העדר תוכניות קליטה פגע בגידול ממדי העלייה. כאשר נתקלה הקמת המחנות במרסיי בקשיים ולא היה אפשר לבצעה המתכונת הדרושה, הוצע להעביר חלק מיהודי מרוקו לאיטליה. שוב הקמת מחנות, השקעות ובזבוז זמן. בישיבת ההנהלה תקפתי הצעה זו ונימקתי את הדבר בשיקול פוליטי : " האם אין בהעברת יהודים לאיטליה סטירת לחי לממשלת צרפת. כאילו אנו מכריזים בפומבי שאין אנו בטוחים בממשלת צרפת., שהיא תוכל להגן על היהודים בארצו הנתונות לשלטונה, ואנו ממהרים להוציאם באופן דחוף לארץ אחרת באירופה ? ". ההצעה הורדה מסדר היום.

סוף ספטמבר 1955. לאחר ישיבת הוועד הפועל הציוני שהחליט על הגדלת מכסות העלייה עד 45.000 לשנה. כל בר דעת הבין שהביצוע של היקף זה איננו מובטח. הוויכוח על הורדת רמת השיכון, נמשך בלי סוף. הסוכנות הציעה להקים בנייני אסבסט, הממשלה התנגדה בטענה שאין להרבות בשיכונים ארעיים מסוג ירוד. אבל בלחץ הנסיבות נטתה הממשלה להוריד את רמת הבנייה. והנה הגיעה מפאריס ידיעה מאת מזכיר הקיבוץ המאוחד, ישראל גלר, שיש סכנה ממשית לסגירת העלייה ממרוקו. ראש מחלקת העלייה מר שרגאי שנמצא באותו זמן במרקו הודיע בסוף נובמבר 1955 שיש צורך דחוף להוציא 120.000 איש ממרוקו ומתוניסיה. מר שרגאי שהיה לוחם בלתי נלאה להגדלת מספרי העלייה, צידד גם בתנאי קליטה טובים, קודם כל שיכון. קליטה טובה, לדבריו, מבטיחה גם את ממדי העלייה. כעת שינה את דעתו ותמך בשינויים ובהורדת רמת השיכון, בשל דחיפות הצורך בהגברת העלייה.

ידענו שבתוך הממשלה מתנהל מאבק, לפעמים חריף, על ממדי העלייה. היו מחייבים ושוללים. לא ידענו פרטים. רק לאחר עשרים שנה נודעו לי ממקור מהימן פרטים אחדים. בן שיחי, שציטט את בן גוריון, מסר לי שבתוך הממשלה היו שני מחנות. בראש מחייבי הגדלת העלייה עמדה גולדה מאיר ובראש המתנגדים עמד אבא אבן. באותן שנים לא היה אבא אבן חבר בממשלה, אלא שגרירנו באו"ם. רק לאחרונה נודע לי שמטעמי ייצוג ניתנה לו דרגת שר, והוא השתמש בזכות זו, שהייתה ייצוגית בלבד, והוסיף את משקלו נגד הגדלת ממדי העלייה……….

באותה עת נקבע עמוס רבל, חבר קיבוץ מ "איחוד הקבוצות והקיבוצים " כבא כוח הסוכנות לא רק בארצות אפריקה, אלא גם בצרפת. הידיעות על המצב בעלייה הגיעו בשמו של רבל : רבל הודיע, רבל בא, רבל יבוא וכדומה. מפיו למדתי דברים שהועלמו מידיעת רבים : ממשלת מרוקו הודיעה במפורש שהעלייה תופסק באוקטובר 1956. אנו היהודים התעקשנו במו"מ לחצנו להמשיך במתן רשות לעלייה גם אחרי מועד זה. היה ברור שמסיבות ערביות פנימיות לא תהיה הסכמה לדרישתנו.

כך חלפו חצי שנה ללא שינוי.

בסוף מאי 1956 עשו השלטונות המרוקניים, שבינתיים הלכו והתעצמו ונעשו פחות תלויים בצרפת, צעד ראשון להפסקת יציאת היהודים ממרוקו לישראל. בישיבת ההנהלה ב – 21.5.56 מסר ד"ר נחום גולדמן פרטים על כך. אז אמרתי את הדברים הבאים :

"אני חושב שהצעד הראשון שנעשה להפסקת עליית יהודי מרוקו, צריך היה להישמע כאן, באטמוספירה אחרת. ד"ר גודלמן הודיע, והחברים שמעו ולא שמעו. אנו עומדים לפני הספקת העלייה, יש בידינו 12.000 דרכונים מוכנים. אל 5.000 יהודים אי אפשר כיום להגיע. נותר אפוא מלאי של 7.000 בלבד. החמצנו במו ידינו את הגדלת העלייה ממרוקו. עלינו ליפות מיד את כוחו של שרגאי, חבר ההנהלה היחיד שנמצא בפאריס, לעשות הכול להגדלת בכול העלייה ממרוקו. הדבר יעודד אותו בשליחותו. יהיה עלינו לחפש דרכים לא שגרתיות להגברת זרם העולים…"

ב –.1956 30.05 אמרתי במסיבת עיתונאים בתל אביב :

" כידוע התנהל בקונגרס הציוני האחרון ויכוח בוועדה לענייני עלייה וקליטה  על ממדי העלייה לארץ. הוויכוח התעורר לרגל הדרישות הבלתי פוסקות מארצות צפון אפריקה להגדלה מיידית של העלייה מארצות אלה. הקונגרס קיבל החלטה " שהוא מטיל על ההנהלה הציונית לנקוט אמצעים דחופים ולעשות מאמצים יוצאים מן הכלל, כדי לאפשר עליית יהודים במספר מכסימאלי בפרק זמן קצר ביותר ". החלטה זו מתבטאת במספרים הבאים :

1.10.55 עד 1.6.56 – 8 חודשים – 34 אלף

1.6.56 עד 1.10.56 – 4 חודשים – 20 אלף

סך הכול בשנת תשט"ז – 54 אלף.

המספר הזה כשלעצמו מפריך את ההנחה ששלטה בארץ במשך כל שנת 1955, שאין הארץ יכולה לקלוט יותר מ – 30.000 עולים חדשים לשנה. דווקא בשנה של מאמצים גדולים בתחום הביטחון ההנו מוכיחים שנוכל לקלוט כמעט פי שניים. הדבר התאפשר בעיקר הודות לתרומתה של יהדות הגולה, שהתחייבה להגדיל את הכנסות המגבית בחצי ואפילו ב100% בארצות מסוימות. התוספת הזאת תוצא לקליטת עלייה מצפון אפריקה, ולא יופרשו ממנה סכומים למטרו אחרות, ולו החשובות ביותר. הננו מעריכים את ההגדלה בסכום של 25-30 מיליון דולר בכל העולם.

אבל התפתחות המאורעות בצפון אפריקה מקדימה כל חישובינו לרגל המרוץ המהיר לעצמאות מלאה בתוניסיה ובמרוקו והמרד המתפשט באלג'יריה – הולך וגדל עלינו הלחץ מצד היהודים שם. הננו מוצפים יום-יום בקריאות השליחים שם והם תובעים פתרון לפניות של הקהילות, הארגונים, של הרבנים שם, ושל ארגוני יוצאי צפון אפריקה בארץ. אין ספק שנצטרך להתחשב בכל אלה ולתכנן תוכניות חדשות ולשנות את התוכניות המוכנות : הכול להגדלת העלייה והקליטה בארץ. ועכשיו לא לפרסום : צפוה קטסטרופה גדולה ביותר והיא – ניתוק יהודי צפון אפריקה מהארץ – הפסקת העלייה. העיתונות הישראלית נתבקשה שלא לפרסם את הידיעות האלה ומלבד מקרה בודד, עמדה בכך. הפרסום יכול להזיק. אם תופסק העלייה נגיב במלוא כוחנו בפניה ליהדות העולם, ובפעולה פוליטית. בימים אלה מתנהל בחוץ לארץ משא ומתן בדרגים שונים למניעת הגזירה, ריכוכה או עקיפתה. על כל פנים הנני יכול להגיד בשם ההנהלה שייעשו כל המאמצים להמשך העלייה מצפון אפריקה בממדים גדולים.

בדיונים בקונגרס נקטו עליית 100.000 נפש בשנה הקרובה. אין זה סתם מספר גדול. המספר הזה מאפשר להוציא את עשרות אלפי יהודי מרוקו שכבר נרשמו לעלייה ו "בוררו " – עברו את הסלקציה. זה מאפשר למתן את הלחץ בתוניסיה. זה גם נותן אפשרות לפתוח פתח ליהודי אלג'יריה. המספר הזה יכול היה לשמש עליית הצלה לזקוקים ".

הדיונים התיאורטיים על העלייה מצפון אפריקה נמשכו בהנהלה כל הזמן. השערות וניחושים על ההתנהגות הצפויה של ארצות ערב וכדומה. על הדיבורים הנ"ל כיסו על חולשת המנהיגים בעבר ועל היסוסיהם לגבי העתיד.

ב – 16.6.56 אמרתי :

" המאבק שלנו במרוקו אינו דומה להתמודדות שהייתה לנו עם הצרפתים. לצרפתים לא הייתה כוונת זדון ועשו מה שעשו מתוך טיפשות ומתוך הנחה שהדבר עשוי לעזור להם להגיע להסכם עם הערבים. רובר לקוסט, הנציב הצרפתי במרוקו ניסה דרך זו. עתה המצב שונה. עלינו להתמודד באידיאה. האיסתיקלאל הוא כוח אידאי, אפילו אם נושאי דגלו הם פיאודלים. יש ניגוד אינטרסים בינינו. אינני מקבל את הדעה שאם בעיראק היה כן ובתימן היה כך, יהיה כך גם במרוקו. בהתנהגותה של ממשלת מרוקו יש אינטרס פוליטי, כלל ערבי. צפויה לנו מערכת קשה. אין לנו סיכוי לפייס אותם ולפתות אותם לאורך ימים. אני חושב שהמסך הולך ויורד. נקבל 7.000 או 15.000 עולים כמה שיתנו. המצב החדש מחייב פעולות אחרות. נעשו פעולות מסוימות ולעת עתה בהצלחה. אלא שהבעיה היא לא בתוניסיה אלא במרוקו. מפני שהיהודים שם רוצים מאוד לעלות. עלינו להקים מוסד מיוחד לטיפול בעלייה.

מדובר לאחרונה בהסכם עם מרוקו על מספר היהודים העולים. אני מתנגד למינוח כזה. ד"ר גולדמן סיפר לי על הצעה לסכם עם המרוקנים על 80.000 עולים יהודים ולסיים בכך. הגבתי ואמרתי שעלינו להיות זהירים. לא תיתכן שום הסכמה של הסוכנות, של יהדות העולם או של ממשלת ישראל – על מספר.

אסור לנו להסכים ולסכם על 200.000 היהודים של מרוקו פחות אחד. וכשמדובר עכשיו על 7.000 עולים ממרוקו והסכם על כך בינינו ובין ממשלת מרוקו – יש בכך טעם לפגם. אין מקום להסכמים. אפשר לקבל את העיקרון " לעולם תיקח " אבל אל לנו להתחייב על נוסחה מגובשת. אם ראש המשטרה במרוקו יודיע שאף אחד לא יעלה, לא תהיה לי ברירה אלא לקבל הודעה זו, אם יתן לי 7.000 – אקבל 7.000.בשום פנים לא אסכים להשתיק את קולה של היהדות. איננו יכולים להסכים שאיזה יהודי יישאר בארץ כלשהי נגד רצונו ".

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

בהקשר לשערורייה של הכזבנים מברגנסה, שהצליחו להטעות לחלוטין את האינקוויזיציה של קואימברה, אשר הורתה לעצור נוצרים ותיקים באשמת התייהדות: אחת מן העדות הכוזבות, איזבל דה קריאאו (Carriao), אלמנה בת שישים, כשהוחזרה לבית הסוהר ענתה בקלילות ובהעזה לחקירה החמורה שעשו לה: היא ענתה שלהתייהדות בברגנסה, שהודו בה עד לעייפה, קדמו הוראות בימוי מתוכננות היטב, שמטרתן להגיע להודאות במהירות סבירה ועל ידי כך לצאת לחופשי במהירות ועם עונש קל. ועל כן, אמרה, ״קודם כול קל מאוד ׳להלשין׳ על הכול ועל כולם. הדבר מועיל ומוצא חן בעיני האינקוויזיטורים, ובו בזמן גם מגביל אותם, במובנים של זמן, מרחב וכוח אדם, ובכך מונע בדיקה מינימלית באובייקטיביות כלשהי.

יהדות פורטוגל במוקד

שנית, היא מעלה את השאלה אם בית הדין מבקש הלשנה לשם הלשנה, כל המרבה הרי זה משובח, גם אם לא על בסים עובדות.

שלישית, מה שקורה חמור מאוד, ממש אסון, שכן האינקוויזיטורים מאפשרים להכות אותם בתדהמה, בשיכרון, וניתן להשביע אותם באינסוף תיאורים של הודאות מפורטות בהתייחדות טריוויאלית, שטחית, נטולת צבע וריח, בלתי משמעותית, תוך העלמה בטוחה של החלק האינטימי והעמוק שבאמונה היהודית. אפשר היה אפילו לתאר את היהדות כדת במשבר, שחוקה מסדרה של טקסים פורמליים [.״]

במילים אחרות, איזבל דה קריאאו הצליחה בשלוות נפש מופלאה להסביר מה שכולם ידעו בברגנסה – שהאינקוויזיטורים הסתפקו במעט ולכן המתייהדים הצליחו. המהלך היה נכון: להוליך את בית המשפט לפגיעה עצמית באמינותו, ובה בעת היו המתייהדים יוצאים מבתי הסוהר, כפי שציפו, בלי חבלות גדולות, בעוד אלה שנהנו ביותר מצרותיהם של ״בני האומה״ חשו על עורם את טיבה של האינקוויזיציה. (חקירתה של איזבל דה קריאאו ראו להלן, נספח ב).

במאה שלאחריה, בשנת 1632, התייצבו שתי נשים בפני בית הדין של האינקוויזיציה בליסבון על מנת להלשין על זוג מסוים שעסק במעשי סדום, עברה שהייתה, כפי שראינו, בתחום השיפוט של הלשכה הקדושה. אבל לא היה להן קל להסביר איך הייתה להן גישה אל המידע, פרט שבחשיבותו הן המעיטו, כמו גם בערנותה של האינקוויזיציה. הן הצטדקו בידע מקרי שנודע להן כאשר הוזמנו ־'ארוחת הצהריים אצל אותה משפחה. אחרי הארוחה הלכו לנוח ואז הזדמן למלשינות לראות את הדברים דרך סדק בקרשי הדלת.

הסיפור לא נראה אמין גם בעיני הכמרים המכובדים שקיבלו את העדות, ועל כן פתח בית הדין בחקירה. הם גילו ״שהאישה הפוזלת שאמרה ששמה ז׳ואנה בפטיסטה היא למעשה אינז וארגש (Vargas), בת 30״. עתה קבעו גם שהמלשינה השנייה היא בריטש דה קואררוש (Quadros), בת 35, ולא מריה פרננדה; שתיהן היו נוצריות חדשות, אחיות, רווקות, והתפרנסו מעבודות מחט.

אינז פעלה כך מתוך ייאוש, כפי שהודתה מיד אחרי שהאמת התגלתה והיא נעצרה: הייתה לה פרשת אהבים עם הנאשם, כריסטובאו משדו, אשר גבה את כבודה והתנהל אתה בלי ידיעת הוריו, באמתלה שיישא אותה לאישה. ואחרי מותם המשיך בקשרים הבלתי חוקיים האלה, עד שהיא, המתוודה, התעייפה מן הדחיות, אחרי שהוא בזבז את כל מה שהיה לה, שהייתה שולחת לו כמתנות כדי לרצות אותו. לכן תבעה אותו כבעלה בפני בית המשפט האזרחי, אבל לפני שהתיק הונח על שולחן הכומר הממונה על ענייני משפחה, כריסטובאו משדו הלה התחתן בחשאי עם ברברה דה פיגיירדו. אז הזמין אותה לבית מסוים, נשבע והבטיח שיבטל את הנישואין ויקח אותה – המתוודה – לאישה, ועד אז יפרנס אותה. הוא גם נתן לה קבלה בחוזה רשמי, אך 14 חודשים עברו מאז ולא נתן לה יותר מאשר 20 ליטר (אלקיירה ומחצית, מידת נפח) חיטה, ולא נתן לה את הכסף שהבטיח. הוא פנה אליה במילים רעות, כאשר המתינה לו בסאו לזרו, שם היה נוהג לבקר בבית היתומים ובסביבתו. וסיפרו לה שהוא מוציא את דיבתה רעה שלא בנוכחותה. וכאשר דיברה אתו סיפרה לו שבן דודו בדרג ראשון, לואיז דה גואש דה ארגאו ביקש שייתן לו אחת מבנותיו לאישה, אך הוא לא רצה לתת לו מפני שהוא קמצן. והיא שמעה, איננה יודעת ממי, שאותו לואיז דה גואש התייצב לפני הלשכה הקדושה בעבור ״החטא הנתעב״(מעשי סדום), ושהאינקוויזיציה הזאת עצרה אחד ממשרתיו והשני ברח.

וכאשר התלוננה נגד כריסטובאו משדו הנ״ל באוזני כלתו, שהתחתנה בגנבה עם בנו, אותו הרגו ליד הדלת שלה, ועכשיו היא נשואה לצורף … היא אמרה לה שהיו צריכים לשרוף גם את כריסטובאו משדו וגם את סוליס, בלי להסביר מדוע.

ועל כל אלה, היא, המתוודה, החליטה הערב לבוא להעיד עדות שקר בפני הלשכה הקדושה, נגד כריסטובאו משדו הנ״ל, ולהאשים אותו שראתה אותו מבצע את ״החטא הנתעב״ עם אשתו הנ״ל, ושוחחה עם אחותה הנ״ל לאמור: ״אחותי, האם למי שגורם לנו כל כך הרבה רע נעשה לו כל כך טוב…״.

אומרים מפי העם שאין דבר גרוע יותר מאישה נבגדת. באותם ימים מצב כזה היה באמת נורא ואיום, מפני שמעבר לפגיעה בכבוד עמדה הבעיה הכלכלית החמורה, מה עוד שלפי דברי אחד העדים ״היו [נגדן?] תביעות משפטיות ועדיין עלולות להיות, ואביהן התרושש, במלאכה ובממון ועם מחלת אשתו […]״״בגלל כל הצרות האלה הן התפרנסו מעשיית ריבות למכירה, והעוני גבר, כך שעכשיו הן עניות מאוד.״

במקרה תפס אותן ברגע האחרון צו המעצר, מפני ששתי האחיות ארזו אחרי ההודאה את המזוודות, ומכיוון ש״הזדמנה להן אנייה והעלו אליה מעט הדלות שהייתה להן…״, היו מוכנות להפליג להמבורג, שם הייתה להן אחות נשואה.

בסופו של דבר הסיפור היה מתוכנן טוב יותר מאשר תיארו לעצמם האינקוויזיטורים. אחרי חילוקי דעות קלים הם קבלו לבסוף את ההמלצה המקלה ביותר וגזרו עליהן ארבע שנות גלות בקשטרו מארים.

תעוזה זו, המשקפת את ״יראת האלהים המעטה״ של שתי הנשים, אינה יכולה להשתייך לטינה בלבד, או אפילו להיותן נוצריות חדשות, אלא גם – ובוודאי במידה לא פחותה – להיותן נשים. הן הרבו לשהות בבתי הסוהר של האינקוויזיציה לא בגלל היותן נשים, אלא מפני שמצבן זימן להן עמדות והתנהגויות, תכונות מזג ורגש, שבדרכים שונות ומשונות הצטלבו עם הדרך החד־סטרית, לפעמים ללא מוצא, של הלשכה הקדושה.

המחלות בקרב יהודי מרוקו.

המחלות הנפוצות בקרב יהודי מרוקו היו גזזת והגרענת הגזזת היא מחלת שערות מידבקת, בדרך כלל בקרב ילדים עד גיל 17. אחוז נגועי הגזזת הגיע לכ-35%, והיא הייתה נפוצה יותר בכפרים הקטנים שבדרום ; ואילו בסביבות אוג'דה, פורט לאוטה וספרו הייתה נדירה ביותר.

הגרענת ( טרכומה ) היא מחלת עיניים הקיימת בשתי צורות : מידבקת ושאינה מידבקת. במחלה זו היו נגועים בערים 50% עד 60%, ואילו בכפרים היא הגיעה עד 100% . משרד הבריאות הגביל את העלייה גם לחולים במחלה זו, בצורתה הלא מידבקת.

גם השחפת נמצאה בקרב יהודים במרוקו, אבל על פי הדין וחשבון של ד"ר רף לא ניתן היה להעריך את מספר החולים בה.

המחלות הנפוצות ביותר, כאמור, היו הגזזת והגרענת. אף שבארץ היו שיטת הריפוי למחלות אלה יעילות וזולות יותר, החליט ד"ר שיבא שריפו החולים ייעשה דווקא במרוקו; אלא שהצלחת הריפוי שם הייתה חלקית, שכן כל מטופל חזר למשפחתו ועשוי היה להידבק בשנית. גם זמן הריפוי במרוקו היה ארוך יותר – כשישה חודשים – ועלות כל מתרפא פי 10 מעלותו בארץ. על כך אמר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי :

למעשה אין תקווה לרפא את היהודים בארצות מוצאם…אין כל תקווה לרפא חצי מיליון יהודים אלה – מצפון אפריקה……מפני שתיכף ומיד נדבקים המבריאים מהחולים, צריכים להקים תחנות ריפוי בארץ.

מדיניותו המפלה של ד"ר שיבא.

אל ד"ר שיבא הצטרף ד"ר שטרנברג, מנהל האגף לשירות רפואי לעולה, שהסכים למדיניות ההפליה ביחס ליהודי צפון אפריקה, ובאוקטובר 1952 מינו את ד"ר מתן אליעזר כרופא אמון במרוקו. כזכור טרפד ד"ר שיבא ביולי 1952 הסכם של מחלקת העלייה עם הג'וינט בדבר עליית 6.000 יהודים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, עת שכנע את בן גוריון לא לאשר הסכם זה.

ממכתבה של רופאת מחלקת העלייה בפריס, ד"ר אונגר, למחלקת העלייה בירושלים, עולה שד"ר שיבא הורה להעמיק את המגבלות הרפואיות : " הוראות משרד הבריאות הן חמורות מאוד, ולפיהן אפילו אדם שיש לו רק ראייה בלתי מספיקה, לא יכול לעלות ארצה. אכן, על פי משרד הבריאות אושרו עולים בעלי ראייה מינימלית של 10/2. כן הורה משרד הבריאות לא לאשר עלייה אף לא נכים, שנכותם אינה מהווה מגבלה לפרנסתם.

הרחבת סמכויות משרד הבריאות.

ד"ר שיבא, ד"ר שטרנברג וד"ר מתן לא הסתפקו בסמכות הרפואית שניתנה להם לגבי העלייה של יהודי צפון אפריקה, אלא הרחיבו את סמכותם גם לעניינים סוציאליים, שאינם מעניינו ובסמכותו של משרד הבריאות, כפי שעולה מן ההתכתבויות הבאות.

באוקטובר 1952 כתבה מחלקת העלייה בירושלים מכתב לד"ר אונגר ממשרד העלייה בפריס, ובו היא מבקשת לפנות לד"ר טייב – רופאה האמון בטוניס, שאיננה מאשרת עליית יהודים שגיל מעל 40, עליה להסביר לד"ר טייב, שעניין הגיל אינו בסמכותה, אלא בסמכות מחלקת העלייה.

בנובמבר 1952 התלונן ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בפני מליאת הסוכנות, כי משרד הבריאות מתערב בעניינים סוציאליים ובענייני גיל – נושא שאינו רפואי ואינו בסמכותו של משרד הבריאות.

בינואר 1953 הורה הרופא האמון במרוקו, ד"ר מתן, לעכב שליחת 250 חולי טרכומה לריפוי במרסיי. בעקבות כך שלח יצחק רפאל מכתב למחלקת העלייה במרוקו, ובו נאמר כי העברת החולים לריפוי במרסיי היא עניין אדמיניסטרטיבי ולאר רפואי, ואין בסמכותו של הרופא האמון להתערב בנושא.

בדיון בהנהלת הסוכנות הציג רפאל מכתב, ששלח ד"ר שטרנברג לד"ר מתן במרוקו, ובו הוראה לא לאשר "נדרש" – עולה הנדרש על ידי משפחתו בארץ – גם אם הוא בריא – עד שיקבל ממנו אישור מירושלים, וזאת לאחר שיבדוק את אפשרות הקליטה של הנדרשים.

ושואל רפאל : מה עניין כושר הקליטה הסוציאלי למשרד הבריאות ? עוד הוסיף רפאל, כי ד"ר שטרנברג עושה הכל כדי למנוע עלייה מצפון אפריקה, אך ד"ר שיבא הצדיק את עמיתו :

" שכן הדרושים גרים שמונה בחדר אחד הם יכולים לחלות, ואז העניין הופך לבעיה של משרד הבריאות. על כן הוא רואה זאת כבר עכשיו כבעיה רפואית "

לבסוף החליט "המוסד לתיאום" כי "כל הנושאים והקביעות הסוציאליות הינן באחריות בלעדית של מחלקת העלייה ; אך לא אדם כמו ד"ר שיבא ישלים עם קיצוץ ב "סמכויותיו", והוא אכן מצא דרכים נוספות כדי למנוע את עליית יהדות צפון אפריקה. כך, למשל, הוציא הוראה לרופא האמון במרוקו לבדוק לא רק את הנער, המועמד לעלייה במסגרת עליית הנוער – אלא את כל משפחתו. מובן שהעלות של בדיקת כל המשפחה עלתה פי 6 או 7 מהעלות של בדיקת נער אחד, אף נדרש זמן רב יותר – אף גם בזבוז של משאבים הצדיק את המטרה שביקש ד"ר שיבא להשיג.

בתגובה על כך כתב מנהל המחלקה לעליית ילדים ונוער בפריס, ישראל מרגלית, למנהל מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, ודיווח לו על הוראה זו של משרד הבריאות. הוא הדגיש, כי דרישה זו תפחית את היקף עליית הנוער מצפון אפריקה באופן דרסטי, שכן קשה להביא את כל המשפחה לבדיקה ; ובנוסף – ובעיקר – אם יתברר למשפחה שלא יוכלו בעתיד להצטרף לבנם עקב בעיות בריאות, הרי לא תרשה לו לעלות. בישיבת הנהלת הסוכנות במרץ 1953 הגיב על כך ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול :

משרד הבריאות הורה לבצע בדיקות לכל משפחת הנער המועמד לעלייה במסגרת עליית הנוער, גם אם המשפחה אינה מועמדת לעלייה, ואם יש בה חולה – במשפחה – הנער, למרות היותו בריא, לא מאושר לעלייה……רופא האמון במרוקו – ד"ר מתן אליעזר – פוסל צעירים בריאים לעלייה משום שבמשפחתם זקן או בעל מום, מחשש שבעתיד הם יצטרפו לבנם, ועל כן, עליית הנוער עלולה להיפסק ממרוקו.

רפאל וקול התלוננו על ד"ר שיבא בעניין זה גם בדיון ב "מוסד לתיאום" במרץ 1953 ; וקול הוסיף, שאפילו ממשלת המנדט לא נהגה כד"ר שיבא.

על טענות אלה הגיב שיבא והסביר את נימוקי מדיניותו : משרד הבריאות נחשב ל "שוטר הגבול" הקפדני ביותר, משום שידוע לו משני רפאים העובדים שם, שרק הנחשלים רוצים לעלות ; ואם יש מקרה סוציאלי – יש אפוא להקפיד בו כמו במקרה של בריאות. באשר לעליית הנוער הסביר ד"ר שיבא :

נתתי הוראה לרופא, שאם ילד הרוצה לעלות צריכים לבדוק את כ המשפחה. כבר הסברתי, ששולחים בכוונה את הילד הקשה והבלתי מוצלח. אם אין בודקים את המשפחה כולה, הערימה אינה מתגלית….יוצא אפוא שהמוכשרים נשארים שם והבלתי מוצלחים עולים.

"המוסד לתיאום" לא קיבל את טענותיו והחליט : "משרד הבריאות יטפל בענייני בריאות ; אך ד"ר שיבא לא הורה לרופאים האמונים במרוקו ובתוניסיה להפסיק את בדיקת המשפחות. שוב התלוננו יצחק רפאל ומשה קול ב "מוסד לתיאום", וביוני 1953 החליט "המוסד לתיאום" לבטל את הבדיקה הרפואית של משפחות הנוער והצעירים המועמדים לעלייה.

ה "שלישיה" שיבא-שטרנברג-מתן אכן הצליחה ליצור קשיים רבים, על מנת למנוע את העלאת יהודי מרוקו ארצה, כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל. כך, למשל, בפברואר 1953 כתב רופא האמון במרוקו, ד"ר מתן, כי יש לצמצם את קיבולת מחנה "אליהו" בקזבלנקה מ-600 -650 נפש, ל- 350 בלבד, ולא – יסיר על אחריות מהמחנה.

במכתב התשובה אליו מאת זאב חקלאי, ראש מחלקת העלייה במרוקו, נאמר : מחנה זה יכול להכיל עד 650, ועל פי דרישתך הרי לא נוכל להעלות ממרוקו אלא כ-700 עולים במשך 6 – 8 חודשים – ממוצע של 100 בחודש -, אני דוחה בכל לשון של דחייה הודעתך על הסתלקותך מהאחריות אם תפרוץ מגיפה כלשהי. לאחר שהיה של ארבעה חודשים בלבד – במרוקו – אתה ממהר להודיע על הסתלקותך מאחריות במקום להשקיע עבודה קונסטרוקטיבית.