האנוסים- זהות כפולה ועליית המודרניות-המוסלמים באים
יהודים אתניים ויהודים דתיים
בנוסחה ״יהודים, בין מוטבלים ובין שאינם מוטבלים״ הבחינו חוקי המלך רקסווינת הבחנה חשובה בין דתם של הקונברסוס ובין הגדרתם האתנית. המומרים עצמם השתמשו בהבחנה הזאת כשדיברו על קבוצתם. בהבטחה להתרחק מן ״היהודים הלא־מוטבלים״ טמון רמז שיש גם ״יהודים מוטבלים״ – הם עצמם. ובהכרזתם הנרגשת על מסירותם לנצרות הם מכנים את עצמם ״יהודי טולדו וספרד״.
כך קיימה ואישרה ספרד הוויזיגותית את הרעיון בדבר עם יהודי או עברי, קבוצה אתנית נבדלת מן הדת היהודית. אין להבין את המונחים האלה בדיוק כמו שהם נתפסים בהקשר האידיאולוגי היום. תפיסתם של הוויזיגותים הסתמכה על תפיסת עולמו של פאולוס, ודומה שהיא ערבבה בין רעיון השבט הטבעי ובין המושג העל־טבעי עם נבחר. הנוצרים אמנם האמינו שהאל נטש את היהודים, אבל העובדה שהיו בעבר בחירי האל עדיין דבקה בהם במובן השלילי, במובן של לא עוד, של מי שהוחלפו ושוב אינם אלא פגר מטפיזי, קליפה דתית ריקה, ובתור שכזאת עדיין נודעת לה חשיבות על־טבעית שלבשה אופי שטני במידת מה.
זה זמן רב ראו בעצמם העברים או היהודים עם, קבוצה אתנית נפרדת, וכך נתפסו בעיני אחרים. הדת שניתנה להם (או שקיבלו עליהם) באמצעות משה הייתה מהפכנית כל כך עד שנדרשו מאות שנים של מאבק פנימי לפני שעלה בידם לקבל אותה במלואה. וכשעשו זאת לבסוף הטמיעו את הרגשת השליחות הדתית, הברית והבחירה, בתוך מה שעשה אותם לעם נפרד, וכך נשזרו לאומיותם ודתם לבלי הפרד.
הזיקה הזאת בין הדת ללאום התחזקה בתפוצות הגולה, כשהמדינה היהודית חדלה להתקיים, והיהודים נאלצו להתמודד עם אתגר הנצרות. אבל הנצרות של פאולוס ערערה על הקשר הזה. משנכשל ישו בניסיונו להמיר את דתם של היהודים מבפנים הפיץ פאולוס את בשורתו מחוץ לעם היהודי. הוא ייסד דת אוניברסלית (קתולית) פתוחה לכול וקרא לבני עמו העברים להצטרף אליה. רוב היהודים לא נענו לקריאה; לאמיתו של דבר מיזגו יהודי התפוצות את הדת והלאום יחד מתוך עימות עם האתגר שהציבה לפניהם הנצרות של פאולוס ומתוך הגנה על היותם בחיריו הבלעדיים של אלוהים.
שליטיה הוויזיגותים של ספרד ראו בקריאתו של פאולוס לעם היהודי הצעה שתוקפה לא פג, וכשהטילו מאחוריה את כל עוצמת הכפייה שבידם הביאו לידי כניעתם של יהודים רבים לצלב. האם חדלו המומרים האלה להיות יהודים או עברים? בוודאי שלא, השיבו הוויזיגותים; אילו טענו אחרת היו מודים בצדקתם של הרבנים. היהודים יכולים לחזור בהם מטעותם הדתית, ועדיין להישאר מה שהיו מן הבחינה האתנית“ – עברים, או יהודים.
הרדיפות מחריפות
העשורים האחרונים של שלטון הוויזיגותים (711-681 בקירוב) היו תקופה אכזרית ביותר ליהודים המוטבלים והלא־מוטבלים כאחד. בשנת 681 אסר המלך החדש, ארוויג (Erwig), על הפולחן היהודי בקרב שתי הקבוצות. קיום מצוות חג יהודי נענש במלקות, בתלישת שיער, בהחרמת רכוש ובהגליה. אישה שמלה את בנה הסתכנה בכריתת אפה, בבחינת עין תחת עין. המלך הבא, אגיקה, אסר על קשרי מסחר כלשהם בין יהודים לנוצרים, ובכך פגע פגיעה אנושה בסחר הבינלאומי של היהודים. בינתיים הלך והתעצם בצפון אפריקה כוחם של המוסלמים והמלך חשד שהיהודים תומכים בהם. באוזני מועצת הבישופים טען אגיקה שיש לו הוכחות לבוגדנותם של היהודים, והציע להעמיד לפניהם בררה – להשתחרר ״מן השגיאה שעשו אבותיהם״ או ״להיקצר בחרמש הצדק״, נוסחה שנודף ממנה ריח של רצח המוני. המועצה דחתה את הצעתו המרחיקה לכת, אבל קבעה שהיהודים יהיו עבדי הכתר. מעתה נאסר עליהם לקיים את יהדותם מכול וכול. נגזר שכל הילדים היהודים יילקחו מהוריהם בגיל שבע ויימסרו לחינוך במשפחות נוצריות – צו פרעוני ביומרתו, על כל פנים על הנייר.
בימי שלטונו של אגיקה נקבע לראשונה עקרון ״עבדות היהודים״((servitus iudaeorum – היהודים הם עבדי המלך. אגיקה התכוון לכך במשמעות המילולית, כלומר שהיהודים יהיו עבדים ממש; אבל למרבה האירוניה, כשנעשה הכלל הזה לעקרון יסוד באירופה הנוצרית נודעו לו תוצאות חיוביות על היהודים, מפני שבתור רכוש המלך היו נתונים להגנתו. איש מלבדו לא היה רשאי לשעבדם ולהיות בעליהם, ונאסר על אצילים עוינים ומועצות עירוניות להרוג אותם ולבזוז את רכושם. מצד אחר, שלא כמו הצמיתים האחרים, נהנו היהודים מחופש תנועה, הותר להם לעקור ממקום למקום, לעסוק במסחר ואף להשיג כל מיני זכויות והקלות. המשמעות המעשית של ה״צמיתות״ שלהם הייתה כלכלית: הכתר שמר לעצמו את הזכות לנצל ולסחוט אותם מבחינה כספית. כך אירע שהצמיתות הייתה ליהודים לנכס, הגדרת מעמד שאפשרה את עצם קיומם באירופה הנוצרית לעתיד לבוא.
המוסלמים באים
בשלהי אפריל 711 חצו לוחמים ערבים וברברים, ובראשם טאריק בן זיאד, את המצר הצר שמפריד את אירופה מאפריקה ונחתו על הצוק שנקרא בימינו גיברלטר(ג׳בּל טאריק, או הר טאריק). זה היה רגע מכריע בתולדות המערב, תחילתה של המתקפה המוסלמית הגדולה הראשונה על אירופה. כך החלו 700 שנה של שלטון מוסלמי בספרד.
טאריק ניצח והרג את רודריך, המלך הוויזיגותי האחרון, ופתח בהתקדמות מהירה לעבר טולדו, הפרס הזוהר של פלישתו. אבל מלחמת הבזק שלו הייתה נועזת מכדי להצליח בלי סיוע מקומי. צבאו מנה 12 אלף איש בלבד והוא נזקק לבעלי ברית שיחפו על עורפו ויחזיקו בערים הכבושות. בעל הברית הזה נמצא לו בסיעה של איכרים איברו־רומים שקצו בשלטון הגותים – וביהודים.
כמעט בכל מקום קיבלו היהודים את טאריק כמושיעם. בקורדובה, במלגה ואחר כך בטולדו הקימו היהודים מיליציה מקומית כדי לשמור על העיר הכבושה למען המוסלמים, ובכך אפשרו ללוחמיו של טאריק להמשיך במערכה הפעילה. כותבים ערבים שיבחו את היהודים על התפקיד שמילאו בעת הפלישה, ואילו מקורות נוצריים גינו, כמובן, את פעילותם. היהודים עצמם בחרו להגדיר את ידידיהם ואויביהם לפי יחסם כלפיהם. איך יכלו לשמור אמונים לממלכה הנוצרית שזה מאה שנה מנסה להכחידם? אבל ״בגידת היהודים״ קנתה לה שביתה בזיכרון הנוצרים, ו־800 שנה לאחר מכן, כשחזרו הנוצרים וכבשו את ספרד, הפיחו בה חיים והשתמשו בה כאמתלה לרדוף לא את היהודים דווקא, אלא בייחוד את האנוסים.
בעשרים השנים שלאחר מכן נמשכה הסתערותם של המוסלמים על אירופה. מפעם לפעם היה צבא מוסלמי עובר את הפירנאים ועולה בעמק הרון, עד אותה פשיטה עמוקה לדרום־מזרח צרפת שנבלמה בידי קרל מרטל בשערי פואטייה בשנת 732. בכך קטע מרטל, ״הפטיש הגדול״, את רצף כיבושי הערבים שהחל כמאה שנה לפני כן במדבריות ערב, וקנה לו תהילת עולם בזיכרונה של אירופה בתור מושיע הנצרות.
היהודים – לא מתוך תוכנית כוללת ומרחיקת ראות דווקא – סייעו אפוא למוסלמים בימים שאלה הציבו בפני אירופה הנוצרית את האתגר החמור ביותר. ובאותה שנה, גם זה בבלי דעת, החלו היהודים במסע שעתיד להעלותם לאחת הפסגות החברתיות והתרבותיות הגבוהות ביותר בתולדותיהם.
בעקבות החרב באו ההגירות. תחילה מצפון אפריקה ואחר כך מכל רחבי האימפריה המוסלמית זרמו ובאו אל תוך ספרד ערבים, ברברים, סורים, תימנים, סלאבים ויהודים. ספרד קרצה להם כעולם חדש ומפתה – חלק מהם נמשכו אחר השלל וההרפתקה, אחרים ביקשו להם התחלה חדשה. בעיני אנשי הסהרה והרי האטלס נודע לספרד כוח המשיכה האגדי שיש לתרבות עירונית על עמי נוודים. מוסלמים עניים מאזורים אחרים שאפו להצטרף אל הכת השלטת רבת־הזכויות. וכמו מהגרים בכל מקום ביקשו רבים מהם להניח מאחור יריבים, נושים, אבות עריצים, זיכרונות מכאיבים או את המזל הרע שרדף אותם עד כה.
גם יהודים נסחפו עם הזרמים האלה. עכשיו שהאימפריה המוסלמית נמשכת ברציפות ממערב הודו ועד חופי האוקיינוס האטלנטי חיו רוב היהודים, זו הפעם הראשונה, באימפריה אחת ובתרבות שלטת יחידה. (יהודים אשכנזים, או אבותיהם, כמעט לא היו קיימים עדיין.)14 ספרד היהודית, שהשתחררה מרדיפות הוויזיגותים, הייתה חלק מאותה ארץ מפתה; ועכשיו, באמצעות מערכת המסחר, התקשורת והמשפט של האימפריה, חודשו הקשרים בין יהודי ספרד ובין הקהילות היהודיות שבמזרח, ובהן מרכזי התורה הגדולים בבבל. לכן לא זו בלבד שספרד היהודית זכתה לתחייה דמוגרפית, אלא שבפרק זמן של מאות שנים אחדות הייתה הארץ יעד מבוקש ליהודים שעל סף הנדודים, מצב שיהודים מצויים בו לעתים קרובות.
התמורות הדמוגרפיות האלה הגיעו לשיאן בתקופת שלטונם של בני אומיה, ששלטו בספרד כ־250 שנה, כמעט עד סוף האלף הראשון. כל אותו הזמן לא סבלו היהודים משום רדיפה רשמית, תופעה נדירה בתולדות העם היהודי בתפוצות. התנכלויות חברתיות אמנם היו קיימות, אבל חסדי הממשל פיצו עליהן. השליטים מבית אומיה הסתמכו על לא־ערבים בתור עוזריהם הנאמנים ביותר. הערבים התקוממו לא פעם נגד נסיכיהם ועמדו במאבק מתמיד אלה באלה, ואילו הנוצרים, ובייחוד היהודים, היו חלשים מכדי לשאוף לשלטון; ההסתמכות על לא־ערבים בתור יועצים, אנשי כספים וכדומה הייתה חלק ממדיניות כוללת שהנהיג עבד א־רחמן הראשון, מייסד השושלת, שמילא את צבאו בברברים, ייבא לוחמים סלאבים מן הבלקן וגייס אפריקאים שחורים בתור שומרי ראשו.
חשוב לא פחות מזה היה השינוי בתרמיתם של היהודים, שהיה מעוגן גם במיתולוגיה של בית אומיה. אחת מאגדות היסוד של השושלת מספרת על חוזה עתידות יהודי שהציל את חייו של עבד א־רחמן הראשון הצעיר, ניבא את עליית השושלת לגדולה וסיפק את הצידוק לשלטונה – שינוי של ממש לעומת הדימוי השטני של היהודים בימי הוויזיגותים!
ואף על פי כן לא היה הכול ורוד. בימי בית אומיה התגבש מעמדם המשפטי הנחות של היהודים והנוצרים בחברה המוסלמית, כמו שהורה הנביא מוחמד ותיקנו צאצאיו הסונים. בקוראן נקט מוחמד לשון גסה ואלימה כלפי היהודים (מפני ששבטי היהודים של ערב סירבו להכיר בו בתור ״רַסול אללה״, שליח האל), אבל הוא הכיר במשה ובישו בתור נביאי אמת והכין את הקרקע לדוקטרינת ה״ד׳מי״. לפי התפיסה הסובלנית־המתנשאת הזאת הנוצרים והיהודים, אף על פי שהם כופרים, הם ״עמי הספר״, ולכן הם ראויים להגנת המוסלמים כל עוד הם כנועים מבחינה פוליטית ומשלמים מם גולגולת.
בזכות ״מס הכופרים״ השתלמה הסובלנות לממסד המוסלמי. המדינה נזקקה לכסף, ותומכי הגישה הסובלנית טענו שמדיניותם נכונה מבחינה דתית וגם רווחית מבחינה כספית, מעין מצווה ששכרה בצדה. אחרים, טהרנים או קנאים יותר לדתם, קראו לאסלם את כל העמים הכבושים, אבל הם היו במיעוט. הממשל המוסלמי היה זקוק לכופרים: ״יותר מאמינים – פחות משלמי מסים״, גרסה התפיסה הריאליסטית. על כל פנים הדוקטרינה הרשמית התנגדה לאסלום בכפייה: על החרב לשמש להרחבת שלטון המוסלמים, אבל האמונה באללה ובמוחמד נביאו חייבת לבוא מרצון.
התוצאה הייתה מעורבת. במאות השנים שלאחר מכן אכן אירעה התאסלמות המונית של תושבי איבריה, אם מתוך פחד, תאוות בצע, לחצים חברתיים וחששות כלכליים, ואם בשל הרצון ללכת בתלם, להצטרף אל הקבוצה השלטת או להימנע ממס הכופרים. קצב ההתאסלמות היה אטי בתחילה, אבל הוא גבר והלך ובשלהי האלף כבר היה לזרם סוחף. בשיא שלטונה של שושלת בית אומיה נאמד מספרם של המוסלמים החדשים בחמישה מיליון לפחות, רובם קתולים לשעבר ומיעוטם יהודים לשעבר.
כאן יש לנקוט לשון זהירה. למילה ״התאסלמות״ יש שני מובנים בסיפורנו, האחד דתי והאחד תרבותי כללי. נוצרים ויהודים רבים שהתנגדו לאסלאם בתור דת קיבלו והטמיעו את תרבותה, לשונה וטעמיה של העילית המוסלמית. גם את ה״הסתערבות״ – מונח כפול־משמעות אחר – יש להבין במשמעות התרבותית הרחבה ולא במובן האתני הטהור. הערבים האתניים היו מיעוט בספרד, אבל רוב בני הקבוצות האחרות נטמעו בתרבות הערבית השלטת וסיגלו לעצמם את מנהגיהם, לשונם, לבושם, מאכליהם, עיצוביהם האמנותיים ואפילו את שפת הגוף של הערבים, כמו שהובאו מבגדאד, דמשק וצפון אפריקה. המעמדות המשכילים, ובהם נוצרים ויהודים, שלטו היטב בשירה ובהרמזים הספרותיים הערביים.
השתלבותם של נוצרים ויהודים בערביות התאפשרה בזכות הצדדים החילוניים הרבים של התרבות הערבית. האסלאם אמנם רואה זיקה בין דת למדינה, אבל הוא יכול להרשות לתחום רחב של נושאים תרבותיים להיות חופשיים מהשפעת הדת, וכך אמנם אירע בתור הזהב של התרבות הערבית. אמנות, שירה, מדע, בלשנות, מוזיקה, מנהגים ואומנות עמדו בראש מעייניהם של בני המעמד הערבי המשכיל, ויהודים וקתולים יכלו להשתלב בו בלי לוותר על ייחודם הדתי. החילון היחסי בתחומים רחבים של החיים, שהאסלאם הפונדמנטליסטי של ימינו דוחה בשאט נפש, היה קיים בתור הזהב של האסלאם ובוודאי היה אחד מסיבותיו.
התבוללותם של הנוצרים בערביות הולידה בספרד את תופעת ה״מסתערבים״(mozarabs) נוצרים דוברי ערבית, לבושים ונראים כערבים לכל דבר, הולכים לכנסייה להתוודות או להשתתף במיסה, ואחר כך, בשווקים ובבתים ובגנים ובנסיבות חילוניות אחרות הם נוהגים כמו שאר האוכלוסייה, מזמרים ומדקלמים שירים בערבית או מתווכחים על סוגיות בדקדוק הערבי.
* הכוונה ללא־מוסלמים שנטמעו בתרבות הערבית. אין לשמוע בכך הסוואה או העמדת
פנים, כמו שמשתמע מן השימוש הצבאי הנפוץ במילה בעברית של ימינו.
תופעה דומה התקיימה גם בקרב יהודים, אם כי לא יוחד לה מונח נפרד. בסופו של דבר התבוללו יהודי ספרד בתרבות הערבית עד כדי כך שיש מידה של צדק בגישתם של היסטוריונים ערבים בני ימינו כשהם מונים את אבו עמראן מוסא – הידוע יותר בשם רבי משה בן מימון או רמב״ם – בין גדולי תור הזהב של ספרד הערבית.
Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Pour les Juifs marocains, ces propos sonnaient comme l'annonce d'un nouvel âge d'or. Eux, qui malgré les progrès de la période du Protectorat, avaient été tenus en marge par les Français et par les nationalistes, voilà que le sultan Sidi Mohamed ben Youssef les proclamait citoyens à part entière. Mieux, le Maroc indépendant, sultan et partis nationalistes confondus, leur disait que le pays avait besoin de leurs compétences pour se développer. Avec leur étemel optimisme, les Juifs étaient prêts à relever ce défi. Francophiles, sionistes, traditionalistes, religieux, tous répondirent présents. Malgré la générosité des intentions, tout concourut pour faire échouer ce pari et faire de cet épisode unique un bref âge d'or de moins de deux ans.
« Remarocanisés », les Juifs marocains avaient naïvement pensé que, comme eux, leur pays avait opté sans retour pour la modernité à l'occidentale, et s'était ancré à une francophonie garantissant l'ouverture sur le monde. L'arabisation et le « tiers-mondisme » leur donnèrent une impression de recul et d'enfermement. Confiants dans les promesses qui leur avaient été faites, ils avaient pensé que, malgré son appartenance au monde arabe, le Maroc ne les couperait pas totalement de l'État d'Israël, vers lequel allait leur solidarité naturelle et où des dizaines de milliers des leurs s'étaient installés. Le Maroc nouvellement indépendant n'était pas disposé à payer ce prix pour fidéliser et fixer ses juifs. Le divorce était inévitable. Au moins, il se fit à la marocaine – relativement en douceur.
Dans un premier temps, ce fut l'enthousiasme qui prévalut au sein de la communauté juive, un enthousiasme conforté par le discours du Trône du 18 novembre 1955, le dernier prononcé par le sultan avant le recouvrement de l'indépendance :
En ce jour béni Dieu Nous comble de ses bienfaits en Nous permettant, après une douloureuse séparation, de revenir dans notre chère patrie, au milieu de Notre peuple, ce peuple qui n 'a jamais cessé de Nous attendre, comme nous n 'avons jamais perdu l'espoir de le retrouver; et qui a largement payé de retour Notre fidélité à son égard… Le moment est venu de mobiliser toutes les énergies pour construire le Maroc nouveau, Cette entreprise exigera une transformation profonde des habitudes, des institutions et des méthodes de gouvernement, de même qu’elle impliquera une émancipation de l’individu, lui assurant dans la sécurité, la jouissance de toutes les libertés. Ainsi, le Maroc parviendra à réaliser l'indépendance que Nous n ’avons cessé de revendiquer, non seulement comme le droit naturel de tous les peuples sans distinction, mais encore comme le moyen le plus sûr de les faire bénéficier, à la fois de l’évolution du monde moderne, et des avantages d’un régime démocratique excluant toute discrimination raciale et s’inspirant de la Déclaration universelle des droits de l’homme, Notre premier objectif est la constitution d’un gouvernement marocain responsable et représentatif expression mathématique de la volonté du peuple. Il aura à remplir trois missions à la fois :l.la gestion des affaires publiques ; 2. la création d’institutions démocratiques issues d'élections libres, fondées sur le principe de la séparation des pouvoirs, dans le cadre d’une monarchie constitutionnelle, reconnaissant aux Marocains de toutes confessions les droits de citoyen et l’exercice des libertés politiques et syndicales. Il est évident que les Marocains israelites ont les mêmes droits que les autres Marocains ; 3 La troisième consistera à ouvrir avec le gouvernement français des négociations sur l’indépendance du pays…
Dès le lendemain, le Conseil des communautés fit parvenir à Mohammed V un message de gratitude très révélateur des espoirs nourris par les Juifs marocains, y compris ceux qui étaient sensibles à la cause sioniste :
Les communautés israélites du Maroc sont heureuses d'exprimer à Votre Majesté leur sentiment de fierté et de profonde gratitude pour le message adressé à leur intention dans le discours de la fête du Trône. Ce message ne fait que confirmer les dispositions constantes de Votre Majesté à l’égard d’une communauté qui, en reconnaissance pour Votre noble attitude en sa faveur en des heures critiques, a gardé à Votre Majesté des sentiments d’attachement indéfectibles. Consciente des difficultés de toute nature que connaît le Maroc au seuil de 1ère nouvelle dans laquelle il s’engage, les communautés israélites du Maroc voudraient assurer Votre Majesté de leur entier dévouement aux tâches qui seront entreprises sous Vote haute égide.
Le 2 mars 1956 fut publiée la déclaration commune reconnaissant formellement l’indépendance du Maroc, « laquelle implique en particulier une diplomatie et une armée, ainsi que la volonté de respecter et de faire respecter l’intégrité du territoire marocain, garantie par les traités internationaux ».
Le retour du sultan porteur de la bonne nouvelle, le 5 mars 1956, souleva presque autan: d’enthousiasme que son retour d’exil. Partout, ce furent des manifestations de joie où se mêlaient dans la franche fraternité Marocains – musulmans et israélites – et Français, qui voyaient maintenant dans la personne du sultan la meilleure assurance pour leur avenir.
Dans son discours radiodiffusé du 7 mars 1956, Mohammed V mit avant tout l’accent sur la nécessité du maintien de l’ordre et de l’union, « vertu essentielle au salut de la patrie » :
En quittant le Maroc, Nous avons laissé derrière Nous une nation sous la tutelle, qui s'interrogeait sur son avenir et se demandait quand serait tenue la promesse qui lui fut faite à la suite de Notre retour d’exil. Aujourd’hui, nous retrouvons Notre chère patrie et Notre peuple qui a tant attendu, et la France a reconnu au Maroc son indépendance, le droit de jouir de tous les attributs de sa souveraineté, de même qu ’elle s'est engagée à garantir son intégrité territoriale et à la faire respecter. Nous voici arrivés au stade des réalisations où Nous pouvons gérer Nous-mêmes nos propres affaires. C'est ainsi que Nous exercerons Notre pouvoir législatif sans restriction aucune, constituerons une armée nationale et assurerons Notre représentation diplomatique. Ces résultats auxquels Nous sommes parvenus ont dissipé tous les doutes et toutes les équivoques. L’inquiétude et l’espoir ont laissé place à la certitude et à la foi en Notre pays et son avenir.
L'optimisme était de nouveau de rigueur, comme devait l’exprimer Jacques Dahan dans l’éditorial de la Voix des communautés :
Élevé à la citoyenneté intégrale par la grâce de Sa Majesté le Sultan, et de par la volonté démocratique du peuple, le judaïsme marocain saura, j’en suis convaincu, se monter digne de sa promotion. Les juifs sont reconnaissants à ceux qui leur tendent une main fraternelle et ils s’emploient avec ardeur à mériter la confiance qu'on leur témoigne. Le dernier discours du Trône les débarrasse de leurs complexes et leur ouvre les perspectives d’une intégration parfaite dans la communauté marocaine.