סיפורי-עם משלומי-ז'ילייט מגירה מעשה בצדיק ר' חיים פינטו

ז'ילייט מגירה

מעשה בצדיק ר' חיים פינטו

אלולד דיאלו, די רבי חיים פינטו כּאן מזזוז' מעא בנת כאלתי והומּא בכּרו ב(א)לולייד כלאק־להום(א)לולייד וּשמּאוהּ חיים פינטו עלא ז'דּו.ואחד (א)לעאם הווא כאן ענדו עאם. הווא מאת־להא.

הבן של ר׳ חיים פינטו היה נשוי לבת־דודתי, וכשנולד להם בן ככור, קראו לו חיים פינטו, על־שם סבו. כשהיה הילד בן שנה הוא מת

 

מאת־להא, מאת־להא (אל)שבּת הייא חבית תבכּי ותג'ווט ז'א ראז׳להא משה קאל־להא: ״מא (א)נחבּכּ־ש תבכּי וּלא תג'ווט וּלא – תעמל ואלו! (א)לולד דככלו(א)לבית ותשדּו עליהּ ותעמלוהּ פ(א)לכּונה דיאלו וּתז׳באד פ־חאלכּ תעמל(א)לכבוד ד-(אל)שבת.

מת בליל שבת.

רצתה האשה לבכות ולצעוק. בא בעלה, משה, ואמר לה: ״איני רוצה שתבכי, או שתצעקי, או שתעשי משהו הקשור לאבל. הכניסי את הילד לחדר ושימי אותו בעריסתו וסגרי עליו את הדלת, וצאי ועשי את כבוד השבת.״

 

ז׳את הייא אמנת בראז׳להא חית הומא כאנו צדיקים כּבאר נז'באדית עמלת (אל)שבת דיאלהא ובארכּו(א)לגפן ו(א)למוציא וּלהבדלה ו(א)לקראיה (ח)תּא־קאד׳או עלא ראשהום וז'את אומהּא קאלת־להא: ״פאין הווא(א)לולד״ קאלת־להא: אלולד עבאתהו (א)לכדּאמה יתשתרא ביה שואינה ויתפאיז מן חית מה כלּאנאש נגלשו פוק מן(א) למידה״.

האשה נתנה אמון בבעלה, כי היו משפחה של צדיקים גדולים.

יצאה, עשתה את השבת, ברכו על הגפן ו״המוציא״ וההבדלה ותפילה, עד שגמרו הכל. באה אמא שלה, שאלה: ״היכן הילד?״

אמרה לה: ״הילד אותו לקחה המשרתת לטייל קצת, כדי שייהנה, כי לא הניח לנו לשבת בשקט ליד השולחן.״

 

לאגֹדּא ענד(אל)צבאח עאוד־תאני, פאק. הווא משא ל(ל)צלא צוובת הייא(א)למידה פ־חאל(א)לי דארי, ז׳א מן(אל)צלא בארכּ ברכת־המזון דיאלו וּ(א)כּל ופטר. משא עאוד־תאני ל(ל)צלא ד־(אל)תּלאתה משא לערבית.

למחרת בבוקר שוב קם הבעל והלך לבית־הבנסת, והאשה סידרה את השולחן כרגיל.

חזר מבית־הכנסת, בירך את ברכת המזון ואכל ארוחת־צהריים, הלך שוב לתפילת מנחה, הלך לערבית.

 

פ־(אל)ליל עאוד־תאני, משאו צלאו ז׳או פ־(אל)ליל עמלו (א)להבלדלה די־לילת (א)לחד וצוובו(א)למידה כיפאש דארי ושרבאתו(ח)תּא־שעלו(אל)נאש ובארכּ (א)לגפן ובארכּ כל־שי. פ־(אל)ליל מן־(א)לי שעלו והווא יג׳ווט — להא קאל־להא: ״א־מאדלין! דאבא תקרר תמשי דאבא. ׳קאל־להא׳ תקרר תמשי תדכל (א)לבית ותרא (א)לולד דיאלכּ״.

למחרת בבוקר שוב קם הבעל והלך לבית־הבנסת, והאשה סידרה את השולחן כרגיל.

חזר מבית־הכנסת, בירך את ברכת המזון ואכל ארוחת־צהריים, הלך שוב לתפילת מנחה, הלך לערבית. בלילה הכינה הבדלה של מוצאי שבת וערכו את השולחן כרגיל. הגישה לו אוכל עד צאת השבת, קידש על היין.

בלילה, כשהדליקו, קרא לה ואמר: ״מדלן, כעת את יכולה ללכת, להיכנס לחדר ולראות את ילדך.״

 

הייא דכלית והייא תזבר(א)לולד דיאלהא עאיש תא־יבכּי מן פוק מן (א)לכּונה. ז'את הייא תזיבאדית ב(א)לפרחה. קאלת־לו: ״אז'י תרא. משה, (א)לולד מאת(א)לבארח ו(א)ליום הא־הווא עאש!״ קאל־להא ״תערפ באש עאש־לכּ? ב(אל)זכות די־יבּא וב(אל)זכות.ד־(אל)שבת די־מה כסּרתיה־ש ובקיתי גאלשה ועמלתי(א)לחואיז׳ כּלהום ד־(אל)שבת, האדאכּ(אל)שי עלאש (א)לולד עאש־לכּ״.

נכנסה לחדר ומצאה את בנה חי, בוכה בעריסה. יצאה בשמחה ואמרה לו: ״משה, הילד מת אתמול והיום הנה הוא חי.״

אמר לה: ״היודעת את בזכות מה קם לתחייה? בזכות אבי ובזכות השבת, שלא קלקלת, אלא נשארת לשבת ועשית את כל הנחוץ לשבת. בזכות זה חי ילדך.״

 

ועאש־להא(א)לולד נז׳באד־להא תלמיד־תורה ותא־יקרא וּרז׳ע דאבא חכם וּזווז׳ מעא בנת רבי יצחק־אבו־חצירה (אל)שּאכּנין פ־נתיבות ועבּאהא לכּאנאדא והווא ראהּ כּבר הנאכּ פ־כּאנאדא וכלאקו־לו (א)לולאד וכלאקו־לו כל־שי ב(אל)זכות די־(א)בוה ודי ז׳דו ודי (א)נהומא חכמים כּבאר.

הילד, שקם לתחייה, הפך תלמיד תורה, נעשה חכם והתחתן עם בתו של ר׳ יצחק אבו־חצירא, שמשפחתם גרה בנתיבות.

לקח את אשתו לקנדה והיה לרב גדול שם, ונולדו לו ילדים, והכל בזכות אביו וסבו, שהיו חכמים גדולים.

פרשנות לסיפור מאת העורך

המספרת שמעה את הסיפור מאמה והיא נוהגת לחזור ולספר אותו. באחרונה סיפרה את הסיפור בביתה בשבת, אך היא נוהגת לספרו בהזדמנויות שונות גם בימי חול. היא יודעת כי קברו של ר׳ חיים פינטו (״הגדול״) נמצא במוגדור, וההילולא לזכרו נערכת אחרי סוכות. כן היא מציינת שקיים קשר בן ר׳ חיים פינטו לר׳ דוד בן־ברוך מסוס.

ואכן, ר׳ חיים פינטו, שנפטר בשנת תר׳יה (1845), קבור במוגדור, אולם ההילולא לזכרו נערכת מדי שנה בשנה בכ״ו באלול. הוא מצטייר בסיפורת העממית של יהודי מרוקו כמקובל וכמלומד בנסים, ואף יצא ספר אסופת סיפורי־עם הקשורים בו ובבני־משפחתו (וכן גם סיפורים על דמויות מקודשות אחרות). ככל הידוע לנו, נכדו, ר׳ חיים פינטו הקטן, שנקרא כך כדי להבדילו מסבו, נפטר ב־1937 והוא קבור בקזבלנקה (יש סוברים, כי תמונתו היא המקשטת את שער ״שבחי־חיים״). דברים אלה אינם מתיישבים כמובן עם העדות של סיפורנו.

