
- על היהודים מוטלות הוצאותיהם ועל המוסלמים (הוצאותיהם), אך רב עוזרים זה לזה נגד מי שנלחם בבעלי הכתב הזה, כי ביניהם שוררים האמה והיושר והצדק. והיושר הוא מעל למרמה, כי לא ירמה איש את בעל שבועתו, כי עזרת אללה ניתנת למי שנעשה לו עוול.
- חוזר עוד,פעם על סעיף 24, שהיהודים יתנו חלקם בהוצאות (כפי הנרא־ היה זה חשוב ביותר בשביל מוחמד, שהיהודים ישתתפו בהוצאות מלחמותיו
- הגיא של ית׳רב הוא קדוש לבעלי כתב זה (כלומר, אסור לשפוך בו דם
- אשד, לא תקבל נלווים אלא ברשות משפחתה.
- אם יפול דבר בין בעלי הכתב הזה או יהיה ריב, שיש לחשוש בעקבות- לתקלה, יובא אל אללה ואל מוחמד.
- לקדיש לא יינתן מחסה ולא למי שיעזור להם.
- הכל מחוייבים לעזור זה לזה נגד מי שיתקוף את ית׳רב.
- אם יוזמנו היהודים לכרות שלום (כלומר, להשתתף בשלום שמוחמז־ ואנשיו כורתים עם מישהו) — יעשו כן. ואם היהודים יזמינו לדבר דומה – יש להם זכות לכך, אך לא (יזמינו) את מי שנלחם בשל הדת (כלומר, כאש־ המוסלמים נלחמים מלחמת מצווה, אי־אפשר לדרוש מהם לכרות שלוב. וולהאוזן תמה כאן, איך נתן מוחמד ליהודים זכות זאת להפסיק מלחמה של מאמינים. הטעם פשוט: כל מלחמה אפשר להכריז עליה שהיא מלחמת מצווה).
- היהודים של אוס, נלוויהם והם בעצמם, נמצאים באותו מצב כמו בעל• הכתב הזה, ביושר גמור מצד בעלי הכתב הזה. היושר הוא מעל למרמה.
- אללה שומר על הפירוש הנאמן והישר ביותר של כתב זה. היוצא למלחמה בטוח והיושב באלמדינה בטוח, זולתי פושע ביד רמה ובמרמה. אללה נותן מחסה לישר וליראי אלהים, ומוחמד הוא שליח אללה.
התעודה הזאת ניתנת כאן כמעט במלואה, שכן היא הדוקומנט האותנטי החשוב והמפורט ביותר שיש לנו ממוחמד מלבד הקוראן. אנו רואים כאן מיד מעשה־ מחשבת של אמן הפוליטיקה. ואנו תמהים לראות זה ליד זה את תקנות העדה ואת הקוראן, את הוסר הסדר, הדילוגים והסתירות שבקוראן לעומת הבהירות והזהירות שיש בדוקומנט זה, כאילו יש כאן שני אנשים. אולם אין הדבר כך.
על אף החזרות אפשר לראות כאן ארבעה פרקים:
א. מסעיף 3 עד 12 — הארגונים הטבעיים עומדים בעינם.
ב. מ־13 עד 23 — תושבי אלמדינה אסורים במלחמה פנימית וחייבים בהגנה משותפת כלפי חוץ.
ג. מ־25 עד 38 — ענייני היהודים.
ד. מ־39 עד 47 — סיכומים והוספות.
נעיין עכשיו בדוקומנט היסטורי מעניין זה:
- הסעיף הראשון והשני קובעים, שכל תושבי אלמדינה הם אומה אחת, כולל את היהודים ואת הנלווים עליהם. משמע, שאומה פירושה עדה פוליטית. כבר כאן, בדוקומנט הראשון של האסלאם, יש לנו מן האופי המיוחד של המדינה המוסלמית: המדינה המוסלמית אמנם מושתתת על הדת, אך בניגוד, למשל, למדינה הקתולית, לפי המשפט הקנוני, היא כוללת מראש גם לא־מוסלמים. הזכויות של הלא־מוסלמים נקבעות בדרך כלל לפי הכוח שיש לאותו מיעוט.
- חידוש חשוב הוא, שעכשיו המקום — הוא הקובע את יחסי המדינה. ית׳רב (אלמדינה) היא ״חרם״, כלומר, היא כמו מכה מקום קדוש שאסור להלחם בו.
- אין מוחמד מפקיע את הארגונים השבטיים. אדרבא, הוא מארגן מהדש את המהגרים בתוך יחידה שבטית. כסף כופר וכסף פדיון, החובות העיקריות המוטלות על הערבים, מוטלות כאן על ארגונים שבטיים. הדבר מגיע עד כדי כך, ששבט אחד אסור לו לתת מחסה לנלווה של שבט אחר.
- כדי להבטיח את השלום מבית, צריך היה מוחמד למצוא דרך לעקוף את מנהג גאולת הדם, מאחר שאין הוא יכול לעקור אותו. והנה הוא משתמש בדיוק באותה דרך שאנו מוצאים בספר דברים (י״ט, יב). בידי גואל הדם נשארת הזכות לתבוע את נקמתו, אך על כל העדה מוטלת החובה לקום נגד הרצח ולקבוע מי הוא הרוצח. כך הפכה הנקמה מעניין התלוי בכוח היחיד והמשפחה לעניין התלוי במשפט של העדה, של הציבור (סעיף 21). אלא שמוחמד מרחיק לכת. מפריעי השלום יהיו מוחרמים על־ידי כל העדה. עדיין אין מוחמד יודע עונש על מפריע הסדר. מדוע ? — מפני שהאידיאה של עונש פלילי־ציבורי עדיין אינה קיימת. העונש הוא עדיין עניין של נקמה פרטית. אך כמו בספר דברים ״ושפטה העדה״ — העדה שופטת והיא המוסרת לגואל הדם לנקום את נקמתו.
נקבע, שכל דבר סכסוך יוכרע לפני אללה ומוחמד. כמו שאנו אומרים: ונקרב בעל הבית אל האלהים (שמות כ״ב, ז). כבר אמרנו, שמוחמד בא אמנם אל אלמדינה בעיקרו כנביא, אבל גם כשופט וכמוכיח. האחדות המדינית של העדה מתבטאת, נוסף על שיפוט האומה, בהגנה משותפת נגד האויב מבחוץ (2, 44). פירוש הדבר, שאסור לעזור לכופר לא־מוסלמי נגד מוסלם. זה חידוש גדול, שהרי היה מקובל כי למלחמה היו קוראים בעלי־ברית מבחוץ וכאן נאסרה העזרה לכופר נגד מוסלם. בנקודה אחת דורש מוחמד יותר מהגנה משותפת — במלחמה נגד קריש. להם אסור לתת מחסה, גם לא לרכושם ולעוזריהם. כלומר, במלחמה בשביל אלהים הופקעו הארגונים הטבעיים. כך מי שנופל במלחמת מצווה, גאולת הדם מוטלת על כל העדה.
הדבר המפליא ביותר בכל התעודה הזאת, שאין מוחמד מבדיל בין המאמינים של אלמדינה לבין האחרים, שהיו עדיין הרוב. רק בסעיף אחד (20) אנו קוראים: המאמינים היראים (את אללה) הם בדרך הטובה והנכונה, אך גם למשתף (כלומר, לאיש מאלמדינה שעדיין אינו מוסלם) אסור לתת מחסה לרכוש ולנפש מן קריש. חכמה גדולה הראה מוחמד בכך, שלא הבדיל בין מאמינים לבין אחרים. הוא גרר באופן זה את הלא ־מוסלמים אל תוך האסלאם. שהרי אם מישהו נהרג או נפגע במלחמה עם קריש או עם לא־מוסלמים אחרים, כי אז קמו כמובן בני משפחתו, שעדיין לא היו מוסלמים, לנקום את נקמתו ולתבוע את עלבונו, וכך נגרפו אל חיק האסלאם.
יחס אחר שורר כלפי היהודים. נאמר בפירוש: ליהודים דתם ולמאמינים דתם, והדברים שנאמרו בסעיף 20 (המאמינים הם ההולכים בדרך הטובה והנכונה, אבל גם למשתף אסור לתת מחסה לרכוש ולנפש מן קריש) אינם נאמרים בנוגע ליהודים. ביחס אליהם אומר מוחמד, כביכול: אנו המאמינים בדרך הטובה, והיהודים אינם בדרך הטובה; לנו דתנו וליהודים דתם. דווקא משום שהיהודים מהווים קיבוץ מיוחד, הם אמנם נכללים באלמדינה ובכתב הזה, אך ברור כבר עכשיו שהם אינם עתידים להקלט בתוך העדה, דבר שיש לצפות לו מן המשתפים, שעדיין לא היו מוסלמים. על היהודים מוטל להשתתף בהגנת העיר, לקחת חלק בהוצאות, ואסור עליהם לצאת למלחמה בבני בריתו של מוחמד, תנאי שחל גם על אחרים. גם עליהם מוחמד שופט ומוכיח, אולם — כפי שברור מסעיף 42 — רק בעניינים הנוגעים לעסקי ציבור ולא לעניינים פרטיים. אין הבדל גדול בין היהודים ובין האחרים פרט לזאת שהיהודים אינם חייבים במלחמת־מצווה. הסעיפים 25—27 כבר מביעים חוסר אמון בין היהודים ובין מוחמד.
מה טיבה של תעודה זו של תקנות העדה ? התעודה איננה חוזה. לא נזכרו בה צדדים שונים ככורתי ברית, גם אין זו חוקה שנמנו וגמרו עליה, אלא זאת הודעה מצד השופט המוכיח, המסדיר בדרך זו את ענייני העיר. ויש להניח, שבמידה מרובה יכול היה מוחמד להסתייע כאן בהסכמים דומים, שאנשי מכה עשו עם השבטים, אשר דרך מחוזותיהם הם עברו. דבר אחד מפליא ביותר: אין רמז לכל זה בכל הקוראן, והתעודה נשתמרה רק בספרו של אבן השאם, שהזכרנו לעיל.
יש עוד להעיר, שהמסורת המוסלמית מניחה אמנם כאילו היתה ברית בין מוחמד והיהודים. מדוע עושה זאת המסורת ? — מפני שהיא צריכה להצדיק את התקפות מוחמד על היהודים כתגובה על הפרת ברית מצד היהודים. אולם כפי שראינו לא היתה ברית כזאת. והפסוקים השונים בקוראן, המדברים על היהודים כמפירי ברית, או על אחרים (לרוב הכוונה למאמינים), אין בהם רמז לברית מדינית (בין מוחמד ליהודים), אלא יש בהם אותה אידיאה עתיקה של הפרת ברית דתית (בין האל והעם), המצויה בכל התנ״ך.
הגדת היתלר-אבישי בר-אשר-פעמים 114-115
ובמורא ובמורא
ובמוכיף כביא האדא סתאלין ובמורא גדול, זה סטלין
פחאל מא קאל לפסוק כמה שנאמר
האדא תזריב רוסייא באס תאכדלו או הניסתה רוסיה לבור לקחת לה
בלאד מן אוצט בלאד ארץ מקרב ארץ
גיר בלחילא ולמחארבא תעבבילו כי אם בתחבולות ובלחמה
ובלעזאייב די סתאלינגרד ובמוראים גדולים של סטלינגרד
די ביינלכום לחדרתך ככל אשר הראה לכם לעיניך
ובאותות ובאותות
ובלימאייר האדא לאנס פלאס ובאותות זה הלַהַבִיוֹר
פחאל מא קאל לפסוק כמה שנאמר
ןלאנספלאם הטדא די תאכד פחחדך ואת הלהביור הזה תיקח בידך
דח תטיי ביה למלאין אשר תפיל בו מיליונים
ובמופתים ובמופתים
ובלעזאייב אזי והדם ובמופתים, בוא וכַלֵה
פחאל מא קאל לפסוק כמה שנאמר
ונחרקוכום מן סמא ומן לארד ונשרוף אתכם מן השמים ומן הארץ
לעאפייא ונאר ומסהאב דככאן אש ולהבה ותמרות עשן
דבר אחד דבר אחד
כלאם אכור בלאמיתראייתזאווז דבר אחר במקלעים שניים
בלאנספלאם זאווז בלהביורים שניים
ובלמוסכיתו זאווז ובמטוסי מוסקיטו שניים
ובלאפורתריס בולאן זאווז ובמפציצי המבצר המעופף שניים
ובטאנגאת זאווז ובטנקים שניים
ובלבומבארדמאן זאווז ובהפצצות שניים
אלו אלו
האדו עשר דרבאת אלו עשר המכות
די זאבו ליזאליי עלא לאלמאן, והאדו הומא שהביאו בעלות הברית על הגרמנים בגרמניה ואלו הן
לאפרופאגאנד, לבומבארדמאן, לכלעא, לאסירין תעמולה , הפצצות, בהלה ואזעקה
טפיאן דאוו, לינתראנשי, סקיט לחבלאת כיבוי אורות, שוחות הפלת ולדות
הרוב לבלדאן, תכביאת פלאכאב, למארשי נואר בריחה מן הערים, הסתתרות במרתפים, שוק שחור
רבי תימושינקו כאןיעמל פיהום לימאייר רבי טימושנקו היה נותן בהם סימנים
דצ"ך עד"ש באח"ב דצ"ך עד"ש באח"ב
רבי יוסי הגלילי רבי יוסי הגלילי
רבי יוסף סתאלין כאן יקול רבי יוסף סטלין היה אומר
מנאיין נתא תקול מניין אתה אומר
די נדארבו לאלמאן פבירלאן עשר דרבאת שלקו הגרמנים בברלין עשר מכות
ועלא האמבורג נדראבו כמסין דרבאת ועל המבורג לקו חמישים מכות
פברלין אס הווא יקול בברלין מה הוא אומר
ראלו לכבאר להיטליר ויאמרו הבכירים להיטלר
האדא סכט אללאה חרון אף אלוהים הוא
האמבורג כלאוהא חתא חיט מא כללאהא החריבו את המבורג לא השאירו בה קיר
ורא ישראל לימארא לי עמל אללאה וירא ישראל את המופת אשר עשה ה'
וכאפו לגנוס אללאה וייראו הגויים את ה'
ואמנו בללאה ובליזאליי ויאמנו בה' ובבעלות הברית
כמה לקו כמה לקו
סחאל נדראבו פלאללמאן עשר דרבאת כמה לקו, בגרמניה לקו עשר מכות
קול מן דאבא פבירלין נדראבו עשר דרבאת אמור מעתה, בברלין לקו עשר מכות
ופהאמבורג כמסין דרבאת ובהמבורג לקו חמישים מכות
רבי אליעזר רבי אליעזר
רבי כולוניל כנוכס , יקול רבי קולונל קנוקס אומר
מנאיין די זמיע דרבא ודרבא בתאמאן מניין שכל מכה ומכה קצובה.
די זאבו ליזאליי עלא לאלמאן שהביאו בעלות הברית על גרמניה
כאנת די רבע דרבאת הייתה של ארבע מכות
פחאל מא קאל לפסוק שנאמר
יצללט עליהום לא רואיאל איר פורץ ישלח בם חיל האוויר המלכותי
לא פורטריץ בולאן את המבצר המעופף
ליסאסיר ולמוסכיתום את מטוסי הקרב ואת מטוסי המוסקיטו
לא רואיאל איר פורץ – ואחד חיל האוויר המלכותי – אחד
לא פורטריס בולאן זאווז המבצר המעופף שתיים
ליסאסור תלאתא מטוסי הקרב שלוש
ולמוסכיתו רבעא והמוסקיטו ארעה
קול מן דאבא אמור מעתה
פבירלין נדראבו רבעין דרבאת בברלין לקו ארבעים מכות
ופהאמבורג מיאתאיין דרבאת ובהמבורג לקו מאתיים מכות
רבי עקיבא רבי עקיבא
רבי מונטגומירי ואליכסאנדר כאן יקול רבי מונגומרי ואלכסנדר אומר
מנאיין די זמיע דרבא ודרבא מניין שכל מכה ומכה
די זאבו ליזאליי עלא לאלמאן שהביאו בעלות הברית על גרמניה
כאנת די כמס דרבאת הייתה של חמש מכות
פחאל מא קאל לפסוק שנאמר
יצצלט עליהום לא רויאל איר פורץ ישלח בהם את חיל האוויר המלכותי
לא פורטריס בולאן – ליסאסור ולמוסכיתו את המבצר המעופף, את מטוסי הקרב ואת המוסקיטו
ולבומבארדיי לורד משלחת מפציצים כעבדים
לא רואייאל איר פורץ ואחד חיל האוויר המלכותי אחד
לא פורטריס בולאן זאוז המבצר המעופף – שתיים
ליסאסור תלאתא מטוסי הקרב – שלוש
ולמוסכיתו ארבע והמוסקיטו – ארבע
ולבומבארדי לורד כמסא משלחת מפציצים כבדים – חמש
קול מן דאבא אמור מעתה
פי בירלין נדארבו כמסין בברלין לקו חמישים
ועלא האמבורג נדראבו מיאתאיין וכמסין דרבא ובהמבורג לקו חמישים ומאתיים מכות
כמה מעלות כמה מעלות
סחאל מן טאנגאט מוזודין אללאה ברוך הוא ינזזינא כמה טנקים מוכנים, המקום יצילנו
לוכאן טררדוהום מן מאצאר, ולא מונטגומירי עמל פיהום שראייע
ומונטגמרי לא עשה בהם שפטים דיינו
לוכאן מוגומירי עמל פיהום שראייע אילו מונטגטמרי עשה בהם שפטים
ולא מן עבבאלהום תוברוך יכפאנא ולא לקח להם את טוברוק, דיינו
ולא מן זראו עליהום חתתא לתונס יכפאנא ולא רדפו אחריהם עד תוניסיה, דיינו
לוכאן זראו עליהום חתתא לתונס אילו רדפו אחריהם עד תוניסיה
ולא מן חרכו עליהום לסיסיליא, יכפאנא ולא נעו אחריהם עד סיציליה, דיינו
לוכאן חרכו עליהום לסיסיליה אילו רדפו אחריהן עד סיציליה
ולא מן הדמו בלדאנהום, יכפאנא ולא החריבו את עריהם, דיינו
לוכאן הדמו בלדאנהום אילו החריבו את עריהם
ולא מן רדו ליהוד לכדאמיהום יכפאנא ולא השיבו את היהודים לעבודותיהם דיינו
לוכאן דו גול ררד ליהוד לכדאמיהום אילו השיב דה גול את היהודים לעבודותיהם
ולא מן פככו זדודנא יכפאנא ולא הצילו את אבותינו, דיינו
לוכאן פככו זדודנא אילו הצילו את אבותינו
ולא מן חיידלנא דו גול ליסתאתו דו זויף, עכפאנא ולא ביטל דה גול את תקנון היהודים, דיינו
לוכאן דו גול חאיידלנא ליסתאתו די זיוף אילו ביטל דה גול את תקנון היהודים
ולא מן ררד ליהוד לפלאייצהום, יכפאנא ואלא השיב את היהודים למשרותיהם, דיינו
לוכאן רזעו לפלאייצהום בררגיב אילו שבו למשרותיהם בתחינה
ולא מן רוזוילט חב יעבבינא לפאליסטין יכפאנא ורוזולט לא היה רוצה לקחתנו לפלשתינה, דיינו
על אחת על אחת
עלא ווחדא קדדאס וקדדאס על אחת כמה וכמה
מליחא ומתנייא ומתללתא ומרבבעא ומכממסא טובה מכופלת ומשולשת ומרובעת ומחומשת
ללאה ברוך הוא עלינא למקום, עלינו
טררדהום מן מאצאר גירשום ממצרים
עמלו פיהום שראייע ועשו בהם שפטים
עבבאולהום תוברוך ולקחו מהם את טוברוק
זרראו עליהום חתתא לתונס ורדפו אחריהם עד תוניסיה
חרכו עליהום לסיסיליה ורדפו אותם עד סיציליה
הדמו עליהום בלדאנהום והחריבו את עריהם
רדדו ליהוד לכדאיימהום והשיבו את היהודים לעבודותיהם
פככו אילנא זדודנא והצילו לנו את אבותינו
חאיידולנא ליסתאתו די זיוף וביטלו את תקנון היהודים
רזעו ליהוד לפלאייצהום ושבו היהודים למשרותיהם
וחבבו יעבביונא כאמלין לפטליסטין וביקשו לקחת אותנו כולנו לפלשתינה
באס יגפרו לינא זמיע דנובאתנא לכפר על כל עוונותינו
רבן גמליאל רבן גמליאל
רבן מותגומירי כאן יקול רבן מונטגומרי היה אומר
זמיע די מא קאל תלאתא דנאס האדו פפסח כל י שלא אמר שלושה עמים אלה בפסח
לא מן יכרז קדר תלזימו לא יצא ידי חובתו
והאדו הומא, לאלמאן טאליאן וזאפון ואלו הם, גרמניה, איטליה ויפן
פסח פסח
לאלמאן האדא די חנא נקאטלו עלא סבבת אס גרמניה זו שבה אנו נלחמים, על שום מה
עלא סבבת פייאס די כאנת דניה תאבתא על שום שבימים שיהיה העולם יציב
כאנו זדודנא תממא חאצלין היו אבותינו לכודים שם
פחאל מא קאל לפסוק שנאמר
ותקולו כא ידבח ויסלך פליהוד ואמרתם הוא טובח ביהודים ומפשיט את עורם
הווא ולאגיסטאפו מעוולין עלינא הוא והגסטפו זוממים כנגדנו
זואוו ליזאלליי ודרבו פבירלין ודיארנא פך ובאו בעלות הברית בנגפו את ברלין ואת בתינו הצילו
ורכע לקאוום ובאייעו ויקוד העם וישתחוו
מצה זו מצה זו
טאליאן האדא די חנא נקאתלו, עלא סבבת אס איטליה זו שבה אנו נלחמים, על שום מה
עלא סבבת די מוסיליני על שום מוסוליני
מחזזם בהיטליר ויקול ענדאך תגדרוני כרוך אחרי היטלר ואומר, הישמר פן תבגדו בנו
וחרך עליהום מותגומירי מא כמרס עזינהום למאכארוני
והניע עליהם את מונטגומרי ולא הספיק בצקם להחמיץ למקרוני
ותזללאלו עליהום לאויתיים ארמי, והרבו דגייא ונגלתה עליהם הארמייה השמינית וינוסו מיד
וכבזו דאך לעזין ועמלוה ספאכיתי ויאפו את הבצק ועשו אותו ספגטי
חין טררדוהום מן מאצרא ומא קדרוס יתקבו כאשר גירשום ממצרים ולא יכלו לנקב את הבצק
וחתתא לא צום לא מן עמלו אליהום וגם צום לא עשו להם
מרור מרור
זאפון האדא די חנא נקאתלו , עלא סבבת אס יפן זו שאנו נלחמים בה, על שום מה ?
עלא סבבת די גדר לאמיריך וסארו חאצלין יהא על שום שבגדה באמריקה ונלכדו ברשתה
כא צחק ותקתל פיהום מן כלל זיהא והנה היא שורפת והורגת בהם מכל צד
ותקאדאלהום ראוז, ואזל להם האורז
פחאל מא קאל לפסוק שנאמר
ומרארת חיאתהום מעא שינוא ויהיו חייהם מרים, עם הסינים
די כא יקתלו פיהום לעזובא אשר הרגו בהם בפלא
בכל דור ודור בכל דור ודור
פזמיע זיל וזיל מוזד לגוליסת, די יקבד היטליר ויכרזלו רוחו
בכל דור ודור נוכן הגוליסט שילכוד את היטלר ויוציא לו את נשמתו
כאיננו הווא כארז מן לאריזיסטאן כאילו הוא יצא מן הרזיזטנט
פחאל מא קאל לפסוק שנאמר
די לאייס ואחד בוחדו אללי קתלנא, די כאן מעאהום שלא אחד בלבד מאלה שהיו עמהם הרגנו
איללא לולוף למוולפא די תכללצנא בחק אלא אלפי אלפים, נפרענו מהם
לסבבת יעארפו בחק לאריזיסטאנץ למען ידעו את זכות הרזיסטנט
די חלפנא ביה לזדודנא שנשבענו בה לאבותינו
לפיכך לפיכך
לכדאלך חנא צלזומין לפיכך אנחנו חייבים
נסכרו פררוסייא להודות לרוסיה
נסבבחו לסתאלין להלל ולשבח את סטאלין
נבההזו פלינגליז להדר את האנגלים
נפככרו פלאמריך לפאר את אמריקה
נרפפעו פלגוליסט לרומם ולעלה את הגוליסטים
ונקלסו דה גול ולקלס את דה גול
די עמל זהדו לזדודנא ולינא פזמיע תזריבאט האדו שגילה עוצמתו לאבותינו ולנו בכל הנסיונות האלה
כררזונא ליזאליי מן לעבודייא לתחריר הוציאונו בעלות הברית מעבדות לחרות
ומן לאסירין לדאנסינג ומאזעקה לריקוד
ומן לאריסתריכסיון דצ'למה, לצ'אוו לכביר ומהגבלה של אפלה לאור גדול
ונקולו לקדדאמהום סכרו אללאה ונאמר לפניהן הלוליה.
חזק חזק ונתחזק
הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה – חיים סעדון.
על מנת לקבל תמונה רחבה על קורות היהודים בצפון אפריקה, מדי פעם אביא פרקים בתולדות יהודי צפון אפריקה ולא רק מרוקו….
הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה – חיים סעדון.
המחקר על יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה חשף את התהליכים המרכזיים שעברו הקהילות האלה בתקופת המלחמה. עם התפתחות המחקר על מלחמת העולם השנייה ועל השואה באירופה החלו חוקרים לעסוק גם בהיבטים שבעבר כמעט לא זכו לתשומת לב, כמו חיי היומיום של היהודים במחנות הריכוז, נשים ומגדר, פעילות תרבותית ויצירה תרבותית ועוד. במחקר על מלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה נעדר לרוב דיון ממוקד ופרטני בקהילה יהודית בעיר מסוימת בתקופה זו. יוצא דופן מבחינה זו מפעל תיעוד והנצחה רב ערך של מוסד "יד ושם", "פנקס הקהילות", שאחד מכרכי יוחד לקהילות לוב ותוניסיה. כהגדרתו בכותרת המשנה שלו פנקס הקהילות הוא "אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה. הגדרה זו טומנת בחובה מגבלה במה שנוגע לנושא מאמר זה – הערך על הקהילה היהודית בעיר מסוימת ב "פנקס הקהילות" אינו מתמקד דווקא בתקופת מלחמת העולם השנייה, אלא נעשה בו ניסיון לתעד את כל תולדות הקהילה, והוא כולל דיון ארוך בקדמותה של הקהילה, במבנהָ, בפעילות הציונית שהתקיימה בה וכדומה. הסעיף "בימי מלחמת העולם השנייה", שחוזר בכל ערך, הוא פן אחד של הדיון בקהילה ולךא בהכרח תופס את המקום העיקרי בדיון זה. למשל הערך "צפאקס" נפרש על פני כעשרים ושבע טורים, ורק מעט יותר מארבעה טורים מתוכם יוחדו באופן ישיר לתקופת וישי ולתקופת הכיבוש הגרמני.הערך "סוס" אורכו כשלושים טורים, ורק חמישה מתוכם עוסקים באופן ישיר בתקופת המלחמה, והערך "ביזרטה" אורכו כעשרים וארבעה טורים, וקצת יותר משבעה מתוכם עוסקים באופן ישיר בנושא.
אני מבקש למלא במאמר זה את החסר במחקר קהילת צפאקץ במלחמת העולם השנייה, על סמך מקורות חדשים בכתב (בארכיון משרד החוץ הצרפתי, נמצאים שני תיקים העוסקים בקהילה היהודית בצפאקץ משנות השלושים ועד סוף שנות הארבעים, ויש בהם חומר שלא נעשה בו שימוש ל " פנקס הקהילות), ראיונות ועדויות בעל פה.כמו כן אציע עיון ביקורתי באחת מהעדויות העיקריות על תקופת המלחמה בצפאקץ, ראיון שהעניקה לי מטילדה גֵז. מטילדה גז נולדה בשנת 1918. היא נישאה למוריס גז, יהודי אמיד מצפקאץ, ועברה לגור בעיר זו. גיסה, ויקטור גז, היה אף הוא עשיר ומראשי הקהילה היהודית בעיר. בתקופת הכיבוש הגרמני, בסוף שנת 1942 ובראשית שנת 1943, הייתה מטילדה בת עשרים וארבע, גיל שבהחלט ניתן לעקוב בו אחר האירועים ואף לזכור אותם. ובתוקף מעמדה הכלכלי והחברתי הייתה מקורבת להנהגת הקהילה בצפאקץ ומצויה במהלכיה העיקריים של ההנהגה בתקופת המלחמה.
היא עלתה לארץ בשנת 1957, הייתה חברת מפא"י, רפ"י ומפלגת העבודה, ונבחרה לכנסת ושירתה בכנסת השישית עד השמינית – 1965 – 1977. מעמדה הציבורי בישראל ופעילותה בתקופת מלחמת העולם השנייה גרמו לכך שפנו אליה לא פעם להתראיין על תקופה זו, ובתחילת שנת 1990 התראיינה ל "יד ושם" – ריאיון הכולל עשרים וארבעה עמודים ונסב ברובו מטבע הדברים על תקופת המלחמה.
ריאיון זה מציג שתי פנים. המראיין, שהוביל את הריאיון, הונחה על ידי דפוס האירועים שהתחוללו באירופה וביקש לבחון באיזו מידה הם התקיימו בתוניסיה, ולא היה בקי ברקע ההיסטורי של האירועים בתוניסיה. המראיינת, שהייתה מודעת לשאלות ולכיוון המחשבה הזה, העמידה את המראיין על הטעות בגישתו, ותיארה את האירועים כמיטב זיכרונה. זוהי עדות חשובה, ואדון בה גם לאור מקורות ארכיוניים שברשותנו.
העיר צפאקץ.
צפאקץ היא העיר השנייה בגודלה בתוניסיה, לאחר תוניס הבירה. היא ממוקמת באמצע הדרך שבין הבירה תוניס לבין הגבול הלובי. העיר נבנתה במרכזו של הסַהֶל – SAHEL התוניסאי, שפלת החוף רחבת הידיים של תוניסיה. מיקומה הגאופוליטי, הייתה עיר נמל מסחרית וחשיבותה הכלכלית הפכו אותה ל " בירת הדרום ". מעמד זה היה בעל משמעות רבה ליחסיה של צפאקץ עם הדרום ועם הצפון. ניתן להבין יחסים אלה במסגרת הקונצפטואלית של יחסי פריפריה ומרכז. כלפי הבירה תוניס בצפון הייתה צפאקץ פריפריה, אך בהתייחס לאזורים שמדרום לעיר שימשה צפאקץ כמרכז
שנות השלושים.
יהודי צפאקץ עקבו בדריכות רבה אחר האירועים העולמיים ולקחו חלק גדול בכל הפעילות שאפיינה את יהודי תוניסיה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, קרי החלטת החרם על מוצרים גרמניים ומחאה נגד מדיניותה האנטישמית של גרמניה. כל למשל במרץ 1933 בא סוחר גרמני לנמל צפאקץ במסגרת פעילות מסחרית שוטפת שלו עם תושבי העיר, והיהודים סירבו לקנות ממנו סחורות גרמניות. בכינוס מחאה נגד המדיניות הגרמני שנערך ב-19 למרס שנת 1933, השתתפו כ-700 איש, מרביתם יהודים ומיעוטם צרפתים. בכינוס נאמו אישים פוליטיים כמו נשיא המפלגה הרדיקלית הסוציאליסטית, סגן נשיא הליגה צרפת – איטליה, נציג הליגה לזכויות האדם, וכן אישים יהודים כמו ערך הדין בונן, אלי סטבון, שייצג את הנוער היהודי, ועורך הדין אלפרד רוסי מתוניס. ( רוסי – 1908 -01943, היה ממפקדי בית"ר בתוניסיה. שמו נקשר לסיוע לפעילות הריגול הבריטי בתוניסיה בתקופת הכיבוש. סיפורו של רוסי במהלך המלחמה טרם נחקר באופו ממשי ) כל הדוברים קראו להטלת חרם על מוצרים גרמניים כפעולה היעילה ביותר נגד גרמניה בתקופה זו. רופאים יהודים שברחו מאירופה, כמו ד"ר איזידור ספרבר, הגיעו לעיר והתיישבו בה, ומילאו תפקיד חשוב בשנות המלחמה והעלייה הגדולה.