מורשת יהדות מרוקו

דיפלומט נון־קונפורמיסט

מאת

יגאל בן־נון

ג׳ו גולן נפטר בשנתו ליד אלג׳דידה שבמרוקו ב־ 11 באוגוסט 2003. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ידידו, שר החוץ לשעבר מוחמר שרקאוי, שהוא גיסו של חסן השני, דאג להעביר את גופתו לבית עלמין יהודי וטיפל, בשם ממשלת מרוקו, בכל הבעיות הטכניות. גולן נפטר בגיל 81 בחברת כל בני משפחתו שהתלוו אליו לנופש כאורחיו של השר שרקאוי. רצה הגורל שהוא מצא את מותו באותה מדינה שסייע למנהיגיה לזכות בעצמאותה וליהודיה לשמור על זכויותיהם. באופן מפתיע הוא נפטר באותו מקום ליד אלג׳דידה שבו שכן מחנה המעבר לעולים ״קדימה״ שגולן טיפל בפינויו לישראל כארבעים ושמונה שנה קודם לכן.

לאורך כל הקריירה הציבורית שלו פעל גולן נגד הזרם תוך ראיית הנולד. בכך הודו לאחר מעשה רבים מיריביו. אישיותו של גולן קרנה צבריות נטולת חותם של גלותיות, של אדם המעורה היטב בחיי האזור ובתרבותו. שיטתו דגלה בהסכמים דיפלומטיים והוא ידע יותר מכל להתחבב על מנהיגים ערבים ולזכות באמונם. רשימת קשריו ומגעיו ארוכה ומגוונת. היא כללה שיחות נפש עם מוחמר החמישי, ידידות עם אלמנת הנשיא רוזוולט ועם ראש עיריית פירנצה ג׳ורג׳ו לה־פירה. על כך יש להוסיף את הפגישות עם המצרים מוחמר חסנין הייכל והקולונל סַרוּאַת עוכאשה, עם האלג׳ירי כרים בלקסם ועם מנהיג צבא השחרור המרוקאי ד״ר עבדלכרים ח׳טיב. הוא ניהל משא ומתן עם מוחמד לע׳זאויי ראש שירותי הביטחון של מרוקו העצמאית, וקשר קשרי ידידות אמיצים עם ראש ממשלתה הראשון מברכּ״בכּאי, עם עבדרחים בועביד, מהדי בן־בַרְכָּה, עבדלקדר בן־ג׳לון, מוחמר שרקאוי, עבד אל הדי בוטלב, בן־סאלם גסוס ועם מנהיג האוכלוסייה הברברית מחג׳ובי אחרדן. הוא נפגש גם עם מנהיגים הנחשבים לשמרנים כגון עלל אלפסי, חג' עומר בן־עבד אל ג׳ליל, אחמד בלפרג׳, מולאי אחמד עלאוי וד״ר מוחמר אלפסי. קשרים אלה ורבים נוספים הפכו את גולן למתווך שכל גורם ממסדי נאלץ להזדקק לשירותיו כדי ליצור קשר עם גורמים ערביים. אף־על־פי־כן, ראש המוסד טען שגולן מאמין יותר מדי לערבים ושהוא לא מבין שהאסון כבר מתדפק על הדלת במרוקו. לטענתו, המרוקאים לא יותר טובים מהסורים, העיראקים והמצרים וכשגולן משפיע על חבריו בקונגרס היהודי העולמי להאמין בערבים, הוא מעמיד את יהודי מרוקו בסכנה.

על אופיו של גולן ויחסיו עם עמיתיו מעיד נציג הקונגרס היהודי העולמי בג׳נבה גרהרט ריגנר: ״היה לו עניין עמוק בתנועות הלאומיות הערביות. הוא דיבר בשטף ערבית והיה לו כשרון מיוחד בפתיחת דלתות וביצירת קשרים במצבים הקשים ביותר. מכאן השליחות שהטיל עליו הקונגרס היהודי ליצירת הקשרים הראשונים עם החוגים הלאומיים באיסתיקלל ובמפלגה הדמוקרטית לעצמאות. גולן לא היה נטול חן והשתמש בו בכשרון במגעיו. הוא גם ידע בין היתר להתלוצץ, דבר שסייע לו במשימותיו אך לא עשה אותו פופולרי בקרב חברי המנהלים הפוליטיים״.

במרוקו, שהייתה זירת פעילותו העיקרית בשנות החמישים, יישם גולן את האופציה הדיפלומטית והיא, ורק היא, הביאה לפתיחת שערי ההגירה. לעומת שיטתו, עודף האקטיביזם של אחדים מיריביו במוסד הביא לאסונות ולפגיעה בחיי אדם. איסר הראל ערך חלוקה סכמטית לשני מחנות. מצד אחד הציב את תומכי העלייה בתנאי מחתרת תוך סיכון חיי אדם, ומולם את תומכי הדיפלומטיה השקטה והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות, החלוקה הייתה מורכבת יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים להערכת מידת הסכנה שצפויים ליהודים במרוקו ולדרך היעילה ביותר לשכנע את השלטונות לאפשר ליהודים לצאת. אפילו נציג הגישה האקטיבית, ברוך דובדבני מן הסוכנות היהודית, נאלץ להודות ביעילות שיטתו של גולן: ״ראייתנו אנו הייתה ראייה ציונית. לא התחמקנו מהכרעות הרות גורל, בהיותנו משוכנעים שאין עתיד ליהדות מרוקו אלא בעלייה לישראל, וחשנו בעליל את דוחק הזמן. לא כך אנשי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו להשגת פתרונות לשעה ועל הקלת המצב במקום […] עם זה, יש לומר לזכותם, שקשרי הידידות שלהם עם רבים מאנשי השלטון הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מיד ליד, קשרים אלה תרמו גם כן להקלת המצב במחנה המעבר שליד קזבלנקה״.

עדות להבדלי הגישה בין ראשי המוסד לבין עמדותיו של גולן משתקפת ביחסו למצבורי הנשק שהחדירה רשת ״המסגרת״ של המוסד למרוקו ואשר סיכנה את הקהילה המקומית: ״הם עשו דברים משוגעים. אחד מן הנציגים [של המוסד] שלח צעירים יהודים מרוקאים למחנות צבאיים בארץ והחזיר אותם לכפריהם במרוקו, חמושים בנשק אישי, שהוברח למרוקו, כדי שיגנו על שאר היהודים תושבי המקום. כל זאת מבלי לחשוב על כך שזה יחשיד אותם בעיני התושבים המקומיים, שתוך כמה ימים יגלו מי הם. המוסד פשוט לא יישם את לקחי המחדלים מן ׳העסק הביש׳ במצרים והמשיך לחזור על טעויותיו״. גם בעיית השימוש המופרז שעשו נציגי המוסד בנשק השוחד קומם את גולן. במקרים רבים מדי הציעו שוחד לפקידים בכירים למרות שלא היה שום צורך בכך: ״מעולם לא נתתי אגורה אחת כדי שייצא יהודי. אחר כך, כשעזבתי, השוחד הפך לכלי עזר שכיח בידי המוסד ביחסיו עם השלטונות״.

בכל הקשור למגעים עם מנהיגים ערבים הפך גולן למוסד של איש אחד מול גורמים רבים שנזקקו לתיווכו מכיוון שלא הצליחו ליצור בעצמם את הקשרים הנחוצים להם. רשימת המוסדות שפנו מרצון או מאונס לבקש את התערבותו מרשימה בחשיבותה. היא כללה את משרד החוץ בירושלים ואת שגרירות ישראל בפריס, את חבריו בקונגרס היהודי העולמי, את שליחי הסוכנות היהודית, את ראשי המוסד וגם את מנהיגי הקהילה היהודית במרוקו. הממסד לא אהב מתווכים מוכשרים. הם היוו הוכחה ברורה מדי לאזלת ידם. זו הסיבה שפעלו בדרכים רבות להרחיק את גולן ואת אנדרה שורקי מזירת ההתרחשויות. אך לא תמיד בהצלחה.

על יחסה של גולדה מאיר לגולן, לעומת יחסו של מולאי חסן ושל המרוקאים בכלל אליו. ניתן ללמוד מן הפרשה הבאה. ב־4 באוגוסט 1960  עמדה לצאת למרוקו משלחת של הקונגרס היהודי העולמי לפגישה עם יורש העצר, נטלו בה חלק אלכסנדר איסטרמן, אנדרה ז׳אבס וגולן. לפני הנסיעה התקבל מברק מגולדה מאיר ובו היא מודיעה לשגרירות בפריס שהיא מתנגדת לנסיעתו של גולן מכיוון שלא קיימים בין ישראל למרוקו יחסים קונסולריים ולכן היא אינה יכולה להבטיח את ביטחונו. ביום הטיסה נפגש איסטרמן עם השגריר ולטר איתן וביקשו להסיר את ההתנגדות לנסיעה. אחרי התייעצות אסר השגריר על גולן לנסוע והודיע לו שאם ייסע בכל זאת, הדבר יהיה על אחריותו ובניגוד לדעת השגרירות. היה ברור שעמדתם של ראשי משרד החוץ כלפי נסיעתו נבעה לא מדאגה לביטחונו של גולן אלא מהסתייגות מעמדותיו בנושא הצפון־אפריקאי. טענותיהם של גולדה מאיר ושל איתן לא היו עקביות, מכיוון שבעבר הם עצמם פנו לגולן להתערב כדי לאפשר את נסיעתו של עקיבא לווינסקי למרוקו אף שלא קיימים יחסים קונסולריים בין שתי המדינות. יתר על כן, ברור שכאשר שלטונות מרוקו הנפיקו לגולן אשרת כניסה על דרכונו הישראלי הם לקחו בחשבון את הדאגה לביטחונו האישי. הענקת אשרה לישראלי מוכיחה גם שהמרוקאים לא ראו בישראל מדינה שהם נמצאים עמה ביחסי יריבות. בידי גולן ואשתו היו כבר דרכונים ישראליים שהוטבעו בהן אשרות כניסה מרוקאיות מספר 6 ו־7 של המדינה החדשה. לבסוף החליט גולן, כאזרח ישראלי נאמן, שעד לבירור העניין הוא יעכב את טיסתו. בדיווח למשרד החוץ נאמר שהנסיך סירב לקבל את איסטרמן וז׳אבס לשיחה בטענה שהוא לא מכיר אותם. לפי דיווחו של גולדמן, שאל מולאי חסן מדוע לא הצטרף גולן לשני השליחים וכאשר השיבו לו שגולן חולה, ביקש מהם להמתין עד להבראתו ואז יקבלם. איסטרמן וז׳אבס נאלצו לעזוב את מרוקו כלעומת שבאו.

גולן יכול לזקוף לזכותו הישגים לא מעטים בזירה המרוקאית, בהגנה על יהדות אלג׳יריה וביחסים בין הוותיקן לישראל. אחד משיאי הצלחותיו הוא המסמך המכונה הסכם גולן־לע׳זאוי, שבמסגרתו סיכם עם ראש שירותי הביטחון המרוקאי את פינויו לישראל של מחנה המעבר ״קדימה״ ליד העיר אלג׳דידה. בין שאר פעולותיו השוטפות אפשר למנות את שכנוע ראשי הקהילה לתמוך

בעוד מועד בראשי התנועה הלאומית המרוקאית, מניעת פגיעות בנפש בזמן העברת השלטון בזכות מגעיו עם ראשי צבא השחרור.

קישור לכתבה בעיתון"הארץ"
https://www.haaretz.co.il/misc/1.1069800

דיפלומט נון־קונפורמיסט

מאת

יגאל בן־נון

ראוי להזכיר במיוחד את שלוש הוועידות הים־תיכוניות שהתקיימו בפירנצה החל מאוקטובר 1958 ביזמת גולן וראש העיר לה־פירה. מטרת הוועידות הייתה להפגיש אנשי רוח ואנשי ציבור ישראלים וערבים למען פתרון הסכסוך במזה״ת. לוועידות התלווה פרסומו של כתב העת ״לימודים ים־תיכוניים״ (Études Méditerranéennes), שבו נטלו חלק אינטלקטואלים מארצות ערב ומאירופה. ללא ספק היוו ועידות אלה והמפגשים שצמחו בעקבותיהן תקדים למפגשים חשאיים שקיימו אינטלקטואלים ישראלים ועמיתיהם הפלסטינים לפתרון הסכסוך המדיני.

גולן נולד באלכסנדריה בשנת 1922. החינוך שזכה לו בדמשק ובביירות בערבית, אנגלית וצרפתית הכשיר אותו לתפקידים שנטל על עצמו בקריירה הציבורית שלו. ממושב אביחיל שבשרון, לשם הגיע עם הוריו בשנת 1940, גויס לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה ושירת בהמשך במודיעין של ההגנה. ערב מלחמת השחרור נעצר בקהיר, שם עסק בהכשרת צעירים להגנה עצמית, ושוחרר אחרי שלושה שבועות. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין. משנת 1949 עד אוקטובר 1953 למד גולן משפטים ומדעי המדינה בסורבון בפריס. רגישותו לבעיות לאומיות הביאו אותו לקשור קשרי ידידות עם סטודנטים מארצות ערב ומאפריקה. יחד איתם יזם את הקמתה של ״ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם״ ונבחר למזכירה הכללי. באותן שנים, הקולוניאליזם הצרפתי בצפון־אפריקה היה דבר מובן מאליו ונראה לרבים שהוא יתקיים עוד זמן רב. כאשר כל הגורמים הישראליים והיהודיים תמכו תמיכה גורפת בצרפת ובמדיניות החוץ שלה, ניהל גולן שיחות פוליטיות עם ההנהגה המרוקאית העתידית. תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקאית הביאה אותו פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים (DST). בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מינה אותו נחום גולדמן ליועץ מדיני של הקונגרס היהודי העולמי בנושא ארצות ערב. תחת כותרת זו יזם קשרים חשאיים עם מנהיגים רבים בעולם הערבי ועם חוגים ליברליים באירופה. ניסיונותיה של גולדה מאיר לשלול את דרכונו הישראלי בגלל האזהרה שהעביר לראשי הקהילה היהודית באלג׳יריה בשנת 1961 היא פרשה מכוערת בתולדות משרד החוץ הישראלי. באלג׳יריה, בניגוד למרוקו, הייתה סכנה אמיתית לחיי הקהילה ששיתפה פעולה עם השלטונות הקולוניאליים הצרפתיים. גולן רשם את שמו בהיסטוריה גם בזכות המגעים שניהל ברומא עם ראשי הוותיקן, שבכתוצאה מהמגעים שינו הקתולים את תפילת הפסחא שכללה ביטויים אנטי יהודיים.

ספר זה נכתב בצרפתית בשנת 1982 על סמך דפי יומן רבים שרשם גולן במהלך האירועים המתוארים בו, מיד לאחר שיחותיו עם האישים שאיתם ניהל את המגעים. מבחינת ערכה ההיסטורי זוהי עדות רבת ערך של אדם שנטל חלק פעיל באירועים. פרשיות אחדות שבהן היה מעורב גולן כלל לא נכללו בספר זה. מאחדות העדיף גולן להתעלם מטעמי צניעות או מפני שלא היה בידיו תיעוד מספיק לשחזרם. הספר אינו נטול סובייקטיביות ונקיטת עמדות מנוגדות לקונפורמיזם הרעיוני ששלט בזמנו. זו גם הסיבה שרבות מן הפרשיות הנוגעות לפעילותו, כולל יחסי ישראל עם בן־בַּרְכָּה, נותרו עדיין חסויות. בארכיון מדינת ישראל שמורים עדיין תיקים חסויים שמתייחסים ישירות לגולן: ״יוסף גולן 1961-1960״, אמ״י ח״ץ, תיק 9/939. ״גולן 1963-1962״, אמ״י ח״ץ, תיק 4/947. ״ג׳ו גולן, נחום גולדמן, ינואר 1960 עד דצמבר 1966״, אמ״י ח״ץ, ארבעה תיקים: 01, 11, 21, 9/4332. בתיקים חסויים נוספים מצויים לבטח התכתבויות ודו״חות רבים הנוגעים לפעילותו של גולן. יותר מארבעים שנה לאחר סיומו של הפינוי המאורגן של יהדות מרוקו הגיע הזמן להסיר את החיסיון על כלל התיקים הנוגעים לנושא.

בחודש יולי 2003 צלצל אלי גולן מרומא לפרים. הוא שאל איך מתקדם מחקרי שעסק ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו. הספר היה עדיין בשלבי ניסוח אחרונים והוא שאל אם הוא יכול לקרוא את כתב היד לפני פרסומו. השבתי לו שעל־אף שאין מוסרים טקסט לקריאה לפני סיום ניסוחו, אשמח להעמידו לרשותו כדי לקבל את הערותיו שהיו חשובות לי מאוד. ידעתי שהוא ימצא בספרי פרטים רבים על דברים שהתרחשו מאחורי גבו ונעלמו מעיניו אז, אך ישמח לגלותם. כך לגבי הפגישה עם יורש העצר ב־4 באוגוסט 1960. קבענו שניפגש בעוד זמן מה כשנגיע שנינו לארץ, אני לתל אביב והוא לביתו בעיר העתיקה בירושלים. כשבועיים לאחר מכן ישבתי להדפיס עותק מכתב היד כדי למסור אותו לגולן ואז הגיעה אלי הידיעה על מותו במרוקו. הצטערתי מאוד שהוא לא זכה לקרוא את הספר, שבמידה רבה אמור לשקף את מידת תרומתו לעלייתה לישראל של יהדות צפון־אפריקה. הצער היה גדול.

אוניברסיטת פריס 8

סגירת השערים והקריאה להצלה

מיד עם קבלת עצמאותה גזרה ממשלת מרוקו ב־12 ביוני 1956 על סגירת שערים ליציאת יהודים. משרד ״קדימה״, שטיפל בעליה נפגע ונאסרה פעולת השליחים, כך גרמו נסיבות־חוץ לסתימת העליה. אף על פי כן הרצון לעליה של יהודי צפון אפריקה לא נחלש והסיבות הן: האבטלה והמצוקה הכלכלית שהיתה גוברת והולכת בשל עזיבת הון את מרוקו. הצרפתים הוציאו את צבאם החונה שם עקב לחץ מדיני מצד ממשלת מרוקו ותנאים בין לאומיים כלליים. צבא זה בעבר סיפק עבודה ליהודים. עתה הם היו מבוטלים. נוסף לכך היה קיים חרם של תושבי המקום נגד יהודים. בדידות ואי בטחון ביחס לעתיד התפשט בקרב היהודים. הם לא היו ולא רצו להשתלב בתרבות הערבית, כשיש להם תרבות צרפתית.

כל הסיבות הללו גרמו לכך, ששבט פורה ומבורך זה יעזוב את הגולה ויעלה לישראל. עלינו להכין הכלים לקליטתם של אלה שעתידים להגיע בקרוב.

בקול קורא, שיצאה התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל ביולי 1956, נאמר: ״על ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הנושאת בעול ההיסטורי, להציל אחים אלה בעוד מועד. על כל יהדות הגולה החופשית, על תושבי המדינה להירתם למפעל ההצלה בכוחם ובהונם, כי הצלת אחים היא בטחון המולדת״.

בדיון בכנסת ב־1.9.55 על גורל יהודי צפון-אפריקה נאמר בהצעת סיכום של מרבית הסיעות בכנסת: 1. הכנסת מביעה את חרדתה לבטיחונם ולגורלם של המוני היהודים בצפון אפריקה ורואה בעלייתם את הפתרון היחידי למצוקתם. הכנסת מחייבת החשת עליתם בקצב מוגבר. 2. הכנסת מטילה על הממשלה, בהתייעצות עם ועדת הכספים, ובתאום עם הנהלת הסוכנות היהודית להביא בפניה תכנית מפורטת לממון העלית המוגברת בתקופה הקרובה ולקליטתה. 3. הכנסת קוראת לאזרחי המדינה וליהודי התפוצה, ובמיוחד ליהודי ארצות הברית, להתגייס למפעל לאומי רב ממדים ולמימון תכנית זד.

ב ־24.8.55 הפגינו עולי צפון אפריקה למען עלית הצלה. למשלחת המפגינים הובטח, שהועד הפועל הציוני יאשר הצעת החלטה לעלית 45 אלף יהודים מצפון אפריקה באותה השנה, ואם יוחמר המצב ידאגו לעליית אלף נוספים.

בכנס יוצאי צפון־אפריקה. בנתניה ב־6.5.59 אמר מר ד. בן גוריון ראש הממשלה לשעבר: .״אני מאמין, כי העשור השני. של המדינה יראה, את גאולתה השלמה של יהדות צפון אפריקה. אני גם מאמין, כי ממשלות מרוקו, תוניס ולוב יאפשרו לכל היהודים, שירצו בכך, לצאת, והמשפחות המפוררות יתאחדו״

דיון מיוחד נערך ב־19.8.54, בכנסת על הצלת יהודי צפון אפריקה והועבר לועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בעקבות שלוש הצעות לסדר היום ניתנה תשובה מפי ראש הממשלה מר מ. שרת ז״ל; אשר אמר בין היתר : ״.המוסד, לתאום, המשותף לממשלה ולסוכנות היהודית׳ הקדיש בשבועות האחרונים כמה ישיבות רצופות לברור השאלה הזאת במיוחד ולטכוס עצה, הוא שמע דינים וחשבונות מפורטים מפי חבריו ושליחיו אשר, ביקרו במקומות המעשה. הוא קיבל כבר החלטות להחשת העלייה במסגרת היכולת הנתונה. הוא גם העמיד לפניו את ברור הבעיה .של גיוס,.. אמצעים חדשים להרחבת היקף העלייה וההצלה״.

הכנסת, חוץ מסיעת ״חירות״, הסכימה להעביר הנושא לדיון בועדת החוץ והבטחון.

איסור העלייה השרירותי הוליד מערכה ממושכת בכוונים שונים והקונגרס היהודי העולמי נקרא לצאת למשא ומתן עם ממשלת מרוקו על הבעיות השונות, שנוצרו.עם סגירת העלייה. המשא ומתן נסב סביב הנקודות הבאות: א). מערכה על חופש ההגירה. ב) תביעה.לאפשר איחוד משפחות עם מאה אלף היהודים יוצאי מרוקו .אשר בארץ ג. פתרון מהיר על־ידי עליה לבעיית 50 אלף׳ שחיסלו את עסקיהם והתכוננו לקראת עליה, ולפתע מצאו עצמם במקרים רבים, ללא קורת גג ופרנסה. ,היתר עלית תושבי המחנה שליד קזבלנקה, שנשאר ללא יד מארגנת ורשות לשלוח רופאים.לקיים תנאי הבריאות במחנה עד למרוקו.

לאחר משא ומתן ממושך נענו השלטונות לתביעה, האחרונה בלבד, והתירו את עלית תושבי המחנה.

באוגוסט 1957 נעצרו בטנג׳יר אלף ומאתים יהודים ממרוקו , קבוצה, קטנה יותר בטטואן בדרכם לארץ. ממשלת מרוקו נסתה להשפיע  על האנשים לחזור למקומותיהם והיהודים סירבו. העולים סבלו, אך לא ותרו להגיע לארץ.

מאורעות ואדי סאליב

קליטתם של יהודי צפון אפריקה הייתה מלווה בעיות שונות, ראשית, היה מרחק רב בין צורות הפתרון המיוחלת ובין מה שמצאו העולים בבואם ארצה. שנית, יהודי מרוקו היו נטולי כלים הכרחיים כדי למצות את האפשרויות, שנתנו להם בבואם. שלישית, העלייה לא שינתה את היסודות הערכיים של העדה. רביעית, נוצרה אוירה בלתי נוחה סביב עדה זו, שמקורה בדעות קדומות שהשפיעה הן על נכונות הקליטה והן על נכונות להיקלט.

 ״עבודות הדחק״, שהיה בהם פתרון זמני להכנסה מינימלית, לא הקנתה להם את הביטחון לעתיד. לבעיית התעסוקה הצטרף הגורם החברתי, שכן מקום העבודה קובע גם את מקומו של אדם בחברה. הדעות הקדומות לגבי ״עדות המזרח״ בישראל ובמיוחד כלפי ״המרוקאי״ הכביד מאד על קליטתם, מרוקאי נעשה שם נרדף לתוקפנות. בבוא הצפון אפריקאים לישראל ראו את הדברים הבולטים לעין שקובעים את רמת החיים.

הם היו עדים לצורת הצריכה של אזרחי ישראל האשכנזים לזו שלהם הנתונה בפער עצום. ״עבודות הדחק״, מספר הילדים הרב והתנאים הכללים לא עודדו את ילדיהם להתקדם בלמודים. כל המציאות הזו, שהנה בעיתית מעיקרה, יצרה מתיחות מתמדת. בסביבה הטעונה חומר נפץ קל מאד היה לכל מעונין בכך לגרום להתלקחות, תוך כדי ניצול רגשי ההתמרמרות. חוסר סיפוק אכזבות של קליטה מתאימה.

במקרה או שלא במקרה ניצת הגפרור בואדי סאליב, שהסעיר את חיפה, את מדינת ישראל ואת היהודים בתפוצה.

מאורעות ואדי סאליב בחיפה, ששמעם הגיע למרחוק, התחיל ב־8.7.59 בשעות הערב בחיפה. יעקוב אל־קרייף, יוצא מרוקו, שהתפרע בשכרותו באחד מבתי הקפה בשכונת סאליב בחיפה נפגע ונפצע ביריות המשטרה. האיש נלקה לבית החולים. מיד התאסף קהל רב כשכולו זועם וסוער. מכונית המשטרה שעברה במקום נרגמה באבנים, שוטר שנמצא ונזדמן לאותו מקום ירה, יריה אחת באוויר. ארבע יריות אחרות נורו מאקדוחו של אזרח, שומר בנק לאומי.

למחרת בבוקר׳ הופצו כרוזים והוראות להימנע מלצאת לעבודה ולסגור החנויות, ״ליכוד עולי צפון אפריקה״ קרא לעצרת־עם בבית הכנסת הרמב״ם לאחר העצרת יצא ההמון מבית הכנסת כשבראשו דוד בן הרוש, יושב ראש ״הליכוד״. פני כולם היו להפגנה לעבד מטה המשטרה. המפגינים הניפו דגלים שחורים ודגל לאומי מוכתם בדם וכרזות: ״איה הצדק " המשטרה הרגה אדם חף פשע, אין חוק במדינה״.

היצרים התלבו ובשעות אחר הצהרים נתקבלו ידיעות במטה המשטרה על הפגנה בת מאות אנשים המתעתדת לעלות להר הכרמל. ואכן, שתי קבוצות יצאו ׳מהשכונה, אחת עברה בריצה עד לרחוב הרצל, ניפצה שמשות ונסוגה במהירות, .השניה הגיעה עד לרח׳ שפירא, ניפצה שמשות, פגעה ברכוש ונמלטה. כתוצאה מהתפרעויות נפצעו 13 אנשי משטרה, וביניהם שנים קשה, נגרם נזק רב לרכוש המוערך ב־25 אלף ל״י, 34 איש נעצרו.

פרטים אלה פורסמו על ידי ועדת החקירה, שהתכנסה לפי החלטה של הממשלה, לחקור בדבר נסיבות ההתפרעויות שפרצו ב־9 ביולי 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה ולברר כיצד ובאילו נסיבות פעלה המשטרה, מה היו הגורמים והנסיבות, שהביאו אנשים מהקהל לנטילת חלק בתקריות, ואם היתה בהתפרעויות אלה יד מארגנת.

באותו יום שפרצו מאורעות ואדי סאליב מנה הרב י. נסים הראשון לציון ועדת חקירה בנידון, בהרכב ה״ה: הרב י. אבו־חצירא׳ אלפונסו סבח׳ שמואל ׳טולידנו, ח״כ דניאל לוי ושמואל חמו, ממצאי הועדה נמסרו לרב נסים ולנשיא המדינה י. בן-צבי ז״ל. באותו יום נתקבלה המשלחת על ידי הנשיא. באותו דו"ח הדגישו, שהדבר הראשון שהיה צריך לעשות, שינוי יחס כלפי העולים״ הצביעו על הצורך להעמיד פקידים מאותה העדה שלהם שפה משותפת, שפור תנאי הדיור, תנאי עבודה טובים ותנאי חינוך מניחים את הדעת. התשובה הייתה, היות והכנסה מנתה ועדת חקירה, אין אנו רשאים להתערב בעבודתה.

בדו"ח המפורט שהוגש לממשלה בכתב על ידי חברי הועדה: יו״ר — ד״ר מ. עציוני, שופט בית המשפט המחוזי. חברים — ח״כ י. קליבנר ז״ל, הרב יצחק אבו-חצירא, פרופ ש. איזנשטאט ועו״ד רם סולומון. בדו״ח נאמר בין השאר:

״הועדה משוכנעת, שהתנהגות המשטרה נבעה משיקולים כנים של רצון להימנע בכל מחיר של שפיכת דמים מהתנקשויות בין יהודים ויהודים, עד כמה שהדבר נוגע למאורעות לילה ה־8.7.59 נראה לנו שיש ליחסם להתפרצות ספונטנית של הקהל תוך רגש הזדהות עם איש השכונה יעקב אל קרייף ומתוך חרדה לגורלו. ברם ספונטניות זו נמוגה והלכה עם ערפילי השחר ומכאן ואילך מתעצבות התגובות על ידי יד מכוונת ומארגנת.

מנהיגי ארגון, ליכוד עולי צפון אפריקה ובראשם דוד בן הרוש מודים שביוזמתם כונסה האספה ובהתנהגותם צעדה התהלוכה בבוקר יום 9.7.959 האופן בו אורגנה ההפגנה אינו יכול שלא לעורר ליבוי יצרים וסערת רוחות. (דגלים שחורים, דגל לאומי רווי דם).״

בצווארו של ארגון ״ליכוד עולי צפון אפריקה״ תלוי, לדעת הועדה׳ קולר ¡־;אחריות של ההתפרעויות באותו יום…

לא רק שאין לזהות בשום אופן, את כל העדה הצפון אפריקאית עם מעשים אלה. אלא אף לא את שכונת ואדי סאליב בכללה…

אמנם טענו בפנינו — אי אלו אנשי ציבור כי מאחור ״הליכוד״ וההתפרעויות עמדו גופים צבוריים או פוליטיים, שהיו מעונינים בהסתה ובהתלקחות, אולם לא הובאו בפנינו כל הוכחות לביסוס הטענות…״

המסקנות של ועדת החקירה

״מאורעות ואדי סאליב ודומיהם, חייבים לשמש לנו אות אזעקה המזהירנו שטרם הגיעה העת לשאננות, כי טרם הגענו אל קיצו של המאמץ הלאומי וכי יש צורך במפנה חד בכל יחסינו הבינעדתיים במדינה.

יש לזרז, בכל האמצעים, את התהליך המבורך של מפעלים קיימים בשיכון, התיישבות, עידוד השכלה ועוד. שומה על המדינה להעמיד בראש דאגותיה את חיסול משכנות העוני, ואת העלאת רמתן התרבותית של קבוצות נחשלות, על ידי הבטחת תנאים שווים בתחרות למלחמת הקיום ולהתקדמות השכלתית, חברתית וחינוכית בראש סולם העדיפויות צריך שתעמוד הדאגה המתמדת לשילובן של כל העדות במעגלות החיים הכלכליים והתרבותיים הן על ידי חינוך עובדי הציבור במוסדות, הבאים במגע עם הציבור לכל שכבות, אוזן קשבת, ליתר הבנה, ועיקר העיקרים לאהבת ישראל גדולה ובלתי מסוייגת ולהתעלות מעל דעות קדומות של מוצא עדתי.

אך יותר מכל קוראת הועדה אל כל אחד ואחד מאזרחי המדינה לתרום את תרומתו בקידום מיזוג גלויות. נשנן לעצמנו יום יום, שעה שעה שהבדלים במנטליות, בחינוך, בגישה בהשקפת עולם ובמנהגי חיים אשר עוצבו בגלויות דשונות אינם מעידים בשום פנים ואופן לא על עליונותו ולא על נחיתותו של זה או אחר. ובכל שנעלה מעל הרגשות עליונות כלפי ערכים שנראים לנו שונים ממה שהורגלנו אנו אליהם כך נקדם יותר ויותר את תהליך המופלא, שאנו זקוקים לו יותר מכל, תהליך מיזוג הגלויות.

נעודד בקרבנו שוב את רוח ההתנדבות, לרדת ולהטות שכם לסבלות אחים שטרם מצאו מקומם הראוי. רעיון שידוד המערכות והפלת המחיצות צריך שיחדור לכל אתר ואתר החל מבית הספר, עבור דדך לשכת עבודה, מוסדות המדינה וגופים ציבוריים אל לבו של כל פרט ופרט. חייבים אנו,לעודד את גילוייהם של בטויי התנדבות והתעלות שכה אפיינו את ציבורנו לפני שנים מעטות.

נראה לנו שרצוי שהממשלה תשקול, אם אין לה מן הראוי להקים גוף ציבורי רחב, שיכלול בתוכו אישי רוח גדולים, מחשבה ואנשי מעשה מכל החוגים, מכל העדות ומכל מזרמים, אשר אחת תהיה משימתו, .לבדוק, לייעץ, וליעל ולזרז את תהליך מיזוג הגלויות. ינתנו לו, למוסד מתאים זה, ׳הכלים המתאימים להצביע על לקויים, להתריע על הטעון תיקון .בשטח זה, ובעיקר להגביר את תחושת הסולידריות והאחווה בין כל שכבות.. העם היושב בישראל״.

אב תשי״ט — אוגוסט 1959-

תגובות למאורעות ואדי סאליב

מאורעות ואדי סאליב עוררו והתסיסו את דעת הקהל במדינת ישראל. התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל פרסם כרוז, שהופץ באוגוסט 1959 תחת כותרת— ״אל תזהונו!״. בין השאר נאמר בכרוז! ״למה העיתונות מתעלמת מכל החיוב ומבליטה בשורותיה מעשה קומץ מוסת, קומץ. חסר אחריות אשר גם על שורותיו נמנים חיילי צה״ל מסורים״. ״אל יטשטשו המסיתים החיוב הכללי של בני העם ושל יוצאי צפון אפריקה! נתקן המעוות, נשכח ארץ מוצא של כל עולה, נעלה ונקלוט, בזכויות שוות. בני בל העליות ובין אח לאחיו, כי המעמסה כבדה״.

בעיתונות היומית הופיעו בימים ההם דעות אזרחים על מאורעות אלה ולפי כותרות המכתבים למערכת יובן תוכנם. והנה אחדים מהם: ״אין אפליה בגלל צבע העור״, ״מזוג העדות תהליך מושך״, ״ואדי סאליב .— אפוס ישראלי״, לא הואדי, הלב עלה על גדותיו״, ״למה הואדי עלה על גדותיו?״

ח׳׳כ י. ניצני ז"ל פרסם מאמר לאחר מקרה ואדי סאליב בשם ״לתכנון החברה בישראל״. בסוף המאמר הוא כותב: ״נתכנן את התפתחות החברה בישראל, נגייס את מיטב המוחות ואת האנשים בעלי הרצון הטוב למצוא פתרון קונסטרוקטיבי ממלכתי, לשאלה זו, נסיר את אבני הנגף ונצא לדרך המלך באמצעים ממלכתיים״. (מתוך הספר ״העליה מארץ מבוא השמש״, עמי 73).                                             –

גבי רבקה בר יוסף במאמרה ״המרוקאים — רקע הבעיה״ מסיימת ״פתרונות לשעה לא יגיעו לשרשי הבעיה. הדבר הנדרש. הוא תכנון כולל המבוסם על ניתוח מעמיק של כל הבעיות הכלכליות, החינוכיות ועל הכל החברתיות, ׳ושל התוצאות האפשרויות למדיניות המוצעת״.

מסקנות ועדת מאורעות ואדי מאלים לא השיגו את מטרותן. החיים נמשכו, כאילו כלום לא קרה. הנה דוגמה אחת, ב־1963 הכריז מר גולדשטין, יו״ר מועצה המקומית ראש־פינה לשעבר, שהוא מסרב לקבל עולים מצפון־אפריקה, שכן הם ״חממה של עולים פרימטיביים״, כך פורסם בעיתונות באותם הימים. כתגובה הגיש ח״כ א. חסין הצעה לסדר־היום בענין זה ותבע לפטרו מתפקידו.

בנאומו בכנסת מיום 28.3.66 על תקציב החינוך הביא שורה של הצעות להגברת פעולות החינוך ולהקלות לילדי אזורי־פיתוח. בין השאר תבע חינוך חינם על־יסודי לפחות לבני עיירות הפיתוח. ביום 21.6.66 נאם במסגרת תקציב משרד השיכון והציע להרחיב הדירות למשפחות מרובות ילדים ולבטל תוספת שכר־הדיה, שעמידר עמדה להעלות. בנאום על חוק התקציב 1967/68 תבע השקעות יתר לעיירות הפיתוח.