דפים מיומן-ג'ו גולן

כל מה שאני כותב נובע בקו ישר מילדות,

נרמה לי שלו איבדתי את זיכרון שנותי הראשונות, לא הייתי יכול לצייר קו…

הילד מכתיב והמבוגר כותב״.

 ז׳וליין גרין – יומן 244,79,1

אלבום משפחתי

הנה חומרי הגלם של הזיכרון: אלבום עמוס תמונות שהצהיבו עם הזמן, דמויות בלתי מזוהות, מכתבים שבמקרים רבים אינם קריאים, גלויות דואר שאין יודעים מי כתב אותן – ביידיש, ברוסית, מתובלות במלים בעברית.

ויש כמובן גם סיפורים, אלה המעוגנים בזיכרון, שמספרים אותם לרגל אירוע – חתונה, לידה או שיבה. מקשיבים. הזיכרון שומר. לפעמים הוא מפליג למחוזות אחרים. המטרה היא לדובב את התמונות הישנות, לפענח את המכתבים, לנסות לשים את הזיכרונות בהקשרם. אבל יש חסרים, מאורעות שאינם עוקבים, שסותרים זה את זה, מצבים שנראים משוללי היגיון. איך מתמצאים בהמון הזיכרונות האלה שמרחיקים לכת, הרחק בנבכי הזיכרון, כשאין עוד אדם שיכול לספרם?

כמבוא ליומן, הנה סיפור דרכן של שתי משפחות, לויצקי וגוּלדין.

הראשון מתחיל ברוסיה של סוף המאה התשע־עשרה. סבא וסבתא לויצקי גרו בייקתרינוסלב, עיירה על גדות הדנייפר בדרום אוקראינה. לסבא זכריה, שכוּנה זליג, היה בית־מלאכה לנרות. הוא סיפק נרות לקהילה היהודית הקטנה שחיתה בעיירה הזאת, וגם לכנסיות המקומיות, שקנו ממנו את תוצרתו.

סבתא רות־לאה הייתה בת למשפחת בילינקי, משפחה בורגנית ידועה ונכבדה בדרום אוקראינה. היו לה כמה אחים ואחיות. הסיפורים שנלחשו שוב ושוב נסבו על אחות צעירה, מרים שמה, שהצטרפה לקבוצת עולי־רגל נוצרים בדרכה לפקוד את המקומות הקדושים. מרים מעולם לא שבה מן המסע הזה. במשפחה ליחשו שנשארה בלבנון ונישאה שם לנוצרי. היא מעולם לא נתנה אות־חיים.

בחורף 1974, בעת ביקור אצל ז׳ורד ובולה חנין, ידידים מצרים הגרים בפריז, פגשנו את הנרי נקש. בני הזוג חנין בחרו את פריז להיות להם מקום גלות, כי לא יכלו לשאת את משטרו של גמאל עבד־אל נאצר. הנרי נקש היה מהנדס לבנוני שהיה אחראי על הטיית מי הליטני. הירדן ניזון ממימיו של נהר הליטני, ומיום ההטיה נועד למנוע מישראל את השימוש במים שמקורותיהם בשטח לבנון. כשהוחל בהטיה, הוכרז בישראל מצב כוננות. ההגנה על מקורות המים הייתה סעיף חשוב בסדר היום המדיני של דוד בן־גוריון.

המהנדס הלבנוני לא ציפה לפגוש ישראלים בבית ידידיו המצרים. היו שתיקות ארוכות. בשלב מסוים שאל אותי נקש מה מוצאי. ״רוסי״, עניתי. מבטו נעשה ער. ״גם לי יש שורשים רוסיים רחוקים. סבתי באה מאוקראינה״. בולה המארחת, בנימה הידידותית שלה, שלא הייתה נקייה משמץ של עוקצנות, אמרה לו: ״היא הייתה יהודייה, סבתא שלך, לא?״ נקש היסס רגע ואמר: ״נכון, היא הייתה יהודייה״.

״מאיפה באוקראינה היא הייתה?״ שאלתי אותו.

״מעיירה על גדות הדנייפר, שאפילו לא מופיעה במפות. במקום הזה בנה סטלין מאוחר יותר את המפעל ההידרו־אלקטרי הגדול ביותר באירופה. אז קראו למקום ייקתרינוסלב, היום דנייפרופטרובסק. היום זה מקום חשוב״.

״איך קראו לה, לסבתא שלך?״

בהיסוס, כאילו מכריחים אותו לדבר, ענה: ״מרים בילינקי. אנחנו קראנו לה זינה״.

״הזיכרונות שלנו מתלכדים״, אמרתי. ״סבתא רות־לאה לויצקי הייתה אחותה הבכורה של מרים״.

מתח והתרגשות עמדו באוויר. זאת בהחלט הייתה הפתעה. בולה הזדעקה: ״אז אתם בני דודים, אלוהים אדירים! ולחשוב שלפני פחות מחמש דקות הסתכלתם זה על זה כמו שני פסלים מאובנים!״ ז׳ורז׳ מילא את הכוסיות, וכולנו שתינו לחיי המפגש הפחות צפוי שאפשר להעלות על הדעת.

שנתיים לאחר אותה פגישה הופיע בעיתון ״L'Orient״, ששייך למשפחת נקש, סיפור על הנרי שנורה מטווח קצר בדרכו למועדון הטניס שלו, בפרברי ביירות.

מזיכרונות הילדות נותרו לנו הסיפורים של סבתא לויצקי. שעות ארוכות בילינו ישובים למרגלותיה, מקשיבים לזיכרונותיה מרוסיה, ארץ הולדתה, מהחיים בייקתרינוסלב ומשנותיה בחרסון. בטיה, אמי, לא דיברה מעולם על שנותיה ברוסיה. זה היה פרק עצוב בחייה, והיא ביקשה לשכוח אותו.

סבא זליג מת כנראה בסביבות 1888. אלכסנדר, בכורו, הפך להיות ״ראש השבט״. הוא חיסל את העסק של אביו והחליט לעזוב את ייקתרינוסלב. הוא העביר את סבתא לויצקי ואת בטיה לחרסון, שם היו לסבתא קרובי משפחה. שני הילדים הצעירים, יוסף ואחותו מאשה, כבר היו באודסה זה שנתיים. יוסף למד משפטים, מאשה רפואת שיניים.

חודשים אחדים אחרי בואן של סבתא ובטיה, התחולל בחרסון פוגרום, שבוודאי השאיר עליהן רושם קשה. הפוגרום הזה היה נושא לאין־ספור סיפורים, שסבתא נהגה לספר בפרטי פרטים. כל זה כדי להסביר מדוע היה צורך לעזוב את רוסיה.

מרוב סיפורים ששמענו, נדמה היה לנו שאנחנו עצמנו היינו שם. מוז׳יקים, שסבתא כינתה גם ״חוליגנים״, פשטו על השכונה היהודית. הם צעקו ״מוות ליהודים״, הטיחו גידופים גסים ושברו כל מה שנקרה בדרכם. על פי גירסה אחרת, הם הציתו את בית הכנסת ואת האטליז הכשר, וגם היכו ופצעו אנשים. משטרת הצאר הגיעה ברגע שהחוליגנים עזבו את השטח! את סיפורה הייתה סבתא מסיימת תמיד במשפט, ״במיוחד פחדתי על בטיה. היא הייתה כל כך צעירה וכל כך יפה״.

מאשה ויוסף היו חלק מאוכלוסיית הסטודנטים שהגיעו לאודסה מכל רחבי רוסיה ומחוגים שונים מאוד. מאשה בחרה בדרך הציונות, ונעשתה פעילה נמרצת. היא הצהירה, שמיד עם תום לימודיה תעלה לחיות בפלסטינה. ״רוסיה, כך אמרה, עוינת אותנו. ככל שנקדים לצאת מכאן, כן ייטב״.

יוסף נמשך דווקא אל הקבוצות הסוציאליסטיות המהפכניות הקטנות שפעלו בפקולטה למשפטים. שנים אחר כך, בשיחה, סיפרה חברתו לחיים, צילה ברגינסקי, שכשהגיע לאודסה היה יוסף פעיל כתא מהפכני שזמם להפיל את המשטר הצארי ולהקים ברוסיה דמוקרטיה סוציאליסטית. הוא היה היהודי היחיד בתא הזה. אולם עם הזמן השתכנע יוסף שהיהודים לעולם לא יוכלו לקבל זכויות אזרחיות מלאות בחברה הרוסית. ביומנו כתב: ״מבחינתנו, המהפכה יכולה להתממש אך ורק בפלסטינה, לא אצל הגויים״.

באוגוסט 1893, על פי הוראה מקונסטנטינופול, הוציא המושל הטורקי של מחוז ירושלים – שגם מישור החוף היה נתון לשיפוטו – צו האוסר על מכירת קרקעות למהגרים בני הדת היהודית. תוצאה מיידית של הגזירה החדשה הייתה פתיחתם של אפיקי שוחד ושחיתות, שבוודאי היו קיימים גם קודם, אך במינון נמוך. לכל איסור היה המחיר שלו. באודסה היה צריך עכשיו לגייס תרומות רבות עוד יותר כדי להתמודד עם דרישות האדונים הטורקים האלה. יוסף התגייס לאיסוף כספים, ובמסגרת זו קשר קשרי ידידות עם אשר גינצברג(אחד־העם), שלימים יהפוך למורו ורבו בתחום ההגות.

אלכסנדר ואנה אשתו היו הראשונים במשפחת לויצקי שעלו לפלסטינה, יחד עם ארבעת ילדיהם. זה היה בשלהי המאה התשע־עשרה. עזיבתם הפתיעה, כי באותה תקופה היגרו רוב היהודים לארצות הברית, ״לחיות יותר טוב״. רק מעטים עלו לארץ ישראל, וכולם ממניעים אידאולוגיים מובהקים.

מאשה עזבה את רוסיה מיד עם תום לימודיה. היא הקימה מרפאת שיניים בראשון לציון, שאז הייתה עיירה קטנה בממדיה, אך אלגנטית ומשגשגת יותר מכל המושבות. מאשה נישאה ליחיאל טרכטנברג, ממייסדי ראשון. יחיאל היה כורם, ששיווק את תוצרתו ליקב שהקים הברון רוטשילד. אחותה בטיה שמרה בחדרה תמונה של מאשה, שבה היא נראית כצעירה מלאת חן ובעלת אישיות חזקה. כעבור שנים אחדות, בקיץ 1904, הסדירה מאשה את עלייתם של סבתא ודוד יוסף לארץ ישראל. היא גם הייתה זו שהכירה בין יוסף לבין צילה ברגינסקי. בין השניים נרקמה ידידות גדולה. שנתיים אחר עלייתם של סבתא ויוסף, הגיעה ארצה גם בטיה, אמי. היא התעקשה ללמוד מקצוע קודם עלייתה, ואכן, כשהגיעה לפלסטינה כבר הייתה טכנאית שיניים שהוסמכה באודסה.

בטיה זכריבנה לויצקי, צעירה טובת מזג, חפה מתסביכים, תכולת עיניים, צמה זהובה משתלשלת על כתפיה, הבינה מיד עם הגיעה שלא תבלה את חייה בייצור שיניים תותבות במרפאה של אחותה הבכורה מאשה. היא התנדבה לשרת ב״השומר״, ארגון שקיבל עליו את ההגנה על המושבות. בטיה שינתה את שמה לבתיה, למדה לרכוב על סוס, להשתמש בנשק, לדבר עברית. היא הייתה אחת הנשים הראשונות שהתגייסו לאגודת השומר. ימים רבים עשתה במושבות הגליל, ואלה היו התקופות המאושרות שלה. עוד שנים אחר כך, כשדיברה על ימי הגליל שלה, היו עיניה מתמלאות שמחה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 116 מנויים נוספים

יוני 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר