ארכיון יומי: 23 ביולי 2018


Bakouch-Bakoun-Balouka Banon

BAKOUCH

Nom patronymique à l'origine difficile à préciser. A première vue, il s'agit d’un patronyme d'origine arabe, indicatif d'un trait de caractère: le précoce, le vif, celui qui saisit vite. Autre possibilité, basée toujours sur l'origine arabe, indicatif d'une particularité physique: le sourd-muet. L’origine hébraïque du patronyme est aussi plausible, dérivée du verbe bakech, qui a pour sens demander, chercher, l'homme qui recherche Dieu. Ce patronyme est effectivement attesté sous cette forme en Espagne au XTVème siècle: Baques, Baquex, et au Maroc dès le XVIème siècle: Bakich. Dans son livre "Une diaspora méconnue: les Juifs d'Algérie", Henri Chemouilli, affirme que Bécache siginifie en arabe, scarabée. Selon une autre hypothèse plus audacieuse: altération phonétique de Bahoussi, textuellement en dehors, terme par lequel on désignait, jusqu'au début de ce siècle, les Juifs des tribus nomades du sud-tunisien et du Sahara algérien, ceux qui "étaient en-dehors", non intégrés aux communautés sédentaires. David Corocs enfin, ajoute qu'il s’agit d'un prénom d'homme berbère de la région du Rif, dans le nord du Maroc, sans donner d'autres précisions sur son sens. Autres formes: Bakich, Bakis, Baccouche, Bekouche, B'kouche, Bekache, Becache. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté en Algérie (Alger, Sétif, Constantine), en Tunisie (Tunis, Nabeul) et au Maroc (Fès, Tétouan).

  1. YESHAYA: Rabbin à Fès au XVIème siècle, un des plus éminents disciples de rabbi Yéhouda Ouziel. Il se distingua dans l'étude de la Kabbale et quelques-uns de ses commentaires ont été reproduits dans le livre de rabbi Eliezer Bahloul "Marée enayim".

SHALOM BEKACHE: Rabbin itinérant, né à Bombay dans une famille originaire de Bagdad. Son père l’envoya parfaire ses études talmudiques à Safed. Après la fin de ses études, il resta de nombreuses aimées en Terre Sainte avant d'arriver en 1878 à Alger, où la communauté lui offrit un poste de shohet et de prédicateur. Acquis aux idées d'ouverture du mouvement de la Haskala, il eut à coeur le souci de relever le niveau d'éducation général et religieux des Juifs indigènes d'Algérie non encore entrés de plain-pied dans la civilisation française. Dans ce but, il commença à éditer à Alger, en 1891, un hebdomadaire d'informations générales en judéo-arabe "Bet Israël", Le peuple d’Israël, qui parut trois ans jusqu'en 1893, et qui était également diffusé en Lybie, en Tunisie et au Maroc. En 1897, il fonda la seconde imprimerie hébraïque d'Alger, éditant des brochures et des livres de vulgarisation, servant de pionnier à la littérature judéo- arabe, qui ne devait jamais connaître en Algérie, l'essor qu'elle connut en Tunisie.

SIMON: Militant communautaire connu à Constantine dans les années trente.

 JOSEPH BECACHE: Docteur en médecine. Un des premiers résistants du groupe Géo Gras à Alger entre 1940 et 1942. Dans le cadre du plan de neutra­lisation des défenses de la ville d'Alger en vue du débarquement américain du 8 novembre 1942 dévolu à la Résistance, le groupe qu'il commandait devait compter 20 hommes, mais à l’heure fixe aucun d'eux ne se présenta, il se joignit alors avec trois volontaires au groupe de Paul Ruff (voir Rofé) qui occupa le central téléphonique de Belcourt.

ANDRE: Notable et dirigeant communautaire de premier plan à Constantine entre les deux guerres. Président de la Ligue contre l'Antisémitisme au moment du pogrom de Constantine en 1934. Président du Consistoire, il conserva son poste même après l'application en Algérie du Statut des Juifs et l’abrogation du décret Crémieux en Octobre 1940. Il prit l'initia­tive de la protestation adressée au Gouver­neur Général par les présidents des Consistoires des trois départements, le 10 octobre 1940: "contre cette mesure immé­ritée qui nous frappe, aggravant pour nous le malheur présent de la patrie, nous élevons au nom de nos morts, de nos blessés glorieux, au nom de nos prisonniers qui souffrent, au nom de nous tous qui aimons la France, une solennelle protestation". Quand, deux ans plus tard, accentuant la politique d'exclusion des Juifs de la société algérienne, le Gouver­neur Général Châtel, décida de la formation de l'Union Générale des Juifs d'Algérie, à laquelle tous les Juifs du pays étaient obligatoirement tenus d'adhérer, et qui devait devenir le porte-parole de la communauté, la courroie de transmission pour l'application de la politique anti-juive de Vichy, il demanda au Grand Rabbin Eisenbeth de lui présenter une liste de 45 personnalités, parmi lesquelles il choisirait lui-même les 15 membres du Conseil d'Administration. Les dirigeants de la communauté se trouvaient devant le terrible dilemme qu'avaient connu les communautés juives d'Europe sous l'occu pation nazie: jouer le jeu pour tenter de réduire les dégâts au minimum, au risque de passer pour des collaborateurs, ou s'opposer, et laisser ainsi le champ libre aux autorités qui se rabbattraient sur des hommes plus dociles à leurs ordres. Après bien des débats, la communauté présenta au Gouverneur la liste des 45 person­nalités. Ce dernier choisit alors comme président de l'Union, Paul Stora. le prési­dent du Consistoire d'Alger qui refusa le poste. Le lendemain, le 7 septembre 1942, le Gouverneur confia cette fonction ingrate au jeune et dynamique président du Consistoire de Constantine, ,André Bakouche. Sa première réaction fut de refuser, mais, sur l'insistance de ses collègues, il finit par accepter en posant comme condition de ne jamais avoir à couvrir aucune mesure contraire à sa conscience: "vous avez bien voulu accepter mes scrupules en m'assurant que je ne pourrai jamais être amené à m'associer à des mesures qui seraient incompatibles avec ma conscience, et que seuls les buts constructifs que mes collègues et moi- même nous nous assignons dans l'intérêt de nos coreligionnaires". Il n'eut pas à le faire, car, moins de deux mois après sa création, l'Union mort-née allait être dissoute à la suite du débarquement américain du 8 novembre 1942. Mort à Paris en 1992.

 BENSION BECACHE: Militant sioniste au sein de la Fédération Sioniste d'Algérie et professeur d'arabe à Alger. Mort à Paris en 1958.

BAKOUN

Nom patronymique d'origine arabe, ayant pour sens, le survivant. Au XXème siècle, nom extrêmement peu répandu, porté uniquement en Tunisie et en Algérie, dans le Constan- tinois.

BALOUKA

Nom patronymique d'origine berbère, ethnique de la tribu de Dejeber Balouka, dans l'ancien contrôle civil de Maktar en Tunisie. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis) et en Algérie (Alger, Ghardaïa, Djelfa, Sahara).

SEBBAN: Notable de la communauté de Ghardaïa, président de la cultuelle dans les années 1950.

          BANON

Nom patronymique au sens et à l'origine difficiles à préciser. A première vue, l'origine semble hébraïco-araméenne, déformation phonétique de Ben Noun, formé de l'indice de filiation Ben et du substantif noun, en araméen, poisson, indicatif d'un métier, le pêcheur. Dans la Bible, c'est le prénom du père de Josué, le successeur de Moïse. Abraham Larédo quant à lui, y décèle une origine phénicienne, indicatif également d'un métier, l'architecte, le maçon, équivalent de l'hébreu Banaï. Le nom figure dans la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle. Il semble que le patronyme Bonan, courant en Tunisie, ait la même origine, mais nous l'étudierons à part. Autre orthographe: Banoun. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc (Marrakech, Fès, Sefrou, Mogador, Casablanca) et en Algérie (Oran, Bône, Constantine).

  1. MIMOUN: Rabbin à Sefrou au XVIIIème siècle, un des disciples du grand maître rabbi Moché Benhamou.

JACQUES: Président de la communauté de Casablanca dans les années 1960.

NINA: Journaliste à Casablanca, née à Marrakech, auteur d'un guide touristique sur le Maroc (première édition Casablanca 1980, 2ème édition 1992) qui a rencontré un grand succès et a été traduit en plusieurs langues.

GABRIEL: Economiste-conseil de répu­tation internationale, né à Casablanca. Actuellement conseiller financier du chef de l'Autonomie Palestinienne, Yasser Arafat. Il fut dans les années 1970 conseiller financier du président des Etats Unis,Gerald Ford.

DAVID: Universitaire suisse, né au Maroc en 1947, privat docent à l'Université de Théologie de Lausanne et chargé de cours au département de philosophie de l'univer­sité de Genève. Spécialiste de l'interpré­tation biblique et de son histoire. Auteur, entre autres, de "La lecture infinie" (Genève, 1987), "Inquisition et pérennité", "Le bruissement du texte", (Genève, 1993), avec une préface du professeur Alexandre Safran (1993). Grand admi­rateur et traducteur en français du regretté publiciste israélien, Yéshyahou Leibovitz.

הקשר המרוקני-שמואל שגב-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו.

על אש קטנה

המעמד בארמון המלוכה בטנג׳יר היה מרשים ומרגש. מלך מרוקו, מוחמד ה־VI ולצדו אחיו הצעיר מולאי רשיד, עמדו במרכז הלשכה המרווחת כשידיהם פרושות לצדדים, כפי שמקובל בעתות תפילה במסגדים. מולם – חבוש במצנפת אדומה עם סרט רחב בצבע שחור, שאותה נוהגים לחבוש חכמי מרוקו לדורותיהם – עמד הראשון לציון, הרב שלמה משה עמאר, הרב הספרדי הראשי לישראל. בקול חזק וברור השמיע הרב עמאר את תפילת ״הנותן תשועה למלכים״, שאותה נוהגים יהודים בישראל ובכל קצווי תבל להשמיע במועדי ישראל לכבוד ראשי המדינות בהן הם מתגוררים. המלך ואחיו ענו אמן. מיד לאחר מכן ביקש המלך שהרב עמאר יישא ברכה גם לחיי בנו הקטן.

בגמר התפילה העניק הרב לבן המלך מדליון מזהב מעשה ידי אמן ישראלי. למלך הוא העניק ספר תנ״ך בכריכת עור מהודרת. בהקדשה לספר בצרפתית הביע הראשון לציון תקווה כי המלך ימשיך בדרכי אבותיו, הזכורים לטוב בשל יחסם החיובי ליהודים ובשל ההגנה שהעניקו תמיד לבני חסותם. על כך השיב המלך: ״יא סידי, אינני מבדיל בין יהודים לבין ערבים על פי דתם. כולם מרוקנים וכולם שווים בעיני.״

טקס זה ביטא יותר מכל דבר אחר את הערצת יהודי מרוקו למלכם ואת יחס הכבוד שגילו מלכי מרוקו כלפי נתיניהם היהודים וכלפי דתם בכל הדורות.

ביקורו של הרב עמאר במרוקו ב־28 ביולי 2003 היה חסר תקדים. מאז החלה מרוקו במעורבותה בסכסוך הישראלי־ערבי, שסללה את הדרך לביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, ביקרו ברבאט כמה ראשי ממשלה ושרים ישראלים. מעולם לא ביקר בה הרב הראשי לישראל. המלך חסן ה־11 רצה מאוד בביקורו של מנהיג ש״ס הרב עובדיה יוסף, אך מצב בריאותו של הראשון לציון לשעבר לא אפשר זאת.

המלך מוחמר ה־VI היה מודע, כמובן, לעובדות אלה. הוא הביע קורת רוח רבה מכך שרב יליד מרוקו הגיע למעמד הרם של הראשון לציון בישראל. הרב עמאר, בן 58, נולד בקזבלנקה ועלה לישראל עם הוריו בשנת 1962, בהיותו בן 14. לאחר שירותו בצה״ל, במחלקה לזיהוי חללים ברבנות הצבאית, ולאחר שהוסמך לרבנות שימש הרב עמאר כדיין בבתי הדין הרבניים בבאר שבע ובפתח תקווה. בטרם נבחר לראשון לציון שימש הרב עמאר כרב ראשי ספרדי בתל אביב.

הרב עמאר בא לטנג׳יר ביום בו הגיע לרבאט גם ראש הממשלה הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן). המנהיג הפלשתיני היה אורח קבוע ורצוי במרוקו. בתקופת השיחות החשאיות באוסלו נהג ״אבו מאזן״ לדווח בקביעות למלך על התקדמות השיחות או על המכשולים בדרך. למרות שידע על ביקורו של הראשון לציון, השניים לא נפגשו על אדמת מרוקו.

ביקורו של הרב עמאר בטנג׳יר אורגן על ידי רוברט אסראף, יהודי מרוקני המתגורר בפריז ומקורב מאוד לבית המלוכה ברבאט. מבין כל המנהיגים היהודים במרוקו, אסראף הוא בעל הזהות היהודית העמוקה ביותר וקשריו עם ישראל ומנהיגיה הדוקים מאוד. אחת משתי בנותיו גרה בישראל עם בעלה וארבעת ילדיהם. אסראף נפגש מספר פעמים עם המלך מוחמר ה־VI. הוא מתאר אותו כאדם נבון מאוד, חד־עין ורחב אופקים.

הרב עמאר טס למדריד בלווית אשתו ובנו, ומשם המשיך במטוס מרוקני מלכותי לטנג׳יר. הראשון לציון מסר למלך איגרת ברכה מראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. בשיחתו עם הרב הביע המלך הערכה רבה לשיתוף הפעולה החקלאי והכלכלי בין שתי המדינות, וביטא את תקוותו להיווצרות התנאים הדרושים לחידוש הקשרים הדיפלומטים הפומביים בין שתי המדינות. קשרים פומביים אלו נותקו לאחר פרוץ האינתיפאדה הפלשתינית השנייה בספטמבר 2000, ולא חודשו מאז.

חודשים מעטים לאחר ביקור זה נמנה הרב עמאר עם חברי משלחת רבנים ואנשי אקדמיה, שיצאו ב־ 21 במרס 2004 לרבאט כדי להיפגש עם כוהני דת ואקדמאים מוסלמים. קבוצה קטנה מחברי המשלחת הישראלית אמורה היתה להיפגש גם עם המלך. המשלחת באה לרבאט ביום בו חוסל בעזה מנהיג חמאס, השיח' אחמד יאסין. בשל התסיסה הרבה בקרב החוגים המוסלמיים במדינה בוטלה הפגישה עם המלך, ומטעמי ביטחון נאסר על חברי המשלחת הישראלית לצאת מפתח המלון שבו שהו. לצורך התפילות הובא למקום ספר תורה מבית הכנסת המקומי. כעבור שלושה ימים שבה המשלחת לישראל. בספטמבר 2005 עשה המלך מחווה יוצאת דופן כלפי הראשון לציון. הוא שיגר שליח מיוחד לירושלים כדי לנחם את הרב עמאר על מות אחותו.

תקופת שלטונו של המלך מוחמד ה־VI שונה מאוד מזו של אביו, המלך חסן ה־11, הן בנושאי מדיניות חוץ ופנים והן בשאלת היחסים עם ישראל. הסכסוך הישראלי־ערבי אינו עומד עוד בראש סולם עדיפויותיה של מרוקו. תרמו לכך שתי סיבות: העלייה המתמדת בכוחם של המוסלמים הקנאים והצטמקות מעמדה של הקהילה היהודית. בעת מותו של המלך חסן מנתה הקהילה היהודית 8,000 נפש, והיא מונה כיום 2,500 נפש בלבד – רובם בקזבלנקה. בתחום אחד יש לבית המלוכה המרוקני יתרון על פני המנהיגים הערבים האחרים: שני הצדדים נותנים בו אמון. מנהיג אש״ף לשעבר, יאסר ערפאת, הצהיר פעם בגלוי כי מבין כל המנהיגים הערבים, ישראל מתחשבת יותר מכול בדעתו של מלך מרוקו.

בניגוד לימי מלכותו של חסן ה־II, ״הדגש היהודי״ במדיניותו של מוחמר ה־VI עבר לישראל ולקהילה היהודית בארצות הברית. המלך המרוקני מודע, כמובן, לכך שמרבית יהודי ארצו חיים כיום בישראל והם שמקרינים על הקהילות האחרות של יהודי מרוקו בצרפת, קנדה, ונצואלה וארצות הברית. לאחר תהליך מכאיב של קליטה בשנותיה הראשונות של ישראל, בא תהליך אטי ומתמיד של התערות בחייה הפוליטיים, הכלכליים, הצבאים והתרבותיים של המדינה. לעומת ה״ספרדי התורן״ בממשלות ישראל הראשונות, אין כיום ממשלה בישראל שאין מכהנים בה כמה שרים ממוצא מרוקני. דבר זה הביא בהדרגה להתחזקותם הפוליטית של יהודי מרוקו בישראל. במרוצת השנים הם הצמיחו מקרבם שני שרי חוץ, שר משפטים אחד וחברי כנסת רבים. שר הביטחון, עמיר פרץ, שימש במשך שנים רבות מזכיר ההסתדרות בטרם הפך למועמד של מפלגת העבודה לראשות ממשלת ישראל. גם אמותיהם של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, ושל הסופר א. ב. יהושע הן ממוצא מרוקני. כך גם בצה״ל, שם מכהנים קצינים ממוצא מרוקני במספר גדל והולך בעמדות פיקוד שונות, ושניים מהם – ראש אמ״ן לשעבר עמוס מלכא וגבי אופיר – הגיעו לדרגת אלוף. פרופסור משה בר־אשר, חתן פרס ישראל, הוא נשיא האקדמיה הישראלית ללשון העברית, שלא לדבר כלל על מספרם הרב של ראשי ערים ומועצות מקומיות. מבחינת בית המלוכה המרוקני, כל אלה יצרו עתודה נכבדה של רצון טוב שניתן להסתייע בה בשעת הצורך לקידום האינטרסים הלאומיים ומעמדה הבינלאומי של מרוקו. מסיבה זו שומר המלך מוחמר ה־VI על מעמדו של אנדרה אזולאי, לשעבר סגן נשיא בנק ״פאריבה״ בפריז, כיועץ כלכלי וכמקשר עם יהודי מרוקו בישראל ובכל רחבי תבל. אזולאי, בן 64, הוא היהודי הבכיר ביותר בחצר המלך מאז שנת 1825. הוא גם היחיד מבין ששת יועצי המלך חסן ה־11 שבנו, מוחמר ה־VI הותיר בתפקידו. עובדה זו היא לצנינים בעיני הקנאים המוסלמים. למרות שאזולאי מגדיר עצמו כ״יהודי־ערבי״ ומשקיע מאמץ רב בקידום הדו־שיח הישראלי־פלשתיני, עצם נוכחותו בארמון מעוררת התנגדות רבה. הקיצונים המוסלמים מפגינים נגדו פעם בפעם, אף רואים בו ״סוכן ישראלי״ ותובעים לגרשו מהמדינה. אולם המלך לא נכנע ללחץ זה. להפך. כבר בימי מלכותו הראשונים אותת המלך מוחמר ה־VI על כוונתו להוסיף ולטפח את הקשרים שטווה אביו עם ראשי הקהילה היהודית בארצות הברית. בתיווכו של אנדרה אזולאי הגיעה לרבאט ב־3 באוגוסט 1999 משלחת מטעם ״מועדון הנשיאים״ של ראשי כל הארגונים היהודיים, כדי להביע באוזני המלך את תנחומי יהדות ארצות הברית על מות אביו ולהבטיח המשך תמיכה במרוקו ובבעיותיה הלאומיות. בראש המשלחת עמדו רון לאודר, לסטר פולק ומלקולם הונליין – סגן יו״ר ״מועדון הנשיאים״ והרוח החיה בו. בשיחה שנמשכה 45 דקות אמר המלך למנהיגים היהודים כי למרות שבתקופת האבל אין זה נהוג לקבל משלחות זרות, הוא ראה צורך לחרוג ממסורת זו כדי להדגיש בכך את החשיבות שהוא מייחס לקשריו עם יהדות ארצות הברית. מוחמר ה־VI הבטיח להמשיך במדיניות השלום של אביו ואמר כי בדעתו להזמין את ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, לביקור רשמי ברבאט, כפי שתכנן אביו. בתשובה לשאלה ביחס לנרמול היחסים עם ישראל, אמר המלך כי אם תחול התקדמות בתהליך השלום עם הפלשתינים – הוא ישקול בחיוב הקמת קשר אווירי ישיר בין ישראל למרוקו, כדוגמת הקשר שנוצר בזמנו בין קזבלנקה לעזה.

בפגישה נוספת עם ראש הממשלה, עבד אל־רחמן יוסופי, עלו נושאים מהותיים יותר. יוסופי ביקש את תמיכת יהדות ארצות הברית בנושא הסהרה המערבית ואמר כי בדעתו לכנס בהקדם את המועצה האמריקנית־מרוקנית כדי לדון בעידוד השקעות אמריקניות במרוקו ולהרחיב את קשרי הסחר בין שתי המדינות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר