ארכיון יומי: 25 ביולי 2018


הספרייה הפרטית של אלי פילו-השירה הערבית-יהודית שבכתב בצפון אפריקה-יוסף שטרית

השירה הערבית-יהודית שבכתב בצפון אפריקה

עיונים פואטיים, לשוניים ותרבותיים

יוסף שטרית משגב ירושלים

שנ"ד – 1994

פתח דבר

מחקר זה המוגש כאן אחרי תקופה ארוכה של חיפושים, של איסוף ושל תהיות, מטרתו להגיש פרקים ראשונים מתוך מחקר רב־שנים על השירה הערבית־יהודית שהיתה בשימושן של הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה מאז המאה הט״ז ועד לימינו. במסגרת מפעל מחקר זה נעשה ניסיון שיטתי לאתר ולרשום את מכלול היצירה השירית בערבית־יהודית האצורה בדברי דפוס ובמיוחד במאות רבות של כתבי־יד המפוזרים בספריות ציבוריות ופרטיות ברחבי העולם, כדי לבדוק את היקפה של יצירה זאת, לחקור את מבניה הפואטיים והלשוניים ולפרסם את קורפוס השירים המרכיבים אותה. בד בבד עם איתור השירים שבכתב ערכתי מחקרי שדה נמשכים ברחבי הארץ, בקרב יוצאי מרוקו בעיקר, לרישום השירה הערבית שבפיהם ובמיוחד בפיהן של הנשים היהודיות שאצרו בזכרונן כל אותה שירה עניפה, שהועברה בעל־פה במשך הדורות מאם לבתה. הן בשירה שבכתב והן בשירה שבעל־פה הצלחתי לרשום מאות שירים, חלק נכבד מהם בגרסאות רבות ומגוונות.

עד כה הוגשו לחוקר ולמתעניין פרקים נבחרים ומפוזרים בלבד ממחקר מקיף זה. עקרון יסוד שהינחה את עבודתי הוא שאין לנתק את ההיבטים התיאורטיים והפרשניים של חקר השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה ואת חקר ההיבטים הפואטיים והלשוניים של השירים מן ההיצמדות היתירה למכלול נוסחיהם של השירים או לפחות למרביתם. לכן עשיתי מאמצים מיוחדים, לעתים מרוממים ולעתים מתסכלים, לאתר ככל שניתן את מרב הגרסאות של כל שיר ושיר. משום כך מחקר זה מציג גם את מרב הפרטים הביבליוגרפיים הנוגעים לשירים המוצגים בו.

מטרת החיבור המובא כאן היא אם בך להרחיב את יריעת הפרסום ולהגיש למתעניין הן פרקים תיאורטיים־פרשניים והן פרקים דסקריפטיביים בסוגות השונות המרכיבות את השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה, בליווי שירים שלמים או קטעי שירים מתוך המאות שיוצגו ויתוארו. בחיבור זה מוצגים שירים המרכיבים שתי סוגות מרכזיות בשירת יהודי צפון־אפריקה. האחת, השירה הדתית־תרבותית, כוללת מאות שירי שבח ועתירה לבורא, שירי גלות וגאולה ושירים ליטורגיים ופארה־ליטורגיים שונים; השנייה, שירת ה״מטרוז״, כוללת עשרות רבות של שירים דו־לשוניים בעלי מבנים מגוונים של שילוב העברית והערבית־יהודית בטקסט השירי. לצד פרקים דסקריפטיביים אלה מובא פרק העוסק בהיבטים התיאורטיים של חקר השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה, שיוצגו בו עקרונות היסוד שהינחו אותי במחקר זה ואשר ישמש במבוא לכלל הסדרה. כן מובא פרק מונוגרפי אילוסטראטיבי הדן בשיר אירועי־היסטורי אחד ובמבנים הפואטיים, השיחיים־פרגמטיים והתחביריים־לקסיקליים שלו, הבונים את מארג הטקסט השירי ואת העולמות השיחיים־תרבותיים שהוא מעלה.

ביתר החיבורים המתוכננים, נציג את שירי הצדיקים והקדושים, את השירה האפית ואת השירה החברתית־תרבותית המאוחרת של יהודי צפון־אפריקה על מגוון הטקסטים שלה וכן את השירה בעל־פה של הנשים היהודיות יוצאות מרוקו. לבסוף נקדיש חיבור מיוחד לחקר המגוון הלשוני העולה מתוך מאות השירים שנרשמו ולהצגת מילון השירה הערבית־יהודית לסוגיה ולגווניה הרבים, הכלולים בקורפוס השירים המקוריים של יהודי צפון־אפריקה.

לעונג רב הוא לי להודות כאן למוסדות וליחידים שעזרו לי לנהל את המחקר ולהגיש חיבור ראשון זה למתעניינים בשירת יהודי צפון־אפריקה. לניהול שלבים שונים של המחקר זכיתי במענקי מחקר מטעם המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח שבמשרד החינוך והתרבות, מטעם מכון בן־צבי ומטעם הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, שגם השתתפה במימון חלק מהוצאות הפרסום של הספר. תודתי נתונה לאלה שעמדו בשעתם בראש המוסדות ולעומדים בראשם היום על עזרתם הרבה. כן יבואו על הברכה ראשי המכון ״משגב ירושלים״ בשנים האחרונות, פרום׳ ג׳ חזן־רוקם, פרופ, מ׳ אביטבול ופרופ׳ מ׳ בן־ששון, וכן מנהלת המכון, גב׳ ניצה גנוט, על עידודם וסיועם בהוצאתו לאור של הספר. ידידי פרופ׳ א, חזן קרא את כתב־היד של הספר והעיר לי הערות חשובות. אני מודה לו רבות על כך. תודה גם לגב׳ חגית מנדל שהתקינה את הספר לדפוס, להנהלת בית־הדפוס של ״מפעל חזון פתיה״ על העבודה הנאה בהדפסת הספר ולמנהלי דפוס מאור-ולך בע״מ על שקידתם בהפקתו.

חיפה, אלול תשנ״ד

ספר דברים – פרשת ואתחנן. שבת נחמו וט"ו באב. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

   ספר דברים – פרשת ואתחנן.

שבת נחמו וט"ו באב.

מת: הרב משה אסולין שמיר.

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ה' אֱלֹקִים,

אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה.

אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן,

הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן"  (דברים ג, כג-כו).

תפילת משה רבנו – לזכות להיכנס לארץ.

"ואתחנן" = תפלה = שירה = ישרה = 515 תפילות.

כאשר נתחנן בפני הקב"ה מתוך שירה = {שמחה},

תפילתנו תעלה בצורה ישרה ע"י מלאכים,

 עליהם נאמר: "ורגליהם רגל  ישרה" (יחזקאל א, ז).

מבוא לפרשה:

פרשת "ואתחנן", פותחת בתפילת משה רבנו להיכנס לא"י. בהמשך היא מתמקדת בדבקות בה' ובמצוותיו, כערובה להישרדות בארץ: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות – למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלוקי אבותיכם נותן לכם. לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אחכם, ולא תגרעו ממנו… ואתם הדבקים בה' אלוקיכם – חיים כולכם היום" (דברים ד, א-ד).

 בהמשך, חזרה על חווית מעמד קבלת התורה בהר סיני (דברים ה, א-ל). כמו כן, פרשה ראשונה של "קריאת שמע" – קבלת עול מלכות שמים ע"י יחוד שמו ואהבתו יתברך (דברים ו, ד-ט).

אכן, למרות שחלפו אלפי שנים מאז קבלת התורה, הצו האלוקי "לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו", ממשיך ללוות את עם ישראל. התפילין שלנו כיום, היא אותה התפילין שנמצאה במערות קומראן מלפני אלפיים שנה. כאז, כן עתה – יש בהן ארבע פרשיות. כלומר, ביסודי ההלכות, לא השתנה דבר.

רבנו "אור החיים" הק' מלמד אותנו, איך לקיים מצוות כרצון ה',

בבחינת 'לעשות רצונך אלוקי – חפצתי' (תהלים מ ט) – עבודת ה' מתוך אהבה.

"וצדקה תהיה לנו, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלוקינו כאשר ציוונו" (דברים ו, כה).

לאחר שרבנו מבדיל בין עבודת ה' מיראה בה מחויבים כל הנבראים, הוא עובר לעבודת ה' מתוך אהבה. להלן דברי קודשו: "וכנגד עבודה מאהבה… האהבה היא כלות הנפש ונטתה אל הבורא. וזו היא דביקות הנפש לפני אור נערב הוא ה' אלוקינו. ואומרו 'כאשר ציונו', פירוש – לא לצד שום פניה, אלא לעשות מצות ה', כדרך אומרו 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי' (תהלים מ ט), שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמהוהגם שכפי האמת, עלינו לשלם שכר לאלוקינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות, נעימות, מתיקות אהבתו בליבנו. מתוקים וערבים לאין תכלית. אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים… עוד רמז הכתוב רמז נעלם – שבאמצעות שמירת המצוות – תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת 'צדקה' והבן".

רבנו אוה"ח הק' אומר על הפס' "והיו הדברים האלה… על לבבך" בפרשה הראשונה של קריאת שמע (דברים ו, ו): אהבת ה' היא דבר התלוי בלב האדם, ולא ניתן להכריח את הלב לאהוב. "לזה באה העצה מאל יועץ ואמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך'. פירוש, כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו" כדברי קדשו. כלומר, ע"י התמדה בקיום "הדברים האלה"  = המצוות, זוכה האדם לאהוב את ה'.

העיקרון הנ"ל מופיע בדברי הרמב"ם:

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא… ובעשותו אותה המצוה – תחיה נפשו באותו מעשה" (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

 הרמב"ם מביא את הדברים הנ"ל גם בהלכות תשובה (פ"י ה"ב) " העובד מאהבה… לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה… והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה ע" משה, שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך".

 

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר".

כוחה וסודה של תפילת משה רבנו.

 משה רבנו התפלל לקב"ה 515 תפילות, כדי לזכות לעלות לא"י, כמניין כל אחת מהמילים:  "ואתחנן" – תפלה – שירה – ישרה, כאשר כל תפילה שונה מחברתה. כלומר, 515 טיעונים שונים כדברי הגר"א (אדרת אליהו),

בדברי הקב"ה למשה, ניתן ללמוד על מספר התפילות.

"אל תוסף – דבר אלי עוד בדבר הזה". ת-ו-ס-ף = 546 – א-ל  = 31   = 515.

רבנו "אור החיים" הק' לומד מהביטוי "בעת ההיא", שמשה רבנו התפלל לקב"ה, 'בעת ההיא' כשנגזרה הגזרה בשבועה ע"י ה', שלא יכנסו לארץ, (פרשת שלח. וכן, דברים א, לג-לד), ומשה נכלל בתוכה. וכדברי קודשו: "בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו, ולהתיר השבועה כרמוז במאמר 'אתה החלות'. ודרשו ז"ל לשון התרת שבועה…".  

בהמשך אומר רבנו, שמשה "תחילה התפלל על עצמו להתיר השבועה שעליו, ואח"כ יאמר לפניו לבטל גם על ישראל. ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו – הותר כולו" (דברים ג כג).

רבנו אוה"ח הק' מביא דעות אחרות, מתי התפלל משה רבנו: "ויש מרבותינו ז"ל שאמרו 'בעת ההיא' – כשאמר לו 'לא תביאו את הקהל וגומר" (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיג). "ויש שאמרו כשאמר לו 'קח את יהושע וגומר" (דב"ר ב ה). ואפשר שבכל העתים התפלל… ואלו ואלו דברי אלוקים חיים".

יש האומרים שמשה רבנו החל את תפילתו בט"ו באב עד ז' באדר. במשך כל יום התפלל ג' תפילות לא כולל שבתות וימים טובים, בגלל שלא אומרים בהם וידוי. זה יוצא שישה חודשים ועשרים שניים ימים = 515 תפילות.

 משה רבנו החל להתפלל ביום ט"ו באב, היות והוא ראה שהקבוצה האחרונה מדור יוצאי מצרים שהיו אמורים למות בגלל חטא המרגלים, לא מתו. כידוע, מבן עשרים שנה ומעלה, היו צריכים למות מידי ט' באב, בגלל חטא המרגלים. הקבוצה האחרונה אכן חפרה לה קברים כפי שעשו קודמיהם מידי שנה בט' באב. לאחר שלא מתו, חשבו שטעו בתאריך ט' באב. בליל ט"ו באב כאשר הירח במלוא היקפו, הבינו שניצלו. הסיבה לכך, בגלל שבכל שנה, רבים חשבו שחבריהם ימותו ולא הם. בשנה האחרונה כשכלו כל הקיצין, הם חזרו בתשובה מעומקא דליבא.

כל רצונו של משה רבנו הוא, לזכות להיכנס לארץ ישראל בה יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולהביא את הגאולה הנצחית לעם ישראל לרבות תחיית המתים למתי מדבר סיני כדברי חכמים. אכן, תפילתו הייתה מתוך תחנונים, שירה ושמחה, ועלתה כרגל ישרה ע"י מלאכים הממונים להעלות את התפלה אל מקום רחמים פשוטים שמעל מהטבע, בסוד "כל הנשמה תהלל י-ה" בפני שוכן מעונה. (תורת הח"ן).

"אמר רבי אליעזר: העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב).כלומר, עלינו להתפלל מתוך תחנונים כדברי רבנן בגמרא. וכן, שהתפילה לא תהיה עלינו כמשוי, כדברי רב יעקב.

"ואתחנן" – מלשון תחינה ומתנת חינם, וכך צריכים לנהוג בתפילותינו.

תפילת משה עלתה השמימה "וקרעה" את כל המסכים בשערי הרקיעים, והגיעה היישר לפני כיסא הכבוד שם התנהל דיאלוג ארוך בין הקב"ה למשה. כל זאת, למרות שהקב"ה ביקש מהמלאכים למנוע את קבלת תפילת משה, בגלל שהוא נשבע שלא יכנס לא"י, ויש לכך סיבות קבליסטיות כדברי הרמב"ן "וזה סוד הוא".

תפילת משה רבנו אכן התקבלה בחלקה. משה ביקש לראות את הארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ואכן הקב"ה נענה למשה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניךוראה בעיניך…" (דברים ג, כה – כז). גם בפרשת "פנחס" אומר הקב"ה למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ… וראיתה אותה…" (במדבר כז, יב).

מוטיב הראיה הרוחנית של משה,  נועד לסגירת המעגל בו פתח אברהם: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א). לדעת חז"ל, משה רבנו תיקן בראייתו הרוחנית את פגם הראיה השלילי  של דור המדבר שמאסו ב"ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים, יא, יב). ".

רבנו אוה"ח הק': את הגאולה הבאה, יוביל שוב מ – ש – ה  = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" {בעתיד} (קהלת א, ט). משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון. נשמת משה היא נשמה כללית הכוללת כלל עמ"י, כולל דוד המלך (בר' מט, י).

המסר החשוב הוא,

כוחה של תפילה בביטול גזירות.

בכוחה של התפילה לבטל גזרות קשות, ואדרבא הקב"ה חפץ בתפילותינו כדברי רבי לוי בשם רבי שילא: "האימהות היו עקרות – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן". הנבואה יורדת מהקב"ה לנביא – ואילו דרך התפילה, האדם מתקרב לקב"ה, וזה אפילו חשוב יותר מנבואה לדעת רבנו בחיי, היות ובכוחה לבטל אפילו גזירה קשה כמסופר לגבי חזקיה מלך יהודה עליו נגזרה מיתה, בגלל שלא נשא אישה.

חזקיה אמר לנביא ישעיה: "כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנים, למרות הגזרה (ברכות י ע"א. ישעיה לח'. רבנו בחיי לדברים יא, יג).  

רבנו אוה"ח הק' אומר שתפילת בשר ודם יותר חשובה מתפילת המלאכים, וגם מהנשמות תחת כיסא הכבוד. הן אלה שהיו כבר בעולם ושבו אל מקור מחצבתם, והן הנשמות העתידות לצאת לעולם.

ארבעה יסודות לקבלת התפילה – בתורת רבנו אוה"ח הק'.

  • "ואתחנן" – תפילה מתוך תחנונים. ב. "אל ה'" – התפילה רק לה' בלבד.

    ג. "בעת ההיא" – תפילה בציבור.                    ד. "לאמר" – לומר ברור את תפילתך.

רבנו "אור החיים" הק' מלמד אותנו ארבעה עקרונות חשובים לקבלת התפילה על ידי הקב"ה, כפי שמשתקפים בתפילת משה רבנו. אמנם, משה לא נכנס לארץ, אבל הוא זכה לראותה בראיה רוחנית "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה, ותימנה ומזרחה – וראה בעיניך" (דברים ג, כז).

  • "ואתחנן": – "יתפלל כעני הדופק על הפתח – "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג).

רב נחמן בשם רב, מיישם את הפסוק הנ"ל על משה שהתחנן בתפילתו כעני (סנהדרין מד ע"א). הזוהר הק' (בלק, קצה ע"א) אומר שתפילת העני עוטפת את שאר התפילות עד שהיא מתקבלת ראשונה בפני הקב"ה ככתוב: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו"(תהלים קב, א). רבי אליעזר אומר: "העושה תפלתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב). הגמרא מסבירה את כוונת הביטוי "קבע".

רב יעקב אומר: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי. רבנן: כל מי שאינו מתפלל בלשון תחנונים.

ה"באר משה" מבאר את כוונת הגמרא, המספרת על רבי אליעזר, שנהג לתת צדקה לעני לפני התפילה, ולא לסתם קופת צדקה. הסיבה לכך: כמו שהוא מרחם על העני ע"י מתנת חינם, כך הוא מבקש מהקב"ה בתפילה, שיחענה לתפילותיו בבחינת מתנת חינם. "ואתחנן", "אל חנון", "ויחונך" = מתנת חינם.

  • "אל ה'": – "שיבקש ממקור הרחמים" (רבנו אוה"ח הק'). שלא ישען על מעשיו הטובים, אלא על מתנת חינם (רש"י ע"פ ספרי כו) היות והקב"ה לא חייב לנו דבר, ככתוב: "אם צדקת, מה תיתן לו" (איוב לה, ז).
  • "בעת ההיא": – "זמן התפילה – כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט, יד).

            הגמרא (ברכות ח ע"א) אומרת: "אימתי עת רצון" – בשעה שהציבור מתפללים".

  • "לאמור": – "יפרש אמריו כמצטרך". כלומר עלינו לפרש את בקשותינו באופן ברור. רבנו אוה"ח הק' מביא מעשה בגמרא אודות יהודי שהתעייף בדרכו, וביקש מהקב"ה: "הלוואי והיה לי חמור" מבלי לציין את המטרה. בדרכו נתקל בו גוי שאתונו המליטה עיר. הגוי דרש באיומים מהיהודי שירכיב על גבו את העיר, דבר אותו אכן עשה. על היהודי היה לבקש מהקב"ה באופן ברור את מבוקשו: חמור לרכב עליו.

סדר התפילה בפני הקב"ה.

תדריך מאת משה רבנו.

משה רבנו מלמד אותנו איך להתפלל לקב"ה. משה רבנו פותח את תפילתו בדברי שבח לקב"ה: "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ החֲזָקָה…", ומסיים בתחינה: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן".

זה גם הבסיס בתפילת העמידה: ג' הברכות הראשונות הן דברי שבח לבורא עולם, ורק אח"כ באות הבקשות.

חז"ל אומרים במדרש (דברים רבה יא, י): באותה שעה התפלל משה רבנו חמש מאות וחמש עשרה תפילות, כמניין 'ואתחנן'. קיים הבדל מהותי בין להתחנן, לבין לבקש.

'להתחנן' – פירושו, לה    פנים שלא מגיע לי דבר מצד עצמי, וכל תחינתי היא מתנת חינם מבורא עולם, ואני מתבטל לפניו ביטול גמור.

את ברכת "הדעת" בתפילת העמידה, הפותחת את בקשותינו מהקב"ה, אנו פותחים בביטוי "אתה חונן לאדם דעת", וחותמים ב"חונן הדעת". כלומר, "חונן" – מלשון חנינה ובחינם.

"לבקש" – פירושו, המבקש עומד מול חברו ואומר לו: אם אתה רוצה לתת – תיתן, ואם לא – אל תיתן! אחרי הכל, אני אדם עצמאי. למשה רבנו, היה ברור שלא מגיע לו להיכנס לארץ ישראל, בגלל שלא קידש את ה' בפרשת 'מי מריבה' כפי שטען הקב"ה, והוא מבקש כעת מהקב"ה, שינהג  בו לפנים משורת הדין – מתנת חינם.

"אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד.

כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו.

פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם.

תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל י-ה" (תהילים קב, יד – יט).

 מכתבו של דוד המלך לדורנו – דור הגאולה:

 לכל אחד יש בית – מה עם הבית של הקב"ה?

"תפילת הער – ער" – כבסיס לגאולה.

ערער = ער – ער = רע – רע.

דורנו דור אחרון לגאולה, חייב להתעורר לתפילה על הגאולה, ולערער על גלות השכינה, וביחד אתה, על עם ישראל המוקף 70 זאבים.

דורנו דור אחרון לגאולה, חייב להיות "ער" למצבו העגום מבחינה דתית, היות וה- "רע רע"  השתלט על הדור כפי שעינינו רואות, ולכן מן הראוי "לעורר" את הנקודה הפנימית האלוקית הנמצאת בכל יהודי, ולבקש רחמים על הגאולה.

דורנו דור אחרון לגאולה, חייב לקבל על עצמו את מצות "ואהבת לרעך כמוך" היות ואהבת הרע (בסגול) מלשון "רעים ואהובים", מהווה בסיס חשוב לגאולה. (האר"י הק' ורבנו אוה"ח הק'"תכתב זאת – לדור אחרון" (תהילים קב, י"ט). לקראת "שבת נחמו", דוד המלך כתב לנו – הדור האחרון שלפני הגאולה, מכתב נחמה ובו הנחיה איך להיגאל, ושהקב"ה חפץ בתפילותינו, ואינו בז גם לתפילת האנשים הפשוטים אותה מדמה "לתפילת הערער": "פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם" (תהילים קב, יח).

הערער בתנ"ך מוזכר כעץ הגדל במקומות צחיחים בהם לא יכולים לצמוח עצים אחרים. שורשיו מעטים, לכן ניתן לעקור אותו בקלות, ובגלל זה הוא מסמל בתנ"ך את הרשעים ככתוב: "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב" (ירמיה יז, ו). הערער הוא סוג של צמח בעל עלים מחטניים, והמונה מעל לששים סוגים. לחלק מהם, נודעו סגולות רפואיות בזמן העתיק. הערער מועדף כעץ לרהיטים עקב עצתו החזקה. זרעיו משמשים לתיבול והפקת ג'ין. אם אנחנו חפצים שיקוימו בנו דברי דוד משיח צדקנו, עלינו להתמקד במרכיבי התפילה הבאים:

"אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה מועד" (תהילים קב, יד).

הפסוק הנ"ל מדבר על בנין בית המקדש השלישי ע"י הקב"ה  בבחינת "מקדש ה', כוננו ידך" כדברי בעל "ספר שיח יצחק" (חלק א – דרוש לסיום הש"ס) "שזה קאי על הבית השלישי, אשר נבנה ע"י הש"י בעצמו, לא ע"י בשר ודם".

הביטוי "תרחם ציון". מהווה מטונימיה לבניין ירושלים ובית המקדש. מן הראוי שנעשה את הדבר הבסיסי ונתחנן  באמת  ובתמים ומכל הלב, לגאולת השכינה כפי שעושים צדיקי אמת "לאקומי שכינתא מעפרא דארעא" כדברי הכתוב בפסוק הבא: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".

 רבי יהודה הלוי מסיים את ספר הכוזרי בפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב טו) האומר, שברגע שנרצה באמת להיגאל ולא כצפצוף הזרזיר, הקב"ה יגאל אותנו.

רבנו הרמב"ם כותב בהלכות מלכים ומלחמות, בנושא מלך המשיח (פרק יא).

  • המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נידחי ישראל. וחוזרים כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבים קרבנות, ועושים שמיטין ויובלות ככל מצוותם בתורה.
  • וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו, שנאמר "ושב ה’ אלוהיך את שבותך, ורחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים… אם יהיה נידחך, בקצה השמים – משם יקבצך ה’ אלוהיך, ומשם יקחך. והביאך ה’ אלוהיך…" (דברים ל, ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.
  • בלעם ניבא לשני המשיחים – משיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שיעמוד מבניו, שיושיע את ישראל מיד בני עשיו'.
  • בלעם מנבא: "אראנו ולא עתה"זה דוד. "אשורנו ולא קרוב"  – זה מלך המשיח. "דרך כוכב מיעקב" – זה דוד. "וקם שבט מישראל" – זה מלך המשיח. "ומחץ פאתי מואב" – זה דוד וכו' (במדבר כד, יז).

לכל אחד מאתנו יש בית – ורק לקב"ה אין עדיין בית בו ישכון בתוכו, ודרכו ישכון בתוכנו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".  בית המקדש השלישי יקרא ע"פ חז"ל על שם דוד המלך ככתוב: "מזמור שיר חנוכת – הבית לדוד", היות והוא התפלל לבניין בית המקדש, ואף הכין עם שמואל הנביא את כל התוכניות, לרבות משמרות הכהונה, וכן תקציבים להקמת המקדש כפי שמעידים דבריו לנתן הנביא: "ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים – וארון האלוקים יושב בתוך היריעה" (שמואל ב, ז, ג). לדוד המלך כאב הלב על כך שהוא יושב בבית ארזים ולקב"ה אין בית. תגובת הקב"ה לא איחרה לבוא, ונתן הנביא אומר לדוד: "ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך, לך עשה כי ה' עמך… כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, והקימותי את זרעך אחריך… הוא יבנה בית לשמי, וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם" (שמואל ב, ז, ג-יג). מתגובת נתן הנביא, למדו חז"ל שגם דוד היה נביא.

רבנו "אור החיים" הק' חיבר תפילה חשובה על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו אלוקינו – ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו… זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו… הננו מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה. הושיעה ה' שכינתך ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו, ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכליה".

טו' באב – 

יום החיבור – בין הקב"ה לעם ישראל,

יום החיבור – בין חלקי עם ישראל,

יום החיבור – בין עם ישראל לגאולה ולבניין המקדש.

אמר רשב"ג: "לא היו ימים טובים לישראל כ-טו' באב וכיום הכיפורים:

א. הותרו שבטים לבוא זה בזה…". {החיבור בין חלקי העם}.

ב. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל…". {החיבור בין חלקי העם}.

ג. יום שכלו בו מתי מדבר…". {החיבור בין הקב"ה לעמו}.

ד. יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו… לרגל". {החיבור בין חלקי העם}.

ה. יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה…". {החיבור בין הקב"ה לעמו}.

ו. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה…". {החיבור בין העם לבית המקדש}. (תענית לא ע"א).

א. הקשר בין הקב"ה לישראל עמו.        ב. החיבור בין עם ישראל למולדתו.

ג. הקשר בין עם ישראל למקדשו.     ד. החיבור בין עם ישראל לתורתו.

  • אהבה ואחווה בין אדם לחברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך".

סיכום הנושאים הנ"ל:

ביום הכיפורים קיים חיבור בין הקב"ה לעם ישראל בכך שהוא מכפר להם על עבירות שבין אדם למקום לאחר ששבו בתשובה. כמו כן, יום הכיפורים גורם לחיבור בין חלקי העם המוחלים איש לרעהו על עבירות שבין אדם לחברו, ובכך יוצאים נקיים וטהורים ביום הקדוש הזה, מעבירות שבין אדם למקום, ומעבירות שבין אדם לחברו.

קיים גם הקשר לביהמ"ק  ע"י עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, שבזכותה הקב"ה מכפר לישראל

 בט"ו באב, קיימות התופעות הנ"ל בששת המקרים הנ"ל, אותן הזכיר רשב"ג, והמובאים בגמרא. (תענית לא ע"א).

ביום ט"ו באב, הותרו השבטים לבוא זה בזה כנזכר בסעיף א', הותר שבט בנימין לבוא בקהל כמובא בסעיף ב', וכן יום שביטל הושע בן אלה את ההגבלות לעליה לרגל לירושלים המוזכר בסעיף ד', אותן הטיל בזמנו ירבעם בן נבט, דבר שגרם לנתק בין מלכות ישראל למלכות יהודה, דבר הרומז לחיבור ולקשר בין חלקי עם ישראל.

ביום ט"ו באב קיים קשר בין הקב"ה לעמו, בכך שעשה נסים לעם ישראל כמוזכר בסעיפים ג', ה', בהם פסקו למות מתי מדבר, והרוגי ביתר ניתנו לקבורה.

ביום ט"ו באב – קיים קשר בין העם למקדשו בכך שפסקו לכרות עצים למערכה.

מכל האמור לעיל עולה שקיים קשר בין הקב"ה לעמו, בין חלקי עמו, ובין העם למקדשו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כה:

מעיין השדים – עין אלג'ין – עימנואל שבבו- ז"ל

מעיין השדים – עין אלג'ין

עימנואל שבבו..

לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..

יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…

השומרים

ברובע היהודי הסתובבו בלילות שומרים ערבים. הם קיבלו את משכורתם מעירייה לבשו מדים שהבדילו אותם משאר ערביי העיר והיו מצוידים בפרגולים. לוותיקי צפת זכור היטב ראוף השומר שמידי ערב היה מופיע ברחוב היהודים עם פרגול שבידו, דמות חביבה ומגודלת אשר השרתה בטחון ושלווה בלבבות. את יתר שעות הלילה איש לא ידע היכן הוא בלה מאחר שכלם נמו את שנתם מראשיתו של לילה. גם בימי החרדה שלפני מאורעות תרפ״ט נראה ראוף השומר ומגלבו בידו בשכונת היהודים. אבל אז הוא כבר סמל כח מעורר ספקות. האם הוא יצטרף לתוקפים? צמרמורת אחזה בנערים למראה השוט.

אבל היו זמנים אחרים. רפול היה סוחר זריז וחרוץ. את שני השומרים הערבים, עביד הנא וסלים מיסטו, הוא שכן בחדר העלייה הקטן שעמד מול ביתו וחנותו. בכך היה בטוח שהשיג שמירה מרבית לרכושו. השנים היו שקטים ומתמידים על משמרתם. לאחר סיור הערב השגרתי ברחוב, עלו השנים לעליה קטנה שהעמיד לרשותם הסוחר ללא תמורה ובלו בה את לילם בנעימים. מספר ניסים מפי אביו רפול: באחד מלילות הקיץ החמים פרשתי מזרון על המרפסת ושכבתי לישון. בשולי המרפסת היו סדורים למראשותי פחים ובהם אדמה ופרחים. היתה זו הגינה הצפתית המצויה. לפתע התעוררתי לקול רעשים שעלו מהחנות שמתחת לבית, הרמתי את ראשי והבחנתי ברורות בשתי דמויות העוסקות בפריצת המנעול הכבד התלוי על דלת החנות. ראשי דמויות היו עטופים בכפיות לבנות לבל יזוהו. זינקתי מהמזרון ונטלתי בידי פח של פרחים, פח כבד מלא אדמה.

הני כלבים! את ראשיכם ארוצץ בפח הכבד שבידי". שתי הדמויות ברחו ונעלמו בסימטאות החשוכות. המשכתי לצעוק אחריהם ולשלוח באמותיהם את מיטב החרפות שהפועלים הערבים היו נוהגים להשמיע ביניהם.

משנרגעתי הצצתי בעליית השומרים והנה היא ריקה. כעבור כמה דקות הופיעו בקצה הסמטא עביד וסלים השומרים.

" מה קרה אדון רפול״ קראו לי מבוהלים.

-" גנבים ", צעקתי ״היו כאן גנבים״.

השומרים אצו לכיוון החנות והצטרפו למבול הקללות על ראש כל הגנבים שאינם ישנים בלילות ואינם מניחים לאנשים הגונים לישון.

רק אז קשרתי בין העלייה הריקה לבין השומרים-הגנבים. אבל השתתפתי בקללותיהם מתוך נימוס.

השותפות

סלים חזר משירותו בן השנתיים בצבא השולטן התורכי. היה זה עם תום מלחמת העולם הראשונה. אביו שהיה סוחר אמיד ומצליח, ירד מנכסיו בהדרגה במשך ארבע שנות המלחמה ולא היה בצרורו הנקוב כדי לממן פתיחת עסק עבור בכורו שחזר מזה רעב ואכול כנים.

לעומתם מאיר נחום, שאר בשר הידוע בקמצנותו המופלגת, הצליח לצבור פרוטה לפרוטה והגיע להון עתק של אלף לירות, צרורות וחבויות היטב. מאיר נחום היה חשוך צאצאים לאחר שהיה שרוי עם אשתו מזה עשרים שנה. נפשו כלתה לבן. הפתרון היחידי היה נישואין שניים אשר להם הסכימה זוגתו הצנועה והכנועה. על קמצנותו התהלכו ספורים רבים. הוא נהג לנעול זוג נעלים במשך שנים עד אשר בצבצו בהונות רגליו מבעד לחורים שנבעו בפני הנעלים. הוא מאן להחליפם בטענה שהתורים מאוורים את רגליו. או על אשתו טובת הלב אשר בכלותה לכבס את כבסיה נאותה לתת לשכנתה העניה את שארית המים החמים ששפתה על גחלים. אך הבעל שהגיע לפתע הביתה אסר עליה להעניק חינם מים שחוממו על גחליו. לסלים היתה אחות כבת שלוש עשרה, בת זקונים לאביו. מאיר נחום קיווה בסתר לבו שקרובו, שירד מנכסיו, יאות להשיא לו את בתו הקטינה. הוא ידע היטב את מצבה הדחוק של המשפחה והציע לסלים לממן חנות מכולת משותפת. ההצעה נתקבלה בברכה ועוד באותו ערב הזמין מאיר נחום את שותפו החדש לארוחת ערב בביתו. לאחר סגירת החנות ותפילת מעריב סרו השנים לבית המארח ומצאו את הרעיה מכינה אטריות ובוזקת עליהם פתיתי גבינה צפתית מלוחה. מאכל ערב לכל הדעות. אך האישה שלא היתה מורגלת לקבל אורחים, הכינה בסיר זעיר אטריות שנעשו מאוקיית קמח בלבד. המארח לא התבלבל וחלק את האיטריות לשלוש צלחות. אכלו וברכו ברכת המזון וסלים הצהיר שמזמן לא נהנה כל כך מאטריות. עם שובו לביתו בקש מזוגתו שתכין עבורו ארוחת ערב למלא את בטנו ההומיה מרעב. סלים קנה ומכר ועשה חיל בעסקיו. הוא נהל את החנות והשותף העשיר הסתפק בביקור יום יומי והלך לבית רגוע ושליו לאחר שראה שהחנות עומדת על תלה וכספו מובטח. עברו שנתיים והתקוות לנשואי הבוסר דעכו ונגוזו. ביום בהיר אחד הוא בא אל שותפו בדרישה חד משעתית, לאמור: ״הב לי את כספי״! כל טענות השותף, שיש לערוך מאזן ולראות שמא יש הפסדים ואולי גם רווחים, נפלו על אוזן ערלה. הוא באחת: ״את כספי אני דורש מייד״

סלים שהטיב להכיר את בעל דינו ידע שאין מנוס מבצוע הפרוק המפתיע. הוא זמן כמה מנכבדי השכונה ובראשם חכם שלמה וחכם סעדיה ובנוכחותם סוכמו הדברים דלהלן: בעזרת השם, סלים ישלם למאיר נחום סך ארבע מאות לירות פלשטינאיות טבין ותקילין ולא יחסרו מיל אחד, דהינו הסכום שהוא הכניס לשותפות בשעתו.

מאידך לא יהיו למאיר נחום בעתיד כל תביעות על רווחים כשם שלא יהיו נגדו כל תביעות על הפסדים.

ההסכם נכתב, בכתב חצי קולמוס, ע״י חכם סעדיה והצדדים חתמו על הניר שהופקד בידי חכם שלמה למשמרת.

מן הראוי לזכור כי באותם הימים הלירה היתה איתנה כצוק סלע ולא אבדה מטעמה ומערכה כהוא זה ברבות הימים.

למחרת חזר סלים מתפילת ערבית לחנותו, הסתגר בה והעלה אור במנורת הנפט. מאוד רצה לדעת מה נותר לאחר ״הקזת הדם״ הגדולה, הוא ספר ומנה, חישב וחישב ומצא שהצטברו רווחים נאים. הוא רשם את סכום הרווח על קופסת סיגריות והלך הביתה שמח וטוב לב.

מאיר נחום סר לחנות כעבור כמה ימים מתוך הרגל. עינו האחת (הוא היה שטום עין) צדה קופסת סיגריות ריקה מונחת על הדלפק ועליה הבחין בכתב ידו של השותף לשעבר. הרים את הקופסא וקרא את סכום הרווחים וחשך עליו עולמו. אך ההסכס החתום היה שמור היטב במגרתו של חכם שלמה ולא ניתן היה להשיב את הגלגל לאחור.

,עדי ראיה מספרים שהוא הטיח את ראשו בכותל מרוב צער על אובדן הרווחים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר