מורשת יהדות מרוקו

דובבי שפתי ישנים

בקשתו של הרב שלמה אבן צור בדבר הדפסת הספר ״עת לכל חפץ״ פתחה אשנב של תקוה בלבו של רבי רפאל אהרן, והפיחה בו שוב את הרצון העז שקונן בלבו לייסד את החברה ״דובבי שפתי ישנים״ שמטרתה קודש להדפסת ספרי רבני המערב הקדמונים.

למרות שנותרו לרבי רפאל אהרן מספר ימים עד לחזרתו לאה״ק, הוא אזר כגבר חלציו ושב לעורר שנית את העם על הנחיצות והחשיבות של הדפסת ספרי רבותינו. כדוגמא לשאיפתו ולרעיונו הנפלא, הראה להם את הספר ״אהבת הקדמונים״ שראה אור הדפוס על ידו, אילולא נדפס היה אותו ספר חשוב למורשת האבות ולהמשך קיומם של המנהגים הקדמונים, נשכח ונעלם כלא היה בעמק הנשיה. ראיה מוחשית זו נתנה את אותותיה. ולתמהונו של רבי רפאל אהרן, ״חזיתי פלא כי בהתעוררות קלת הערך אשר דברתי עתה, עשתה רושם חזק. ואחרי עצתי נמשכו כמשוך אבן השואבת את חוט הברזל, ותבוא כשמן הטוב בקרבם הטהור…״.

השמועה על דבר יסודה של החברה הנז׳ עשתה לה כנפים בכל העיר. חכם יצחק מימראן, שהיה מחשובי הקהילה ומגביריה, נצב לימינו של רבי רפאל אהרן, ולא נתן מנוח לכף רגלו בהשתדלות ובפעילות למען התארגנותה של החברה.

תוך ימים מספר, בעשור האחרון של חודש תמוז באותה שנה (תר״ן), התאספו ראשי ומייסדי החברה הנז׳, אשר היו ח״י חברים במספר. רבי רפאל אהרן התכבד לסדר להם את תקנות החברה, משטריה תנאיה וחוקותיה. אחד התנאים היסודיים שתקן כדי לקבל חבר לשורותיה היה, לתרום סכום מסוים לקרן החברה. לגזברי וממוני החברה, נבחרו הרב שלמה אבן צור, בנו של הראב״ד, אשר כאמור הדפיס ממיטב כספו את הספר ״עת לכל חפץ״, והנדיב החכם שלמה הכהן אשר הדפיס את הספר ״אהבת הקדמונים״ מכספו. על שני הגבאים הללו הוטל אף לטפל בכל עניני הדפסת הספרים.

להפצרתם של מייסדי החברה שרבי רפאל אהרן יקבל על שכמו כל עסק ההדפסה בעיה״ק ירושלים, לא יכול היה להשיב פניהם ריקם, כי התנו זאת אתו כתנאי בל יעבור. ׳'ואם לא אפיק חפצם יפול כל הרעיון לעמק הנשיה. הוכרחתי לקבל עלי את העבודה הזאת ונכתב בספר, אם כי לא ידעתי מראש את כובד המשא הנעמס עלי…״.

עם כנונה של החברה, מיד ניתנו ספרים להעתקה. בטרם יצא רבי רפאל אהרן את פאס, נשלחו הספרים עם כסף ההדפסה לעיר טאנגי׳ר (עיר נמל בצפון מארוקו) לידי החכם רבי יוסף חיים בן ג׳ו, אשר הוא היה איש הביניים בין החברה בעיר פאס לבין רבי רפאל אהרן מעבר לים, ועל ידו נשלחו הספרים לאחר הדפסתם וקבלתם לעיר פאס. על פעילותו זו, קבע לו רבי רפאל אהרן ברכה בהקדמת הספר ״משפט וצדקה ביעקב״ חלק ב'.

רבי רפאל אהרן עזב את פאס שמח וטוב לב, חרף הצרות הרבות שעברו על ראשו בנסיעה זו. הוא הבטיח לאנשי החברה ״כי תכף בשובי עתה ירושלימה, אמסור את הכתב יד לדפוס, אחרי כי כל החומר הדרוש לבנין הנהו מוכן בידי, ואצא מעוב״י פאס שמח וטוב לב, כי אשר קויתי הנה בא, ואדע כי דבר הי הוא לבוא לפאס שנית להוציא הדבר הגדול הזה לפועל…״.

עלותו על כסא ההוראה במצרים

לפני עזיבתו את מארוקו, קיבל רבי רפאל אהרן פניה מאת הגאון הישיש רבי יום טוב ישראל זלה״ה ושרי ונשיאי הקהילה של ק״ק מצרים לבוא במהרה למצרים ולקבל את משרת ה״החכם באשי״ של מצרים ואגפיה, במקומו של הרב יו״ט ישראל הנז'.

כך מתאר רבי רפאל אהרן את רבי יו״ט ישראל זלה״ה בספרו ״טוב מצרים״:

״מהר״ר יום טוב ישראל, מר בריה(של מהר׳׳ר אליהו ישראל זצ׳׳ל) ישב על כסא ההוראה אחריו ש׳ התרכ׳׳ז, והוא שפט את ישראל כ׳׳ג שנים ומחצה. מהר״ר יו׳׳ט ישראל ז״ל לא היה רק דיין במצרים, רק היה כרכא דכולה ביה, כי כל עניני העיר ועסק הכולל והכנסותיו והוצאותיו הכל היה מסור בידו, כי הרב ז״ל היה איש בקי מאד בעניני המדינה ובחקי הארץ, ובקי בכל דבר, והיתה עליו משרה גבוהה בממשלת הארץ טרם ישב על כסא הרבנות, והיה עסוק הרבה בצרכי הצבור וידיו מלאות עבודה בעיר הגדולה הזאת. ועל כן הוכרח להושיב עמו עוזר בבית דין הצדק אשר יטפל בעניני ההוראה לדת ודין. ובחר לו למשנה תחת פקודתו את כבוד מעלת הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, הדיין ומצויין, אחד מרבני ירושלים מלפנים, שייף עייל ושייף נפיק בענותנות יתירה, כקש״ת מהר״ר חיים דוד שבתי טאראגאנו המכונה מירקאדו זצוק״ל, והיה מבית דינו, וכמעט כל עניני דת ודין הכל היה נעשה ע״י הרב חד״ש זצוק״ל. וכערך שש או שבע שנים קודם סילוקו, נפשו(של הרב יו״ט ישראל), אותה לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תובב״א, וע״פ רשיון מז׳ טובי העיר וגדולי הקהל השיג את חפצו ועלה לשכון כבוד בעיר האלדים, והניח לממלא מקומו ותחת פקודתו את כבוד הרב חד׳׳ש זלה״ה, כי לא נסתלק מהרבנות גם בהיותו בעיה״ק ירושלם ת׳׳ו, וכסא ההוראה במצרים היה נקרא על שמו, ולכל הדבר הקשה את פיו ישאלו ז׳ טובי העיר ונשיאי העדה הי״ו, כי קרוב הוא מעיה״ק ירושלים למצרים, לילה אחת דרך ים על דרך פורט סעיד לעיה״ק יפו, ומיפו לירושלים שלש שעות וחצי במסלת הברזל. וכן התנהג הדבר עד חדש אב התר״ן אשר בו נסתלק הרב חד״ש זלה״ה, ותכף נקרא הרב כמוהרי״ט ז״ל לבוא מצרימה שלא להניח העדה כצאן בלי רועה. וכאשר עלתה בהסכמתו והסכמת גדולי העדה ונשיאיה בעצה אחת לשום המשרה על שכמי, כתבו אלי עד מקומי במערב הפנימי אשר הייתי אז שליח כולל דעיה״ק ירושת״ו לבוא תכף ומיד למצרים, ואנכי דחיתי בב׳ ידי את הכבוד הזה כי כבד הוא ממני…״.

בהקדמתו של רבי רפאל אהרן לספר ״משפט וצדקה ביעקב״ ח״א, מונה הוא את הסיבות העיקריות לסירובו לקבל את המשרה, וכך הוא כותב:

״עד בשחק נאמן וישראל גם הוא ידע כי בשתי ידי דחיתי את הכבוד הזה, ופעמים רבות מאנתי לשים הכתר הזה על ראשי. האחת כי אינני הגון וראוי לזה, ולרועה בקר לא הגעתי, אף כי להיות לראש לעדה נכבדה כזאת. ושנית כי אדע את משא הלעיפה אשר תשתרג על צוארי, ואשר מצרים מעבידים אותי בהיותי נושא משרה גבוהה בעיר הגדולה לאלהים המלאה תשואות אדם רב ועסקיה גדולים וכבירים הדרוש להם כח אדיר. גם צערי על פרידתי מירושלים עיר אבותי זיע״א, היה נוקב ויורד חדרי לבבי, עדי אמאס כל כבוד ויקר בעד ריצוי אבניה וחנות עפרה, עם כי גם בציון לא התנהלתי על מי מנוחות ושקוע עדי חוטמי הייתי טובע בים היגונים… אפפו מים על ראשי כתרוני הקיפוני ומנוחה הדריכוני, לא תקום פעמים צרה, בכל זאת חן השפוך על כל פנות העיר הקודש היה מחשיך בעיני את כל זיו ועונג עיר זולתה, ואומר, לא כי בציון אשב כי אויתיה, ויעבור עלי מה…״.

ד. עילות הפוטרות מהקנס

ממזרח וממערב כרך ח'

על־אף האמור באשר לתוקף חיוב קנס השידוכין, במקרים חריגים פטרו בתי־הדין את הצד המפר מהקנס, לדוגמה, אם השתנתה המציאות, ואפשר לשער שלא על בסיס מציאות שכזאת התחייב הצד המפר, ולא היה מתחייב לו ידע זאת מראש, כגון אם המיר את דתו אחד מבני המשפחה של הצד האחר. סביר להניח שלו ידע הצד המפר על כך מראש, לא היה משתדך אתו משום פגם משפחה. כן פסק הרא״ש במקרה שאחות המשודכת המירה את דתה. וכן דן היעב״ץ במעשה שהובא לפניו מהעיר תאזא ״שהמיר אחיה של המשודכת״, ובאירוע שהיה בתיטואן שהחתן עצמו המיר את דתו. עוד דוגמה למציאות שהשתנתה: אם אחד מבני הזוג עשה מעשה מכוער המוציא שם רע על המשפחה, כגון אם זנתה הכלה לאחר השידוכין. ר׳ שאול אבן דנאן דן בביטול שידוכין עם גרושה, מאחר שנודע לחתן שזנתה תחת בעלה. והיא טוענת שידע על כך לפני השידוכין. ר׳ שאול פסק, שאם היא תוכיח שאכן ידע על כך קודם, יתחייב לשלם. ואם לא תוכל להוכיח זאת, על החתן להישבע שאכן לא ידע, וייפטר, וזאת לאחר שהיא תקבל חרם שאכן היא דוברת אמת.

ר׳ דוד הלוי לומד מהמקרה של הרא״ש הנ״ל, שדווקא אם הפגם הוא בקרוב מדרגה ראשונה, כמו אח או אחות של החתן או של הכלה, אבל אם הפגם הוא בקרוב מדרגה שנייה, כגון דוד או דודה של אחד הצדדים, אינו מהווה עילה להפרת שידוכין. על כך הרבה לחלוק עליו היעב״ץ בפסק שכתב על מקרה שהובא לפניו, שאחות אם המשודכת הרה לזנונים ועומדת ללדת ממזר. הוא טען שהרא״ש דן בקרבה ראשונה משום שזה היה המעשה שהובא לפניו, אבל אף הוא אינו שולל שגם בקרבה שנייה קיים פגם משפחה. היעב״ץ קובע שפגם משפחה אינו תלוי בדרגת הקרבה, אלא בתפיסתה בעיני הסביבה: אם הם ידועים כקרובים ומתייחסים אליהם כאל קרובים, אזי אפילו בקרבה שנייה ויותר יש פגם, ואם אין הם מוכרים כקרובים, הרי אפילו בדרגה ראשונה אינו נחשב לפגם:

ולפיכך אם המקולקל קורבתו נודעת לבני אדם עד גדר שתגיע מחמתו חרפה ובזיון למשודך אם ישאנה, הוי פגם משפחה ופטור דאדעתא דהכי לא אישתבע, ואפילו אם היא קורבה דמשפחת האם או דכשרי עדות. אבל אם המקולקל קורבתו נסתרת ואין לה מכיר באופן שלא מגיע מחמתו חרפה ובזיון למשודך אם ישאנה, אין זה פגם שהרי אינו נרגש אפילו אם היא קורבה דמשפחת אב ופסולי עדות וכאותה שאמרו הלך אחר לשון בני אדם.

בכל המקרים הנזכרים והדומים להם, אם חזר בו אחד הצדדים מהשידוך בטענה שעל דעת פגם משפחה שכזה לא התחייב, פטור הוא מהקנס.

מקרה שנדון לפני חכמי פאס בראשית המאה הי״ח: נעשה שידוך, ואחי החתן המיר את דתו, ואחר־כך נודע שדודו של החתן נתפס כמלשין ומוסר. צד הכלה ביטלו את השידוך, וצד החתן תבעו מהם את הקנס הנהוג. נימוקם היה: משפחת הכלה ידעה טרם השידוכין שמשפחתנו אינה טלית שכולה תכלת וידעה גם על ההמרה, ובכל זאת השתדכו אתנו. בית־הדין פסק:

שאבי המשודכת פטור מן הקנס, ואף על פני שכבר זה ימים קודם השידוכין המיר אחיו ואדעתא דהכי שידך בתו, לא מפני כך יוכל לסבול גם הפגם המכוער הזה, שבימים אלה המרות דת שכיחא ואין נמנעים מלהתחתן זה עם זה, אבל הפגם הגדול הזה כל השומע תצלנה אזניו, פטור אפילו מקנס הנהוג…

גם פגם של עברות כלכליות מצדיק הפרת שידוכין. ר׳ דוד צבאח דן בפקיד בנק שמעל והושם בבית־סוהר, ומשום כך הכלה רוצה לפרק את השידוכין. הוא פסק שזו עילה מוצדקת הפוטרת אותה מהתחייבותה הקודמת, ובכלל זה חיובי הקנס, אף שזו היתה עברה חד־פעמית.

כמו־כן נדונו מקרים של הפרת שידוכין בנימוק, שהתגלה בכלה מום שלא היה ידוע קודם. כגון חתן שטען לאחר השידוכין שגילה מום בעינה של הכלה, והיא טוענת: זה מום גלוי, ולכן החתן ידע קודם וקיבל. בית־הדין קיבל את טענתה וחייב אותו בקנס. מקרה אחר: נתעוורה הכלה באחת מעיניה לאחר השידוכין, ופטרו את החתן מהקנס משום שהתחייבותו היתה לכלה בלא מום, ולא שייך לומר בנוגע לשידוכין ״נסתחפה שדהו״. שידוכין בקנס שנערכו בעיר אלקצר שבמרוקו הספרדית: החתן נאלץ לברוח למקום אחר מפחד השלטונות. בהגיע מועד החופה הודיע באמצעות שליח לכלה, שתבוא למקום שבו הוא נמצא. הכלה סירבה ודרשה שיתחתנו בעירם, ורק אחרי החתונה תעבור לעיר שבה הוא נמצא. הדיין הכיר באונסו ופסק, שאם תסרב הכלה ללכת אחריו, יהיה החתן משוחרר מהקנס.

סימני המודרנה בטענות הצדדים

הרבה מסימני החילון והמודרנה של התקופה באו לידי ביטוי בטענות הצדדים להתרת קשר השידוכין. חתן חזר בו מהשידוכין בנימוק שהכלה מחללת שבת, ובית־הדין פטר אותו מהקנס. חתן תבע מהכלה להציג לו תעודה רפואית שהיא בתולה, כי הוא חושד בה שנבעלה לאחר. תגובת הכלה היתה, שאמנם אין היא בתולה, אבל החתן עצמו הוא שהשיל את בתוליה. והשאלה הנידונה: על מי החובה להוכיח את טענותיו, ובמקרה זה מדובר בשבועה. האם להטיל שבועה על הכלה ותגבה את הקנס, או על החתן ובכך ייפטר מהקנס. חתן חזר בו מהשידוך בנימוק שהכלה כתבה מכתב אהבה למעבידה הנוצרי, ציירה בו לב ובתוכו רשמה את שמו של המעביד. הכלה אישרה את כתיבת המכתב, אך טענה שכתבה על־פי בקשת החתן, והלה מכחיש. ר׳ שלום משאש דן בנושא ופסק, שזה נחשב קלקלה דרכה, ולכן החתן פטור מהקנס, מההוצאות למסיבה ומפחת הנדוניה. משודך אחר שחזר בו מהשידוכין טען, כי הכלה היכתה אותו לעיני כול. הכלה טענה שחשדה בו שנותן עיניו בבחורות שהוא האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מסיע במוניתו. והוא מכחיש וטוען שמסיען במסגרת עבודתו. בית־הדין בקזבלנקה פסק, שהכאה חד־פעמית אינה עילה לפירוק שידוכין שארכו כשנה ואשר בעטיין היו לכלה הוצאות רבות. מה גם שהיא נימקה את התנהגותה, ואין אדם נתפס על צערו. לכן על החתן להמשיך את קשר השידוכין ולהתרות בכלה, שאם תרים יד עליו שנית, יפרק את השידוכין והיא תישא בכל התוצאות. החתן ערער על הפסק לבית־הדין הגדול לערעורים ברבט. בית־הדין קיבל את ערעורו, ונימוקו: לו היתה ההכאה בצנעה, בינו לבינה, היה מקום להתחשב בכלה, אולם מאחר שהיכתה אותו ברחוב וביישה אותו לעיני כול, זו עילה מספקת להפרת השידוכין ולשחרור החתן מהתחייבותו. אף־על־פי שלמעשה, סמכותו של בית־הדין הגדול היא הקובעת, להלכה, הוסיף ר׳ שלום משאש והחזיק בסברתו, שאין שום הצדקה לגרום לכלה הפסד כה רב, בלא התראה, על מקרה שאירע פעם אחת בלבד במשך שנה שלמה.