אך, יש לציין, כי הסיפור המסופר כאן על משפחת פינטו מוכר גם כסיפור המיוחם לרב אנונימי.

מבחינה זיאנרית הסיפור הוא אגדת קודש, תפיסת העולם הגלומה בו היא נומינוזית־ניסית. הוא בא להורות ערכים ונורמות התנהגות ברגעים הקריטיים ביותר במחזור החיים. אגב, הנטייה לראות את אגדת הקודש כסיפור ״אמיתי״, ש״מאמינים בו״, היא אחד ממאפייני הזיאנר. זוהי כנראה הסיבה לאנונימיזציה של אירוע משפחתי הנתפס כניסי מחד גיסא, ולמידה של ׳מיתולוגיזציה משפחתית׳, היונקת ממוטיבים המקובלים באגדות קדושים, של בני משפחת המספרים, מאידך גיםא.

שמירת השבת היא אחד הערכים העיקריים ביהדות, ובניגוד לכל החגים האחרים, שהם בעיקרם בעלי אוריינטציה היטטורית־דתית, יונקת השבת את קדושתה מתחום ריטואל מיתולוגי־טיבעי — חיקוי מעשה השביתה של האל. לבן הזמן של השבת הופך ל׳איכותי׳, בכך שהוא מתמלא כביכול בזמן ה׳מיתי׳ הגדול.

בסיפורנו מועמד האדם בניסיון לגבי שמירת השבת בצורה הקיצונית ביותר — מות בנו. ההעמדה בניסיון פירושה בחיגת כוחו של הרב לעצור באבלו ולהמשיך לשמור שבת כהלכתה למרות הכל. מבחינה זו מעורר סיפורנו את האסוציאציה לאגדת ברוריה, אשת רבי מאיר, ששני בניה מתו בערב שבת והיא לא גילתה את הדבר לבעלה, כדי שלא יחלל את השבת באבלו. עניין צידוק הדין, הבא לביטוי בראיית הבנים בפקדון מאת הקב״ה, אינו מופיע בסיפורנו, שהרי כאן, בניגוד לסיפור ברוריה, קם הבן לתחייה, וממילא אין צורך להצדיק את הדין.

ועוד: ברוריה היא, בידוע, דמות מיוחדת במינה: אשה משכילה, נועזת ורחבת־אופקים. אין לראות אפוא בדמותה דמות טיפוסית של האשה־האם היהודיה, ולכן לא נמצא בסיפורנו ואף לא במקבילות הסיפוריות, שההבלגה באה מצר האם, אלא מצד האב.

בסיפורנו בניגוד לסיפור ברוריה, הבעל הוא המונע את אשתו מלחלל את השבת, והאשה שומרת את השבת כהלכתה לא מתוך אי־ידיעה על מות הבן, כמו באגדה המדרשית, אלא מתוך ביטחון בבעלה, הנובע מייחוסו המשפחתי.

מעניין כי הישארות הבנים בחיים היא מוטיב חוזר בסיפורי־העם, שמקורם, בסיפורנו, באגדת ברוריה ורבי מאיר, אף שמוטיב זה אינו מצוי בנוסח המקורי־המדרשי. בך, למשל, במקבילה ממארוקן, המספרת על בנו היחיד של רב, שנולד לו לעת זקנה ומת ממפולת, לאחר ההצלה וההחייאה מספר הבן על קורותיו, שקרו לו מחוץ לעולמנו, ועל הצלתו, שבאה לו מידי זקן (אליהו הנביא) שהסיר מגופו את אבני המפולת.

ואילו לפי נוסחו הסיפורי של רבנו נסים מקיראון, בחיבור יפה מהישועה,' היתה הבשורה על מות הבנים בשורת שווא: לאמיתו של דבר קרה נם והם נשארו בחיים. רבנו נסים נוטה אפוא להחליש את עצמת המעשה העל־טבעי־הניסי, ואילו בנוסחנו, וכן במקבילות השמורות בארכיון הסיפור העממי בישראל, מוצג השינוי בסדרי הטבע ללא הסתייגויות והבנים שבים לתחייה.

