Les hésitations de l'administration- Epreuves et liberation. Jo. Tol
Les hésitations de l'administration
A l'enthousiasme spontané des Juifs, l'administration française répondait par la force d'inertie, s'abstenant de toute réponse — au-delà de remerciements du bout des lèvres et du conseil de modérer leur enthousiasme — comme le rapportait à Paris le délégué de l'Alliance dans une lettre du 13 septembre 1939 :
« Je suis allé voir à ce sujet M. Gayet, directeur du Cabinet Civil. Il m'a dit que le Général Noguès avait éprouvé une grande satisfaction devant l'esprit de sacrifice de nos coreligionnaires marocains : des milliers d'entre eux ont demandé à servir pendant la durée de la guerre, d'autres ont fait de larges dons pour la Défense nationale. M. Bonan et quelques amis ont réuni en deux jours 600.000 francs ; ils espèrent obtenir encore 400.000 francs. " La France, a ajouté M. Gayet, sait qu'elle peut compter sur ses protégés Israélites ; ce qu'il faudrait, pour le moment, c'est tempérer leurs manifestations bruyantes de loyalisme, afin de ménager certaines susceptibilités. Nous avons pour le moment assez d'hommes et d'argent, nous en demanderons plus tard… Beaucoup s'étonnent que nous n'ayons pas encore répondu aux demandes d'engagement, la question est ardue. Elle est étudiée avec le plus grand soin, dans l'intérêt même de ceux qui viennent à nous. Nous comptons créer des régiments spéciaux où les Israélites seraient enrôlés, suivant leurs aptitudes et leur résistance physique, régiments pour des opérations militaires et régiments pour des travaux publics, les uns et les autres se rapprochant plus des régiments français que des régiments indigènes. Vos coreligionnaires qui connaissent les langues pourront s'y rendre fort utiles. On les appellera des Régiments Etrangers, mais ils n'auront rien de commun avec ce qu'on appelle la Légion…
De fait, surprises et plutôt embarrassées par cet afflux inattendu de candidats, les autorités du protectorat étaient, pour la première fois, sérieusement confrontées à la nécessité d’envisager l’utilisation des Israélites marocains pour un service de guerre. Sérieusement, car la question s’était déjà posée la dernière année de la Première Guerre, en 1918. Paris avait alors suggéré à Lyautey – qui en avait immédiatement rejeté l’idée sans consulter la communauté juive ni même l’en informer, – la formation sur place et son envoi en Palestine d’une Légion de volontaires juifs. Pour la diplomatie française, il s’agissait, dans la perspective de la fondation du Foyer National Juif, de ne pas laisser à l’Angleterre l’exclusivité du soutien au mouvement sioniste. Une proposition hautement malvenue selon le Résident Général qui tempérait ainsi l’ardeur du ministre des Affaires Etrangères de l’époque, Stephen Pichon :
« Le recrutement de volontaires dans les mellahs y soulèverait un inutile émoi. Un tel appel serait mal compris et surtout mal interprété. Les Juifs ne manqueraient pas de dire que la France, épuisée, réduite à implorer leur concours était aux abois… Enfin, cet appel aux Israélites provoquerait un effet déplorable sur les Musulmans du Maroc qui méprisent le Juif et n’admettent pas qu’il puisse porter des armes… »
Chargé d’étudier cette question, le sociologue de Rabat, Robert Montagne, rendit un mois et demi après le déclenchement des hostilités, le 17 octobre 1939, un verdict favorable, amplement motivé. Il estimait que cette mobilisation bien menée, pourrait englober de 6000 à 8000 volontaires " de bonne qualité physique, intellectuelle et morale… qu’il semble de l’intérêt de la France d’accepter " .
Dans son rapport de 14 pages, intitulé : Etude sur l’utilisation à la guerre des Israélites marocains, il commençait par analyser les motivations des volontaires :
« Avant même que ne soit déclarée la guerre et dès qu’elle est apparue comme inévitable, des centaines et des milliers d’Israélites marocains ont offert de contribuer de leurs personnes à combattre l’Allemagne. Ils ont souscrit des engagements volontaires. Les engagés appartenaient non seulement au petit peuple, mais aussi à la bourgeoisie, aux classes instruites et fortunées. Leur geste enthousiaste avait un mérite particulier. C’est qu ’ils donnaient leur signature sans savoir ni où ni comment ils pouvaient être appelés à servir, et sans s’arrêter à la crainte, bien naturelle pour eux, de ce que leur fêle soit jugé sans bienveillance, et de ce que leur concours ne soit pas utilisé rationnellement.
Les jeunes générations israélites au Maroc, en comparant leur sort à celui de beaucoup de coreligionnaires dans d’autres pays, ressentent une certaine reconnaissance vis- à-vis de la France et du Maroc. Or, cette guerre détermine la France et le Maroc à mettre en ligne toutes leurs ressources dans le but de défendre leur existence. Les Israélites marocains ressentent le besoin de ne pas rester simples spectateurs.. .Par loyalisme à la France et au Maroc, et de honte d’être les seuls à ne pas combattre, ils s’engagent…Cette guerre est faite contre Hitler, responsable de la vague d’antijudaïsme qui déferle sur le monde. Hitler, pour les Juifs est l’incarnation des puissances infernales. Depuis dix ans, la haine qu’il a fait naître s’accumule dans les âmes juives. Aussi, dans le monde entier, les Juifs sentent le devoir de coopérer de toutes leurs forces, dans la lutte contre Hitler et l’hitlérisme… Cette dernière raison est ressentie confusément par tout le judaïsme marocain, mais seuls les Israélites les plus avisés en ont explicitement conscience… Seule une démonstration que les Israélites prennent leur large part dans les sacrifices imposés par la guerre pourra arrêter le développement de l’antijudaïsme… »
Autre motivation légitime, mais à ses yeux dangereuse dans le contexte marocain : la recherche de l’amélioration du statut social et politique. Déjà, dans son rapport au Quai d’Orsay du 11 octobre 1938, le Résident Noguès avait signalé « le désir d’Israélites de prendre volontairement du service, en cas de conflit, mais sans dissimuler l’espoir de se voir ensuite attribuer la nationalité française ».
A cela, Robert Montagne proposait une solution ?
« La plupart, sinon tous les Israélites marocains, ont l’espoir en démontrant leur loyalisme, d’obtenir une amélioration de leur statut politique. Certains espèrent même la nationalité française, comme cela s’est passé en 1871 pour les Juifs algériens, sans que ceux-ci aient fait le geste de patriotisme qu’eux-mêmes viennent de faire… Pour éviter cela, il faut que la France évite toute promesse explicite, et même tacite, de reconnaître plus tard le concours des Israélites par des améliorations de leur statut qui leur donneraient des avantages sur leurs compatriotes musulmans… »
Toutefois, il ne pouvait être question, en raison de l’ambiguïté de leur statut, d’une incorporation pure et simple des Juifs marocains dans l’armée française. N’étant pas Français, ils ne pouvaient être incorporés dans les unités métropolitaines. La survivance de leur condition canonique de dhimmis auxquels est interdit le port d’armes, ne préparait pas leurs compatriotes musulmans à accepter de servir à leurs côtés et encore moins sous leur commandement – car en moyenne plus instruits, les conscrits juifs accéderaient plus facilement aux grades d’officiers
« Sujets du sultan, les juifs peuvent difficilement être incorporés dans les unités métropolitaines, alors que même les Marocains musulmans n’y sont pas admis. Mais il n ’est pas possible pour autant, de les verser dans le corps des troupes indigènes, non point pour des raisons confessionnelles, mais parce que les différences de mentalité et de niveau d’instruction auraient immanquablement porté atteinte à la cohésion des unités ainsi constituées… »
Par contre, leur engagement (dans des unités spéciales) pourrait utilement contrebalancer les succès certains de la propagande allemande auprès des Musulmans, propagande qui risquait à la longue de réduire leur disponibilité à s’engager dans l’armée française.
« Si les Israélites servent et si leurs exploits sont connus, il se créera une véritable émulation… » Restait la solution paresseuse de les diriger vers la Légion Etrangère, mais sa mauvaise réputation, ne serait-ce qu’en raison du grand nombre d’Allemands dans ses rangs, en faisait " un épouvantail pour les Israélites marocains, jusqu’ici gens plus que paisibles… "
Pour Robert Montagne, il fallait donc sortir des sentiers battus et faire preuve d’audace et d’imagination :
« Les Israélites marocains sont dans une proportion très élevée, intelligents, adroits, observateurs, tenaces et instruits. Il est rare qu’ils ne parlent pas plusieurs langues. Ils ont de l’initiative et le goût du risque. La mise en œuvre de toutes leurs qualités, en même temps que leur instruction dans l’emploi des armes, en fera des combattants de premier ordre, plus utiles dans les formations légères et de petit effectif que dans les unités nombreuses et lourdes. Dans les unités légères, de petit effectif, spécialement préparées pour des coups de main et pour des missions qu’il est impossible de confier à des unités importantes, ils feront, croyons-nous, merveille… »
הדי פרעות קונסטנטין- רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי- יוסף טולידאנו
הדי פרעות קונסטנטין
שקט זמני ושברירי חזר למרוקו. אמנם מרוקו לא ידעה התפרצויות טרגיות דוגמת פרעות קונסטנטין שפקדו את יהדות אלג׳יריה באוגוסט 1934, שבהן נהרגו ונפצעו עשרות יהודים על ידי המון מוסלמי, מבלי שהשלטונות יתערבו במהירות הדרושה, אך השלכותיהן הפסיכולוגיות של אירועים אלה לא היו זניחות כלל, והן עוררו מחדש את המתח והחששות אצל רבים מיהודי מרוקו.
אולם על אף הדמיון במצב בין שתי המדינות, דחה לעת עתה ׳לאבניר אילוסטרה״ את האפשרות שהמאורעות יתפשטו למרוקו.
״איך יוכלו יהודי מרוקו להימנע מהשוואות בין אירועים אלה ובין זרמי התסיסה היונקים מאותו ממקור, אשר זעזעו לפני זמן לא רב את בני דתנו ברבאט, סלא וקזבלנקה ? כיצד לא יהיו אסירי תודה לשלטונות מרוקו אשר השכילו לנקוט צעדי ביטחון מהירים ולמנוע שפיכות דמים ?… גם אם קיימים במרוקו מספר תסמינים המחייבים מחשבה, אין לנו כרגע כל סיבה לחשוש מפעילות פוליטית אשר אנו נהיה קורבנותיה העקיפים, אך הוודאיים. במשחק הפלגים המעצב את החברה המרוקאית, והצפוי להתקיים עוד זמן מה, האנטישמיות אינה תופסת עדיין את המקום המרכזי שיש לה באלג׳יריה. מוטל עלינו היהודים לדחות עד אין קץ את האפשרות שזה יקרה. בידיעה שביחסינו עם המוסלמים תמיד ייתכנו רק אי-הבנות מלאכותיות המופצות על ידי גורמים זדוניים, חובתנו הברורה היא להדק עוד יותר את בריתנו אתם. לא מאורעות חיצוניים ולא פעולה זדונית שלא במקומה יצליחו לשבור את ההרמוניה השוררת במרוקו בין מוסלמים ויהודים, אם רק נישאר נאמנים לנטייתנו הטבעית המובילה אך לאחווה ולשלום״.
למרות זאת, מטעמי זהירות נקטו שלטונות הפרוטקטורט בצעדי מנע. דוחות המודיעין מדגישים את דאגת היהודים בכמה ערים במרוקו הצרפתית, בעקבות הידיעה על בריחתן הבהולה של 24 משפחות אמידות מקונסטנטין לטנג׳יר:
״תגובת האוכלוסייה היהודית: דאגה רבה שנמוגה במהירות… לעת עתה לא היו למאורעות קונסטנטין השלכות רציניות באימפריה השריפית. יהודים מרוקאים הוקיעו מעשי פרעות כאלה, אשר זעזעו אותם עוד יותר בשל קשרי המשפחה והידידות הקושרים אותם לבני דתם באלג׳יריה… גם אם הבורגנות המוסלמית מצרה עליהם, היא מדגישה שהיהודים קיללו את האסלאם, ולמעשה הם אלה שפתחו ראשונים במעשי העוינות״.
באווירה זו של קנאות דתית, ליבו את האש שיעורי התיאולוגיה של המנהיג הלאומני עלעל אל פאסי, באוניברסיטת אל־קאראוויין בפאס, והשלטונות נאלצו להפסיק את שיעוריו. עלעל הזהיר את הסטודנטים מפני בוגדנות היהודים ותאוות הבצע שלהם, והזכיר את חשדנותו התמידית של הנביא מוחמר כלפיהם בימיו הראשונים של האסלאם.
'לאבניר אילוסטרה״, שבכל הזדמנות קשר כתרים לסולידריות היהודית, הביע צער על להיטותם המועטה של יהודי מרוקו לסייע כספית לאחיהם האלג׳יריים, או לפחות להשתתף בצערם: ״עובדה היא שמשפחות אחינו שנרצחו בקונסטנטין לא קיבלו מקהילותינו אהדה ונחמה ביגונם ולא זכו לביטויי הזדהות מינימליים, מה גם שסיוע חומרי לא היה מיותר״.
ליאון סולטן, עורך דין יהודי ממוצא אלג׳ירי, המזכ״ל הראשון של המפלגה הקומוניסטית המרוקאית לעתיד לבוא, החליט לפתוח מגבית בקרב יוצאי אלג׳יריה הרבים והאמידים בקזבלנקה, לטובת קורבנות הפוגרום. הנציב העליון הניא את יחיא זגורי, ראש קהילת קזבלנקה ומפקח המוסדות היהודיים, מלארגן מגבית לטובת הקורבנות. הוא טען כי ״מפגן סולידריות מעין זה לא יהיה בעתו בנסיבות שנוצרו, כי הוא יהיה עלול לגרום לתגובות חמורות בחוגים מוסלמים. כדאי לקהילות יהודיות, שעד לאחרונה חששו בעצמן מתגרות חמורות, להימנע מכל פעילות למען בני דתם האלג׳יריים״.
טבח ליל ברתולומיאום הקדוש המרוקאי ?
בעקבות הפוגורם בקונסטנטין רווחו שמועות מבהילות על קשר לארגן טבח המוני ביהודי קזבלנקה, לרגל יום הכיפורים ב-19 לספטמבר 1934 בנוסח התקדים הצרפתי הנורא מכל – ליל ברתולומיאוס הקדוש. התכנון היה לגייס לכך את ההמון המוסלמי, המוסת על ידי התועמלנים האנטישמיים הצרפתים.
הערת המחבר: ציון הטבח ההמוני של פרוטסטנטים על ידי מלך צרפת בשנת 1572.
הקריאה יצאה לראשונה מעל דפי עיתון הימין הקיצוני ״לה סוחיי דו מרוק״ (Le Soleil du Maroc). לנוכח המחאה הכללית שעוררה הקריאה לטבח, והאיום לסגור את העיתון ולהעמידו למשפט, התנער עורכו הראשי מהאחריות. במאמר מערכת הוא הסביר כי לא קרא לטבח, אלא רק מילא תפקידו כעיתונאי בפרסום השמועה הנפוצה. עם זאת הוא לא היה רחוק מלהצדיק מאורע כזה לו היה מתרחש:
״לא קראתי חלילה לבצע טבח חדש של ליל ברתולומיאוס הקדוש… כמשרת האמת וכנאמן לעובדות רק הצבעתי על סכנת ההשתלטות ההדרגתית של היהודים על המקצועות החופשיים, הפיננסים, הממון, המסחר, ועל כלל התחומים שמהם הם שואפים להוציא אותנו… אמרתי שכאן במרוקו פעלה צרפת כמעט אך ורק לטובת היהודים המרוקאים, וביקשתי ששליטינו יעשו דבר מה מועיל גם לטובת המוסלמים, בני בריתנו הכנים והנאמנים. הצבעתי על דחיפות הצעדים שיש לנקוט כדי להגביל את כניסת התלמידים היהודים לבתי הספר התיכוניים ולבתי ספר הגבוהים, וגם למקצועות חופשיים מסוימים, ועל הצורך לכוון את ההמון למקצועות שעד כה התרחקו מהם, מרצון או שלא מרצון״.
מאמר מערכת זה נכתב לכאורה כדי לנסות להחזיר את השקט, אך הוא היה עדות נוספת לעומק החדירה של התעמולה האנטישמית שמקורה בצרפת, ואשר כבר תפסה לה אחיזה בחלק מהמתיישבים האירופים, שפעלו במרץ לגרור אחריהם גם את האוכלוסייה המוסלמית. אפשר ללמוד על ממדי הדאגה החרישית בקהילה היהודית, דרך העסקה המוזרה שגילו בקזבלנקה שירותי הביטחון:
״דווח על דאגה שמגלים יהודים בכמה ערים, בעקבות השמועה שהמוסלמים עומדים לפרוע ביהודים ב-19 בספטמבר, יום הכיפורים, שאותו הכתירו אנטישמים קיצוניים כתאריך חדש ל׳ליל ברתולומיאום הקדוש׳. משה אזולאי, יהודי אלג׳ירי בקזבלנקה, ניסה לנצל לטובתו את החשש, ומכר לבני דתו אקדחים אוטומטיים. קניית האקדחים מוכיחה כי היהודים התכוונו להגן על עצמם. צוין בעניין זה כי עוזרות הבית המוסלמיות המועסקות אצל אירופיים אמרו כי היהודים יתקפו את בני המקום כדי לנקום את טבח קונסטנטין״.
השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים – משה עמאר
רק לאחר שהם מסיימים את הדיון מהפן החוקי, הם מתפנים לדון בצד ההלכתי ״פש גבן לראות מה שנוגע בנדון זה לדין תורה״. דומה שבית הדין לא שש לדון בפרשה זו ולהתמודד עם החוקים ועם פרשנותם, כפי שהוא מציין: ״אך להיות שחכמי ורבני פאס הנהיגו הדין בזה בתור משפט, ואנשי החברה שאלו חיקור דין כנימוס, הוצרכנו גם אנחנו לחקור אם הכל נעשה על פי חקי הנימוס, כנ״ל ועל פי דין תורה״. כלומר בית הדין העליון נגרר לדון בנושא רק משום שבית הדין בפאם טיפל בזה ולא שם לב לחוסר סמכותו, והיות שהוא דן בזה כבמשפט רגיל, והנתבעים הגישו ערעור על הפסק של בית דין קמא, הם נאלצו לדון בנושא זה, העמום מבחינת הסמכות החוקית.
הרושם הוא שעד לזמן הנדון בית הדין הרבני בפאס לא הפנים משמעות החוק ומגבלותיו הנוגעות לסמכויות בתי הדין הרבניים.
ההידיינות בבית הדין הרבני בפאס
בחודש כסלו תרצ׳׳א (1931) תבע אליהו אצראף בבית הדין הרבני בפאס את החברה לדין. הוא דרש להתמנות במקום אביו לנשיאות מכוח השררה. לפי תאריכי הדיון ניתן לקבוע את שמות החכמים בפאס שדנו במשפט זה, ואלה הם: רבי מתתיה סירירו – אב בית הדין: וחברי בית הדין היו: רבי משה אבן דנאן, ורבי אהרן בוטבול.
הערת המחבר: רבי מתתיה סירירו כיהן כאב בית דין בפאס, הוא נפטר בשנת תרצ״ט (1939). רבי משה אבן דנאן נולד בתרל״ט ונתמנה לדיין בשנת תרפ״ח. כשנפטר רבי מתתיה סירירו התמנה אבן דנאן לאב בית דין. הוא נפטר בט״ו מיון ת״ש (1940-1879). רבי אהרן בוטבול נולד בשנת תרכ״ז, נתמנה לדיין בשנת תרע״ט, כיהן כאב בית דין לאחר פטירת רבי משה אבן תאן ונפטר בו׳ תשרי תש״ז(1947-1867).
מספר החברים הנתבעים שזומנו לדיון עלה לעשרים וארבעה, וכנראה היו אלה החברים הפעילים בחברה. ביום הדיון הופיעו תשעה מהחברים, שלושה נוספים הודיעו לבית הדין בכתב את הסיבות שמנעו מהם להופיע, ושנימ־עשר מהנעדרים לא טרחו אפילו לנמק את היעדרותם. בית הדין שמע את הצדדים ופסק לטובת רבי אליהו אצראף.
נראה כי ביזמת בית הדין זומנו שנית הנתבעים שלא התייצבו לדיון כדי לשמוע מה בפיהם ולדון מחדש בתביעה, אך הם לא נענו להזמנה. לבית הדין נודע כי סיבת היעדרותם הייתה שהם סוברים שאין לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניינם, מאחר שהנדון אינו ענייני אישות דרושות, ופרשה זו היא מסמכותו של בית המשפט האזרחי, קרי בית המשפט הצרפתי. בית הדין לא שת לבו לטענה זו, ונתן תוקף לפסק הדין הראשון.
חמישה־עשר מהנתבעים הגישו ערעור בכתב לבית הדין על החלטתו ודרשו ממנו לבטל את החלטתו הקודמת. הם נימקו זאת בכך שיש בין הנתבעים אנשים שיש להם קרבת משפחה לאחד הדיינים, ולכן לטענתם בית הדין היה פסול לדון דין זה. הם הוסיפו לטעון, שברגע שתתבטל החלטתו הראשונה מכוח טענת הקרבה, הרי שאר הדיינים בהרכב יהיו פסולים לדון שוב בפרשה, מאחר שכבר גילו את דעתם בפסק הראשון. אולם בית הדין דחה את טענתם כי סבר שדרגת הקרבה אינה פוסלת הדיינים מלדון. הוא הטיל על החברים קנסות, כנראה בשל ביזוי בית הדין בכך שלא נענו להזמנה לדיון.
הנתבעים הגישו ערעור נוסף בכתב לבית הדין ובו מחו על פסק הדין שניתן שלא בפניהם וטענו כי הנושא אינו בסמכותו של בית הדין הרבני, מאחר שביניהם יש כאלה שהם בעלי נתינות זרה. אולם בית הדין התעלם ממחאתם, והפסק הראשון נותר על כנו.
כתב הערעור
הנתבעים הגישו חיקור דין(=ערעור) לבית הדין הגדול לערעורים, שמושבו בעיר הבירה רבאט. פסקי בית הדין שכתבו דייני העיר פאס אינם לפניי, ולכן לא יכולתי לעמוד על נימוקיהם. תמציתם נזכרת בפסק דין שנכתב על ידי בית הדין הגדול בעקבות הערעור. מתוך פסק זה יכולתי לעמוד גם על טיעוני הצדדים ועל הפלוגתות שביניהם.
הפלוגתות שבין הצדדים
את טענות החברים אפשר לחלק לשני סוגים: טענות המבקשות לפסול את הדיינים וטענות הנוגעות למנהג השררה ותוקפו.
פיסול הדיינים לדון דין זה מהנימוקים דלהלן:
חוסר סמכות על פי החוק, כי כל דבר שאינו שייך לדיני אישות וירושות, אין בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון בו.
גם לו הייתה לבתי הדין הרבניים סמכות מכוח החוק לדון בפרשה זו, במקרה דנן סמכותם פוקעת, כי על פי החוק, כאשר אחד הצדדים לדיון אינו אזרח מרוקני, סמכות הדיון עוברת לבתי המשפט האזרחיים. במקרה דנן, מספר חברים בחברה הם בעלי נתינות זרה.
גם אם נתעלם מכל האמור לעיל, בית הדין בפאס פסול לדון בפרשה מאחר שקיימת אצל חלק מהצדדים קרבת משפחה לאחד הדיינים. לכן אותו דיין היה פסול לדון בטענה זו, ומאחר שדן בניגוד לחוק – הדיון נפסל, והפסק בטל.
ערעור על הורשת השררה ב״חברה קדישא״:
המנהג בפאס הוא שנשיא החברה נבחר על ידי החברים, ותפקיד זה אינו עובר בירושה. ההוכחה לכך היא שהחברים הדיחו מהנשיאות אפילו את יעקב אצראף, אביו של התובע, וחזרו וקיבלו אותו עליהם מרצונם.
גם אם נניח שקיים מנהג להורשת השררה בנשיאות החברה, הרי במקרה שלפנינו יש לדחות מנהג זה, כי רוב החברים אינם רוצים באליהו אצראף נשיא, וכוחו של הרוב תקף יותר ממנהג הורשת השררה. מה גם שאליהו אינו נוהג כשורה עם החברים.
קיימת פסיקה תקדימית של רבי חיים ברלין, הקובעת כי במקרה של מחלוקת בציבור, דין הורשת השררה בטל.
תגובת ר׳ אליהו אצראף לטענות חברי החברה
ר׳ אליהו אצראף מתנגד לטענה שאין סמכות לבית הדין הרבני על פי חוק. לדעת אצראף יש לבית הדין הרבני סמכות לדון בנושא החברה, והגבלות המחוקק נועדו בעיקר כדי לשלול את סמכות בתי הדין הרבניים בנושאים כלכליים וחילוניים, ולא בנושאים דתיים. נושא החברה הוא נושא יהודי־דתי, וברור שהסמכות הבלעדית לדון בו היא לאנשי הלכה, כלומר לבתי דין רבניים.
את הטענה שהמנהג בפאס הוא שלא להוריש את השררה בחברה אצראף מכחיש וטוען שמנהג הורשת השררה בפאס נוהג בחברה אפילו לגבי ראשי הקבוצות. אשר לטענת הרוב, המתנגדים למינויו, לדעת אצראף מספר החברים הוא הרבה מעבר לארבע מאות איש, ורוב החברים רוצים בנשיאותו. את הטענה בדבר התנהגותו הלא ראויה כלפי החברים אצראף מכחיש וטוען שהם לא ניסו אותו, ולכן איך יוכלו לדעת כיצד הוא יתנהג. אשר לתקדים הפסיקה של רבי חיים ברלין, אצראף טוען שפסק זה אינו מבוסס על מקורות ההלכה, לכן אי אפשר להשתמש בו כתקדים.
פסק הדין
בפסק הדין קיבל בית הדין באופן חלקי את הטענות שהעלו המערערים. הוא קבע, שאמנם ענייני ״חברה קדישא״ אינם נתונים לפיקוחו ולסמכותו של בית הדין הרבני באופן ישיר. יחד עם זאת נושאים אלה גם אינם מעניינו של בית המשפט האזרחי, מאחר שהנושאים שהחברה מטפלת בהם הם עניינים דתיים ופנימיים של הקהילה היהודית. לכן הסמכות לפיקוח עליה על פי החוק נתונה לוועד הקהילה. מכאן שלכתחילה לא היה על בית הדין בפאס לדון בתביעה זו, אלא היה עליו להפנות את הצדדים לוועד הקהילה. אז יכול היה בית הדין להנחות ולהדריך את ועד הקהילה כיצד לפעול, כפי שהוא מדריך אותו בכל שאלה הלכתית העולה על הפרק. העובדה שה״חברה קדישא״ אינה רשומה במשרדי הממשלה כפי שהחוק מחייב לגבי החברות, וגם אין בידה רישיון תפעול ממשלתי, מוכיחה שהיא שונה מיתר החברות, מאחר שהיא מטפלת בנושא דתי פנימי של היהודים.
בית הדין קיבל את טענת המערערים שבית הדין בפאם בהרכבו צריך היה להימנע מלדון בטענת הנתבעים שיש קרבה משפחתית של אחד הדיינים לחלק מהצדדים. בית הדין הגדול אף ציין את צורת הדיון הראויה בטענת הקרבה. מאחר שלא נהגו כך, הרי הפסק שניתן בתביעה זו בטל, והוטלו גם קנסות.
בית הדין דחה את טענת המערערים לחוסר סמכות מכוח חברי החברה שהם בעלי נתינות זרה בנימוק שהדיון בענייני החברה אינו נוגע לאיש מהם באופן אישי.
בית הדין דחה את טענת המערערים, שבמקום שיש מחלוקת אין חלים בו דיני הורשת השררה. הוא אף דחה את פסק הדין של רבי חיים ברלין וציין שאף רבי חיים ברלין עצמו חש בדוחק שבדבריו.
בית הדין קבע שדיני השררה חלים גם על ה״חברה קדישא״, כפי שפסק בית הדין בפאס. הוא דחה את הטענה שטענו המערערים, שבפאס לא נהגה השררה ב״חברה קדישא״, וכי הנשיא נבחר על ידי החברים.
בית הדין קבע כי על החברה למנות את רבי אליהו אצראף לנשיא במקום אביו, אולם מאחר שקיימת התנגדות חלק מהחברים למינוי, הציע בית הדין לוועד הקהילה לבחור אדם נוסף שישמש בתפקיד נשיאות החברה יחד עם אליהו אצראף, ושניהם יטפלו בה. אם לא יוכלו לעבוד בצוותא, ימלאו את התפקיד לסירוגין, כל אחד בתורו כפי הזמן שייקבע על ידי הוועד. בית הדין ביסס את הצעתו על תקדים שנדון לפני רבי לוי בן חביב, מחכמי ירושלים במאה השש־עשרה. התקדים דן בקהל שהחליט לבחור בשליח ציבור שקולו ערב, במקום שליח הציבור שהיה להם, ופסק שאין יכולים להדיח את שליח הציבור הראשון, ולכן יכהנו שני שלוחי הציבור, ושניהם יחד ינהלו את התפילה, כשכל אחד מהם יחזן בחלק אחר של התפילה. אחד יקרא את ״פסוקי דזמרה״, והשני מ״יוצר״ ואילך, ובשבוע אחר יתחלפו בתפקידים. תקדים דומה היה לפני רבי אברהם די בוטון, ולפני רבי יעקב אבן צור.
פיוט "מי כמוך" לחנוכה לר' ידידיה מונסונייגו- יוסף תדגי
הפיוט מיוסד על מדרשי חנוכה ועל מגילת אנטיוכום. ברם שלא כמו כמה משוררים שהסתפקו להזכיר בפיוטיהם לחנוכה את גזרות היוונים (האיסור לקיים מצוות שבת, ראש חודש ומילה), את גילוי פך השמן, את קביעת החג לדורות ואת הרצאת ההלכות הקשורות בו, הלך ר׳ ידידיה מונסונייגו בעקבות הריה״ל שערך בשירו לשבת זכור מין פרפרזה של מגילת אסתר, והציג אף הוא בשירו מעין עיבוד של מדרשי החג הזה. ואכן אין כל ספק ששני המקורות הספרותיים הללו היו לנגד עיניו. יש לשאול אפוא אם נהגו בזמנו של המשורר לקרוא את מגילת אנטיוכוס בציבור בשבת חנוכה לאחר ההפטרה, כמוזכר בראשונים, וכפי שנהגו בכמה קהילות ישראל, במיוחד בספרד ובתימן.
נוסח המגילה נדפס בסידורים רבים, בהם הסידור של הרב יהודה שמואל אשכנזי – ״בית עובד״, שהילך גם במרוקו. אמנם פרט לקהילת גרדאיה (בדרום־אלג׳יריה על גבול הסהרה) שהמשיכה לא רק לקרוא את מגילת אנטיוכוס בשבת חנוכה אלא גם לתרגם אותה לערבית יהודית, לא ידוע לנו על שום קהילה אחרת מצפון אפריקה שהחזיקה במנהג זה בדורות האחרונים.
הערת המחבר: יש להניח שהתקיים בכמה קהילות של צפון־אפריקה המנהג לקרוא את מגילת אנטיוכוס בציבור בשבת חנוכה, אך עם הזמן הוא בטל. ומעניינת עדותו של הרב יוסף משאש בעניין: בספרו נר מצוה (א ע״ב) הרב מתפלא שהמתפללים אוחזים בידיהם את הסידור ״בית עובד״, מבלי שהם מודעים שמגילת אנטיוכום כלולה בתוכו. לפיכך נהג לחזור על סיפור החשמונאים בכל שנה בדרשותיו. והנה דבריו בלשונו המליצית: ״ואך נחת החשמונאים, המה חלכאים, לא מגילה ולא מסכתא […] זולת מגלה אחת קטנה […] מגילת אנטיוכוס נקראת, ויש לה קוראים, מגילת החשמונאים, וגם היא לכל אינה ידועה […] כי היא לא נדפסה […] רק כבוד הנגלה, בספר בית עובר לתפלה, נמצא רק ביד אנשי סגולה 1…] וגם בהם מצאתי בני אדם, אשר זה הספר לא זז מידם, בו הוגים התפלות, בימים ובלילות, ונעלם מעיני קדשם, כי זאת המגילה חונה שם […] כי לא דפדפו את כלו, לדעת את אשר באהלו, ובכן רבים מהמון העם, שואלים בכל פעם, להגיד לכם תוכן המעשה, אשר מהם מכוסה״.
מבחינה ספרותית קבע הפייטן מסגרת לשיר: לאחר פתיחה במחרוזת הראשונה, שבה הוא משבח את הבורא על חוזקו וגבורתו – ״אלהים צבאות גדול כח ועצמה״ (טור 3), הפייטן משתמש בגוף ראשון, מביע התפעלות על קטנותו: ״איך יקדמך צורי ובמה / חדל אישים חסר שפמה / עפר מן האדמה״(טורים 6-4), ומתנצל כביכול על שהעז לאחוז בקסתו ולספר חסדי ה׳ כשאיננו ראוי לכך בגין חטאיו: ״איך איש בחטא מלא על כל גדותיו / יספר חסדי אל ונפלאותיו״(טורים 9-8). התשובה לכך באה במחרוזת השלישית: ״יראי שמך השיבוני דבר / מה לתבן עם הבר / קום קרא לאלהיך בלב נשבר״(טורים 14-11), דהיינו היזמה אינה אישית אלא דרישה של הקהל. לאחר מכן, במחרוזת הרביעית, המשורר מסכים לספר בשבח המקום: ״אז אמרתי הנה באתי״(טור 15). במחרוזת החמישית המשורר מביע תודה לה׳ על הישועה: ״נפלאות עשית סתרי ומגיני / [.״] בקום עלי גוי יוני״(טורים 21-19), והדברים מודגשים במחרוזת השישית: ״אדון עוזנו / […] לא נתן למוט רגלינו / ויפרקנו מצרינו״(טורים 26-23), כלומר הניצחון של החשמונאים לא היה אפשרי בלי עזרתו של הקב״ה ונסיו. רק לאחר נטילת הרשות מובא תוכן הפיוט, והמשורר מפתח את סיפור החנוכה ב־21 מחרוזות.
במחרוזת השביעית מתחיל סיפור מלחמת החשמונאים. המשורר מזכיר את גזרות היוונים: ביטול מצוות השבת, ראש חודש וברית מילה; משכב ההגמון עם הנשים והכפייה שהוטלה על יוחנן הכוהן הגדול להקריב חזיר. הוא מעלה על נס את קידוש ה׳ של בני ישראל, שהעדיפו לסכן את חייהם ולהמשיך בקיום המצוות, ומשבח את קידוש ה׳ של האישה מבני הלוויים שלא צייתה ליוונים ומלה את בנה בתופים ובמחולות לפני שעלתה על חומת ירושלים והשליכה עצמה עם בנה מן החומה. לאחר מכן מתוארת מלחמת החשמונאים נגד חיילי ברגיס, ומובא מעשה יהודית. המשורר מזכיר את סיפור נס פך השמן ואת קביעת חג החנוכה לדורות, ומרצה את ההלכות ואת הדינים התלויים בו. לקראת סיום הפיוט, במחרוזת העשרים ושתיים, הוא נושא תפילה לה׳, תובע את הענשת אויבי ישראל ומשלב את החובה לזכור את הנס. כמו רוב השירים שחוברו בצפון־אפריקה לאחר גירוש ספרד גם פיוט זה נחתם בכיסופים לגאולה ולקיבוץ הגלויות: ״קבץ נא שארית עדתך הנהלאה / והוסיף עוד ידך הנפלאה״(טורים 112-111).
הערת המחבר: נראה לי שהתירוץ של דרישת הקהל שמזכיר המשורר אינו רק ממד סגנוני. הרי לפי עדותו של ר׳ יוסף בךנאיים(לעיל פרק א 2), היו הרבנים רגילים לפנות לפייטננו בנסיבות מסוימות ולבקש ממנו לחבר שירים לקראת אירועים מסוימים. הרב ידידיה מונסונייגו היה אפוא מפורסם בקהילתו בהיותו תלמיד חכם בעל מליצה יפה.
לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הניבטות מהן- משה בר-אשר
ויש לציין, כי כמו במילים אחרות לעתים הקמץ במילה הזאת נכתב באל״ף – דארוש – בטקסטים שנכתבו בערבית במגרב. כמו שנכתבות המילים דרום וצפון – דארום, צאפון – כדרך שנכתבת התנועה [a] במילים בערבית היהודית. וגם זאת, כל הדוברים שתיעדתי אצלם את צורת הרבים הגו אותה דרושים בקיום הקמץ. כך שמעתי בדרשה בערבית של רבי יהושע ממן יוצא העיר צפרו: ליום מא בקאוס נאם יזיו ישמעו דרושים פצלא / l-yum ma b?aw-s n-nas iziw isim3u d-darusim fe-s-sla (=היום אין האנשים באים לשמוע דרושים בבית הכנסת).
הערת המחבר: הפועל בקא עניינו ׳נשאר׳, אבל הוא שימש גם פועל עזר; בקאו יזיו מיתרגם ׳באים׳ או ׳ממשיכים לבוא׳ ולא ׳נשארו באים׳.
כידוע, ההגייה דָּרוּשׁ כבר תועדה בערבית של יהודי מרוקו ובערבית של יהודי תוניסיה. וכבר הראו חוקרים שהיא שימשה גם בערבית היהודית במזרח ובארמית יהודית חדשה. היא תועדה בלשונות אלו בידי יצחק אבישור ובידי יונה צבר. אבישור רשם את היחיד דרוש ואת הרבים דרושות, אבל ציין רק את התעתיק של צורת היחיד liddarus (=לַדָּרוּשׁ). אף באיטליה נמצאה הצורה דָּרוּשׁ – כך מנוקד בספר ״צמח דוד״ לרבי דוד פומיס שהופיע בדפוס בשנת שמ״ז(1587).
בספרדית יהודית המציאות אחרת, כפי שאנו למדים ממילונו של דוד בוניס. הוא מביא שם את התעתיקים darus ,darus' וברבים darusim. אבל הוא תיעד גם את הצורות.derusim ,demsim ,derus ,dirus בשיחה שקיימתי עם דוד בוניס בי״א באדר תשע״ב, ובמכתב בדוא״ל שהוא כתב לי בו ביום, הוא אישר את ההנחה שלי שלא נתפרשה במילונו, והיא שהצורות darusim ,darus' ,darus – שנכתבו בעברית דארוס, דארוסים באל״ף, וכולן מתועדות במאות התשע־עשרה והעשרים – משקפות את המסורת הספרדית שלפני הגירוש. והצורות derusim ,derusim ,dirus ,derus באות משאלוניקי, והן ככל הנראה תולדת השפעה אשכנזית.
סביר מאוד שצורת הרבים דרושים, המתועדת גם בלהגי הערבית היהודית וגם בספרדית היהודית, צמחה בתוך לשונות היהודים עצמן ולא בעברית. ברוב היקרויותיו של השם הזה ובפי הרבה מהדוברים של הערבית היהודית שמעתי בעיקר את צורת היחיד דרוש. ואכן רוב המופעים שיש בידי הן של צורת היחיד. דוברי הלשון הזאת, וכנראה גם דוברי הספרדית היהודית, לא היו ערים לחוקי החיטוף של הקמץ. על כן כשנתבקשה להם צורת הרבים, ספחו לצורת היחיד את חתימת הרבים, ואמרו דָרושים/דארוסים.
לסיכום, כלל הממצאים שנתפרטו מלמד שההגייה דָּרוּש היא קדומה. קיומה בפיהם של יהודי המזרח והמגרב מלמד שמדובר בצורה החוזרת לימי הביניים, למקום שממנו נתפזרו היהודים המכונים בני עדות המזרח בארצות המזרח ובמגרב. גם העדות עליה באיטליה במאה השש־עשרה והעדויות עליה מן המאות התשע־עשרה והעשרים במסורות ספרדיות שיונקות מספרד שלפני הגירוש ולא הושפעו מאשכנזים מלמדת שזו הגייה מורשת מדורות קדומים. כאמור, ההגייה דְּרוּשׁ בספרדית היהודית של שאלוניקי חשודה כצורה אשכנזית שחדרה ללשונם, שכן קהל שאלוניקי נחשף להשפעות אשכנזיות.
עשרת הדיברות או עשר הדיברות
עיון חשוב כתב ניסן ברגגרין על צורת היחיד של השם דיברות ועל מינו הדקדוקי של השם. הוא מוכר לנו כצורת נסמך בקטע ״אתה נגלית בענן כבודך״ שבברכת שופרות במוסף של ראש השנה: ״ותשמיעם את הוד קולך וְדִבְּרוֹת קדשך מלהבות אש״, והוא מצוי לרוב בצירוף עשרת הדיברות שהמיר את הצירוף שנזכר בתורה עשרת הדברים (שמות לד 28; דברים ד 13; י 4). ברגגרין שלל בצדק את צורות היחיד דִּבְּרָה או דִּבְרָה, ואף שלל את הצירוף עשר הדיברות. ברור, כי הוא קשט באשר לקביעה שצורת היחיד היא דִּבֵּר. ברם קביעתו שיש לדחות את הצירוף עשר הדיברות מפני עשרת הדיברות נוגדת את הממצאים בעד קדום של ספרות חז״ל. בספרי במדבר מצאנו בטוב שבכתבי היד של החיבור: ״בעשר דברות […] בעשר דיברות״(כ״י וטיקן 32, קיא).
ומה שנמצא בספרֵי במדבר הוא שהילך במקומות מסוימים במגרב, במיוחד באזורי הפריפריה. למשל בקהילות אזור תאפילאלת שבמרוקו ובגרדאיה שבאלג׳יריה עשרת הדיברות נקראו בסתם לְעִשׂר/l3sir, היינו עִשׂר בתוספת צורן היידוע בערבית (אל>) ל.?isr היא הגלגול המקומי של השם עשר, כמו הצורות לגִפן/ l-gifin, לפִרק/ l-pirq –(l-( (l-pirk), שהן הגלגולים המקומיים של גֶּפֶן, פֶּרֶק. וגם זאת, ״שבת פרשת יתרו״ שבה נקראו בתורה עשרת הדיברות הייתה נקראת בתאפילאלת סבת לעשר / sebt l-'isr. ותינתן הדעת להערה נכונה של יעקב בהט, שחקר את המרכיב העברי בערבית היהודית הכתובה במרוקו לרבות זו שבטקסטים מודרניים: הוא מצא הופעה אחת של הצירוף עשרת הדיברות בעיתון מודרני במרוקו, והעיר עליו אל נכון: ״יתכן שהצירוף הוא בהשפעת העברית החדשה״.
מעניינת ביותר הקביעה של הנשקה בדברה על הערבית היהודית בתוניסיה. היא מצאה שם גם את עשר הדיברות וגם את עשרת הדיברות, והוסיפה ואמרה: ״בלשון העם נשתמר דווקא הצירוף המקורי ׳עשר הדיברות׳״. לסיכום, מה שמצאנו בכתבי יד קדומים של ספרות חז״ל הוא מה שהתגלגל לדיבור הערבי בצפון־אפריקה. ויושם נא לב שהמילה הזאת תועדה באזורי פריפריה, ואלה כידוע הם שמרניים ביותר.
הגלייתם של בני נד'יר- בעריכת חוה לצרוס-יפה
הגלייתם של בני נד'יר
אחרי מלחמת אוּחוּד חלה החרפה נוספת ביחסים בין מוחמד ויהודי אלמדינה. כפי הנראה לא הסתירו את שמחתם לאידו, שכן אנו קוראים בסורה 186,3 :
״אתם שומעים מאלה שקיבלו את הספר לפניכם ומן המשתפים עלבון הרבה״. כשביקש מוחמד הלוואה, ״בשביל אללה״, כלומר בשביל מלחמותיו, השיבו לו: ״כלום אנו עשירים והאלהים הוא עני ? הלוא הוא עשירו של עולם״(ראה שם, פסוק 180).
המאורעות הקשורים בהגליית בני נד'יר מתוארים בפרוטרוט רב בסורה 59, הנקראת בערבית ״ א ל חַ שִׁ ר ״ — ריכוז צבא. מוחמר שלח אליהם את אחד מאנשי בריתם, מבני אַוס, בפקודה פשוטה: לעזוב את המקום תוך עשרה ימים. הם לא ייפגעו ברכושם, כי מותר יהיה להם לבוא כל שנה ולגדור את התמרים (פה יש סימן־היכר של מסורת היסטורית ממשית ואמיתית. שכן, היה זה עניין אופייני לארץ ערב, ובפנים ארץ ערב עדיין קיימים יחסים אלה. למשל, בספר ״מסעות חבשוש״, אנו קוראים שעד היום המנהג בארץ נַג׳רַאן הוא כזה: התמרים שייכים לאנשים מבחוץ והם באים כל שנה לגדוד את התמרים). היהודים קיבלו את דברו של מוחמר והתכוננו ליציאה. אז שלח להם אִבּן אבַּיי, ראש ה״סַעַפים״, הזמנה שלא להיענות למוחמד. הוא יעץ להם להתבצר במצודותיהם והבטיח לעזור להם. ההזמנה הביאה פירוד בשורות נדיר.
אולם, כרגיל במקרים אלה, גברו הקנאים, שבראשם עמד איש בשם חֻיַי בן אַח׳טַבּ. מוחמר קיבל את סירובם של היהודים בשמחה רבה, כי בתוצאה לא יכול היה להיות ספק. הסעפים בגדו ולא קיימו את שהבטיחו, כפי שנאמר בקוראן — ״לאחיהם הכופרים מבעלי הספר״, והם נטשו אותם.
עברו שבועיים ומוחמד אמנם לא התקיף את היהודים במישרין, אלא השתמש באמצעי הרבה יותר קיצוני. הוא התחיל לכרות את עצי הדקלים. התמרים הם המקור לחיי בני־האדם במדבר. כריתת עצי התמרים כמוה ככריתת חיים (השווה ספר דברים כ׳, יט). אמנם, היהודים קיבלו בראשונה את התנאי לזוז מן העיר, אולם, כאמור, הובטח להם שישארו הבעלים ושיוכלו לבוא ולגדור את התמרים. נראה, שגם אנשי אלמדינה נזדעזעו מאוד מן הדבר הזה, ועל כן ניתנה מפי אללה פקודה מיוחדת (סורה 59, פסוק 5) שמותר לכרות את העצים. היהודים נאותו לקבל את התנאים החדשים, כלומר, למסור את הקרקע ואת הנשק. הם עצמם נתצו את בתיהם ועמסו את המפתנים של הבתים על גמליהם (היה זה עניין של ניחוש. אם ילכו למקום אחר, עדיין הבתים יהיו בתיהם). אך קודם לכתם ניתנה להם רשות לגבות את ההלוואות אשר נתנו לאנשי אלמדינה. כדי להראות שאינם מנוצחים, יצאו בתופים ובכינורות. שפחותיהם ניגנו מאחוריהם והנשים לבשו פאר.
יט כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.
הנהגה וחברה – שלום בר-אשר סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש
הנהגה וחברה
שלום בר-אשר
סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית
במרוקו בזמן החדש
הוצאת אורות יהדות המגרב
הקדמה
בספר שלפניכם יידונו סוגיות המתארות את חיי היהודים במרוקו משלהי המאה החמש־עשרה ועד הדורות האחרונים, תוך התמקדות בענייני ההנהגה.
עניין ההנהגה היהודית במרוקו זכה למחקר בשנים האחרונות, ורובו התמקד בהנהגת סוחרי המלך בקהילות צפון־מערב מרוקו. במחקרים נוספים נידונו גם הארגון הקהילתי ודמותם ותורתם של חכמים אחדים, ונפתח צוהר לתחומים אחרים, בעיקר בתולדות החינוך היהודי, הציונות והקהילה במלחמת העולם השנייה.
בספר זה הושם דגש מיוחד על תולדות מוסדות הקהילה ועל הנהגתה בתחומי הכלכלה והחברה, המיסוי, המשפט וחיי הרוח, אורח החיים והזיקה לארץ ישראל – כמעט הכול בזיקה לארגון הציבור וסדריו; וכן על הקהילה היהודית ויחסיה עם סביבתה הנכרית.
לכתיבת ספר זה השתמשתי במקורות שמחוץ לקהילות ובמקורות פנים כאחד. כמעט בכל פרק העמדתי סוגיה מרכזית, והיא נידונה ולובנה מזוויות ראייה מגוונות.
היקף המקורות ונושא הספר הכתיבו את החלוקה לתקופות. מראשית התקופה הנידונה, המאות השש־עשרה והשבע־עשרה, נותרו בעיקר ״ספר התקנות״ של חכמי המגורשים כמקור עיקרי לתולדות ארגונן של הקהילות במרוקו וכן כמה ספרי דרוש הנוגעים בדמותה של החברה בעיני החכמים. התפתחותן החברתית של הקהילות במאה השמונה־עשרה הניבה יבול גדול של ספרי שאלות ותשובות במידה שלא נודעה עד תקופה זו. במאה התשע־עשרה מוצאים חומרים חשובים מספרות זו, אך התעוררו בעיות חדשות בקהילות. הפרק שיוחד לתקופה הזאת בספר הוא מעין אפילוג לחברה המסורתית שהתקיימה לפנים במרוקו. תיאור התקופה הזאת נעשה גם באמצעות שימוש במקורות נוספים בתולדותיה: ספרי מסעות, דוחות קונסולאריים וספרות עממית של רבנים משכילים מהסוג החדש שצמח בזמן זה. במבוא לספר מובא תיאור מפורט של המקורות, אופיים וטיבם.
הבסיס לעיון המוצע כאן אינו רק ספרות המקורות אלא גם מחקרים של חוקרים שונים. אלה כאלה מהווים תשתית, המאפשרת לשרטט את המסגרת המדינית והחברתית שבה נולדו ופעלו ההנהגה היהודית וארגון הציבור היהודי בתקופות המתוארות.
ספר זה הוא פרי מחקר שנעשה במשך שנים הרבה. תודתי נתונה לכל מי שסייע בידי בשלבים השונים של כתיבתו, לרבות הפניה למקורות השונים מראשית העבודה עליו ועד לגמר עריכתו.
אזכיר לטובה את מורי הפרופסור שמואל אטינגר ז״ל שעודדני לחקור את הנושא, שלא היה ידוע לקהל הרחב. גם מורי הפרופסור מנחם שטרן הי״ד עודד אותי במחקרי. אני מציין בצער שפטירת שניהם לפני עשרות בשנים לא הקלה את דרכי בחיים ובמחקר.
תודה מיוחדת לעורכת הנפלאה ואשת המעלה ד״ר סמדר כהן, שמלאכתה הייתה הרבה מעבר לעריכה. היא ניהלה משא ומתן אתי בכל סוגיה שנידונה ולא הסתפקה בצדדים הפורמליים של ענייני הלשון; אישיותה המשובחת ולמדנותה, סבלנותה ומסירותה היו לי לעזר רב. היא לא הניחה מידה דבר קטן או גדול עד שיצא דבר מתוקן. תודה לאחי משה, שעודדני ועזר רבות בהבאתו של ספר זה לגמר. ותודה גם לאחייני, ד״ר אבישי בר־אשר, שעזר בשלבים המוקדמים של עריכת הספר. ואחרון חביב, בני היקר, איל שהיה לאחיעזר ואחיסמך בהשלמה של פרטים רבים ובעריכה הסופית. ועל כך אני שולח לו את ברכתי.
ברכת תודה לגב׳ יהודית שטרנברג שהעמידה את הסדר. תודות מרובות ומאליפות לד״ר שמעון אוחיון, יו״ר ״ברית יוצאי מרוקו״, שסייע במימון הדפסת הספר, ולחכם הגדול פרופ׳ הרב משה עמאר היקר, שניאות לפרסם את הספר בהוצאת הספרים ״אורות יהדות המגרב״ שהוא מופקד עליה. ישלם ה׳ פועל שניהם.
בירושלים ערב ראש השנה תשע״ח שב״א
מבוא
בואם של מגורשי קסטיליה בשנת רנ״ב(1492) חולל מפנה עצום בדמותה ובאופייה של החברה היהודית במרוקו, ובכלל זה באופן ארגונה הקהילתי. בגלל קרבתה הפיזית של ארץ זו לנמלי המוצא בדרום־ספרד הגיעו רבים מהמגורשים, שמספרם היה קרוב למאתיים אלף, תחילה לארזילה – שם שכן הנמל הצפון־אטלנטי של הממלכה המוסלמית. מרוקו פתחה את שעריה לפניהם, וכשתיים עד שלוש רבבות מהם התיישבו בעריה. רובם הגדול הגיע לפאס, בירתה של השושלת המוסלמית בעת שלטון הענף המדיני של בני וטס. אחרי חבלי קליטה ראשונים השתלבו המוכשרים שבהם בפעילות המדינית והכלכלית של מלכי מרוקו: הם הפכו לסוחרים גדולים שריכזו בידיהם חלק נכבד מהיבוא ומהיצוא של הממלכה וניהלו את עיקר המגעים בין הממלכה המוסלמית ובין ספרד ופורטוגל בראשית המאה השש־עשרה. הם השתלבו בתיווך בין מרוקו ושתי המדינות הללו שהיו שרויות במצב מלחמה עוד מראשית המאה החמש־עשרה. זרם מתיישבים נוסף בא עם ההמרה לנצרות שכפתה פורטוגל על יהודיה בשנת 1497. ביובל השנים שאחרי שנה זו נפתח זרם מתמיד של פליטים ואנוסים ששאפו לשוב ליהדותם.
בני וטס: השושלת המרינית והשושלת הווטסית שבאה אחריה הן שתי השושלות הבֶרְבֶריות האחרונות ששלטו במרוקו. לאחר מכן, באמצע המאה השש־עשרה, עלתה לשלטון השושלת הסעדית, שהייתה שושלת שריפית (המיוחסת למוחמד).
לשוב ליהדותם: בואם של יהודים מספרד למרוקו לא היה חדש. כבר עם זרם הפליטים הראשון, בעקבות הפרעות ביהודים בשנת 1391, הגיעו אלפי יהודים, בעיקר לאלג׳יריה. אולם לפי מקורות מסוימים שטרם נחקרו, היו גם מעטים מהם שהגיעו למראכּש, העיר הגדולה בדרום־מערב מרוקו. לפי אחת הגרסאות, אותם פליטים הגיעו לכפר דִבְּדוּ, קרוב לצפון חוף הים התיכון במזרח־מרוקו. ראה להלן הדברים על כפר זה.
יוצאי ספרד ופורטוגל היו הראשונים להשתלב בחברה היהודית החדשה שנוצרה בקהילת פאס, אך כאן התפצלה התפתחותם. השאפתנים שבהם ומי שלא חששו מיזמות כלכליות חדשות, רובם ממוצא פורטוגלי, יצאו לתור אחרי אפשרויות נרחבות לפעילותם המסחרית. הם הביאו עמם רכוש רב והיו בעלי כישרונות לעסוק במסחר בין־לאומי. כבר בראשית המאה השש־עשרה הם יצאו לפעילות כלכלית במצודות חצי־צבאיות שבנתה הממלכה הלוזיטאנית בחוף האטלנטי, וצעד אחר צעד הם חיפשו מרחב מחיה כלכלי חדש בערי מישור החוף האטלנטי – מהעיר סאלי ועד אגדיר, ושם הזרימו דם חדש ורוח רעננה וצעירה בקהילות הוותיקות.
אך דרכם לא הייתה קלה. הסוחרים היהודים נקלעו למציאות קשה בין שני כוחות שאיימו על קליטתם והישרדותם: מצד אחד, היה עליהם להתגונן מפני איבת המוסלמים כלפיהם ששררה במרוקו מאז ומעולם, ומצד אחר הם חששו גם מפני רדיפות מוסד האינקוויזיציה, ששליחיו הגיעו עד ארצות המגרב בחיפושיהם אחר אנוסים שנמלטו מפורטוגל בניסיון להשיבם בכל מחיר אל הדת שממנה נמלטו. ככל שחדירת הסוחרים היהודים לאזורים שהיו בשליטת פורטוגל הצליחה, כך גברה גם עוינות האינקוויזיציה כלפי יהודים־סוחרים וגם כלפי סתם הדיוטות שברחו מגזר דינה, והיא התאמצה ללכוד אותם ולשוב לנצר אותם בעל כורחם.
האינקוויזיציה לא הייתה לבדה במאבקה זה: שתי ערי מרוקו הגדולות – פאס ומראכש, ששימשו ערי בירה בראשית המאה השש־עשרה – וערי החוף המרוקני היו בזמן זה מלאות סוחרים נוצרים מאירופה, ובפרט מספרד ומפורטוגל הקרובות. עקב התחרות הכלכלית עם הסוחרים היהודים ניסו הסוחרים הנוצרים לא רק להצר את צעדיהם של הסוחרים היהודים, אלא היו מהם שאף הלשינו על היהודים.
אולם על אף הכוחות המגבילים הללו השכילה ההנהגה של הפזורה היהודית החדשה לחיות בשלום עם השליטים הווטסים שבפאס ועם מלכי הסעדים שבמראכש. הם תפסו עמדות כלכליות שהעניקו להם עמדות מפתח בממלכה והשתמשו בהן כדי להגן על קהילותיהם ולהשיג באמצעותן אוטונומיה חברתית נרחבת. הם נהגו בכובד ראש בניהול מוסדותיהם ויצרו חברת מופת המנוהלת בידי נגידים, פרנסים וחכמים. הם הפכו את הרבעים היהודיים שבפאס ובמראכש לערים יהודיות קטנות ולאבן שואבת ליהודים מאזורי הפריפריה, קהילות רחוקות בקרובות. עוד הם דאגו לחייהם הפנימיים, שבמרכזם המשפחה היהודית, וגרמו לתסיסה חברתית, כלכלית ורוחנית בקרב הקהילות שאליהן הגיעו.
האם המפגש החברתי ההרמוני שהיה בין המגורשים למקומיים בקהילותיהם במרוקו מעיד על ייחודם של יהודי מרוקו לעומת קיבוצי יהודים אחרים? האם נמנעו זעזועים שיכלו להעיב על אחדותה של הקהילה? האם סייע לכך מספרם הגדול של המהגרים לקהילות במלכות פאס לעומת מספרם הקטן של היהודים הוותיקים שנותרו בערי מרוקו בכללה אחרי הגזרות שהיו נחלתם בתקופות קודמות? או אולי תרמה לכך הנטייה החברתית־רוחנית של יהודיה של ארץ זו לקיים קשרים עם ספרד עוד בדורות קודמים לאלה?
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן- מרד בוחמארא
עליה במספר התושבים בקזבלנקה
בין השנים 1900-1850 עלה מספר התושבים בקזבלנקה פי חמש, והפכה מכפר לעיר בה חיים 11 אלף תושבים. קזבלנקה כמו מרכזים מסחריים אחרים ־ אלג׳יר, קהיר, בירות ובצרה משכה אליה יהודים מהכפרים ומהעיירות של מרוקו, והפכה למרכז מסחרי חשוב, החל במאה ה־19 ואילך.
ד״ר פרדריק שכיהן כרופא לוזיר הראשי מ-1897 ואילך וגם העתון הפריזאי Le Temp, כתב כי מספר התושבים בקזבלנקה 20 אלף נפש, חמישית ממספר זה הם יהודים. רוב התושבים הם בדואים מוסלמים, שהפכו לעירונים. מהם שנמלטו מניצול של מושלים כפריים, ונמשכו למרכז מסחרי, שיש בו פיתויים לרווחים. האריסטוקרטיה הם הסוחרים הגדולים שמוצאם מרבאט ומפאם. הוא מתאר את התוהו ובוהו בשנת.1900
מרד בוחמארא
היה זה בימי מלכותו של הנער עבד אלעזיז הרביעי(מלך בין השנים 1894 -1908) ובימיו היה המרד בוחמארא במלך שמרד בצרפת, מאלול תרס״ב, והוא היה השליט למעשה. הרב שאול אבן תאן (1972-1885), שכיהן כרבה הראשי של מרוקו חיבר ׳פרקי היסטוריה׳ תחת הכותרת: ׳מרד בוחמארא במלך עבד לעזיז, מאלול תרס״ב ואילך. לדבריו, ׳בחודש כסלו תרס״ג באישון לילה ואפלה התנפלו המונים המונים משבט ג׳יאתא על המחנה, ויעשו בם שמות ויניסום ויפיצום לכל עבר. הנצחון הזה אשר נצחו המתקוממים את חיל המלך, הוסיף יתר שאת ויתר עז להמורד בוחמארא, והמליכוהו על חמשה שבטים. בשנים אלה לחמו הצרפתים כדי לדכא את השבטים המורדים ולהשתלט על מרוקו.
מרד בוחמארא גרם לזעזועים במרוקו, פגע בחלקי מרוקו הפנימיים, ובכלל זה בקזבלנקה. החכם הנ״ל כתב את הקורות בהמשך, תחת הכותרת: ׳י״ב נוצרים הובלו לטבח – צ׳אר לבידא נתנה בידי הצרפתים׳. תחת הכותרת ׳הצרפתים עם מארוקו׳, מתאר החכם את האירועים בשנים הבאות: ׳בראשית שנת תרס״ה (1905) הואילו הצרפתים לדרוש מאת השלטן [הסולטאן] לשום משטרים טובים וישרים בארץ ההיא הפרועה ללא סדרים, להצלחת יושביה ואירופאים המתגוררים בה לרגלי מסחרם׳.
המרד נמשך עד 1909 שנתפש [בוחמארא] כשבוי, נורה בכלאו והוצג בפני האוכלוסיה, גופתו הושלכה לגוב אריות.
זעזועים בשלטון ומשבר כלכלי
במאי 1903 שלח הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי שליח מיוחד, לפגוש את הנשיא של הרפובליקה של צרפת המבקר באלג׳יר. בנובמבר אותה שנה התחיל הסולטאן לחפש גורמים בצרפת שיתנו לו הלוואה.
ב-1904 הלוותה צרפת למרוקו 48 מיליון פראנקים. כדי להבטיח החזרת ההלואה, שועבדו 60 אחוז מהכנסות המכס של מרוקו לצרפת. הלואות נוספות ניתנו למרוקו בשנים 1905 ו־1906.
הבנק הלאומי של מרוקו נוסד, כדי להבטיח את הכספים של התושבים, וארגון המשטרה והמכס, לפי כללים בינלאומיים. העיתונות בצרפת בשנים אלה כתבה על חוסר היציבות והאנרכיה במרוקו.
בתשובות הרב יוסף משאש (1974-1892) נכתבו הדברים הבאים: ׳עוד לא נתרפאו היהודים ממכותיהם, והנה בניסן התרס״ה לפ״ג [אפריל 1905] יצא דבר המלך עבד אלעזיז ופסל כל מטבעות הנחושת למחצה, ועוד לשליש ולרביע, ושוב פסלם לגמרי. ודבר זה הביא נזק גדול עם כמה תביעות וטענות לכל יושבי המערב, ובפרט ליהודים. ושוב נתעוררו מלחמות גדולות בין המלך ובין אחיו מולאי חאפיד יר״ה, שמרד בו ומלך בעיר מראכש.
להלן הכתבה המלאה מתוך "אוצר המכתבים" כמצויין לעיל:
רב
ס׳ ויצא. להנז׳.
עוד לא נתרפאו היהודים ממכותיהם, והנה בניסן התרס״ה לפ״ג, יצא דבר המלך עבד אלעזיז, ופסל כל מטבעות הנחשת למחצה, ועוד לשליש ולרביע, ושוב פסלם לגמרי, ודבר זה הביא נזק גדול עם כמה תביעות וטענות לכל יושבי המערב, ובפרט ליהודים, ושוב נתעוררו מלחמות גדולות, בין המלך ובין אחיו, מולא״י חאפי״ד, יר״ה, שמרד בו ומלך בעיר מראכ״ש, וסו״ד שמענו, כי חיל עבד אלעזיז מרדו במלכם, ורצו להסגירו ביד אחיו, ונודע לו הדבר, וברח בהחבא לעיר ארבא״ט, ומשם נסע באניה לעיר טאנכי״ר, ויהי שם עד היום הזה, וכל חילו הרב והעצום השלים עם מולא״י חפ״ד, ויהי הולך ונסוע מעיר מראכ״ש לבא בגבולינו, והיינו בצרה גדולה משמועות רעות שהיינו שומעים, כי המלך הוא צורר היהודים, ומה גם, כי שמענו, אשר לקח לאשה את בתו של הצר הצורר ״מוחמ״ד אוחמ״ו״ שהוא כמלך במקומו בעיר כניפר״א וסביבותיה, הרחוקים ממנו כמה ימים, והוא ועמו, ״אמהאוו״ש״ ימ״ש, שונאים את ישראל תכלית שנאה, ומעולם לא דרכה כף רגל יהודי על אדמתם, וכאשר באים לפעמים רחוקות לעיר, ורואים מרחוק, איש יהודי, הם סוגרים אפם לבלתי הריח ריח יהודי, והשר שלהם הנז', הוא ועמו, הם שהחזיקו ביד מולאי חפיד להמליך אותו, ועזרוהו בכסף וזהב ואנשי צבא, ובכן אמרנו, כי בלי ספק הולך הוא בעצת חמיו ימ״ש, וכן היו אומרים לנו בפה מלא הגויים שכנינו הרעים, וגם בהם נכנסה רוח רעה, וכל יהודי שהיה עובר לפניהם, היו מכים אותו בחזק יד, ומסירים לו כובעו מעל ראשו, ומגוללים אותו בטיט חוצות, או מטילים בו מימי רגליהם לעיניו, ומלבישים אותו על ראשו בעל כרחו, ורוקקים בפניו ומקללים אותו ומחרפים, בכל מין קללה וחרוף, והוא חרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, ועוד גזרו שלא לילך שום יהודי עשיר ורש ברחובות הגרים במנעלים רק יחף לגמרי, ובכל יום ויום רבו המסים והשוחדות, והחרפות והגדופים, והמאסרים והענויים, וביום ששי בשבת סדר בהר סיני באייר התרס״ו לפ״ג, באה פקודה משר העיר, שכל הקהל יכינו עצמם להקביל פני המלך מחוץ לעיר ביום שבת בבקר השכם, ואז בבהלה גדולה הכינו י״ח דגלים גדולים מבגדי משי ורקמה, כרוכים על עצים ארוכים, וכל אותה הלילה לא ראינו שינה בעינינו מקול פחדים, ובבקר השכם התפללנו בפחד וברעדה, ויצאו תכף כל הקהל להקביל פניו, ומהבקר עד קרוב לחצי היום וחילו הגדול עובר לפנינו רגלים ופרשים בקול רעש גדול, ובחצות היום הגיע המלך לעיר, ובעברו לפני הקהל כרעו כלם וישתחוו לו אפים ארצה, ויברכו אותו בקול רם, והוא הראה להם פגים צוחקות, וילך לדרכו, וביום ראשון בבקר העלו לו ראשי הקהל מנחה, ולב מלך ביד ה׳ הטהו לטובה עלינו כרוב חסדו, וקבל מנחתם בכבוד, ובטל כל הגזרות, ושלח קול קורא בחיל סובב כל רחובות העיר מטעם המלך וגדוליו, שמהיום ההוא ומעלה, לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולא יפתח את פיו, להכות, או לחרף או לקלל שום יהודי, והעובר על זה, יענש בגופו ובממונו, ואז שקטה הארץ, ואחר ימים אחדים נסע לפא״ס, וישב על כסא המלוכה, ותכף עשה מלחמה אחד גדולה, עם המורד ״בוחמאר״א״ ותפשו חי ונתן אותו בכלוב ברזל על מגדל גבוה לחרפה לכל עובר, ושוב השליכו לגוב אריות, ויאכלו את בשרו, וידיקו את גרמיו, ועוד היה שרי״ף אחד מזרע קדושיהם, שחשב עצמו לנביא, והרעיש את ערי המערב בהבליו, והיה מוכר לברברים הפראים מקומות בגן עדן בכסף תועפות, והיה נותן להם כתב ידו עם חותמו לקבור עמהם בעת שימותו, עד שאסף ממון עצום, והמלך תפשו בערמה והרגו, ושלל את רכושו, והיהודים היו משחקים בערביים לאמר, כי מכר כל הגן עדן, ולא הניח אף מקום אחד לעצמו, ולכך נענש, כי אהב את הכסף יותר מגן עדן, ועוד נתעוררו היהודים הנשללים במכנא״ס כמש״ל, והלכו וקבלו לפני המלך על השר הצורר לחאז ן׳ עיסא, כי הוא ששללם, והמלך תפש אותו ויאסרהו בנחשתיים וישלחהו למאסר שבעיר מראכ״ש, ויקח את כל רכושו מחוט ועד שרוך נעל, כן יאבדו כל אויביך ה׳, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ותשקוט הארץ. זהו מה שיכולתי להודיע. לכבודו מכל מה שאירע בעיר מאז ועד הנה, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
מקנס ירושלים דמרוקו- יצחק טולידאנו
מו״ה חביב טולידאנו זצ״ל בכהר״ר יוסף ז״ל מחכמי מקנאס ונתבש״ם ליל ששי בשבת ט׳ בתמוז שנת תעק״ט ובספר ״קול יעקב״ למוהר״י בירדוגו יש שם קינה לפטירתו.
מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל הראשון חי במאה הרביעי והיה רומ״ץ במקנאס והוא בנו של מו״ה דניאל זצ״ל ממגורשי קאסטיליא.
מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל במו״ה חביב זצ״ל חי במאה החמישית ונתבש״מ לפני שנת תמ״ב כדמוכח בשו״ת משפט וצב״י סי׳ שנ״ד, ומצאתי בב״י עתיק יומין מספר דרושים כת״י להרה״ג מו״ה חיים הנז׳ כתוב בזה״ל נמ״ק בכת״י הרה״ג כמוהר״ר, חביב טולידאנו בנו של הרה״ג הנז׳ שהרב כמוהר״ר דניאל טולידאנו זצ״ל והרב כמוהר״ר חיים ז״ל אחי כמוהר״ר משה טולידאנו בנו של כמוהרח״ט הי״ו מגירושי קאסטילייא ונתיישבו כאן במקנאס בשנת תכ״ה לפ״ק ובהקדמת מלאכת הקודש ד״ח כותב בזה״ל ועד הנה לא פסקה תורה מאבותינו של החיים והמתים ואם אמרתי אספרה ובו׳ ואבינו הזקן אב בחכמה ובשנים ה״ה הדי״ם כמוהר״ר חיים טולידאני זצוקלה״ה לא היה כמוהו בכל הארץ למן היום הוסרה ועד עתה ויגדל שלשה בנים וכו' הרב הנז' חיבר פסקי דינים, ועיין בשו״ת זכות אבות דף נ״ב, ויש בידי ששים דרושים נחמדים ואיזה פסקי דינים ובסוף הספר כתוב בכת״י עתיק בזה״ל, זה הספר כת״י הרה״ג כמוהר״ר חיים טולידאנו זצוקלה״ה בכהר״ר חביב זלה״ה עוד שם בהז״ל כת״י מר קשישא מו״ז הרה״ג כמוהר״ר חיים טולידאנו הראשון, אד״ם בכהר״ר חביב, אבל לא ידעתי אם מחבר הספר הוא מו״ה חיים הנז' או כ״א מועתק מכת״י ומחברו חכם אחר ובדרוש פרשת אלה הדברים מצאתי כתוב זה הענין שמעתי ממוהר״ר יונה בן אספלט נר״ו לא ידעתי החכם הנז' אם הוא מן המערב או מאיזה עיר אחרת: דרך אגב יש להעיר על החוקר מו״ה יעקב משה טולידאנו נ״י רבה של תל־אביב שכתב בספרו ״נר המערב״ שהרב הנז' חיבר ספר שערי חכמה, הנז' נמצא אתי באוצר ספרי בכת״י עתיק והוא בת״י מוהרח״ט הנז' וחסר השער ויש בו הקדמת המחבר ואת שם המחבר לא נזכר שם בשום מקום ותוכן הספר הוא דרושים והנהגות ומוסר ויש בו ח״י שערים, שער החקירה. שער האהבה, שער הענוה, שער היראה, שער התורה, שער גמילות חסדים, שער הדין, שער האמת, שער השלום, שער העליון שער הדולק, שער הבכורות, שער המים, שער יכניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר, שער העבודה, ובגמר הספר כתב בזה״ל כתבתיו והעתקתיו.
"אני הצעיר למשפחתי ולבית אבי, הצעיר ע״ה ב״ה חביב בן לאדוני אבי כהר״ר חיים טולידאנו פה העיר מקנאסא, וסיימתיו היום יום ו׳ כ״ח בסיון שנת ותג׳׳ל נפשך לפ״ק, יזכיני אל העליון גדול ונורא, שמו לעסוק בתורתו ויראתו ויקויים בי מקרא שכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וכו' אכי״ר, ובסוף הספר איזה חידושים ודרושים נפרדים קרוב שהם ממהר״ח הנז׳ ובתחילת דרוש כתוב בזה״ל דרוש לשה״ג משגת ותג״ל הארץ, וקרוב אצלי שהחיבור הנז׳ הוא לחכם אשכנזי שבתחילת שער הקרבן כתב והנה בעברי דרך ק״ק ברייסק דלייטא אמ״ל הרה״ג מו״ה משה וכו' שגם אבי אמו המאור הגדול מוהר״ר העשיל ז״ל אמר כן ונהנתי מאד שהייתי בר מזליה בדבר זה, עוד בשער הנז' כ׳ ושמעתי טעם נכון מהרה״ג המופלא מו״ה יצחק הר״ו אב״ד ור״מ דק״ק פוזנא יצ״ו וכו' ואם מחבר הספר הוא מהרח״ט הנז' מי הוליכו לערי רוסיא, זה דבר שלא יעלה על הדעת שמעולם לא הלך שום מערבי לערי רוסיא ואשכנז כי אנחנו רחוקים כרחוק מזרח ממערב ובפרט בימים הקודמים שכל הדרכים בחזקת סכנה, ונתלויתי עם החוקר מו״ה הרב יעקב משה טולידאנו נ״י ושאלתי את פיו מנין לו שמחבר ספר שערי חכמה הוא מהרח״ט והראיתי לו הספר והשיב לי שטעות בידו וסדר הדברים כי בהיותו עוסק לחבר ספר ״נר המערב״ שלח מכתב להחו״ן כה״ר מכלוף שלוש נ״י שהיה בזמן הגד כתבתיו והעתקתיו חשב שהוא חיברו וכתב לו זה והוא לא ראה בעיניו כ״א מפי הכתב, ובדף רל״ט ע״ב כתב מהר״ח הנז' חידוש אחד וכתב שמעתיו מפי החכם בה״ר משה טארדיולא שליח ירושלים.
מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל השלישי הוא אחד מארבעה שהוליד הרב מו״ה משה טולידאנו זצ״ל, הוא נולד בחצי המאה החמישית ונתבש״מ במגפה שנת תק״ט אחר חודש סיון כי ראיתי פס״ד משנת תק״ט בשלהי חודש סיון וחתום בו החכם הנז', ובהקדמת ספר מלאכת הקודש, ד׳ ה׳ ע״א כתב וז״ל מו״ר הדו״מ כמוהר״ר חיים טולידאנו קרוב לנו האיש, ויעש לו ארבע טורי אבן, על ש״ע ועץ החיים ועץ הדעת על הש״ס (אני הכותב יש אתי העתקה מכ״י מו״ה חיים ב״ר יוסף על מסכתות אלו״ ברכות, שבועות, שבת מכות, סוטה, מגילה, מ״ק, זבחים, וקונטריס אחרון לכתובות ר״ה, עירובין, סוכה, ועוד יש ממנו מסכתות אחרים שאינם איתי). אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבינו את התורה בוז יבוזו לו שש שנים וכו', ואח״כ הוחל הנגף לתפ״ץ ונשב אהלי קדר ארבעה חודשים ובתוך כך נתבש״מ רב וכו' ואחזק בבגדי ואקרעם על עם ד׳ ועל מו״ז שהיה שקול כנגד כולם ע"כ, עוד חיבר שו״ת הנקראים פסקי מהרח״ט, אני ראיתים במקנאס והמה כרך גדול ויש בו מפתחות מסודרים סדר נכון וקרא אותם בשם מבוא העיר, מזה נראה שהרב קרא את שם ספרו באיזה שם שנזכר בו מלת עיר, עוד לו קונטריס לשון לימודים ופירוש על רש״י עה״ת ונזכר באפיריון להחוקר ר׳ יעקב משה סולידאנו נר״ו, ואני הכותב יש אתי ספר כ״י וקרא את שמו ספר ״פני מלך חיים״ והוא ספר קטן נמוקים על טור יו״ד ואה״ע וקצת מטור חושן משפט, מה שנמצא כתוב בקצת עלים בגליון אספם מו״ה חיים ב״ר יוסף ועשאם בספר לבדו, הרב הנז' נזכר בשו״ת משפט וצב״י רמ״ג רמ״ד קט״ו, ונזכר בזכות אבות סי׳ ל״ח, ובשו״ת מוצב״י ח״ב סי׳ קס״א כתב שם הרב מוהר״מ בירדוגו זצ״ל פס״ד מהאחים מו״ה חיים הנז׳ ומו״ה יעקב אחיו ז״ל וכתב בזה״ל והעתקתיו יען בעוונותי נשלל ממני ספר תש״ו הרב הנז׳ ביום ההפיכה במקנאסא בחודש אב התפ״ח. ודרך אגב ארשום בכאן מ״ש בהקדמת ספר ״פני מלך חיים״ הנז', ולהיות שבשנת נת״ק לפ״ק חרה אף ה׳ בנו והתנתקנו מן העיר וטילטלנו הזמן טלטלה גבר, ובאנו עד משב״ר, והיתה עת צרה כמבכירה, ויניענו עוונינו כנוע בכברה ובתינו היו לנכרים, ע״י הצר הצורר שנכנסה בולשת לכאן לעיר מקנאס יע״א ונשללו חמדת כל המון ישראל הכ״ל ולא נותר לנו בלתי אם גויתינו ואדמתינו, וקצת מספרי הרב ז״ל קנו אותם ב״ב מידי השוללים הרשעים. והפצרנו בהם להחזירם לנו בדמיהם בתוספת מרובה על העיקר ממה שקנו אותם ונתנו כתף סוררת וע״י ריבוי הפצרות נתנום לי בתורת שאלה לזמן כדי להעתיקם, והם קונטריס זה וכו'.
חביב אבגי- אבני זכרון לקהילת מראקש-תיעוד המצבות מבית העלמין במראכש.
תיעוד המצבות מבית העלמין במראכש.
פתח דבר
פועלם ועמלם של רבים מחכמי מראכש יישאר תעלומה, הרבה עמל ויגע נדרש להגיע למעט מהמעט שניתן עדיין להציל, ועדיין יהיה רב הנסתר על הגלוי. חכמי מראכש כמו חכמי ישראל במדינות מוסלמיות וביתר ארצות הפזורה היהודית, היו החלוץ ההולך לפני המחנה, אשר שימש כתריס בפני הפורענות לאורך הגולה. עולמם לא הצטמצם לארבע אמות של הלכה בלבד, הם היו מעורים בכל ענייני הקהילה כקטון כגדול. צאן מרעיתם השליך עליהם את יהבם, ואחריהם הם הלכו באש ובמים פשוטו כמשמעו. רבים מהם עלו על למוקד, נטבחו והוטבעו המצולות. הגיעו לידינו מעט מהווי חייהם ומאבקם המתמיד בגולה, לחיות ולמות כיהודים.
"על פי התורה אשר יורוך" – דברים, יז פסוק יא.
משפחות החכמים המיוחסות במרוקו הצטיינו בהעברת הרבנות מאב לבן בשררה ובירושה, שררת משרתי הקודש התקבלה במובנה הרחב ביותר, היא כללה מורה הוראה, חזנים, מוהלים, שוחטים, ראשי ישיבות. תופעה זו מצויה גם בהנהגה החילונית כמו נגידים ופרנסי קהילה.
בתוך הפסיפס הגדול הזה של העולם היהודי בכלל ובמרוקו בפרט, לא נפקד מקומה של העיר מראקש, ושמה נישא בגאון כעיר תורה ויראה, תלמוד והלכה דרוש והגות, שירה וחכמת הקבלה. גם למראקש הגיעו מגורשי ספרד, צאצאיהם של אנשי שם מתקופת תור הזהב. בהם שמות משפחה מהמפורסמות כמו : בנבנישתי, דלויה, קורקוס, נחמיאס, אבן חיים, שושנה, פינטו, אבן עטר, אבן דנאן, ועוד….אשר באו וחברו לחבריהם התושבים ישבו במקום מקדמת דינא, כמו : בן יששכר, בן תאבו, בן עילי, בר ישמעאל, בן ג'יאן, בן גליל ועוד, זכר כולם לברכה.
היה בי הרבה מן ההעזה להעלות על הנייר מעט מקורות ופועלם, טרם יהיה מאוחר. מראש, חשבתי לכתוב כמה חוויות נעורי לילדי שנולדו בארץ, בבחינה דע מאין באת. אולם מעשה שהיה, הסית אותי לכיוונים רחבים יותר, וכמאמר חז"ל "לא לאדם דרכו".
במפגש אקראי בניו יורק, שהיה לי עם אחד מיוצאי העיר מראקש החי שם, הוא ביקש ממני לטפל בהעלאת עצמות סבו רבי משה הרוש ז"ל. מפגש זה היה ביום שמחת תורה, עם איש שלא הכרתי קודם, הותיר בי רושם עז והחזיר אותי לזיכרונות הילדות בעיר מראקש. כי את רבי משה הרוש הכרתי, היה מוכר בעיר כתלמיד חכם ואיש רב פעלים. זכרתי אותו עומד בפתח בית הכנסת, בוקר וערב ממול לבית שלנו, ומדרבן צעירים לבוא להתפלל. ובסיום התפילה שם ידו הטהור על ראשי הצעירים, לברכם באהבה. האיש אותו פגשתי לא הפסיק להאיץ בי לקיים את בקשתו, וכל מה שיכולתי לומר לו, אשתדל ואנסה לעשות זאת בשמחה. זכותו של רבי משה עמדה לי להוציא הדבר לפועל, וכעבור שנה, זכו עצמותיו להיטמן ברגבי אדמת הקודש בהר המנוחות בירושלים. מעשה זה הוביל אותי בחזרה לעיר בה נולדתי, אחר היעדרות שלמעלה מארבעים שנה !.
הביקור שלי בבית העלמים במראקש, היה מזעזע ומכאיב מהעזובה השוררת במקום, חורים עמוקים נפערו בקברים עתיקים, "אבני זיכרון" שהיו מעל למצבות מתגלגלים בין הקברים. המצלמה והטייפ שהיו אתי נכנסו לפעולה, והתמסרתי לעבודת ההנצחה בין הקברים. לא חשתי רעב ולא צמא רק רצון להספיק עוד ועוד. את היבול טענתי בחזרה לארץ, והתחלתי לשחזר את הדברים ולהעלותם על הכתב. כמובן תוך כדי השחזור ולימוד החומר התעוררו שאלות, אשר לשם בירורן נסחפתי למאמץ האדיר של שלושת המסעות שערכתי, לחזור ולבדוק הדברים שוב ושוב במשך שלוש שנים. כל שנה חזרתי לבלות את חופשת הקיץ במראקש הלוהטת, לשוב ולהתעדכן כמה שיותר. למרות הכל עדיין רב הנסתר, המלאכה רק החלה, ומי יתן ויבואו עוד אחרים שישלימו אותה.
חילול הקברים ומחיקתם, ושינויים קוסמטיים בשביל התיירים.
מה שקורה היום בבית העלמין במראקש, ניתן להגדיר כקטסטרופה הנובעת מהזנחה של שנים. מבקרים מבני העיר מתקשים למצוא קברי יקיריהם, בגלל הרס הקברים מצד דיירי המללאח המוסלמים, ועקירת אמצעי זיהוי סיטוני מעל המצבות.בשנים האחרונות עקב חידוש היתרי כניסה ליהודי מרוקו שעלו לארץ רבה הביקורת מצד המבקרים כלפי וועד הקהילה במראקש, על ההזנחה בבית הקברות בגובלת בפשע מצד ראשי הקהילה, בין הזועקים מרה לפני מר הנרי קדוש ז"ל ראש הקהילה בשנת תשמ"ז היה רבי משה עמאר נר"ו, בביקור שערך בראש משלחת מטעם משרד הדתות ואורות המערב, ולא נח ולא שקט עד שקיבל הבטחה מפורשת שבית העלצין יטופל. דחף זה גרם להתעוררות של עשייה מבוהלת, בשיקום בית העלמין ובשיפוצו. אך ועד הקהילה מסר העבודה לאנשים שהבורות שלהם בעניין, גובלת בשערורייה. בעבודתם הם גרמו לחיסול קברים עתיקים ומחיקתם מעל פני הקרקע, ובערמות אשפת השיפוץ, זרוקים חתיכות שיש ששימשו ציון לקברים שנמחקו, או מתגלגלים בין הקברים. והם לפי שעה מהוות גלעד לאנשים וחכמים, שחיו ופעלו בעיר במרוצת הדורות "כאן נח נפשיה …החכם השלם והכולל, האיש היקר, הגמו"ן, העלוב שנהרג על קידוש ה', ועוד! ערמה ענקית של לבני חימר שנלקחה מקברים שהיו ואינם עוד, אספו אותה לחלק נידח בבית העלמין, והיא משמשת מאגר בלתי נדלה של חומר בניה, לבדק בית לדיירים החדשים – המוסלמים – של המללאח. בשעות אחר הצהרים מגיעות עגלות רתומות לחמורים, ואלו מעמיסים באין מפריע את הנחוץ להם. מי יודע כמה לוחות ציון כאלה שציינתי לעיל מצאו דרכם למטרות שאיני מסוגל להעלות על הנייר !.
זהו תיאור מתומצת ביותר ממה שראו עיני, הלב דואב וכואב למראה של מציאות נוראה זו. חיפשתי את האחראים לשערורייה ולצערי לא מצאתי. יהודי בן העיר מראקש הגר כיום בקנדה, השאיר עשרת אלפים דולר תרומה לקופת הקהילה למטרה זו. אולם הם הוציאו את הכסף לשיפוץ בית הכנסת היחידי שנמצא כיום במללאח, שאפילו בשבת לא מצליחים לקיים שם מניין. הנזק שבעשייה שלהם רב מהתועלת, אפוה שהם נגעו, גרמו השחתה בלי כוונת זדון. די לראות בצילומים ישנים של אתרי קבורה עתיקים של צדיקים ואנשי מעשה, שהיו קיימים לפני ששיפצו אותם, ולראות מה עוללו לקברים. על קברו של הצדיק רבי שלמה בן תמצות, הייתה שם מצבה מרשימה בצביונה המיוחד, היא עמדה במקומה עשרות ואולי מאות בשנים, על גבה היה לוח שיש מרשים המתאר את גדולתו של הצדיק. המשפצים עקרו הכל !במקומה, שמו שיש לבן חלק של מטבח, ותלו שלט פח על הקיר המציין שמו של הצדיק.
קברו של רבי חנניה הכהן זצ"ל, בעבר היה בתוך חדר גדול שעשרות רבות של בני אדם היו מצטופפים בתוכו. בעבר שימש מקום סגולה ותקווה לאלפי חולים שהרופאים התייאשו מהם, הם באו והתיישבו שם בתפילה ובבכייה בזכות הצדיק, ורבים נושעו.
זה היה כותל הדמעות הראשון של הרב המלומד בנסים, לבאים לבקש מזור למחלתם, הכניסה לחדר הייתה ללא מדרגה. כיום עולים עם חמש מדרגות..איך עשו ולמה ? כל המצבות שמשפצים כיום, השיפוץ נעשה על ידי עובדים מקומיים בהפסקות זמן, וללא הקפדה על אופי המצבה והציון שהיה עליה.
בהרבה מקרים כיסו את לוח הציון בטיח, כי לא היה מי שיפקח ! בעיקר שהמראה החיצוני יעשה רושם. להציב יד ושם לאותם קדושים הטמונים בבית העולמים, אמרתי להנציח את שמותם בכתובים.
שורשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו משה גבאי-הצייר והעורך
שורשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו
משה גבאי-הצייר והעורך
ישראל 1988
מבוא
" והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום (ירמיה י"ז-ח)"
אחד המרכיבים החשובים בציוריו של משה גבאי הוא התוכן שבו הם עוסקים. אפשר להגדיר את ציוריו של גבאי כיצירה אמנותית שצמחה מתוך זיקה לתכניה, ועל כן ערכה מותנה בתכניה.
גבאי מעלה בציוריו אלה את מכלול חיי הדת והחולין של הקהילה היהודודית במרוקו על פי זכרונותיו מילדותו. ומה שנשמט מזכרונו לא חמק מדמיונו. וכיד האמן הטובה עליו הוציא מתחת ידו דיוקן של קהילה מקורי ומהימן: גלרייה של דמויות שונות, הנוף הארכיטקטוני, הלבוש הססגוני בצבעיו העזים, האויירה התרבותית של הבית רוויית חום וחדות חיים, וזו של בית הכנסת שבחללה מרחפת חרדת קודש — הכל מוצג כמות שהיה בצביונו העתיק והמשומר.
אורח החיים הדתי המתואר בציוריו של גבאי הוא בן שני פנים: ההלכה וההווי העממי. ההלכה על כל מרכיביה השונים — חגים ומועדים, ברית מילה ופדיון הבן, בר מצווה וקידושין – שייכת כולה למורשה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל. ההלכה היא חותמה של היהדות הטבוע על דיוקנה של כל קהילה יהודית באשר היא. לפיכך אין בפן ההלכתי הזה דבר שעשוי לייחד את יהדות מרוקו יותר מכל הפזורה היהודית בעולם. הפן המאפיין את צביונה של יהדות מרוקו הוא ההווי העממי הבולט היטב בציוריו של גבאי. בכל תמונה מבצבצים יסודות פולקלוריסטיים שונים המייחדים קהילה יהודית זו. הסבר מפורט על כל יסוד פולקלוריסטי ניתן על ידי הצייר עצמו.
ההווי העממי של יהודי מרוקו אשר נתגבש במשך דורות רבים, מעוגן ברובו במסורת ישראל ובחלקו הוא יונק ממנה. אם נתבונן למשל בתמונה של ליל הסדר נבחין באחד המסובין כשהוא עומד ומגביה את קערת ליל הסדר מעל ראשו של אחר מן המסובין. ובדרך זו הוא יקיף את ראשיהם של כל המסובין. בין הקפה להקפה שרים את הפיסקה ״בבהילו יצאנו ממצרים״ בסלסול רב. מנהג זה אופייני להווי של יהודי מרוקו, ושרשו באחד הסעיפים מהלכות ליל הסדר האומר, שיש להגביה את הקערה לפני פתיחת ההגדה. אך למנהג זה יש גם הסבר מיסטי. לפי הקבלה, עולם האצילות שרוי בליל הסדר במצב תקין והרמוני, הסיבה לכך היא משום שעל ידי עריכת הסדר אנו ״מורידים״ את ״המוחין״ מן הספירות העליונות לספירות התחתונות. וכידוע המוח מקומו בראש. ועל ידי הקפת הראש בקערת ליל הסדר אנו מתכוונים להורדת ״המוחין״. זהו איפוא מנהג בעל כוונה מיסטית.
המימונה מוחזקת בעיני רבים כחג חילוני לכל דבר. ויש אף כאלה שמנסים למצוא את מקורו בתרבות הנכר. או במנהג חולין כל שהוא. אולם ר' דוד סבאג [1950-1870] מביא בספרו מסורת קדומה שלפיה, המימונה הוא חג האמונה. נביא כאן את המסורת כלשונה:
״מודעת זאת בכל ערי המערב־(המג׳רב) אשר תקנו לנו אבות מקדם עליהם השלום. והנה במוצאי חג הפסח אשריכם ישראל עם הקודש. הכל שמחים שקיימו את רצון השם יתברך ומאחר שהמשיח לא בא הרי האמונה קיימת עדיין וכן במוצאי פסח קרא לילה יום אמונה ויאמן העם בכל בתי כנסיות ילכו מחיל אל חיל אחר תפילת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רינה וישועה באהלי צדיקים״. (״שאר ירקות״ קזבלנקה תש״ג דף מא׳ ע״ב). ואמנם האוכלוסייה הכפרית באיזור סוס(Sous) הנוטה לשמר מסורות עתיקות חוגגת את המימונה כיום של אמונה בגאולה. (וראה מה שכתבתי בחוברת המימונה שיצאה בשנת תשמ״ח על ידי אגף החינוך מטעם עיריית באר שבע).
חג השבועות נחוג כידוע כחג מתן תורה. יש להניח אם כן שמשחק המים הנהוג אצל יהודי מרוקו בחג זה, יונק מן הדימוי של התורה למים השכיח במקורות הקדומים והמאוחרים כאחד. נביא נוסח אחד של דימוי זה מספרות ־ חז״ל:
״דברי תורה נמשלו כמים. שנאמר: הוי כל צמא לכו למים(ישע׳ נ״ה אי) מרה המים מסוף העולם ועד סופו כך תורה מסוף העולם ועד סופו. מה המים חיים לעולם כך התורה חיים לעולם… מה המים מן השמים כך תורה מן השמים. מה המים בקולי קולות כך התורה בקולי קולות וגו״׳(שיר השירים רבה, פרק א׳).
טקס פדיון הבן נערך באוירה קלילה כמעט פורימית, שבה מערימים הזקנים החכמים על הזוג הצעיר חסר הנסיון. הכהן נוטל את התינוק ומניחו בחיקו תוך העמדת פנים, שכוונתו להתמקח ללא פשרות. האם הצעירה והמבוהלת מניחה על השולחן תיבה מצופה כסף או זהב, ובה כל תכשיטיה היקרים. ובכך היא רומזת על כוונתה לוותר על כל חמודותיה תמורת התינוק. הכהן מפגין הבעה של מורת רוח כרומז, שאין הוא מסתפק בכך. הוא תובע מחיר גבוה יותר. מתרומם מעל מושבו וצועד לעבר הפתח, כמתכוון ליטול עמו את התינוק. הסב עומד בדרכו של הכהן, ומעמיד פנים כאילו מפציר בו לשוב אל מקומו תוך הצהרה, שהוא ישלם את מלוא המחיר. הכהן מתרצה ושב אל מקומו. המוזמנים המכירים את כללי המשחק מוסיפים נופך משלהם לשם הגברת ההנאה. ועם תום הטקס המתנהל באוירה של משתה מתגלה לאם התינוק התמימה, שהכל היה משחק גרידא. והכהן אינו נוטל אפילו את הסכום שנקבע בהלכה. אוירה עליזה זו מראה על נטייה אנושית להפיח חיים בטקס הלכתי יבש. ואין כאן שום חריגה מרוח היהדות. אין כאן אלא יישום הכתוב: ״וחי בהם״. גם המיקוח המתנהל באורח היתולי ניתן למצוא לו סמוכין בהלכה [ראה דבריו של הט״ז, יורה דעה וילנא תרל״ו הלכות פדיון הבן, באר היטב, הערה ו׳).
אכן, אין כמעט יסוד בהווי העממי של יהדות מרוקו שאינו בר זיקה ישירה או עקיפה למסורת ישראל. אלא שבמסגרת מצומצמת זו אין באפשרותנו להרחיב את הדבור על כך, ומה שהחסרנו כאן יכול הקורא להשלים מתוך הסברו של גבאי המלווה כל תמונה.
לאמיתו של דבר, התופעה האופיינית לאורח חייה של הקהילה היהודית במרוקו היא הענקת מונופול לדת על כל תחומי החיים, לעתים עד כדי טשטוש התחום בין האספקט הדתי לבין מה שעשוי להראות לפי תפיסתנו כיום כפן חילוני של החיים. כשפייטן מחבר שיר חשק אירוטי המביע רגשות אנושיים כנים, הרי הדמות החשוקה בשיר עשוייה להיות התורה או ציון. והשיר מושר בבית הכנסת כפיוט דתי לכל דבר. ההשתטחות על קברי הצדיקים מתרחשת באוירה של פיקניק המוני שבה מתערבבים קודש וחול, אך מתוך אמונה שהכל מקיימים כאן מצווה. אפילו הערבית המדוברת בפי יהודי מרוקו הפכה לחלק בלתי נפרד מיהדותם, ולא רק משום שהיא נכתבת באותיות עבריות, ומתובלת במילים עבריות, אלא משום שנכתבו בה גם ספרי קודש שונים. ולהגה שונה לגמרי מהלהג השגור בפי ערביי מרוקו.
אולם התופעה האופיינית יותר מכל למורשה התרבותית של יהודי מרוקו היא היצירה הפיוטית ולחניה. מסיבות מובנות אין הצייר יכול לתת לתופעה זו ביטוי מלא. וכלי הזמר הבולטים בציוריו של גבאי אינם אלא ביטוי חלקי ליצירה הפיוטית, שאפשר להגדירה, ללא גוזמה, כנשמת המורשה התרבותית של יהודי מרוקו. ואכן אין לך תחום בתרבות יהודי מרוקו שבו שוררת הרמונייה בין קודש לחול כתחום הפיוט והמוסיקה. כל שיר חשס, ויהיה זה אירוטי ככל שיהיה, מקבל גושפנקא דתית, אם הוא מבטא אהבה לתורה או אהבה לציון.
גם הלחנים שמקורם במסורת האנדלוסית יוהדו כולם כמעט במיוחד הלחנים הקדומים, לכל חג נקבעו לחנים משלו. וכך גם לגבי שבתות מיוחדות כשבת זכור, שבת שקלים, שבת הגדול וכד׳. די למשל, בזמזום הלחן של הפיוט: ״לאל אדום וצח״ [לר׳ דוד חסין] ובושמו של חג הפסח נודף מקרוב. (אנטולוגייה מלאה של כל פיוטי החגים, לרבות הבקשות, כלולה בקובץ הידוע ״שיר ידידות״).
ודאי, כל ההווי הזה עשוי להתפרש כהווי, שמאחריו עומדת האידיאולוגייה של קידוש החולין, כפי שבאה לידי ביטוייה המלא בתורת החסידות. אך אין להניח שיש כאן זיקה כל שהיא לתורת החסידות. וזאת מסיבה פשוטה. כל הנאמר כאן על אורח חייה של הקהילה היהודית במרוקו מתייחס גם לתקופה שקדמה להופעת החסידות. יש הרואים ביהדות מרוקו ״תמימות וטבעיות״. אך זהו כמובן הסבר המשקף הרהורי לב יותר מאשר אמת היסטורית. ובשים לב למובן המונח תמימות בדיאלקט של ימינו עלול להתקבל הרושם שמדובר כאן בצבור נאיבי המערבב תחומין שלא מדעת. מעין שבט אלילי קדום שהתייהד. אמנם יהודים תמימים היו די שכיחים בקרב יהודי מרוקו, כשם שהיו שכיחים בקרב קהילות אחרות, אך מורשה תרבותית זו כפי שתוארה כאן לא היתה נחלת התמימים בלבד אלא גם נחלת המעמד האנטלקטואלי, כגון חוג הפייטנים שהיו משכילים לכל דבר, כפי שמתאשר ממחקרו של פרופי זעפרני, חוג המחברים שעסקו מי בספרות המחשבה ומי בספרות ההלכה וכן חוג תלמידי ישיבה שהיו רובה ומניינה של השכבה הבינונית, לפחות עד ראשית המאה העשרים. האם אפשר לייחס תמימות לכל המעמד האנטלקטואלי הזה?
אכן, המקור שבו יש לחפש את ההשפעה על אורח חייה של יהדות מרוקו הוא התרבות הספרדית. ידוע שיהודי מרוקו רובם ככולם הם צאצאי המגורשים. ולפיכך נכון לראות ביהדות מרוקו את יורשתה הטבעית של יהדות ספרד בתחום הרוחני והתרבותי. אין פלא איפוא, שגם יהודי מרוקו כאבותיהם הספרדים נטו להשכין שלום בין יהדותם לאנושיותם. היהדות לגביהם היא דת החיים שבה יש משקל רב לחווייה, והנטיה לסובלנות ולהרמוניזציה של יסודות שונים היא מסימני ההיכר שלה. משום כך לא צמחה מעולם כתתיות דתית בקרב יהדות מרוקו.
גבאי מעלה בציוריו גם דיוקנים אחדים של אנשי רוח: הדיין, המקובל ותלמיד חכם. על מעמדו היוקרתי של הדיין בקרב יהודי מרוקו, ועל הקריטריונים שעל פיהם נתמנו הדיינים לא נוכל להתייחס במסגרת מצומצמת זו. נציין רק שדיינים אחדים מתקופות שונות בלטו בגדולתם בתורה ובשיעור קומתם כדוגמת ר׳ יהודה בן עטר [מוהריב״ע], ר׳ יעקב אבן צור [יעב״ץ]. ור׳ משה בירדוגו [המשבי״ר], אישים אלה שמשו מופת לכל הדורות והטביעו את חותמם על חיי הקהילה. כתביו של היעב״ץ ושל המשבי״ר משמשים אסמכתא מהימנה לחקר המשפט העברי במרוקו.
ובאשר לקבלה, הרי רבים מן החוקרים נוטים לראות את מרוקו כאחד המרכזים הגדולים של הקבלה. נזכיר רק שהפירוש הראשון לספר הזוהר נכתב ע״י ר׳ שמעון לביא יליד מרוקו [שם החיבור ״כתם פז״] והוא גם מחבר הפיוט ״בר יאחי״. ואחד מגורי האר״י שבחבורו נשתמרה קבלת האר״י בטהרתה היה ר׳ יוסף טובול. חבל דרעא היה מעין קן של מקובלים בעלי חכמת הצירוף. במאה השבע עשרה צומח חוג רחב של מקובלים שבראשו עמדו ר׳ יעקב מרג׳י ור׳ אברהם בן מוסא. מבני החוג הזה ראוי להזכיר מקובל אחד בעל שיעור קומה, הלא הוא ר׳ אברהם אזולאי, אחד מאבותיו של החיד״א הידוע. למעמד מיוחד זכה ספר הזהר בקרב הקהילה היהודית במרוקו. הגו בו לא רק מקובלים היודעים את תורת הנסתר על בורייה, אלא גם אנשי הפשט שלא הבינו בו דבר, קראו בו מתוך חובה דתית. המנהג היה לקרא את כל ספר הזהר לפחות אחת לשנה. ולאחר תום הקריאה עורכים מסיבת סיום, שחלה תמיד ביום ל״ג לעומר.
גבאי מעניק משמעות מיסטית לציוריו באמצעות הסימבוליקה של הגימטריא. וגם תופעה זו ידועה בפולקלור העממי של יהדות מרוקו. השימוש בגימטריא היה מקובל בתחומים שונים. יהודי עולה לקרוא בתורה ומנדב סכום שמספרו כמספר שם הויה, או כמספר אך — (אך טוב לישראל). או כמספר אחר בעל משמעות מיסטית. וכן נוהג בכל תחום.
ולסיום דברינו כאן ראוי לערוך סקירה קצרה בת שורות אחדות על גורלה של מורשה רוחנית ותרבותית זו בזמן האחרון. ידוע שעם חדירת התרבות הצרפתית באמצעות האליאנס החלו להסתמן בקיעים ראשונים בחומתה של יהדות מרוקו. והימים — ראשית המאה הזאת. הלבוש המסרתי הומר בלבוש אירופי, בד בבד החלה גם פריקת עול המצוות, שראשיתה בגילוח הזקן והפיאות, וסופה בביטול לימוד תורה. במרוצת הזמן מופיעות שלוש שכבות בקרב הקהילה. בני האמידים והמיוחסים שהגיעו להישגים בתחום ההשכלה, בני ההמונים שלא זכו לשום הצלחה, פרט לחיקוי זול. ובין אלה שכבה אחרת שבניה ביקשו אף הם לנצל את ההזדמנות שהעניקה להם האליאנס. אך הללו עמדו בפני כל הפיתויים של הרוח החדשה תוך שמירה קפדנית על יהדותם ותרבותם המיוחדת.
בניגוד למצופה לא חל שום קרע בין השכבות הללו, איש מבין פורקי העול לא הרחיק לכת עד כדי ניתוק מן הקהילה, איש מהם לא העז להתנכר לצביונה הייחודי של הקהילה, או להטיח דברי כפירה בכל מה שנכלל במורשתה הרוחנית והתרבותית. וכך הוסיפה הקהילה לנהל את אורח חייה מתוך הרמונייה מלאה חרף הפרצות שבקעו בחומתה. יתרה מזו, המורשה הזאת הוסיפה לחיות ולהתקיים גם בארצות שמעבר לים, כגון צרפת וקנדה שאליהם הגרו יהודים ממרוקו.
המקום היחיד שבו כבה אורה של הקהילה המרוקנית לתקופה מסוימת הוא כאן בארץ. כל מה שנכלל במורשה הרוחנית והתרבותית של יהודי מרוקו חדל להתקיים בפועל. הצעירים, בעיקר אלה שנקלטו בקבוצים ובמוסדות אחרים התפרקו ממנו כליל. האחרים, אלה שלא יכלו להשלים עם חדלונה של מורשתם נשאו אותה בנפשם חיה ותוססת. בעשור האחרון חלה התעוררות כללית של שיבה למקורות בקרב כל העדות, לרבות יוצאי מרוקו. והללו בסיוע של משרד החינוך והתרבות ומוסדות אחרים החלו לדלות את מה שהיה חבוי בנבכי הנפש ולהציגו כמורשה רוחנית ותרבותית הראוייה להשתלב ברוח ובתרבות של עם ישראל. פעילות זו היא עדיין בראשית דרכה ומתבצעת בדרכים שונות, מהן נאותות ומועילות ומהן חסרות תועלת. ציוריו של גבאי הם מן הדרכים הנאותות והמועילות להחיאת מורשה רוחנית ותרבותית זו. משום שהוא מציג אותה במיהמנות רבה על אורותיה וצלליה, ועל כך הוא ראוי לברכת יישר כוח.
ד״ר דן מנור החוג למורשת יהדות המזרח אוניברסיטת בן־גוריון בנגב
שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-טכס הברית מילה, בעברית, צרפתית ואנגלית
ברית־מילה
התמונה מתארת את כל השלבים, מהלידה ועד לברית המילה. יש כאן 36 דמויות. המספר 36 הוא כנגד ל״ו הצדיקים אשר לדברי חז״ל אין העולם יכול להתקיים בלעדיהם. התינוק מופיע ארבע פעמים — מזכיר לנו את המאמר ״כנגד ארבעה בנים דברה תורה״ — דברי המגיד בהגדה של פסח.
התמונה בנויה לפי חישוב המספר חמש, חמסה, המקובל כמספר נגד עין הרע.
5 נשים מטפלות בתינוק, 5 פייטנים, 15 (3×5) אנשים עורכים את טקס ברית המילה, 5 נשים מלוות את החזרת התינוק לאימו אחרי טקס הברית. בתמונה דברים נוספים:
- מגרש הלילית (לילית — כינוי לשדה הפוגעת ברך הנולד).
מסיבת תחדיד, מקביל למנהג ״שלום זכר״ הנהוג אצל האשכנזים.
הערה שלי א.פ. לטקס התחדיד ראה קטגרוי באתר בשם "טכס התחדיד "
להלן הקישור
http://moreshet-morocco.com/archives/category/%D7%98%D7%9B%D7%A1-%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%93%D7%99%D7%93-%D7%A8%D7%A4%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%9F-%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%9F
lê tableau décrit tous les stades de la naissance à la Brit Mila met en jeu 36 personnages à l’égal des 36 Justes grâce auxquels, selon nos Anciens, le monde continue à exister.
Le bébé figure quatre fois — allusion au passage célèbre de la Hagada de Pessah: “La Torah parle de quatre sortes d’enfants”.
Le tableau est composé sur la base du chiffre cinq — la khamsa qui selon la croyance populaire éloigne le mauvais oeil.
5 femmes s’occupent du bébé, il y a 5 musiciens, 15 (3×5) participants à la cérémonie de la circoncision, 5 femmes ramènent l’enfant à sa mère après la cérémonie.
A noter également d’autres éléments:
- l’expulsion de Lilit— le mauvais esprit qui selon la croyance s’attaque aux nouveaux-né
- La cérémonie du Thdid (expulsion par l’épée de fer des mauvais esprits) qui ressemble à la cérémonie parallèle chez les Achkénazes dite “Shalom Zachar".
BRIT MILA – CIRCUMCISION
The painting depicts all the stages from birth to circumcision. There are 36 Images, representing the 36 Righteous Men without whom, according to the Sages (Chazal) the world cannot exist.
The infant appears four times: "The Torah speaks of four sons" (Pesach Haggadah). The picture as a whole is based on the numeric symbol five (Chamsa), which serves to ward off the evil eye: five women taking care of a child, five psalmodlsts, fifteen (3×5) people conducting a brit mlla, five women returning the infant to its mother following the circumcision.
There are additional elements in the picture:
- The "Lilith" exorcist (Lilith is the female demon who harms the newborn infants).
- The Tachdld celebration, parallel to the Ashkenazi "Shalom Zachor" (welcoming the male child).
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
בין אם היתה זו אפליה מכוונת ובין אם היתה זו רק הרגשה אישית של העולים, הרי שחוסר ארגונם והשתלבותם במוסדות ארציים, סבלו בני עדות המזרח. בתזכיר שהגישו חלוצי המזרח לקונגרס הציוני ה-13 הם קובעים: במקצוע העבודה, " יהודי המזרח סובלים הראשונים ממחסור במקומות עבודה. יהודי המזרח רחוקים מהבנת ערך וצורך הארגון ולכן לא מאוגדים בהסתדרות וזו דואגת קודם כל לחבריה לתעסוקה…
למצב זה, שהיה בלתי נסבל לדעת כל הצדדים, הוצעו מספר פתרונות. כבר בשנת 1919 הציע ז'בוזטינסקי : המוסד הציוני העתידי להיווצר, אשר בידיו ימסר סידור העליה לארץ, צריך להיות משרד מרכזי מיוחד לעליית יהודי המזרח, עם לשכות מיוחדות בשביל גולי ספרד, בשביל תימן…אפריקה הצפונית וכו'…
ואילו דעתו של זאב ליבוביץ היא הפוכה….רצוי מאוד היא הגירת אחינו שבארצות המזרח, אבל אסור לנו לבנות בשבילם במה מיוחדת, מחר תבוא דרישה מעין זו מהפרסים ואחר כך מהערבים וכו', שלכל אחד ישנו חלק בעליה…..והוא מציע לשנות את אופי הטיפול בעולים, ובמקום לתת הלוואות או לסדר דירה, לשים דגש על סידור עבודה לעולים ולמשפחתו….
שעה קשה, שעת משבר עוברת עלינו ואפשר שבלי תשומת הלב הדרושה יעבור המקרה הזה ( בכוונה לירידת 52 נפשות למרוקו ) המחזק את דעתנו והכרתנו כי עניין העבודה למהגרים חדשים שייכת וקשורה לעלייה ובהטיפול בימים הראשונים, בלי התעניינות בסידורו של העולה, לא יצאנו ידי חובתינו…..
עתון "הארץ" מציע לכנס פדרציה ספרדית שתפעל בתוך ההסתדרות הציונית " שיתלקטו נא נאורי היהודים הספרדים שבארץ למקום אחד ויטכסו עצה כיצד לרומם מצבו של חלק זה מהעם….חוששים שבקריאת קונגרס עברי ספרדי, והעובדה תחיה על ידי יהודים ספרדים, יחזקו את הספרדיות . לדעתי זו טעות, קונגרס עברי ספרדי ידאג לכך שבקרב המיליון וחצי יהודים ספרדיים, תשלוט תרבות עברית ועבודה לישום עברי..
קונגרס עברי ספרדי יהדק את חלק זה של העם אל יתר חלקיו להיות כוח חי ומועיל. די לו להיות איבר תלוש…לדעתי ההסתדרות שתווצר על ידי הקונגרס הנ"ל תתחייב להמנות בתור פדרציה בקרב ההסתדרות הציונית כיתר הפדרציות. "החרות" מי יתן והיה "
הפתרונות שמציע חיים בן קיקי ליחסי יהודים-ערבים, אמורים גם לשפר את מצבם של עדות המזרח. עורך העיתון מעיר כי הוא מפרסם את דברי הכותב אף על פי שאינו מסכים בכל הנקודות לדעתו. הכותב מציע "לשוב אל תרבותנו המזרחית" ולתת לבני עדות המזרח עמדות מפתח בהנהגת היישוב.
משרות החכם באשי, את המשרה הזאת צריך להשיב למקומה…עם אובדן המשרה החשובה הזאת שהיה לה ערך גדול מאוד בחיי היהדות במזרח, משל של יותר מ-400 שנה, בתור סמל הכבוד של העם – נשארו היהודים בארץ, בעיני התושבים, כצאן ללא רועה, וכספינה שאדה את הקברניט….
והעיקר מציע בן קיקי "לעורר תנועה חלוצית מארצות המזרח…יהדות זו נכונה להשמע לקול הקריאה הראשונה לבוא אל הארץ, והתועלת שתבוא מהם אל הארץ אין ערך אליה…אחד האמצעים המאפשרים והכושים את הדרך…הוא, להכניס לתוך ההנהגה כוחות חשובים מבני הארץ, לא בתור לבלרים וסרסורים, אלא מנהלים ומפקחים"
הפתרונות השונים שבוצעו מעידים כי המוסדות חשו שמתעוררת כאן בעיה מיוחדת המחייבת פתרונות מיוחדים. כבר בשנת 1920, בועדה השנתית של הפועל הצעיר, אשר נערכה במקוה ישראל ( חשון תרפ"א) התקבלה ההחלטה הבאה: הועדה מדגישה כי הכשרת החלוצים והכנתם בגולה בשביל ארץ ישראל, דורשת תשומת לב מייוחד מאת המפלגה. הועידה מחייבת את הוועד המרכזי לשים לב גם לסדר העלייה בארצות המזרח.בשיחות אתי ציינו יצחק צבע, יונתן אסולין והרב יעקב סודרי כי לא ידוע להם על הצטרפות העולים לארגונים או למפלגות. יצחק צבע עצמו הוזמן לישיבתה הראשונה של ההסתדרות הכללית בירושלים.
בראשית שנות ה-20 קיימו צעירים ספרדים את תנועת "חלןצי המזרח" שהיא פרשה מעניינת בפני עצמה. אבן צור מספר כי התנועה קמה על רקע התמרמרות רבה, שבו נשמעו אמרוצ על אודות קיפוח זכויות, אלה שחדרו לעומקו של עניין, מחוסק כוח מאורגן, היו מהצועקים ואינם נענים. קרו אורה נגלתה מירושלים מהסתדרות הצעירים הספרדיים "חלוצי המזרח" ערגו לאחד את כל היהודים הספרדיים לעבודת יישוב ארץ ישראל…..
יוסף שפרינצק רואה את עיקר תפקידה של "חלוצי המזרח" בהסברת העניין הציוני ותנאי החיים בארץ בקרב היהודים בארצות המזרח ורואה את שילובם בתנועת העבודה….אגודת "חלוצי המזרח" יכולה להיות כוח עוזר לעבודת המוסדות הציבוריים….בעבודת הסברה אינטימית, ברור מושג חיוני ותנאי בנייננו הארץ..פעולה כזו של "חלוצי המזרח" משלימה את תועלת תנועת העובדים בארץ….ואילו ההסתדרות המיונית העולמית ראתה את עיקר תפקידה של "חלוצי המזרח" בהפנייה ועדוד של העולים מבני עדות המזרח להתיישבות חקלאית ולעבודה במושבות….