ארכיון יומי: 30 ביולי 2018


עלייתם של שלושה ילדים – דן מנור

קרלוס עמד לשאול אותו משהו, אך אנטואן שהתבונן מן הצד בהבעה של קורת רוח מן המחווה של אלי, שלף מיד מחיקו בקבוק  'מאחייה'-שמזל הכינה מדבלת תאנה. כוסית ממשקה כזה מביאה לידי גילופין: "הבה נשתה לפני שנפטפט", הכריז אנטואן בנימה חגיגית. "כ—ן", קרא קרלוס בעיניים פעורות. אנטואן מזג שתי כוסיות, והגיש אחת לקרלוס. הם הקישו את הכוסיות, וגמעו בבת אחת את הנוזל. "איזה טעם נפלא", שקשק קרלוס בשפתיו מתוך הנאה. בינתיים אלי פתח את התיבות  שתוכנן הסב את תשומת לבו של קרלוס: "מה הבאתם לי", קרא בחיוך רחב שהבליט את שיניו הצהובות ופניו המקומטים כמו מטפחת פלסטיק שהעבירו עליה מגהץ חם. "שוקולד אמריקאי, קפה ברזילאי, דבלת תמרים ותאנים, סרדינים תוצרת אגדיר המפורסמים בטעמם", מנה אלי את כל המעדנים. הוא הודה להם, חיבק ונישק אותם. "אני רוצה להגר למרוקו הצרפתית", הוא אמר כהבעת משאלת לב. "טעם קודם  מהשוקולד לפני שתיסע למרוקו שלנו", התלוצץ אנטואן, אך קרלוס הציע לשתות קודם כמחווה על המתנות. אנטואן הסכים, ומזג מיד. "מזוג גם לעוזר שלך", דרש קרלוס. "אסור לי לשתות משקה חריף, לפי דת האסלם", מיהר אלי להתגונן. קרלוס התבונן בו: "אתה נראה ממש כמו יהודי", קרא לעברו. "אל תעליב אותו", העיר לו אנטואן, והושיט לו את המשקה. "לחיים", קראו שניהם. קרלוס רוקן את הכוסית לתוך גרונו מבלי להבחין שזו של אנטואן הייתה ריקה. הוא נטל חפיסת שוקולד, קרע את העטיפה הראשונה ונגס מלוא פיו. הוא לעס את הממתק יחד עם נייר הכסף כשבועות של שוקולד נוזלים על זוויות פיו ונייר הכסף נדבק בשיניו. הוא הושיט לאנטואן את מה שנותר בחפיסה, והכריז: "עוד סיבוב". אנטואן מזג לו עוד כוסית, והפעם הוא שתה לבדו כשהמשקה נוזל משפתו התחתונה שהשתרבבה על סנטרו, כמראהו של תינוק כאשר דוחפים דייסה לפיו. מבטו נח אינסטינקטיבית על אלי, ופנה אליו שוב:  "מ-דואה ת-תה לא ש-שותה"?, הוא גמגם כשריר זולג על שפתו התחתונה. אנטואן אותת לאלי מיד באצבע על הפה. עוד כוסית, וקרלוס הפך ללוט בלי בנות המצפות לו במיטה. הוא התרומם ממקומו והחל לזמר כשגופו מתנדנד מצד אל צד. אלי הבין שזו שעת כושר לפעול, ועמד לצאת, אך קרלוס גדר בעדו: "פיירו יקירי, בוא לרקוד", הוא משך אותו אליו, גיפף את מותניו. אנטואן שחרר מיד את אלי מאחיזתו של קרלוס, והחליף אותו מבלי שקרלוס ירגיש: "ביסאמי מוטצ'ו",  החל קרלוס לשיר את הטנגו כשהוא מחבק את אנטואן.  "הוא גמור", צחקק אלי, ועזב את המשרד בריצה ישר למשאית.

