Epreuves et liberation. Jo. Tol-Les Juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Hélène Cazes-Benattar obtenait de Courtin, le chef de la Région, l'autorisation d'ouvrir un bureau de recrutement dans les locaux de l'Alliance, Rue Lacépède. Le colonel commandant de la Place de Casablanca y délégua un des ses officiers pour seconder les volontaires dans les formalités d'engagement. Un vibrant appel fut affiché dans les rues :
« ־L'Association des Anciens Elèves des Ecoles de l'Alliance Israélite Universelle avec la collaboration de l'Association israélite Charles Netter porte à la connaissance des Israélites voulant souscrire un engagement pour le temps de la guerre, qu'une permanence se tiendra au siège de l'Association, Rue Lacepède, tous les jours de 9h30 à 12h et de 16h à 19h30.
Etant donné les circonstances actuelles, il est du devoir de tous nos coreligionnaires de manifester leur inébranlable attachement à Sa Majesté le sultan et à la nation protectrice, en se mettant entièrement et inconditionnellement à la disposition des autorités supérieures. »
Des centaines de jeunes se portèrent volontaires pour combattre dans les rangs de l'armée française, pour la durée de la guerre, comme le rapportait le journaliste originaire de Mogador, Jacob Ohayon, dans ses écrits personnels ?
" Déjà près de 2000 avaient signé leur engagement. Parmi ceux-là, trois frères, dont l'aîné avait à peine 23 ans, se présentent accompagnés de leur père. Celui-ci se tourne vers moi qui étais là comme représentant de la presse, et me déclare ? " Je n 'ai que trois fils, je regrette de n'en avoir pas davantage. »
Des centres de recrutement furent ouverts dans les autres grandes villes, dans les locaux de l'Association des Anciens Élèves de l'Alliance. Au bout de quelques semaines, leur chiffre dépassait le millier, d'autres attendant la réponse des autorités avant de se déclarer. Voici ce que rapporte l'hebdomadaire des milieux juifs favorables à l'assimilation sans réserve à la culture française, ־L'Union Marocaine, en date du 8 septembre 1939 : « Les dirigeants de la communauté de Mazagan ont organisé une importante réunion au cours de laquelle le Président du Comité, M. Yahya Amiel, a exposé à un nombreux auditoire la gravité de la situation internationale, demandant à toute l'assistance de manifester, en cas de besoin par le sang, sa reconnaissance envers la nation protectrice. " Les jeunes gens devront s'engager volontairement, prendre les armes et aller combattre aux côtés des soldats français pour défendre la France. Moi-même, je me suis offert à l'autorité locale et vous devez tous imiter mon geste — c'est le seul conseil que je puisse vous donner. Les personnes qui ne peuvent faire leur service militaire, devront s'offrir pour des emplois civils et nous devons aider la France par tous les moyens dont nous disposons, par nos personnes, notre argent, nos biens. Nous saurons défendre la France avec conviction et motivation, car nous défendrons par là notre religion, nos coutumes et notre culture que la France libérale et généreuse a toujours respectées… »
Alors qu'il avait déjà 43 ans et qu'il était à la tête d'une société prospère d'importation de thé, le grand négociant et publiciste Raphaël Benazeraf, qui fut parmi les fondateurs et animateurs du journal sioniste L'Avenir Illustré, manifesta sa volonté de servir la France. Devenu immédiatement l'un des plus grands donateurs de la souscription pour la Défense nationale, il organisa une collecte parmi ses coreligionnaires et encouragea les jeunes à s'engager dans l'armée.
Le directeur de l'école de l'Alliance à Safi dépeignait l'enthousiasme qui avait soulevé la communauté :
« Les Juifs marocains ont activement participé à ce grand mouvement. Des plus riches aux plus humbles, ils ont tous apporté leur contribution pour la Défense nationale et l'effort de guerre. D'autres ont sollicité de se joindre aux rangs de l'armée française pour la durée de la guerre. Mais pour des considérations inconnues du public, ils n'ont pas reçu à ce jour de réponse positive à leur enthousiasme et attendent toujours… »
Les engagements furent également nombreux à Marrakech et Agadir mais moindres dans les villes traditionnelles de l'intérieur comme Fès et Meknès.
