שירתו האישית והחברתית-היסטורית של ר' שלמה חלואה-יוסף שטרית
בראש פיוט על פי הלחן של השיר הידוע ״בר יוחאי״ לר׳ שמעון לביא רשם המשורר: ״פיוט נו[עם]: ׳בר יוחאי׳, ומוסדו על איש שמו יעקב, ראוי והגון לו; שקול משקל נאה ומפואר, וסימנו: אני שלמה בן יששכר, ו׳אני׳ 
בג׳[=שלושה] בתים, ומה שנשאר מן הסי[מן] — בשלשה בתים׳׳. עיון במבנה הפיוט מראה שזהו שיר מעין חרוזי עם מדריך בעל שני טורים, כשהטור השני משמש רפרן, ושש מחרוזות. כל המחרוזות מתחילות במוטיב ״נעלה״, וכוללות ענף בעל שני טורים דו־צלעיים ואזור דו־טורי שהטור השני שלו פסוקי. בענף הצלעית הראשונה היא בת שש הברות (פרט להברות של ״נעלה״ בטור הראשון) והצלעית השנייה בת שלוש הברות בלבד. באזור הטור הא׳ הוא בן שש הברות והטור הב׳ בן שמונה הברות, כמו בטורי המדריך. מבנה השיר תואם את מבנה הלחן המסורתי של הפיוט ״בר יוחאי״, המשמש בתרכיב. המדריך -המחרוזת הראשונה של השיר הם:
נַעֲלֶה, שִׂים לְמִישׁוֹר עָקוֹב;
צוּר, תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב.
נַעֲלֶה / אָשִׁיר שַׁי וּתְשׁוּרָה, / לִקְדוֹשִׁי,
יָצַר יְפֵה צוּרָה / אֱנוֹשִׁי
אִישׁ הָאוֹהֵב תּוֹרָה,
הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב.
צור, [תתן אמת ליעקב].
בראש שיר אחר בעל מבנה מיוחד, שהוא הקדיש אותו לצדיק אזרו, כתב רש״ח:״[…] מלאכה שלא דרכו בה בעלי השיר במלאכת מחשבת, וזה הוא שיר חרוזי [!]״.הפיוט, שהוא שיר מעין־אזורי, כולל טורים קצרים ביותר(ד׳ הברות, פרט לטור האזור בעל ח׳ הברות) ופסיחות רבות מטור לטור בתוך המלים, במו במחרוזת החמישית והשישית:
לכאיבי ר—/
פואה, גם ר — /
צון האל רו — /
צה, לבי רו — /
אה כי המלך במסיבו.
מאל אדרוש,/
ואתה רוץ /
לעשות רו—/
שם דבר, רו — /
דף איש חם לבו בקרבו.
רש״ח חיבר גם שירי אותיות. בשניים מהם, שהוא הקדיש לפורים, הוא אף השתמש באיות המלים בשני טורי האזור של המחרוזת, כמו בפיוט ״בלב צר תוקד / אש להבה תנקוף, / בזכות הנעקד, יו״ד צאד״י חי״ת קו״ף [=יצחק]״, שמחרוזתו השלישית היא:
יום צר, בזדונו, / על שומרי ברית
שקל מהונו / אלפים עשרת,
חיש לאדונו, / בן הממזרת.
וברוק לקראתו / בי״ת רי״ש קו״ף, [=ברק]
תהה מיתתו / חי״ת נו״ן קו״ף. [=חנק].
פרט לשירים אלה שהצגנו אן ולשירים הלימודיים הארוכים בעלי החריזה המברחת אך המתחלפת כתב רש״ח בעיקר שירים מעין־אזוריים בעלי מבנים מגוונים ביותר בהתאם לשירים וללחנים המוקדמים שעליהם הוא הרכיב אותם. דוגמאות למבנים מעין־אזוריים אלה ניתן לראות בשירים שהצגנו ושנציג עוד בעבודה זו.
מודעותו הפואטית של רש״ח מתבטאת גם בשימוש הרב שהוא עשה בטורים הראשונים של שיריו בשמות עצם, בפעלים ובמבעים מטא־פואטיים — מן המקורות ומספרות העיון כאחד — לתיאור עשייתו השירית: ״תוכחת הסגולה״, ״מספד מר״, ״אשא במר קינה״, ״אשירה […] שיר מזמור״, ״שיר אפצח וזמיר אערבה״, ״אני אשיר […] בחרוזים״, ״אביעה שי רחשי״, ״בשגיון פי ירון״, ״שיר מזמור למנצח״, ״בשגיון ומזמור לתודה״, ״אקריב מזמרת פי שי ותשורה״, ״שירה יפה תמה״, ״שיר השירים המעלות לשלמה״, ״אשיר במכתם שגיון ובניב שפה ברורה״, ועוד צורות רבות אחרות שתקצר היריעה מלמנותן. לשון מטא־פואטית זאת וכן ההערות הפואטיות שבכתובות של השירים מעידות על כך שרש״ח ראה את עצמו קודם כול כמשורר ״מקצועי״, במובן זה שהוא הקדיש לכתיבה השירית את עיקר מעייניו וזמניו. למרות ידענותו הרבה בהלכה ובמקורותיה הפרשניים ולמרות חינוכו הרבני המובהק — ושיריו הלימודיים יעידו על כך, וכן ידידותו עם גדולי הרבנים בדורו — דומה שהוא לא התנסה בכל סוג של כתיבה רבנית אחרת, אלא הצטמצם כל כולו בכתיבת שירה עברית. דרך כתיבה זאת הוא קיווה, ואף הצליח כנראה, להסב את תשומת לבם של נדבנים ומיטיבים, אישיים או מוסדיים, למצבו הכלכלי הרעוע, ולהביאם להרים לו נדבות.
תרכיביו של רש״ח והשיטה הפואטית בכלל המשתקפת בשירתו מראים עד כמה השירה העברית המזרחית שהמשיכה את שיטתו של ר׳ ישראל נג׳ארה סיגלה לעצמה מבנים פוליפוניים מובהקים. מלבד נושאיו ותכניו המחברים את השיר העברי למכלול תרבותי יהודי רב־היקף, הרי נקשר עתה השיר גם בלחן שלו אל טקסט אחר השייך לאותה מסורת שירה אם הוא שיר עברי, או למסורת זרה — בתכניה אך לא בלחניה — אם הוא שיר ערבי או ספרדי. במקרה השני, עיצוב הטורים הראשונים של השיר כהד פונטי למקור הערבי בא כביכול להפקיע את הלחן מתרבותו הזרה ולאזרחו בתרבות היהודית, או בלשונו של רש״ח ״להוציאו מכלל שבר ולעשותו נגינה / חבר״. אולם, תהודה זאת מעידה, להפך, על שמירת זכר הטקסט הערבי המקורי בתוך השיר החדש, והיא הופכת את צליליו הראשונים לישות פוליפונית מוחלטת, למרות כוונותיו הטהורות של המשורר העברי.