ניכר כמספרת סיפורנו, שהיא משתדלת להגביר את הסבירות והאמינות של המוטיבים העל־טבעיים על־ידי תוספת פרטים קונקרטיים. הדבר בא, למשל, לביטוי בפתיחה ובסיום של הסיפור: המעשה אירע בתחום משפחתה־שלה, נזכרת משפחת אבו־חצירא מנתיבות ומסופר על עליית הניצול לגדולה בקנדה.

גודל המבחן שבו עומרים שני בני־הזוג בנוסחנו הסיפורי בא לידי ביטוי בהדגשת משכה של השבת: ריבוי הפעולות של בני־הזוג גורם מחר גיסא לתחושה של השהייה בזמן ובכך מגביר את הקושי של המעשה, ומאידך גיסא, מצביע על האדיקות בשמירת כל מצוות השבת, אפילו בשבת זו.

התהייה על מקום הימצאו של הילד, אשר באגדת ברוריה מתבטאת בשאלות ר׳ מאיר, מועברת כאן אל אם האשה, שהרי שני בני־הזוג יודעים את המצב לאשורו.

האיסור להצטער בשבת מקבל ביטוי מרוכז במדרש עשרת הדיברות: ״ויום השביעי בחר בו הקב״ה לשמו וחמדת ימים קראו כי בו חיבר שמים וארץ וברכו שנאמר ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו והנחילו לעמו ישראל שבחר אותם משאר אומות ונתנו בחלקם שלא יהא צעד במחנותם בי לשמחה גדולה נתנו אלוהים לנוי ואפילו אסירי גהינום ינוחו ביום השבת״(מדרש עשרת הדיברות, דיבר רביעי).

״על שומרי השבת מעלים כאילו שמרו כל המצוות שבתורה״. סיפורנו מתכוון לחזק נורמות אלו בהציגו תפיסה של מתן שכר שאין כמותו למי שנמנע מלחלל את השבת אפילו ברגע קריטי ביותו־ בחייו. פועל כאן העיקרון של מידה כנגד מידה: מי שהתגבר על אבלו למען השבת, יזכה אך לשמחה. לעקרון זה מתווסף בסיפורנו עניין זכות האבות — זכותו של ר׳ חיים פינטו.

סיום הסיפור, שבו מחזירה אותנו המספרת לייחוס האבות ולעיגון הסיפור בריאליה, מהווה אחד הסממנים של אגדות קדושים של יהודי מרוקו.

אגב, סיפור־מופת דומה, שבמרכזו עומד אב, נמצא במדרש ויקרא רבה כי, גי. מסופר בו על אחד מגדולי כבול, שהיה משיא את בנו. בשעת הסעודה שלח את בנו להביא חבית מן העלייה ושם הכישו נחש ומת. באשר עלה האב לחפשו מצאו מת בין החביות. המתין עד שגמרו אורחיו לסעוד ואמר: ״רבותי, לא לברך את ברכת חתנים באתם, אלא ברבו עליו ברכת אבלים¡ לא להכניס את בני לחופה באתם, בואו והכניסוהו לקבר.״

יש לשער שסיפור זה, בסיפורנו, סופר במסגרת סיפורי ניחום אבלים. הוא מבטא את הרצון להתגבר על אסונות ולגלות מידה של איפוק וכיבוש .הרגשות בהתאם לתפישת היהדות הנורמאטיבית. האב, שאינו מפר את שמחת המצווה, כי שמחת המצווה הציבורית חזקה יותר מאבלו של יחיד, יודע כיצר לעצור את כאבו ולהצדיק את הדין שהוא דין שמים. בזאת דומה הוא לברוריה, שלא חיללה את השבת וצידקה דין שמים.

בסיפורנו, כאמור, מוצג כיבוד השבת כמצווה ציבורית־יהודית וטושטש יסוד צידוק הדין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר