מורשת יהדות מרוקו

בנתיבים יבשתיים אלה השתמש גם ה׳בריד' – بريد – הדואר, שאורגן במדינות המוס­למיות לפי השיטה שקיבלו בירושה מפרס ומביזאנטיון. הדואר עמד בראש ורא­שונה לרשותם של השלטונות לענייניהם הרשמיים! גם יחידים יכלו להשתמש בו בתשלום מתאים לצורכיהם המסחריים והפרטיים. אולם בדרל כלל נזהרו אלה מלהעביר באמצעותו ידיעות סודיות, כי אנשי הדואר מילאו גם את התפקיד של משטרה חשאית והעמידו רשת־ריגול. ברור שלא היה קיים אז איגוד דואר בין־מדיני, ובחליפות איגרותיהם עם הישיבות בבבל נזקקו אנשי המגרב לשיירות המסחריות וגם לרצים פרטיים, יהודים ומוסלמים. אמנם, גם בזה לא תמיד היה כדי למנוע פגיעה במשלוח. לשם הבטחת האבתנטיות של המכתבים היו השולחים חותמים אותם בטבעותיהם. בהעתקות של תשובות הגאונים מוצאים אנו לפעמים במפורש: העתקתי מן הספד החתום בטבעת.

העברת מכתבים באמצעות מוסלמים מסבירה את התופעה, שאנו מוצאים פע­מים רבות את שמו של המוען כתוב על־גבי המכתב הן באות עברית והן באות ערבית, או אפילו באות ערבית בלבד, שלא היה שימושה מצוי כמעט בקרב היהודים. בייחוד היה צורך להשתמש בעזרת מוסלמים בשיגור מכתבים למקומות מרוחקים, שהקשר עמהם לא היה קבוע, כגון לווארגלאן, בצחרה האלג׳יראית. במכתב ששלחו הקראים במצרים במחצית המאה השתים־עשרה בעניין הגשת  עזרה לנשיאם דוד בן חסדאי נאמר׳ כי ׳גויים וארגלאנין׳ מעבירים את המכתבים הללו אל הקראים במערב. ובוודאי שבעזרת גויים אלה היו הקראים בווארגלאן מקיימים קשרים עם מצרים ועם ארץ־ישראל. עם זה מצאנו כי היה גם קשר באמצעות יהודים בין ארץ־ישראל ובין הנאה המדברית, בדרך קירואן.

ר׳ נסים מקירואן במכתבו אל ר׳ יוסף בן עוכל בפוסטאט מתלונן לפניו, כי הרצים הביאו מרב האי גאון מבגדאד תשובות על שאלות ששאלו אותו אחרים, ואילו הוא עדיין לא זכה לקבל תשובה על שאלה ששאל את הרב בעניין חשוב ביותר, וששיגרה אל בן עוכל עם איש יהודי מסוריה. הוא מבקש להעביר מהר את מכתבו לרב האי עם רץ, כדי שגם הוא ישיב לו באמצעות רץ, שיזדמן לפניו.

חכמי קאבס שאלו את רב האי גאון, אם יש תוקף חוקי להוראות שניתנו באמ­צעות מכתבים. שני הצדדים ישבו במקומות מרוחקים זה מזה ונהגו לשאת ולתת בדרך זו, אלא שבסופו של דבר נסתכסכו העניינים. ואז נעזרים הם גם בספר החשבונות הנמצא בידיו של הנתבע. השאלה היא משנת 1015 לסה״נ.

השיירות ביבשה ובים היו יוצאות ל׳מַוסֶם׳ – موسم – , כלומר למועד, שמובנו, בדומה למקבילו העברי, גם עיתים מזומנות וגם מקום מיועד. וזאת כדי לרכז מספר רב ככל האפשר של נוסעים וגם כדי לספק צרכים דתיים של חגיגות ועליות, שהיו נערכות במקומות מסוימים. אבן חוקל מוסר דרך־אגב על ה׳מוסם׳ השנתי לכל אנשי אפריקה במונאסתיר, ומספר על הברברים העורכים טואף (הקפה דתית מסביב למקום מקודש) בג׳אמע של אג׳דאביה, שבין ברקה למורת. אבל ברור, כי המוסם העיקרי היה קשור בחג' העלייה למכּה.

מן המפורסמות הוא, ששיירות כאלה של עולים היו גם הזדמנות טובה לעסקות מסחריות. רב האי נשאל פעם ׳לעניין שיירה של חוגגין הבאים בחול המועד ויש במה שנמכר להם [רווח] וכשנמנעין באין לכדי הפסד׳. מצאנו מפורש, כי נשלח מכתב אחד עם החג׳. סוחר אחד כותב, שהוא ישלח את סחורתו ׳פי עיד אל גוים׳, כלומר בחג הגויים, וכאילו התכוון למנוע כל אפשרות של פירוש המלים ׳מוסם׳, ׳חג״, כאילו הן מכוונות לעוגות חילוניות של יציאת שיירות מסחריות. כידוע, קיימת הקפדה מיוחדת לגבי דרכי מסירתו של גט. הגאון ר׳ שמואל בן חפני נשאל בקשר לכך: ׳החוגגים הישמעאלים לא יבואו למצרים אלא משנה לשנה ובעת שובם לארצם לא ילכו עמם עברים. אם ירצה אדם לשגר עמהם גט לאשתו כרוך בבגד וכו׳ ׳. במקרה זה אין ספק, שמדובר באורחות החוזרות ממכה, ומס­תבר שארץ מוצאם של החוגגים היתה אפריקה. והיה קיים פיקוח חמור על הש­יירות הצפון־אפריקאניות, והשלטונות הקפידו על כך, שהן תעבורנה על־פני קירואן, כדי לשלם את ההיטלים. יש להניח שגם בחזירתן הלכו דרך קירואן.

נקל להבין, כי היהודים לא היו להוטים להצטרף לאורחות של קנאים, שעדיין שרויים במצב־רוח של החג׳. ואולם בדרך־כלל, ומטעמי ביטחון ונוחות, היו האורחות מעורבות, יהודים עם ישמעאלים וגם נוצרים. הנה מודיע ר׳ משה בי״ר שמואל בן ג׳אמע מקאבם במכתבו לר׳ יוסף בן עוכל בפוּסטאט, כי ימים אחדים קודם עבר כאן מר רב שמואל בי״ר אברהם הידוע אבּן אל־תאהרתי עם שיירה ׳ושלחנו אתו בשביל אדוננו האיי(גאון) עשרים וחמישה דינרים וכתבנו בחפזון שאלות(אל רב האיי) ושלחנון עם אחד הגויים שבשיירה, כדי שיגיעו אל מר שמו­אל, כי הוא הקדים את השיירה בגלל השבת׳. מר שמואל הקדים לצאת, כדי לשבות במקום שאליו תגיע האורחה לאחר השבת. אגב למדים אנו ממכתב זה, כי הדרך מתאהרת אל פוסטאט הוליכה על־פני קאבם, בהתאם לתוואי של אבן חוקל.

מלבד שאלת הנסיעה בשבת, שהיתה מכבידה מאוד על תנועותיהם של הסו­חרים היהודים, היו מתעוררות עוד בעיות הכרוכות בהלכות שבת. היהודי הנוסע היה מזדמן למקום של לא־יהודים; ׳מי שהיה שרוי בין הגויים בשבת ולא היה לו מה יאכל, נכנם לבתיהם של גוים ומצאם אוכלים לחם וחלב שחלבו אותו היום ופירות תלושים מן הקרקע ודרכו לאכול עמהם בחול. התמונה היא של נאה מדברית או מאהל בדווי, והבעיה היא לא כשרות האוכל אלא הכנתו בשבת.

על מסע בספינה בנילוס עם ישמעאלים ונוצרים קוראים אגו אגב בירור עניין של התרת אשה עגונה, שבעלה ׳יצא בסחורה לעיירות של מצרים והיה משוי שלו כבד ובא למדינה אחת והפקיד מקצת פרקמטיא שלו אצל יהודי אחד על מנת שיהזור לשמונת ימים והלך ולא חזר אפילו לאחר שלושה חדשים. והעלתה אשתו ואביו ואמו כונה בלבם ואמרו הלך על מנת שיחזור לחדש תשרי ויעשה בביתו כל חדש של ימים טובים. סבורים אנו שמא אירע בו דבר; ואף אותו שהפקיד אצלו חש בלבו. הלכו אביו ואמו לבקר אחריו אמרו להן מקצת ישמעאלים ונוצ­רים אנו היינו יודעים לשוט (כלומר לשחות) ויצאנו והוא נשקע (טבע) שלא ידע לשוט…׳ בהמשך התיאור בולטת העובדה, כי תושבי המקום, שבקרבתו אירע האסון, ידעו היכן טבעה גופתו, אבל טענו ׳היינו מתייראין להעלותו מן הנהר לקוברו מאונם השלטון׳.

התיאור הוא ממצרים, אולם אסונות כגון זה היו קורים גם באפריקה הצפונית, ביבשה ובים. אגב, יש להוסיף כי אין אנו נתקלים במקורות מתקופה זו בשאלות בענייני עגונות, בעוד שהן מרובות ביותר בתקופה מאוחרת. שתיקה זו מעידה על סדר ומשטר מסוים בארץ, שהבטיחו את שלום הנוסעים — עניין שנדון עליו מיד — ועל פעולתם התקינה של בתי־הדין, שיכלו לגבות עדויות על הרצח או האסון, לקבוע את מותו של האיש ולהכריז על האשה כעל אלמנה. הרי גם במקרה  שלנו האשם היה במדה רבה ב׳אונס השלטון׳. האם ׳האונס׳ היה שהשלטונות עלולים היו להחרים את עזבונו של המת — כולו או מקצתו ? ואולי עבר התגר היהודי וחבריו למסע על הוראות־הדרכונים החמורות של מצרים, שהיו מחייבות את כל היוצאים מתחומי מחוזם להצטייד באשרות, ועתה, אגב הטיפול במת, היתה מתגלה העבירה ?

כבר שמענו, כי היהודים נזהרו מלהצטרף אל אורחות החוזרים מהחג׳. מאידך מצאנו שלא נמנעו היהודים מללכת למקומות ׳שקובעים בהם שווקים לשם עבודה זרה פעם אחת בשנה ובאין סוחרין מכל מקומות באותן שווקים ועושין סחורה ולכשנפטרין גובין מהם מכס לשם ע״ז והשוק נקרא על שמה וכך אומרין שוק של ע״ז פלוני׳. האיסור שהוצא על השתתפות בשווקים אלה בא בגלל המכס, שהיו נוטלים לצורכי דתם.

מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן

פרק האדם והחברה

פתגמים-חכמות ערב 1001 משלים ופתגמים בערבית

ان كان الكذب نجى, الصدق انجي

אִן כַּאן אלְכִּדְ'בּ נַגָה, אִלצִדְק אַנְגָא

אם השקר יביא ישועה האמת תושיע פי כמה וכמה

افت الكذب ــــ المواجهه

אאפת א-לכד'ב – אלמואג'הא

אויב השקר – העימות עם המציאות

קושטא קאי,שקרא לא קאי – מארמית –האמת קיימת, השקר לא יתקיים –שבת ק"ד

מלתא דעבידא לגלויי, לא משקרי ביה אינשי – מארמית- כל דבר שסופו להתגלות, אין משקרים בו אנשים-ראש השנה כ"ב

إيش عرفك ٱنها كدب؟ قال ــــ كبرها

אֵישׁ עַרַפַכּ אַנְהָא כִּדְ'בָּה? קַאל : כֻּבְּרְהָא

שאלוהו- כיצד ידעת שהידיעה בשקר יסודה ?

אמר :בשל ההפרזה שבה

פתחון פה יש תמיד לגנב, ורוחב לשון לדובר כזב

משל הקדמוני, מכתב טוביה פסח שפירא כ"ד, 16 פילדלפיה, תרפ"ה

השקר המוגזם: הבקבוק נשבר, והשמן נשאר תלוי ונשמר

חנניה דהן-אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו 2994.