הקהילה ותקנותיה- יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן

ר׳ רפאל אנקאווה (1848־1935) כתב, שבעירו סלא, וגם ברבאט, ׳מנהג אבותינו׳ שכאשר שני יהודים מתקוטטים ומכים זה את זה ובאים לבית הדין, הדיין אומר להם ילכו לקבול על דינכם לפני שר העיר הלא המרשל על הגוים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם׳(׳פעמוני זהבי, סי׳ כו).

בית הדין לא היה רשאי לדון בדיני נפשות. ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס נשאל מה דינו של יהודי ששכר גוי להרוג ישראל והרגו. תשובתו היתה שיש למוסרו למלכות (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ שפא). גם במקרה של ניאוף קבע החכם, שאם בית הדין אינו מסוגל לבצע את הענישות שהזוג ראוי להן, רשאים לעשות זאת על ידי גויים.

מעורבות הממשל: בדרך כלל לא התערבו השלטונות במינוים של הדיינים, אלא אם היתה מחלוקת שחייבה זאת. בסכסוך בין יעב״ץ ובין ר׳ יעקב מלכא בפאס בשנת ת״ץ(1730) לגבי כהונת אב בית הדין בפאס, הוציא הראשון צו מהשלטונות האוסר על בן מלכא לכהן בדיינות בפאס (טולידאנו, ׳אוצר גנזים׳, עמי 60־61). ואמנם החכם עזב את פאס ונדד לתיטואן שבה כיהן בתור אב בית דין.

ב־1863 ביקש ראש הווזירים אלטייב אלימאני מאברהם קורקוס במוגדור, שיתערב להבאת סכסוך משפטי בין שני יהודים בפני בית הדין.

לאחר פטירתו של ר׳ שמואל עמאר במכנאס היו חילוקי דעות בדבר התאמתו של בנו ר׳ שלום לכהונת דיין. הסולטאן חסן הראשון ביקש את חוות דעתם של חכמי פאס ב־1890, ואלה אישרו כי הוא ראוי לכהונה, והוא קיבל מינוי מהסולטאן הנ״ל, ומיורשו עבד אלעזיז הרביעי ב־1896.

מינויו של הרב מרדכי בן ג'ו(1825־1917) בתור הרב הראשי של קהילת טנגייר ב־1855 אושר על ידי המושל המקומי, הקאיד בן עבאם

הקהילה ותקנותיה

הקהילה היהודית היא גוף דמוקרטי עצמאי ששורשיו במסורת ארצישראלית קדומה, כפי שניתן ללמוד מהמקורות הדנים ב'בני העיר' וזכויותיהם להחליט על סדרי האזרחים בעיר ולכפות על המיעוט את החלטת רוב האזרחים (מגילה פרק ד, משנה א, תוספתא בבא מציעא, פרק יא, הלכה יב). בניגוד למקובל בקהילות המגורשים במזרח התיכון, לא ידוע במרוקו על אסיפות קהל שהשתתפו בהן כל שכבות הציבור, כולל העניים. במרוקו ייצגו את הקהילה ׳נכבדי הקהילות׳, ׳הגדולים בפורעי המם׳, ׳טובי העירי, ׳יחידי סגולה; ׳אנשי המעמדי ומהם נבחרה ההנהגה. היתה זו אוליגרכיה של אזרחים נכבדים.

החכמים נתנו לגיטימציה לתפישה, שרוב איכותי המתבטא בחוכמה ובממון עדיף על רוב כמותי. ר׳ משה בן דניאל טולידאנו מפאס (1724־1773) כותב, ש'מנהג הקהילות בקבלת הש״ץ היא על פי רוב פורעי המם או קריאי העדה אפילו יש פסול קורבה ביניהם׳(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי' קכו). החכמים התנגדו למשאל, והתנו תנאי שכל החלטה תתקבל תוך כדי דיון.

קהילות קשטיליה

מגורשי ספרד ארגנו את קהילותיהם במרוקו לפי הסדרים והתקנות שהיו נהוגים בקשטיליה. שנתיים אחרי הגירוש (רנ״ד 1494) כבר התקינו חכמי פאס תקנות, ובדורות הבאים הוסיפו עליהן, באישורם של הנגידים וטובי העיר. רוב הקהילות במרוקו קיבלו עליהן את המסורת הספרדית, ואת התקנות של פאס, חוץ מה'תושבים^, הוותיקים, בייחוד בתפילאלת וסביבתה שבדרום. גם במראכש היו משפחות שמסורת היתושבים^, נשמרה על ידיהן במשך דורות.

התקנות שתוקנו בפאם עד 1753 רוכזו על ידי ר׳ אברהם אנקאווא מסלא בספר ׳כרם חמר׳, ח״ב, ליוורנו תרל״א. אלה מבוססות על עותק שנכתב על ידי יעב״ץ בתנ״ח (1698) וכן על קיצור התקנות שכתב ר׳ רפאל בירדוגו(1747־1822) בספרו ׳תורות אמת', מכנאס תרצ״ט. גם בספרו של ר׳ אברהם קוריאט, ׳ברית אבות׳, ליוורנו תרכ״ב, דפים עח־פ, הודפסו תקנות.

במאה ה־19 נוספו תקנות חדשות. התקנות של קהילת מכנאס משנת תקי״א (1751) עד תרע״ז (1917) פורסמו בירושלים בתשנ״ו, ויש מהן הדומות לאלה שתוקנו בפאס. הקדומות ביניהן נכתבו בלאדינו ותורגמו לעברית. ׳תקנות טוליטולה׳(טולידו), שגם עליהן הסתמכו חכמי מרוקו, נזכרות על ידי הרא״ש (ר׳ אשר בן יחיאל 1250־1327) בתשובותיו, כלל נה.

התקנות מקיפות תחומי חיים שונים, כמו סדרי הדין, הנהגה, נגד פנייה לערכאות של גויים, איסור מכירת יין לנוכרים, מסים, צדקה לעניי העיר ולארץ־ישראל, חינוך, אישות, צניעות נשים, ירושה, הגבלת מותרות בסעודות, ביגוד ותכשיטים, הגנת הדייר, נגד משחקי קוביה, נעילת חנויות בערב שבת ועוד.

קהילות פאם, מכנאס וצפרו

בין חכמי פאס ומכנאם היה שיתוף פעולה בקשר לתקנות. למשל, בתקנה שתוקנה על ידי חכמי פאס בשנת תצ״ב (1732) התבקשו חכמי מכנאס להסכים עמהם. חכמי פאם אישרו בתרנ״ה (1895) את התקנה של חכמי מכנאס בדבר הטלת גבילה על מצרכים (׳תקנות מכנאס׳, מסי גו). שבעים תקנות של קהילת צפרו בין השנים שפ״ב־תשי״ג(1622־1953) פורסמו על ידי הרב דוד עובדיה(׳קהלת צפרו׳, ירושלים תשל״ה).

הלגיטימיות ההלכתית של התקנות: חכמי ספרד ואשכנז בימי הביניים נתנו את האישור ההלכתי לתקנות. הרמב״ם כתב:

בית הדין הגדול בירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה התורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, 11)… ואחד דברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחוק הרת ולתקן העולם. (הלכות ממרים, פרק א, הלכות א־ב) המושג ׳תיקון העולם׳ מובנו האינטרס הציבורי.

הרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, ברצלונה 1235־1310) אימץ הלכה זו ויישם אותה ־'זכותו של הקהל להתקין תקנות:

שורת הדין בהסכמת בני המדינה (העיר) כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהם אין משגיחין לדברי היחיד שרוב כל העיר ועיר אצל יחידיהם הם כבית דין הגדול אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזירתם קיימת והעובר ענוש ייענש. (שו"ת רשב״א, חייה, סי׳ קכו)

כיון שלא היה בימיו בית דין גדול, הרי לקהילה היתה אותה סמכות, ואם רוב יחידי הקהילה החליטו להתקין תקנה, היא חייבה את המיעוט כאילו היתה זו החלטה של בית הדין הגדול.

במקורות אחרים משווים חכמים את תקנת הקהילות לאלו של הגאונים או של הנשיא.

חכמי אשכנז שקדמו לרשב״א נתנו לגיטימציה לתקנות הקהל בדיני ממונות, בהסתמך על הכלל התלמודי ׳הפקר בית דין הפקר׳. כך פסק רבינו גרשום (בערך 965־1020) בהקשר של תקנת הקהילות, כי בניגוד לדין התלמוד (בבא קמא, קיד, ע״א), מי שמוצא רכוש שאבד כתוצאה מטביעת ספינה חייב להחזירו לבעלים. אף על פי שהתורה זיכתה לו שהפקר בית דין הפקר, ואם תאמר כי אמרינן(מתי אנו אומרים) הפקר בית דין הפקר כגון שמאי והלל, אבל האידנא(עתה) לא, ליכא למימר הכי(אין לומר כך) דתנו רבנן וישלח ה׳ את ירובעל ואת בדן… ללמד שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים(ראש השנה, כה, ע״ב).

הלכך מה שעשו הקהלות גזרתם גזרה. (תשובות רבינו גרשום, מהדי אידלברג, סי׳ סז)

חכמי מרוקו קיבלו את עמדות החכמים שקדמו להם, וקבעו שמותר לשנות הלכה לפי שעה בדיני ממונות.