Les hésitations de l'administration
A l'enthousiasme spontané des Juifs, l'administration française répondait par la force d'inertie, s'abstenant de toute réponse — au-delà de remerciements du bout des lèvres et du conseil de modérer leur enthousiasme — comme le rapportait à Paris le délégué de l'Alliance dans une lettre du 13 septembre 1939 :
« Je suis allé voir à ce sujet M. Gayet, directeur du Cabinet Civil. Il m'a dit que le Général Noguès avait éprouvé une grande satisfaction devant l'esprit de sacrifice de nos coreligionnaires marocains : des milliers d'entre eux ont demandé à servir pendant la durée de la guerre, d'autres ont fait de larges dons pour la Défense nationale. M. Bonan et quelques amis ont réuni en deux jours 600.000 francs ; ils espèrent obtenir encore 400.000 francs. " La France, a ajouté M. Gayet, sait qu'elle peut compter sur ses protégés Israélites ; ce qu'il faudrait, pour le moment, c'est tempérer leurs manifestations bruyantes de loyalisme, afin de ménager certaines susceptibilités. Nous avons pour le moment assez d'hommes et d'argent, nous en demanderons plus tard… Beaucoup s'étonnent que nous n'ayons pas encore répondu aux demandes d'engagement, la question est ardue. Elle est étudiée avec le plus grand soin, dans l'intérêt même de ceux qui viennent à nous. Nous comptons créer des régiments spéciaux où les Israélites seraient enrôlés, suivant leurs aptitudes et leur résistance physique, régiments pour des opérations militaires et régiments pour des travaux publics, les uns et les autres se rapprochant plus des régiments français que des régiments indigènes. Vos coreligionnaires qui connaissent les langues pourront s'y rendre fort utiles. On les appellera des Régiments Etrangers, mais ils n'auront rien de commun avec ce qu'on appelle la Légion… »
בציר השחרור- מבצע "לפיד" – מיכאל אביטבול
פרק שישי
מיבצע ׳לפיד׳ ותוצאותיו
תכנית הנחיתה של בעלות־הברית בצפון אפריקה, שעליה שים צ׳רצ׳יל את יהבו למן אוגוסט 1941, נעשתה אקטואלית בקיץ 1942, עם התקדמות־הבזק של צבא רומל — ה׳אפריקה קורפס׳ — אל עבר גבול מצרים. הסתייגויותיהם של הגנראלים האמריקנים — שנשאו עיניהם לצרפת — נדחקו הצדה אחרי נפילת טוברוק (21 ביוני), ולאחר שהנשיא רוזוולט גמר אומר להתחיל במיבצע רב־היקף עוד לפני תום השנה, כדי להיענות, ולו חלקית, להפצרותיו של סטאלין בדבר פתיחת ׳חזית שנייה׳. בעת הדיונים שהתנהלו בלונדון, ב־24 וב־25 ביולי, נאות צ׳רצ׳יל למסור את הפיקוד העליון על המיבצע לידי האמריקנים, וב־26 ביולי מונה הגנראל אייזנהאואר לתפקיד זה. לא נותר עוד אלא לקבוע את מקומות הנחיתה ואת תאריכה. בעניין זה התעוררו בין בעלות־הברית ויכוחים נוקבים. מטעמים ברורים, רצו האנגלים שהמיבצע יערך מוקדם ככל האפשר, והציעו לנחות באגף הים־תיכוני, כדי להתקדם במהירות אל עבר תוניסיה ולוב, ולהפתיע את רומל מן העורף. ואילו האמריקנים הסתפקו בנחיתה בקזבלנקה, ומשם להמשיך במתקפה אל עבר תוניסיה, דרך אלג׳יריה.
ב־5 בספטמבר 1942, נקבעה סופית תכנית המיבצע. כיבוש קזבלנקה הועד לכוח אמריקני, בפיקודו של הגנראל פטון (Patton); כיבוש אוראן הופקד בידי חיל־משלוח אמריקני בחיפוי ימי בריטי; והנחיתה באלג׳יר בידי כוח מעורב אנגלי־אמריקני, בפיקודו של הגנראל האמריקני ראיידר (Ryder).
ב־22 בספטמבר, מינה רוזוולט את רוברט מרפי לתפקיד יועץ הגנראל אייזנהאואר לעניינים אזרחיים. בהנחיותיו למרפי הסביר הנשיא האמריקני כי לא הובא בחשבון שינוי כלשהו בהרכב המינהל הצרפתי וכי למיבצע לא יצורף כוח גוליסטי. בהיותם מודעים היטב להלכי־הרוח ששררו בקרב הצבא והאוכלוסייה הצרפתית באפריקה, סברו האמריקנים כי השתתפותו של הגנראל דה־גול עלולה היתה למנוע את הצטרפותם האפשרית של הקצינים הצרפתים לבעלות־הברית, דבר שנחשב בעיני וושינגטון ולונדון צורך בל־יעבור. אגב כך התרבו השמועות בדבר כיבוש גרמני קרוב של תוניסיה ומארוקו,2 מה שדרבן את מרפי למצוא, בכל מחיר, מצביא צרפתי בעל־ מוניטין שיאות לשמש ׳פאטרון׳ למיבצע ׳לפיד׳, ובדרך זו למשוך אל מחנה בעלות־ הברית את צבא צרפת בצפון־אפריקה, ששמר אמונים לפטן ולמשטרו.
מגעים נוצרו עוד קודם־לכן עם ויגאן, ז׳ואין(Juin), נוגס ואף עם דארלאן. אולם לנוכח כשלון המשא־והמתן עמם, פנה מרפי אל הגנראל ז׳ירו(Giraud), שנמלט באפריל 1942 מטירת קניגשטיין הגרמנית.
פעילותו הלא־נלאית של הדיפלומאט האמריקני וכן ההגנות הצבאיות של בעלות־הברית לא נעלמו מעיני שלטונות וישי ומוועדות שביתת־הנשק הגרמנית והאיטלקית באלג׳יר ובקזבלנקה.3 אולם, עד לסוף אוקטובר סברו עיתוני פאריס ושירותי הביון הגרמנים כי בעלות־הברית נערכו לכבוש את דאקאר.4 עוד ב־6 בנובמבר הניח המטה הגרמני כי הצי האמריקני שהבחינו בו סמוך לגיבראלטאר נועד ל׳פעולה עוינת׳ בחוף הלובי או בדרומה של איטליה. לכן כשהחל מיבצע ׳לפיד׳, לא ניתקלו החיילים של בעלות־הברית שדרכו על אדמת מארוקו ואלג׳יריה בגרמנים או באיטלקים, אלא בחיילים צרפתים נחרצים בדעתם להגן על האימפריה ׳נגד כל התקפה׳. בה־בשעה הותירו חייליו של הגנראל הווישיסטי בארה (Barré) לכוחות ה׳ציר׳ להיכנס לתוניס.
נחיתת בעלות־הברית והמחתרת־היהודית בצפוךאפריקה.
בלילה שבין ה־7 וה־8 בנובמבר 1942 נפל בחלקם של כמה עשרות יהודים להיות שותפים באחת הפעולות הצבאיות המכריעות של המלחמה: אלה היו חברי המחתרת היהודית באלג׳יריה שהשתלטה על אלג׳יר במשך קרוב ל־24 שעות ומסרה את העיר לידי צבא ארצות־הברית ביומו הראשון של מיבצע ׳לפיד׳.
כיבוש בעלות־הברית את אלג׳יר היה לכל הדעות ניצחון מכריע ששינה את מהלך המלחמה; שכן הוא קירב את האמריקנים ואת הבריטים אל שעריה הדרומיים של האימפריה הנאצית, ניתק את צרפת של וישי ממושבותיה באפריקה ומעל לכול — זירז את תהליך ההתפוררות של איטליה הפאשיסטית, שהועמדה בטווח הירי של ספינות הצי ושל מטוסי חילות האוויר של ארצות־הברית ובריטניה, עם זאת, נכונה ביסודה קביעתו של ההיסטוריון ליאון בלר כי לעולם לא היה ככל הנראה ניצחון צבאי מודרני שלווה בכה הרבה אירועים לא צפויים, תקלות, טעויות והטעיות כמו מיבצע ׳לפיד׳. די להזכיר כי מה שהחל כפעולה שנועדה למגר את נוכחות הווישיסטים בצפון־אפריקה הסתיים בנצחונם של אנשי פטן, אשר לא רק המשיכו להחזיק בשלטון אלא אף נהנו מחסותם של האמריקנים, שהתעלמו במשך השבועות הראשונים לנוכחותם כליל מן התחיקה הגזענית שנשארה בתוקף בכל רחבי אלג׳יריה ומארוקו.
ההכנות למיבצע ׳לפיד׳ הגיעו לשלביהן הסופיים לקראת הפגישה שנערכה על חוף שרשל (Cherchell) שליד אלג׳יר, ב־23 באוקטובר 1942 בין הגנראל קלארק (Clark) לנציגי המחתרת בצפון־אפריקה. אחד המשתתפים הצרפתים, הקולונל ז׳וס (Jousse), תיאר את עיקר ענייניה בזה הלשון:
הגנראל קלארק מטעים כי בעלות־הברית מתכוונות לפתור עוד בחורף זה את שאלת הים התיכון ולכבוש את צפון־אפריקה כדי להכין את הבסיסים הדרושים לפתיחת חזית שנייה באירופה באביב הבא. תקוותן היא, כמובן, להשיג את שיתופו של צבא צרפת; אולם, אם יידרשו לכך, כלה ונחרצה עמן לגבור על התנגדותו. אין בפיהן שום תאריך מדויק לפעולתן והן מותירות מקום להניח כי ההכנות ׳די רחוקות מסיומך. יש להעריך, כך אומר הדין־וחשבון שהכינה המשלחת הצרפתית בתום הפגישה, את הזמן הדרוש לחודש בקירוב, ודומה כי כוונתן לגשת לביצוע הנחיתה מיד עם סיום ההכנות […]. אשר לאמצעים שיועמדו לרשותן, הם ניכרים. ׳רוזוולט וצ׳רצ׳יל מתעניינים אישית בהכנות׳. הרי כמה נתונים, מפי המשלחת האמריקנית: 500,000 חיילים, 15 דיוויזיות, מהן כמה משוריינות, 2,000 מטוסים […].
המשלחת הצרפתית עמדה על הצורך לחמש את המחתרת בצפוךאפריקה, וקיבלה מן האמריקנים הבטחה לספק לה לפני הנחיתה את כלי־הנשק הדרושים למילוי משימותיה. ברנאר קארסאנטי (Karsenty), שהיה עם אבולקר (Aboulker) אחד מראשי המחתרת העיקריים, סיפר בעניין זה:
מר מרפי קרא לנו בוקר אחד, לדתה אבולקר ולי, כדי להראותנו תת־מקלע ׳סקן׳. תת־מקלע זה הוא נשק פראקטי ונייד ביותר, ולכן דרשנו לקבל 800 לאלג׳יר ולאוראן. כן ביקשנו 400 אקדחים, 400 רימוני־הגנה, 400 רימוני־עשן ו־50 מקלטי־קשר ניידים…
בעצה אחת עם מר מרפי, בחרנו בתאריך ה־2 בנובמבר לאספקה חשאית של הנשק דרך הים, בידי האמריקנים. המיבצע אמור היה להיערך סמוך לקזרשל, באחוזתו של ז׳אק טסיה (Tessier), שם נערך המפגש עם קלארק […]. מצדנו הכול התנהל כשורה, אולם דבר לא הגיע.
בוכנוולד בסהרה- בין צלב קרס לסהרה- רוברט סטלוף
מבחינה טכנית, שלטונות וישי שחררו את החיילים והלגיונרים האלה משירותם וכפו עליהם לאלתר לחתום על חוזים שבהם סווגו כ״מגויסי עבודה בזמן מלחמה״, הגדרה משפטית שהשאירה אותם בפיקוחו של הצבא הצרפתי. אף על פי שאחד מתנאי החוזה היה תשלום משכורת – כמה פרנקים ליום מקופתה של חברת הרכבת הים התיכון־ניזֶ׳ר (מֶר־ניזֶ׳ר – רק מעטים ראו כסף בעיניהם. הם היו, למעשה, אסירים בכל מובן למעט השם. לאחר ששולחו דרומה ברכבות דחוסות ולוהטות מנמלי אלג׳יר ואוראן, הם הובאו למחנות באזורים אכזריים ושוממים. הם עבדו משחר עד ערב באיסוף, שבירה, טעינה והעברה של סלעים, וקיבלו רק מעט מזון, מים, מנוחה או טיפול רפואי. הם בנו בתי אבן לאדוניהם הצרפתים, אך נאלצו לישון באוהלים פרוצים. תמונות שהוברחו מהמחנות ועדויות של ניצולים חושפות ארבעים איש דחוסים בתוך אוהל שנועד לשמונה. הבגדים והשמיכות היו קרעים־קרעים, ולרבים מהם לא היו נעליים. מקצתם נהרגו בניסיונות לברוח.
ניצול אחד קרא למחנה שלו ״בוכנוולד צרפתי״. עינויים היו נפוצים ותדירים. העדויות מלמדות כי מפקדי המחנות והקצינים הבכירים, רובם לגיונרים, היו אנטישמים מרושעים, סדיסטים, פעמים רבות שיכורים. רבים היו ממוצא גרמני או התפארו באהדתם לפשיסטים.
יהודי גרמני אחד, הארי אלכסנדר, סיפק תיאור מלא חיים, לפרקים מזעזע, של חוויותיו בהקלטה היסטורית למוזיאון השואה האמריקני. לאחר שאביו נלקח לזקסנהאוזן ואחיו לבוכנוולד, הצליח הארי לברוח לצרפת, ותכנן להתגייס שם לצבא הצרפתי. אבל לרוע מזלו השלטונות הצרפתיים תפסו אותו והוא גורש ברכבת משא לג׳לפה, מחנה עבודה של משטר וישי במדבר האלג׳ירי.
מעולם לא ידענו באמת מה זה גיהינום, אבל כשהגענו למחנה הזה ושחינו בו זמן־מה, הבנו גיהינום מהו. תאמינו לי שאם זה לא היה גיהינום, זה היה בוודאי משהו דומה מאוד. [כשבאנו לשם] חיכינו בעמידת דום למפקד המחנה. הוא בא ואמר – ואני לא אשכח לעולם מה שהוא אמר לי, לנו. הוא אמר ״אתם כולכם באתם הנה למות. אתם החלאה של אירופה. אתם הפסולת של העולם. תפקידי הוא לדאוג לכך שכולכם תמותו כאן. זה רק עניין של זמן. אם תתנהגו יפה ותעשו מה שאומרים לכם, אולי תחיו קצת יותר. אם לא, תמותו מהר יותר. זה תפקידי. ואני טוב במה שאני עושה״.
הארי החזיק מעמד שנתיים בלי מזון נאות, בלי מים וקורת־גג ובלי טיפול רפואי. ״היו דרכים רבות למות״ בג׳לפה, הוא הסביר: ״אתה חולה בדיזנטריה. אתה חולה במלריה. אין לך אוכל. אין לך מים. עקרב עוקץ אותך. צפע מכיש אותך … ומיד, בתוך שעה, אתה מת״. וזה לא כלל את העינויים. צורת עינויים אחת שהופעלה על הארי פעמיים נקראה ״המבצר״.
[החיילים הצרפתים ושומרי המחנה הערבים] היו קושרים לך את הידיים על הגב ותולים אותך על הידיים עירום במשך יומיים, שלושה ימים. היית תלוי על הידיים ובכל לילה הם נהגו להיכנס בשעה הקרה ביותר ולשפוך עליך מי קרח ולהכות אותך. וזה שעשע אותם. הם עשו זאת וצחקו. ואחרי שהיית תלוי, כששחררו אותך, לא היית מסוגל ללכת. בעצם, היה לך מזל שנשארת בחיים. אני עברתי את זה פעמיים והיה לי מזל שהם לא הרביצו לי כל כך חזק. אבל אחרי זמן־מה אתה ממילא כבר לא מרגיש את המכות.
משטר וישי הקים, בסך הכול, כשישים מחנות עבודה במרוקו ובאלג׳יריה, ויהודים – גם מגורשים מאירופה וגם יהודים צפון אפריקנים מקומיים – עמלו שם בפרך תחת השמש האפריקנית הבוערת. קשה להציג מספר מדויק כי היו מחנות שנפתחו ונסגרו, והיו מחנות גדולים שהקימו מחנות משנה משלהם, לכרייה, לעבודות מתמחות או ל״עונשיך, לשון נקייה צרפתית לעינויים.