קודם הוא טיפס על הגג, שאל בשלום הנערים, והללו הגיבו בחבטות על דפנות החביות. "אנו זזים מיד", הוא הרגיע אותם, וירד מן הגג. הוא התניע את הרכב ישר לשער הצפוני שהיציאה ממנו אינה כרוכה בהצגת מסמכים, אלא רק באישור טלפוני מקרלוס. השומר אותת להם לעצור ולאחר שיחה טלפונית, אישר להם לצאת. הוא נסע עד שהתרחק מטווח ראייה של השומרים, ועצר בצד.  עלה לגג, הסיר את המכסים מעל החביות: "הצלחנו", בישר להם. הם יצאו מהחביות ופרצו בקריאות צהלה: "אנו בני חורין", הם קראו והתחבקו ביניהם. "אנו עולים ארצה", הם החלו לשיר. "ששש",  הסה אותם אלי מחשש שהד קולם יגיע לשומרים, והורה להם לרדת מהגג ולהמתין בתא לאנטואן. "אנו גוועים  מרעב", הם קבלו. הוא הוציא תיבה אחת מתחת לכיסא הנהג ופתח אותה. היא הכילה כריכים מגבינה, מסרדינים ומנקניק, שאנטואן הכין לפני יציאתו מהעיר פאס. הם בלעו את הכריכים ברעבתנות.  שיירי האוכל עוד בין שיניהם כשאנטואן הגיע: "כולם לתא", הוא הורה בהבעת פנים המשקפת חשיבות עצמית. ולאחר שהנערים ישבו בצפיפות זה על ברכיו זה, הוא פתח בנסיעה דוהרת. הם הגיעו למלילה בשעה ארבע לפנות בוקר, חנו ברחוב צדדי סמוך לבית הכנסת. והמתינו לאותו אלמוני שאמור לבצע את הצעד הבא. להפתעתם הגדולה האלמוני לא היה, אלא רוברט שבזכות דרכונו הבינלאומי, הוא הגיע למלילה עם זריחת השמש. ההפתעה פינתה מקום לצהלה, אם כי אנטואן נעלב, שמארי העלימה ממנו פרט זה, "ומי יודע מה עוד העלימה ממנו, הוא תהה. רוברט חש בעוגמתו של אנטואן, והתקרב אליו: "סיימת את המשימה בהצלחה, כשאודיע למארי היא תהיה אסירת תודה לך", סח לו תוך טפיחה על שכמו.

מארי נעלה את משרדה בשעה מוקדמת באותו יום, ובהגיעה לביתה, נישקה את הילדים, מלמלה ברכת שלום רפה למזל, והסתגרה בחדרה. מהבוקר כרסם בליבה חשש, שהתחבולה לגבי בריחתו של אלי מן המחנה, עלולה להיכשל. למזל לא היה קשה לנחש שמשהו אינו כשורה אצל גברתה, וניגשה מיד אליה: "אס ענדק א בנתי=(מה מטריד אותך בתי"), היא שאלה אותה בנימה אימהית כדרכה. נדנודה של מזל גירה עוד יותר את עצביה של מארי: "סתם עייפה", ניסתה להתנער ממנה. "אז בואי לאכול צהריים עם הילדים, ותנוחי". הציעה מזל.  "אין לי תיאבון", היא דחתה את הצעתה של מזל, והשתרעה על מיטתה כשהחרדה אינה נותנת לה מנוח. נחמתה היחידה הייתה, שבעלה נמצא מחוץ לבית. מבטה משוטט בכל החדר עד שבלי משים נח על ארונית הספרים, שאת כולם, או לפחות רובם היא כבר קראה. לכן היא הגיבה ביחס של ביטול. אולם הדעה הרווחת על הקריאה  כאמצעי מרגיע, הניעה אותה לבדוק בארונית בתקווה שתמצא איזה רומן מעניין שעדיין לא קראה, ותוך כדי חיטוט היא קלטה בזווית עיניה את הרומן "אבא גוריו", שמעולם לא משך את לבה. היא פתחה אותו, ולא הספיקה לקרוא אלא כמה עמודים עד שחשה רפיון בכל איבריה כשעפעפיה החלו להשתרבב אט אט על עיניה, והספר נשמט מידיה…

צלצול הטלפון עורר אותה. היא רצה בבהלה, אך מזל הקדימה אותה: "היא ישנה", קראה מזל לתוך השפופרת . "אל תנתקי", צעקה מארי כשלבה פועם מהתרגשות בחושבה שזו הודעה מרוברט: "בעלך על הקו, א בנתי", הודיעה לה מזל והושיטה לה את השפופרת. הייתה זו שיחה רגילה של זוג אוהבים, שלבד מהבעת געגועים הדדיים, הם החליפו גם שאלות על ענייני דיומא. כתום השיחה היא נזכרה שלא ראתה את הילדים כל אותו יום, ומיד נכנסה לחדרם. סימון בן החמש קשקש על נייר, וסולנג' בת השנתיים שיחקה בצעצועים בהשגחתה של מזל. לאחר שהטביעה נשיקות על מצחם, היא  שאלה לשלומם בצרפתית כדרכה. "איפה היית שכה התלכלכת", היא שאלה את סימון. "הוא שיחק גולות עם הילדים", השיבה מזל בערבית יהודית.  "מה היא אמרה", שאל סימון, שאינו מבין ערבית.  "ששיחקת גולות", ענתה אמו כשהיא מתבוננת באחד הציורים שעורר בה תהיה. "מי זאת", היא שאלה. הוא הביט בציור בחיוך ביישני. "ובכן", היא האיצה בו. "סבתא", הוא ענה סוף סוף בהבעת גיחוך כמפחית בערך ציורו. "אבל לסבתא יש פה כמוך וכמוני, ולא מקור של עוף, חמודי", העירה לו. "אני יודע, א-ב-ל הממ,לא רוצה", הוא ניסה להתחמק מתשובה. "מה מה, מתוקי", דחקה בו. "כ-י, כ-י כשהיא צוחקת היא מקרקרת כמו תרנגולת", הוא מלמל בראש רכון תוך חיוך מאולץ, כמכיר בטעותו. ועד שהיא מביעה מורת רוח מדבריו, הוא מחק את הציור. "כולנו חייבים לכבד את הסבתא", הטיפה ונשקה את ראשו. "אני הולכת להכין לך משהו, את בוודאי רעבה", פנתה אליה מזל. "אסתפק בעוה וכוס חלב", היא ענתה.                                                        

הבילוי בחברת הילדים הרגיע את מארי במידה כל שהיא ממרוט עצבים שבו הייתה שרויה קודם.  ואחרי שהילדים אכלו והלכו לישון, היא סעדה את לבה בחלב, ונכנסה לחדר האמבטיה, שטפה את פיה, החליפה את בגדיה בחלוק שינה, ועלתה על מיטתה. אך מיד התברר לה שמלאך השינה גויס למילואים. לשוא ניסתה לעצום את עיניה הפעורות כאילו נעצו את עפעפיה בגבותיה בסיכת ביטחון. ובדמיונה היא רואה את הנערים כפותים בידי ז'נדרמים מוסלמים, ומובלים לכלא יחד עם אנטואן, אלי חבול כולו מאגרופיהם של השוטרים, והיא עומדת למשפט באשמת קנוניה לעריקתו. רטובה מזיעה היא קמה ממיטתה והחלה לשוטט אנה ואנה. רגליה הובילו אותה לחדר העבודה של בעלה. היא התיישבה על דרגש כשהדבר הראשון שבלט לעיניה היו אוגדנים שונים שהיו מונחים על שולחן העבודה. היא הסיטה מהם את מבטה בעווית של סלידה, והפנתה אותו ימינה למגירות התחתונות של הארון. שם כחפצים חסרי ערך, מונחים ספרי קודש, וביניהם סידורי תפילה לימות החול, לשבת ולמעדים.  היא גיחכה לנוכח העובדה, שבעלה לא פתח אותם מעולם. חמותה דרשה ממנו להחזיק אותם בחדר עבודתו, כך היא שמעה מפיו. היא זקפה את ראשה כשמבטה  משוטט על הקירות עד שנח על תמונותיהם של ר' יעקב אביחצירא, ר' רפאל ביבאס, ור' חיים פינטו, ונזכרה בסיפורי סבתה על נסים ונפלאות שצדיקים אלה חוללו. היא הלכה מיד לחדרה, עטתה על ראשה מטפחת, ושבה למקומה. היא עמדה שחוחה מולם, כפי שסבתה נהגה, וחשבה כמה דקות עד שמצאה את הנוסח הנכון: "צדיקים יקרים, אני מפקידה בידכם את", (היא נקבה בשמות הנערים, לרבות שמו של אנטואן), "בבקשה לשמור עליהם מכל רע, עד שיגיעו למחוז חפצם", היא התפללה כשדמעות ניקוו בעיניה. היא הציצה בשעונה: "השעה שש, ועוד לא התקשרו". נהמה, והחלה שוב להתהלך כמוכת סהרורים. היא נכנסה למטבח, שפתה את הקומקום על הכיריים, והכינה לה קפה חזק. עוד לא הספיקה לטעום ממנו כשהטלפון צלצל. היא שמטה את הספל מידה ואצה לטלפון. היא הרימה את השפופרת בידיים רוטטות: "כסא אליהו", היא שמעה את קולו הצוהל של רוברט. היא שותקה לשנייה, וכשהתעשתה פלטה מפיה יללה כזו של חתול פצוע: "תודה לאל" שיננה כמה פעמים באנחת רווחה כשנטף של זיעה קרה זולג על גבה. "את אתי?", רעם קולו של רוברט. "כן…כן", היא ענתה. "אני בדרכי לעיר אוראן לטקס ברית מילה, ובידי המתנה להורים המאושרים. אחרי זה אשוב לאגדיר", הוא הודיע, וסיים את השיחה בברכת שלום. "מזל טוב", היא קראה כשהבחינה במזל מגיחה ממשכבה. "לאחותו של רוברט נולד בן", היא הודיעה בחיוך ערמומי למזל.

דברי הימים של מכנאס-אוצר המכתבים א' -יוסף משאש

צא

פ׳ ויצא. ש׳ תרפ״ט לפ״ק. ידידי, החה״ש כמוהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.  קח נא עוד ידידי מן המוכן. במבוי המערה, יש עוד ביהכ״נ אחרת פתוחה בדרומה למבוי, ובמזרחה לחצר שבצדה מימין, היא מרובעת, יש בה ב׳ היכלות, אחד במערבה ואחד בדרומה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכד בחברותיה, נקראת עד עתה ע״ש הרה״ג והקדוש כמוהר״ר יוסף בירדוגו זיע״א, בכמוהר״ר יהודה זצ״ל, נתבש״מ ש׳ תרי״ז לפ״ק, כאשר שמעתי, אומרים שהיא עתיקה מאד, מימי אבותיהם הראשונים זיע״א שבאו מגלות ספרד, ושמשה גם ישיבה לת״ת כמה שנים, ועתה היא רק לתפלת שמ״ע, ולחברת תקון חצות בלילות החורף הארוכים, ש״צ ששמשו בה, הרה״ג הנ״ל ובנו הרב כמוהר״ר משה זלה״ה, והרה״ג כמוהר״ר שלמה בירדוגו זלה״ה בכמוהר״ר דניאל זלה״ה, נתבש״מ בניסן תרס״ו לפ״ק, ועתה משרתים בה בניהם ישצ״ו, ועל צבאם אדמו״ר כמוהר״ר חיים בירדוגו ישצ״ו, כשמנים נפש מתפללים בה. יש בה לבדה מנהג אחד תמוה, שבכל יום שמחת תורה עושים השמשים צורת אשד, יפה על הסדינים ומקשטים אותה בבגדי נשים, ומעמידים אותה בראש התיבה, ואומרים שהוא אצלם מנהג קדמון, זכר לתורה שנקראת בשם כלה, ואין מוחה מיראה ממחלת הדמיון לבטל איזה מנהג, אף שהוא אותיות גהנם. ושלום.

אני היו״ם ס׳׳ט

צג

פ׳ וישלח. שני תרפ״ט לפ״ק.

ידידי החה״ש, כמהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום, שלום. קח נא עוד ידידי מן המוכן אצלי, והוא: במבוי המערה, יש עוד ביהכ״נ אחרת, פתחה במזרחה בתוך בית שער של חצר אחת, ארכה יתר הרבה על רחבה, יש בה היכל אחד בצפונה, ותיבה באמצע, פני הש״צ למזרח, יש בה כוסות וספסלים וכו׳ כהראשונים, נקראת ע״ש החכם כמוה״ר יוסף חלואה זלה״ה, אומרים שהיא עתיקה מימי הרה״ג כמוהר״ר משה חלואה זיע״א, שבא עם מגורשי ספרד הראשונים ז״ל, הש״צ שבה עתה, הוא החכם כמוה״ר חיים חלואה ישצ״ו (הוא תלמידו של אבא מארי זיע״א). וקודם לו היו אבותיו מדור לדור מנהיגיה וחזניה, כשבעים נפש מתפללים בה, אומרים ששמשה ישיבה לת״ת בזמן הקודם, והיום היא רק התפלות שמ״ע, וכמוהר״ח הנז׳ מלמד בה לרבים מדרש רבה ע״ס הפרשיות משבת לשבת, אחר סעודת היום ועד הערב. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

צד

ס' הנז׳.

ידיד החה״ש, כהה״ר יעים מלכא ישצ״ו, שלום, שלום. מכתבו הבהיר הגיעני, ותוכו רצוף אהבה ותשואות חן על מכתבי הקודם, תודה רבה ידידי. ראיתי עוד חדושי תורה שהעתיק לי מאותו הספר, והם: א׳, בפי השבוע, וישלח יעקב וכו., שהקשה, למה שלח יעקב מלאכים לעשו תכף למריבתו עם לבן ו ב/ הלא יצחק היה עדין חי, ועשו אמר יקרבו ימי אבל וכו', והיה ליעקב להמתין עד אבל אביו, ויהיה עשו עמו בבית, ויעשה שלום? ואפשר שיעקב שמע באותו זמן שמועת שקר שמת יצחק, כאשר יקרו לפעמים שמועות כאלה, עכ״ל. ולדעתך התרוץ דחוק. ואני אומר, שנוסיף עוד להקשות, למה כששמע יעקב שעשו בא לקראתו, ויירא מאד ויצר לו, והלא הוא ששלח אליו? ומעיקרא מאי סבר? ועוד למה הוליך עמו נשיו ובניו הטובים ולא חשש שמא יקח אותם? ולכן אפשר לומר, כי יעקב ודאי הגיד ללבן שעשו מבקש להרגו, ובעת נפרד מלבן ע״י מריבה, חשב יעקב, פן ילך לבן להסית את עשו לשלח בו חרון אפו, ולכן רצה הוא להקדים תכף לעשות עמו שלום, ולספר לו רמאות לבן עמו, וזה שאמר, עם לבן גרתי וכוי ויהי לי שור וכו', כלומר כל אותו הזמן הארוך שעבדתי עמו לא שלם לי שכרי כראוי, רק מגמלא אוניה, וכאשר שמע שבא לקראתו עם ת׳ איש, חשב שודאי לבן עם אנשיו כבר נתחברו עם עשו ואנשיו, ולכן המחנה גדול כל כך, ולכן ייירא יעקב וכוי, ולזה הוליך עמו נשיו ובניו, שיעשה לבן בשבילם, ולא ירע לו, ובזה יתורץ הכל לדעתי המעט. ׳ועוד לכשאפנה אודיעך דעתי על שאר החדושים בעה״ו, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

צז

פ׳ מקץ. שני תרש״ט לפ״לו.

ידידי החה״ש, כמוהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום. שלום. קח נא עוד ידידי מהמזומן, והוא: במבוי אטו״ב יש עוד בסופו מימין ביהכ״נ אחרת, פתוחה למבוי בצפונה, עולים לה במעלות, והיא כמין גם וחלק מהגם עולים לו עוד במעלות, יש במערבה עלית קיר, ושני היכלות במזרחה, התיבה בחלק הגם התחתון, פגי הש״ץ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכו׳ בחברותי׳, נקראת ע״ש החכם כמוה׳׳ר ידידיה הכהן זלה״ה, ירושה מאבותיו הקדמונים ז״ל כאשר שמעתי, ושני זקנים ספרו לי ששמעו מאבותיהם שנפלה מזוקן וחדשוה, וגם עתה זקנה גדולה חופפת עליה. זה רבות בשנים קנה דובה מו״ד הרה״ג כמוהרר״ש משאש זצ״ל, מהחכם כמוהריד״ד הנ״ל, והוא היה ש״צ ומנהיג בה, ואחריו חתנו בעל בתו הרב כמוחר״ר שלמד. ן׳ שטרית ישצ״ו, ועתה עומד ומשמש ומנהיג בה בנו של מו״ד הנז׳ החה״ש כמוה״ד מימון ישצ״ו, כשמונים איש מתפללים בה, שמעתי ששמשה גם ישיבה לת״ת, איזה זמן, ועתה היא רק לתפלות שמ״ע, ובפרט תפלת ערבית מתפללים בה כמה פעמים בזה אחר זר- ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה-דעות-בנציון נתניהו

לעובדות אלה היתה, כמובן, השפעה מכרעת. לא עבר זמן רב ו״הנוצרים הישנים״ הועמדו על הטעות הגורלית שטעו כשכפו על היהודים להתנצר. עכשיו התברר להם שבמו־ידיהם סללו לפני היהודים את הדרך לכל היתרונות והעמדות שנשללו מהם תכופות – למרות התנגדותם של המלכים – על־ידי המאבק הקשה והממושך של אוכלוסיית הרוב הנוצרית. העירונים, ששאפו לתקן משגה זה, ביקשו עכשיו דרכים לגזור על ״הנוצרים החדשים״, שהעירונים הוסיפו במתכוון לקרוא להם ״מומרים״ (conversos), את המגבלות שנהגו להטיל על היהודים. אך איזה אמצעים אפשר היה לנקוט נגד קיבוץ, שביצר לו מעמד חזק כל כך בכל עמדות־הכוח של המדינה ושהכנסיה העניקה לו חסינות מרדיפות? לא קל היה למצוא תשובה לבעיה סבוכה זו. בינתיים ביטא העירוני את תגובתו ה״טבעית״ ל״מומרים״ – או ל״מאראנים״ (״החזירים״), כפי שכינה אותם עכשיו מתוך שנאה – במסע הסתה ארסי חדש. מ־1449 ואילך עלו על האחרונים גלים סוערים של פרעות, שחזרו ונשנו; ובתוך השחיטות וההריסות שפקדו את יישובי ״הנוצרים החדשים״ לבש המסע נגדם אופי גזעי גלוי, שעד אז לא נודע כמוהו. התכונות ה״פסולות״ של ה״מומרים״ – אופיָם ה״מושחת״ ללא תקנה ו״הדם המזוהם״ שלהם – נעשו עכשיו נושאים מקובלים במסע ההסתה הנזכר והובלטו כהוכחה לדבר, שאין המרת הדת כשלעצמה יכולה להביא מרפא למחלתו של היהודי, הטבועה בו מעצם בריאתו. גם מצד הסגנון וגם מצד התוכן מפליא הדמיון בין הספרות הספרדית האנטי־יהודית במחצית השניה של המאה ה־15 לספרות הגרמנית האנטישמית במחצית הראשונה של המאה ה־20.

מבחינתם של העירונים שימשה מחלתם היסודית של המומרים, שנתגלתה ב״טבעם היהודי הפושעני״ שלא ניתן לתיקון, סיבה מספקת לרודפם ולגזור עליהם גזירות חמורות. אך זו לא היתה סיבה שהכנסיה היתה מסוגלת לראותה כמוצדקת וששליטי המדינה יכולים היו להתייחס אליה במידה כלשהי של רצינות. הואיל ובימי־הביניים אפשר היה ליזום ולהצדיק רדיפות רק על־ידי מניעים דתיים, המציאו כמה מאנשי הכהונה – וביחוד רוב חבריהם של מיסדרי־הנזירים, שמצד הרגש הזדהו עם כלל האוכלוסיה – האשמות נגד ה״מומרים״, שבהן הוטעמו ״צביעותם הדתית״ של האחרונים, ״נאמנותם המוסתרת״ למנהגי היהדות, והסכנה הגלומה בהתנהגותם לטהרת האמונה הנוצרית. כך הונח בקפידה המסד הרעיוני להקמת האינקוויזיציה – או כפי שאויבי המומרים הגדירו את מטרתה: להשמדתו של מחנה הכופרים המקנן בחיק הכנסיה.

רק לעיתים רחוקות ידועים בבירור הדחפים הפועלים בתנועה היסטורית לרובם המכריע של מחולליה או חבריה. מטעמים מוסריים ־מעשיים כאחד נוטים אלה האחרונים להחליף דחפים אלה בסיבות שלא היו אלא יצירי דמיונם. כשאנו מציינים את המניעים הראשיים להקמת האינקוויזיציה, מן הראוי להוסיף שכך אנו רואים אותם במבט לאחור. אולם לא כך ראו אותם רוב הספרדים בני אותה תקופה ורובם של יהודי ספרד. גם אלה האחרונים ראו בגורם הדתי מניע חשוב לכינון האינקוויזיציה, אף־על־פי שמניע זה היה, לדעתם, שונה בתכליתמאותו שצוין על־ידי הספרדים. גם הם ראו ב״מומרים״ פושעים כנגד הדת, אלא שמנקודת־מבטם היהודית לא היה עיקר פשעם של ה״מומרים״ כלול בזיקתם הבדויה ליהדות אלא בהסתלקותם הגמורה ממנה. אולם לא היה בגורם זה בלבד כדי לשנות בתכלית את יחסם אל האנוסים שהתנצרו. האינקוויזיציה האשימה את ה״מומרים״ בכחש דתי – וזו היתה האשמה שיהודי ספרד יכולים היו, בעיקרו של דבר, לקבל. הם זכרו שכמה מאבותיהם של ״הנוצרים החדשים״ מיהרו להתעלם מחובותיהם לדת ישראל ונהגו כנוצרים לכל דבר; כתוצאה מכך ראו בהם, וברוב צאצאיהם, עריקים שאינם דואגים אלא לטובת עצמם. נוסף על כך נתגלו אחדים ממנהיגי ״הנוצרים החדשים״ כאויבים בנפש של העם היהודי, והעינויים שגזרה עליהם האינקוויזיציה לא היתה מנקודת־מבטם של יהודים רבים אלא עונש שהוטל עליהם משמים. מכל מקום, הסיקו מעונש זה מסקנה שביקשו ללמדה ולהדגישה: כחש דתי ובגידה דתית אין בהם כדי להביא שכר.

אף־על־פי־כן עדיין צריכים אנו להסביר דבר־מה אחר: כלום לא ראו היהודים ברדיפת ה״מומרים״ סכנה לעצמם ? לכאורה היה השכל הישר עשוי לאותת ליהודים שנוכח מערכה עזה כל כך, שנוהלה נגד ה״מומרים״ בשל היותם ״יהודים בסתר״ כביכול, לא יוכלו היהודים להישאר זמן רב מחוץ למעגל האשמה. אך נראה שהיהודים לא חששו לכך. השקפתם ודרך חשיבתם הדתית, ונוסף על כך יחסם השלילי אל ה״מומרים״, הצמיחו תיאוריה לגבי האינקוויזיציה, שהיתה נוחה כמו שהיתה מוטעית. יתר על כן: נראה היה ליהודים שה״מאראנים״, שנמצאו בעין הסערה של הרדיפות, היפנו כלפי עצמם את עיקר האיבה ליהודים. במקום לראות בהם איום חברתי לקיבוצם, ראו בהם היהודים מגן לקיומם. כך נגענו בגורם המיוחד, המטעה ביותר, שפעל מאחורי האופטימיות היהודית של הזמן: האינקוויזיציה, במקום לשמש אזהרה, תרמה לאשליה של שאננות.

העיוורון, שמגלים היהודים בארצות פזוריהם לגבי מאורעות שמאיימים עליהם בסכנת מוות, היה למשל ולשנינה. מקורותיו של עיוורון זה הם רגישות מדינית שנחלשה ורתיעתו הטבעית של האדם מהסקת מסקנות קיצוניות, שעלולות לחייב אותו לעשות מעשים שידרשו השקעת כוח מרובה. אך תהיה הסיבה מה שתהיה: התופעה קיימת. כשם שיהודי גרמניה לא חזו את עלייתו של היטלר לשלטון במשך כל השנים שקדמו לאותה עלייה, כך לא הבחינו יהודי ספרד, אפילו שנים ספורות לפני הגירוש, בנחשול האימתני המתקרב אליהם להציפם. ראינו שתפיסתם השגויה של מטרת האינקוויזיציה סייעה ליצירת ההערכה המסולפת של השפעת מאורעות זמנם על גורלם. עכשיו נראה כיצד תרם גורם אחר תרומה רבת משמעות לאותה תוצאה עצמה. אנו מתכוונים להחלטותיהם של מלכי ספרד ובפרט לשיטת פעולתו של פרדיננד מאראגון.

כבר בשלב מוקדם של שלטונם, בעודם מתמודדים עם בעיותיה הקשות של ארצם, הגיעו שליטי ספרד לכלל מסקנה שספרד הנוצרית לא תקלוט את היסוד היהודי. אף־על־פי שהמסע המכריע נגד היהודים התחיל מצדם עם ייסוד האינקוויזיציה ב־1480, ודאי שקלו ותכננו את המהלך במשך כמה וכמה חודשים – אם לא כמה שנים – לפני אותו תאריך, ואולי כבר הגיעו למסקנותיהם העיקריות בהשפעת המאורעות של 1473 – השנה שבה ראו עריה של ספרד קרבות דמים בין הנוצרים ה״ישנים״ וה״חדשים״. הנסיכים הצעירים הגיעו אל המסקנה, ששום תוכנית של פיוס והשלמה בין המחנות היריבים אינה ניתנת לביצוע. מובן שבאותו זמן עדיין לא ראו את כל צדדיה של הבעיה, ולא הסיקו מסקנות בנוגע לכלל הפתרונות האפשריים. כמו כן לא יכלו, גם לאחר שהגיעו לשלטון, לטפל בבעיה מיוחדת זו, מאחר שבעיות מעיקות יותר, שקיומו של שלטונם היה תלוי בפתרונן, תבעו את כל תשומת־לבם. החמורה שבבעיות אלו היתה כרוכה במאבק על זכותם לכתר של קסטיליה, שנתבעה – לפחות להלכה – במידה שווה של צדק, על־ידי חואנה, בתו של אנריקה VI, ועל־ידי אלפונסו v מלך פורטוגל. חלק ניכר מאצילי קסטיליה התנגד בתוקף לאיזבלה, ומתוך הסתמכות על עזרתם פלש אלפונסו v לקסטיליה בכוונה לנצחה ולהשתלט עליה. מובן שכל עוד נמשכה מלחמה זו, לא היה ביכולתם של מלכי ספרד לטפל בבעיות הפנים של ממלכתם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר