ארכיון יומי: 11 ביולי 2018


השירה האישית והחברתית בערבית-יהודית של יהודי מרוקו – יוסף שטרית

ב. החיים הכלכליים והחברתיים במללאח

בתופעות הנוגעות לחיים הכלכליים והחברתיים של היהודים במרוקו מתמקדת במיוחד קבוצה שנייה של קצידות. תופעות אלה מייצגות או בעיות אוניברסאליות המטרידות כל חברה אנושית באשר היא או בעיות ספיציפיות ליהודי מרוקו במקומות מוגדרים או בנסיבות היסטוריות מיוחדות. כך דנים שירים שונים במוראות מיתון כלכלי, שהתחולל בעיצומה של מלחמת־העולם השנייה ולאחריה, כנראה.

בשיר ׳האד ל ק צ י ד א דל כּסאד פלחן ד ל ק ר א ע (= זה סיפור המיתון על־פי הלחן של שיר ׳בעל הגזזת׳)  מתאר זאכוב אבטאן את שיתוק חיי המסחר, את ההתרוששות והבטלה מאונס של הסוחרים, שהיו מוכנים למכור אף במחירי הפסד, את האבטלה בקרב הפועלים ובקרב הסוכנים הניידים למיניהם, כך ש׳דלות מצויה, המסחר מחוסל, לא רק בקזבלנקה אלא בכל ערי מרוקו׳. שיר קרוב לזה בתכניו אך מפורט עוד יותר הוא ׳האד לקצידא דלמיזירייא פלחן יא בצאר די לברייא׳ (= זה סיפור האביונות על־פי הלחן של השיר ׳שליח, קח את האיגרת׳) מאת שמעון יפראים. כאן מתאר המחבר את ענפי המסחר הזעיר הסובלים במיוחד מירידה תלולה בהכנסותיהם בגלל התחרות של סחורות זולות מיפן: הסנדלרים נאלצים לסגור את חנויותיהם, הספרים מתרבים והמקצוע מאבד את אמינותו ואת לקוחותיו, הירקנים זורקים את התוצרת למרות המחירים הנמוכים, החייטים יושבים בחיבוק־ידיים, הסיידים מושבתים מאונס ומשחקים קלפים, האיטליזים שוממים, העגלונים ובעלי המוניות איבדו את פרנסתם עם התרבות קווי האוטובוסים; גם הלבלרים מושבתים, ואין שימוש בידע שרכשו בעמל רב.

כבר בשיר זה מתייחס המחבר, ברמז אמנם, אל הבעיות הכלכליות שצמחו מהמודרניזאציה, שחדרה למרוקו לאחר התיישבות הצרפתים עוד לפני 1912. מודרניזאציה זו גרמה גם לשינויים חברתיים ותרבותיים חריפים באורח־החיים המסורתי של יהודי מרוקו, ושירים רבים דנים בשינויים אלה במפורש, ובעיקר בתמורות שחלו במעמד האשה ובהתנהגותה כתוצאה מתהליך העיור המואץ וכתוצאה מבואם של אלפי חיילים צרפתים ואמריקנים לקזבלנקה לאחר מלחמת־העולם השנייה ואף בעיצומה. שתי קצידות מאת משה דרעי, האחת ׳קצידא דסלחאת פלחן די חדי ראצךּ לא יפוזו ביךּלקומאן יא פלאן׳ (= סיפור הנשים השלוחיות על־פי הלחן של השיר ׳שמור את עצמך שלא יצחקו לך, בן אדם׳), והשנייה ׳קצידא דלביצ׳אויאת וסלחאת ולפאסייאת פלחן דלקרע׳ ( = סיפור בנות השלוח ובנות פאס, על־פי הלחן של שיר ׳בעל הגזזת׳), וכן קצידה אחת בשם ׳לקצידא דלבנאת פחן אחמאמי׳ (= סיפור הבנות על־פי הלחן של השיר ׳אהובי׳) מאת דב״י, מתארות ברגשות אנטי־פמיניסטיים עזים את הידרדרות המוסר הנשי בעידן ה׳התמערבות׳. הבנות והנשים מסגלות לעצמן מהר מאוד אופנות חדשות; הן מעשנות, אוכלות בשר חזיר, שותות משקאות חריפים ואף! לוקחות סמים (!) ; הן מרכיבות משקפיים, רוכבות על אופניים, נוסעות לחוף־הים בשבת וביום ראשון, לובשות מכנסיים קצרים וחובשות צעיפים מניילון; הן גם משוטטות ברחובות העיר הגדולה ועוסקות במקצוע העתיק, משנות את שמותיהן לשמות צרפתיים, מדברות צרפתית, אך צרפתית עילגת, ועוד כהנה וכהנה. הנשים מוצגות כאן בתור המפלצות המוסריות של המללאח, והסטירה עוברת כאן את גבולות האמנות. המחברים יוצאים חוצץ במיוחד נגד אותן בחורות שהגיעו זה עתה מכפרי האטלס ועמק הסוס שבדרום מרוקו ופורקות מהר, לטענתם, כל עול של התנהגות מוסרית־יהודית בהיותן להוטות אחר אורח־החיים החדש. בגוף התיאורים והסיפורים, הבאים להצביע על תכונותיהן החדשות של הנשים בחברה היהודית במרוקו, אתה מוצא גם קללות והשמצות כלפיהן על שיצאו לתרבות רעה. העצה היחידה הניתנת להן היא להסתגר בבתים עד שיגיע פרקן ויימצא להן חתן.

אופנה חדשה מיוחדת, שזכתה לשיר משלה, היא אופנת ריקוד הצ׳רלסטון, אשר הדביקה את כל תושבי העיר כמגפה שאין לעמוד בפניה. בשירו ׳האדא הווא שארליסטון מרד אלווקת ושמו סיניור׳ (=זהו הצ׳רליסטון, מחלת הזמן ושמה סניור) עלפי הלחן של שיר ׳בעל הגזזת׳  מתאר אברהם חיים הלוי צווירי באירוניה את ה׳שגעון׳ החדש כמחלה פיסית ממש הטעונה טיפול רפואי ממושר.

קצידה אחרונה בסידרה זו מטפלת בבעיה אוניברסאלית ״ — הויכוח הנצחי שבין הרווקים לנשואים על המגרעות של מעמדם האישי. הנשוי לועג לרווק על שאינו זוכה לחיים ׳'ציבים ומאוזנים, אלא עליו לחפש כל העת בחורות חדשות לצאת איתן, ומקומות חדשים לבלות ולחיות בהם. הרווק אינו נשאר חייב וטוען כנגד יריבו, שהוא איבד למעשה כל צל של עצמאות בגלל האשה והילדים שיש לפרנס, ושהוא חי חיי קנאה ותסכולים כתוצאה מהשתלטות האשה בבית.

תופעה אוניברסלית אחרת הקיימת בחברות, שאיו שתיית משקאות חריפים אסורה בהן, היא השיכרות. ר׳ מסעוד שבת מקדיש לנגע זה את .שירו ׳ קצידא דרשוק או קצידא עלא שראב ומאחייא׳ (= סיפור מצב הרוח הטוב או הסיפור על יין ועראק), אך בשירו זה הוא מדגיש בעיקר את ההיבטים היהודיים־הלכתיים או היהודיים־חברתיים; לכן אנו משייכים אותו לקבוצה השלישית הדנה בנושאים דתיים־יהודיים ספיציפיים — השאובים מהווי־החיים היהודיים במללאח או במרוקו בכלל — המובאת להלן.

כתיבתו המשכילה של יצחק בן יעיש הלוי-יוסף שטרית

בכתבותיו הוא מתייחס לעתים במישרין לענייני ההשכלה והלשון העברית. הוא מעלה על נס את המשכילים המעטים שבקהילתו. הוא מצטט מכתביהם של משוררים כגון רמח״ל ויהל״ל, והוא יוצא נגד שיטות הלימוד הנהוגות עדיין בקהילה: "בתי הספר ללימוד תורתנו הקדושה יש הרבה אבל בלי משטר ובלי סדרים, בלי דקדוק ובלי פרקי טעמים״. הוא גם מתאר את מבוכתם של בני הקהילה בזמן ביקורו של ציר איטליה במוגדור, כאשר הוא שאל אותם על תולדות יהודי מרוקו, ולא ידעו מה להשיב לו, והוא מוסיף. ״ועם כל זה אין איש שם לב לתקן המעוות״. אין הוא שוכח גם לציין את הקמתה בפאס של חברת ״דובבי שפתי ישנים״ להוצאתם לאור של כתבי־יד של חיבורים שנתחברו במרוקו.

הערת המחבר: "אין בית הדפוס ואין מכתבי עתים בעירנו, הוא כותב, אבל בטנגיר יש מכתבי עתים בלשונות אירופא, וזה ששה שבועות יצא לאור מכ״ע (= מכתב עתים) בלשון המדינה שמו "קול ישראל" ע״י האדון סי' שלמה בן היון. יה״ר (= יהא רצון) שתצא ממנו תועלת לאחב״י כיר״א (= לאחינו בני ישראל כן יהא רצון אמן). כמה יגעתי למצוא חותמים על מכ״ע היקר "הצפירה" או"המגיד" ולא עלה בידי. ספרי חכמים והשכלה במאזנים ישאו יחד עם ספרי מינים ואפיקורסים והבלי מסטרא דמסאבא, והקורא בהם אסור להסתכל בו״(ההדגשה שלי – י״ש), הצפירה, שנה י״ח, גליון 84-83, עמ׳341.

במאמר מוסגר ייאמר כאן שהעיתון "קול ישראל" יצא בערבית יהודית בטנג׳יר במשך קרוב לשנתיים (1893-1891). הוא נערר ע״י שלמה בן חיון, שהובא יחד עם דפוסו מאוראן שבאלג׳יריה, שם הוא נולד והתחנך, על ידי הקונסוליה הצרפתית בטע׳יר לשם הפצת דברה של צרפת במרוקו. העיתון נסגר, כנראה לאחר שהתקין! את המדיניות של ממשלת מרוקו. (ראה על כך: L'Avenir illustré, supplément la vie 5 .Juive, No. 242/1 du 29.11.1935, p). אחריו הוציא אותו עורך שבועון ערבי־יהודי נוסך בשם ״מבשר טוב", ששריד יחיד ממנו נמצא ברשותי.גם עיתון זה לא האריך ימים כנראה.

ברם, את עמדותיו המשכיליות המובהקות הוא מפגין בביקורתו החברתית החריפה, שהוא מכוון נגד המנהגים הקלוקלים והמטופשים לדעתו, שבהם מחזיקים בני הקהילה במוגדור ובמרוקו בכלל: ״האמונה בהבלים ולחשים וקמיעות והשבעות וחלומות והזיות ושטותים (!) שוררת בארץ׳. בכתבות שונות הוא מקדיש מקום נרחב לתיאור פולחן הצדיקים והקדושים הנפוץ כל כך במוגדור ובדרום מרוקו, והוא מלגלג על האמונות הטפלות הרבות המתלוות לפולחן זה. הוא מתאר בציוריות לועגת וסרקסטית את בואם לעולם של קדושים רבים, שהוא קורא להם בשם ״צדיקי החלום״, הכוללים גם קדושים מוסלמיים, המאומצים על ידי היהודים, והצצים ״כעשב בשדה״. על אחד הקדושים המפורסמים ביותר באזור מוגדור הוא נותן את הפרטים הבאים:

רחוק מהעיר (= מוגדור) מהלך ט״ו שעות ימצא הר גבוה שמו איית באייוד, וזה שתים ושלשים שנה עלה ההר הזה לגדולה בדרך פלא, והוא: אשה אחת חלמה חלום נורא ואיום, שבמקום הקדוש הזה קבור הצדיק הנפלא ר׳ נסים בן נסים. הצדיק הזה שלא היה ולא נברא בעולם הרעיש הארץ. כל אנשי העיר הולכים המונים המונים להשתטח על קבר הצדיק הנפלא בראש ההר ההוא. מי שאין לו בנים הולך הוא ואשתו לבקש בנים מהצדיק: מי שבא עליו חולי או הוכה בשגעון מאמינים שכפאו שד או נכנסה בו רוח בגלגול וקושרים אותו בחבלים ומוליכים אותו לצדיק לגרש הרוח. וגם מי שאכף עליו המחסור המה יעלו בהר לבקש פרנסתם. אבל הצדיק אינו בקי בס׳(= ספר) יצירה ואינו רופא מומחה וכלי גדול. השד או הרוח אינו יוצא מהגוף, כי מאחר שאינו נכנס אינו צריך לצאת (ההדגשה שלי – י״ש), ועם כל זה ישראל מאמינים בני מאמינים.

על הקדושים בקהילת סאפי / אספי הוא מוסיף: ״גם בעיר הזאת לא נמלטו משטותים ומהבלים וחלומות זרים. אין לך שנה שלא יברא בעיר הזאת צדיק, ולא נחה דעתם עד שבא התנא ר׳ יוסי הגלילי ונקבר אצלם ואין מי שיכחישם בזה״.

הערת המחבר: שם, גליון 84-83, עט' 341-340. לסיכום פרק זה בכתבתו, מדגיש הסופר: ״ויש עוד מנהגים מגונים ומכוערים השמים ישראל למשסה ויעקב לבוזזים, ואם כי אלה ההבדלים לא הועילו לשום אדם, אבל העיקר הוא האמונה: אם לא הועילו בעוה״ז (= בעולם הזה) יועילו לעוה״ב (= לעולם הבא). פעם אחת, הייתי במסבה עם הרבה ממיודעי ואמרתי להם: עד מתי תהיה האולת לנו למוקש? למה לא נסיר הרע הזה מקרבנו – הבלי שוא וכזבים? וישב אחד מהם: מנהג אבותנו תורה ואל תטוש תורת אמך. והב' (=השני) השיב כמנצח שראה בם׳ הקדוש לקוטי מהר״ן חנינא סימן קכ״ז, וז״ל (= וזה לשונו): ממש טוב יותר להאמין אפילו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת מלכפור בכל דהיינו לכפור בשטותיט ושקרים ועי״ז (= ועל ידי זה) נעשה הכל ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת״(עמ׳ 341).

כן תוקף יצחק הלוי בחריפות את האמונות המאגיות ואת פולחן השדים והרוחות, הנהוג בעת מחלה ובטקסים שונים. הוא אף יוצא נגד כל מיני טקסים מושרשים היטב במסורת של יהודי מרוקו, כגון טקס ה״תחדיד״ המתקיים בחדר היולדות בלילות שבין הלידה לבין ברית המילה, לשמירה על הרך הנולד בפני המזיקים. את חיצי ביקורתו הוא מכוון גם נגד אלה הרבים, המחזיקים עדיין באמונה ברפואה העממית והמאגית והמפחדים מהרפואה המודרנית, אמונה שהביאה אותם לסרב לחסן את ילדיהם בזמן מגפת האבעבועות, שהשתוללה במוגדור ונספו בה ילדים רבים. כן הוא מדגיש בכתבות רבות חסרונם של רופא אירופי ובית חולים בקהילת מוגדור, ומדווח על הנסיונות לפתור בעיה זו.

אולם לא רק נגד אמונות, דעות ומנהגים מושרשים היטב באישיותם ובמסורתם של יהודי מרוקו יוצא חוצץ יצחק בן יעיש הלוי, אלא גם נגד סדרי הקהילה וארגונה. הוא מציע בכתבותיו השונות ״פרוגרמה״ שלמה לתיקון החברה היהודית במוגדור ולשיפור תפקודה של הקהילה. בין היתר הוא מדגיש את הצורך המיידי להרחיב את גבולות המללאח, הרובע היהודי המתפוצץ מרוב תושבים מדלת הקהילה, ואת הצורך הדחוף להקים בית חולים יהודי עבור העשירים שברובע ה״קסבא״ ועבור העניים כאחד, וכן הוא מציע להקים בית ספר מקצועי לילדי הקהילה. הוא גם דורש שינוסח תקנון, שעל פיו יפעל ועד הקהילה ושאף יתמנה רב ראשי לקהילה כמו באירופה. להגדלת הכנסות הקהילה הוא מציע פיקוח יעיל יותר על הקצבים, המשלמים מס לקופת הקהילה על כל בהמה שהם שוחטים ומוכרים את בשרה.

אשר לפעילות הקהילתית, אין הוא מסתפק בהטפות ובהצעות בלבד, אלא אף משתתף באופן פעיל בהקמת הסניף הראשון של חברת ״אגודת אחים״ שמושבה בלונדון, לשם פעולה בקרב הקהילה ולשם הפעלת מוסדות יהודיים באירופה לטובת הקהילה ויהדות מרוקו בכללה. בכתבותיו לא יחדל מלהעלות על נס את פעולותיה של האגודה במוגדור, והוא הולך ומוסר בפרוטרוט את נוסח המכתבים היוצאים בשמה ממוגדור לקהילות היהודיות באירופה.

הערץ המחבר: הוא הקים את סניר חברת ״אגודת אחים" ברובע המללאח יחד עם נסים לוגאסי, שנולד במוגדור, אך התיישב בלונדון וקיבל שם אזרחות אנגלית, וללא השתתפות אנשי ה״קסבא", שהיוו את העילית החברתית־כלכלית של הקהילה. לאחר מכן נוסד סניף שני של האגודה על ידי נכבדי הקהילה ב״קסבא״, והוא מוזג לבסוף, ולאחר פעולת שכנוע, עם הסניף הראשון. בראשו עמד ראובן אלמאליח, וכמה אנשי המללאח צורפו לוועד של הסניף המאוחד. ראה על כן: הצפירה, שנה י״ח, גליון 86, עמ׳ 350; גליון 181, עמ׳ 733; שנה י״ס, גליון 5, עמ׳ 15; גליון 11, עמ׳ 44-43; גליון 99, עמ׳ 407; גליון 100, עמי 411; גליון 139, עמ׳ 506; שנה כ, גליון 79, עמי 328-327; גליון 112, עמי 459-458. על פרשה זו ראה: ד׳ שרוסר, "יהדות אנגליה וקהילת אצווירה (מוגדור) 1900-1860. ההשלכות החברתיות של הפילאנתרופיה". פעמים 17 (תשמ״ד), עמ׳ 35-5.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר