מורשת יהדות מרוקו

מו״ה חביב טולידאנו זצ״ל בכהר״ר יוסף ז״ל מחכמי מקנאס ונתבש״ם ליל ששי בשבת ט׳ בתמוז שנת תעק״ט ובספר ״קול יעקב״ למוהר״י בירדוגו יש שם קינה לפטירתו.

מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל הראשון חי במאה הרביעי והיה רומ״ץ במקנאס והוא בנו של מו״ה דניאל זצ״ל ממגורשי קאסטיליא.

מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל במו״ה חביב זצ״ל חי במאה החמישית ונתבש״מ לפני שנת תמ״ב כדמוכח בשו״ת משפט וצב״י סי׳ שנ״ד, ומצאתי בב״י עתיק יומין מספר דרושים כת״י להרה״ג מו״ה חיים הנז׳ כתוב בזה״ל נמ״ק בכת״י הרה״ג כמוהר״ר, חביב טולידאנו בנו של הרה״ג הנז׳ שהרב כמוהר״ר דניאל טולידאנו זצ״ל והרב כמוהר״ר חיים ז״ל אחי כמוהר״ר משה טולידאנו בנו של כמוהרח״ט הי״ו מגירושי קאסטילייא ונתיישבו כאן במקנאס בשנת תכ״ה לפ״ק ובהקדמת מלאכת הקודש ד״ח כותב בזה״ל ועד הנה לא פסקה תורה מאבותינו של החיים והמתים ואם אמרתי אספרה ובו׳ ואבינו הזקן אב בחכמה ובשנים ה״ה הדי״ם כמוהר״ר חיים טולידאני זצוקלה״ה לא היה כמוהו בכל הארץ למן היום הוסרה ועד עתה ויגדל שלשה בנים וכו' הרב הנז' חיבר פסקי דינים, ועיין בשו״ת זכות אבות דף נ״ב, ויש בידי ששים דרושים נחמדים ואיזה פסקי דינים ובסוף הספר כתוב בכת״י עתיק בזה״ל, זה הספר כת״י הרה״ג כמוהר״ר חיים טולידאנו זצוקלה״ה בכהר״ר חביב זלה״ה עוד שם בהז״ל כת״י מר קשישא מו״ז הרה״ג כמוהר״ר חיים טולידאנו הראשון, אד״ם בכהר״ר חביב, אבל לא ידעתי אם מחבר הספר הוא מו״ה חיים הנז' או כ״א מועתק מכת״י ומחברו חכם אחר ובדרוש פרשת אלה הדברים מצאתי כתוב זה הענין שמעתי ממוהר״ר יונה בן אספלט נר״ו לא ידעתי החכם הנז' אם הוא מן המערב או מאיזה עיר אחרת: דרך אגב יש להעיר על החוקר מו״ה יעקב משה טולידאנו נ״י רבה של תל־אביב שכתב בספרו ״נר המערב״ שהרב הנז' חיבר ספר שערי חכמה, הנז' נמצא אתי באוצר ספרי בכת״י עתיק והוא בת״י מוהרח״ט הנז' וחסר השער ויש בו הקדמת המחבר ואת שם המחבר לא נזכר שם בשום מקום ותוכן הספר הוא דרושים והנהגות ומוסר ויש בו ח״י שערים, שער החקירה. שער האהבה, שער הענוה, שער היראה, שער התורה, שער גמילות חסדים, שער הדין, שער האמת, שער השלום, שער העליון שער הדולק, שער הבכורות, שער המים, שער יכניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר, שער העבודה, ובגמר הספר כתב בזה״ל כתבתיו והעתקתיו.

"אני הצעיר למשפחתי ולבית אבי, הצעיר ע״ה ב״ה חביב בן לאדוני אבי כהר״ר חיים טולידאנו פה העיר מקנאסא, וסיימתיו היום יום ו׳ כ״ח בסיון שנת ותג׳׳ל נפשך לפ״ק, יזכיני אל העליון גדול ונורא, שמו לעסוק בתורתו ויראתו ויקויים בי מקרא שכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וכו' אכי״ר, ובסוף הספר איזה חידושים ודרושים נפרדים קרוב שהם ממהר״ח הנז׳ ובתחילת דרוש כתוב בזה״ל דרוש לשה״ג משגת ותג״ל הארץ, וקרוב אצלי שהחיבור הנז׳ הוא לחכם אשכנזי שבתחילת שער הקרבן כתב והנה בעברי דרך ק״ק ברייסק דלייטא אמ״ל הרה״ג מו״ה משה וכו' שגם אבי אמו המאור הגדול מוהר״ר העשיל ז״ל אמר כן ונהנתי מאד שהייתי בר מזליה בדבר זה, עוד בשער הנז' כ׳ ושמעתי טעם נכון מהרה״ג המופלא מו״ה יצחק הר״ו אב״ד ור״מ דק״ק פוזנא יצ״ו וכו' ואם מחבר הספר הוא מהרח״ט הנז' מי הוליכו לערי רוסיא, זה דבר שלא יעלה על הדעת שמעולם לא הלך שום מערבי לערי רוסיא ואשכנז כי אנחנו רחוקים כרחוק מזרח ממערב ובפרט בימים הקודמים שכל הדרכים בחזקת סכנה, ונתלויתי עם החוקר מו״ה הרב יעקב משה טולידאנו נ״י ושאלתי את פיו מנין לו שמחבר ספר שערי חכמה הוא מהרח״ט והראיתי לו הספר והשיב לי שטעות בידו וסדר הדברים כי בהיותו עוסק לחבר ספר ״נר המערב״ שלח מכתב להחו״ן כה״ר מכלוף שלוש נ״י שהיה בזמן הגד כתבתיו והעתקתיו חשב שהוא חיברו וכתב לו זה והוא לא ראה בעיניו כ״א מפי הכתב, ובדף רל״ט ע״ב כתב מהר״ח הנז' חידוש אחד וכתב שמעתיו מפי החכם בה״ר משה טארדיולא שליח ירושלים.

מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל השלישי הוא אחד מארבעה שהוליד הרב מו״ה משה טולידאנו זצ״ל, הוא נולד בחצי המאה החמישית ונתבש״מ במגפה שנת תק״ט אחר חודש סיון כי ראיתי פס״ד משנת תק״ט בשלהי חודש סיון וחתום בו החכם הנז', ובהקדמת ספר מלאכת הקודש, ד׳ ה׳ ע״א כתב וז״ל מו״ר הדו״מ כמוהר״ר חיים טולידאנו קרוב לנו האיש, ויעש לו ארבע טורי אבן, על ש״ע ועץ החיים ועץ הדעת על הש״ס (אני הכותב יש אתי העתקה מכ״י מו״ה חיים ב״ר יוסף על מסכתות אלו״ ברכות, שבועות, שבת מכות, סוטה, מגילה, מ״ק, זבחים, וקונטריס אחרון לכתובות ר״ה, עירובין, סוכה, ועוד יש ממנו מסכתות אחרים שאינם איתי). אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבינו את התורה בוז יבוזו לו שש שנים וכו', ואח״כ הוחל הנגף לתפ״ץ ונשב אהלי קדר ארבעה חודשים ובתוך כך נתבש״מ רב וכו' ואחזק בבגדי ואקרעם על עם ד׳ ועל מו״ז שהיה שקול כנגד כולם ע"כ, עוד חיבר שו״ת הנקראים פסקי מהרח״ט, אני ראיתים במקנאס והמה כרך גדול ויש בו מפתחות מסודרים סדר נכון וקרא אותם בשם מבוא העיר, מזה נראה שהרב קרא את שם ספרו באיזה שם שנזכר בו מלת עיר, עוד לו קונטריס לשון לימודים ופירוש על רש״י עה״ת ונזכר באפיריון להחוקר ר׳ יעקב משה סולידאנו נר״ו, ואני הכותב יש אתי ספר כ״י וקרא את שמו ספר ״פני מלך חיים״ והוא ספר קטן נמוקים על טור יו״ד ואה״ע וקצת מטור חושן משפט, מה שנמצא כתוב בקצת עלים בגליון אספם מו״ה חיים ב״ר יוסף ועשאם בספר לבדו, הרב הנז' נזכר בשו״ת משפט וצב״י רמ״ג רמ״ד קט״ו, ונזכר בזכות אבות סי׳ ל״ח, ובשו״ת מוצב״י ח״ב סי׳ קס״א כתב שם הרב מוהר״מ בירדוגו זצ״ל פס״ד מהאחים מו״ה חיים הנז׳ ומו״ה יעקב אחיו ז״ל וכתב בזה״ל והעתקתיו יען בעוונותי נשלל ממני ספר תש״ו הרב הנז׳ ביום ההפיכה במקנאסא בחודש אב התפ״ח. ודרך אגב ארשום בכאן מ״ש בהקדמת ספר ״פני מלך חיים״ הנז', ולהיות שבשנת נת״ק לפ״ק חרה אף ה׳ בנו והתנתקנו מן העיר וטילטלנו הזמן טלטלה גבר, ובאנו עד משב״ר, והיתה עת צרה כמבכירה, ויניענו עוונינו כנוע בכברה ובתינו היו לנכרים, ע״י הצר הצורר שנכנסה בולשת לכאן לעיר מקנאס יע״א ונשללו חמדת כל המון ישראל הכ״ל ולא נותר לנו בלתי אם גויתינו ואדמתינו, וקצת מספרי הרב ז״ל קנו אותם ב״ב מידי השוללים הרשעים. והפצרנו בהם להחזירם לנו בדמיהם בתוספת מרובה על העיקר ממה שקנו אותם ונתנו כתף סוררת וע״י ריבוי הפצרות נתנום לי בתורת שאלה לזמן כדי להעתיקם, והם קונטריס זה וכו'.

תיעוד המצבות מבית העלמין במראכש.

פתח דבר

פועלם ועמלם של רבים מחכמי מראכש יישאר תעלומה, הרבה עמל ויגע נדרש להגיע למעט מהמעט שניתן עדיין להציל, ועדיין יהיה רב הנסתר על הגלוי. חכמי מראכש כמו חכמי ישראל במדינות מוסלמיות וביתר ארצות הפזורה היהודית, היו החלוץ ההולך לפני המחנה, אשר שימש כתריס בפני הפורענות לאורך הגולה. עולמם לא הצטמצם לארבע אמות של הלכה בלבד, הם היו מעורים בכל ענייני הקהילה כקטון כגדול. צאן מרעיתם השליך עליהם את יהבם, ואחריהם הם הלכו באש ובמים פשוטו כמשמעו. רבים מהם עלו על למוקד, נטבחו והוטבעו המצולות. הגיעו לידינו מעט מהווי חייהם ומאבקם המתמיד בגולה, לחיות ולמות כיהודים.

"על פי התורה אשר יורוך" – דברים, יז פסוק יא.

משפחות החכמים המיוחסות במרוקו הצטיינו בהעברת הרבנות מאב לבן בשררה ובירושה, שררת משרתי הקודש התקבלה במובנה הרחב ביותר, היא כללה מורה הוראה, חזנים, מוהלים, שוחטים, ראשי ישיבות. תופעה זו מצויה גם בהנהגה החילונית כמו נגידים ופרנסי קהילה.

בתוך הפסיפס הגדול הזה של העולם היהודי בכלל ובמרוקו בפרט, לא נפקד מקומה של העיר מראקש, ושמה נישא בגאון כעיר תורה ויראה, תלמוד והלכה דרוש והגות, שירה וחכמת הקבלה. גם למראקש הגיעו מגורשי ספרד, צאצאיהם של אנשי שם מתקופת תור הזהב. בהם שמות משפחה מהמפורסמות כמו : בנבנישתי, דלויה, קורקוס, נחמיאס, אבן חיים, שושנה, פינטו, אבן עטר, אבן דנאן, ועוד….אשר באו וחברו לחבריהם התושבים ישבו במקום מקדמת דינא, כמו : בן יששכר, בן תאבו, בן עילי, בר ישמעאל, בן ג'יאן, בן גליל ועוד, זכר כולם לברכה.

היה בי הרבה מן ההעזה להעלות על הנייר מעט מקורות ופועלם, טרם יהיה מאוחר. מראש, חשבתי לכתוב כמה חוויות נעורי לילדי שנולדו בארץ, בבחינה דע מאין באת. אולם מעשה שהיה, הסית אותי לכיוונים רחבים יותר, וכמאמר חז"ל "לא לאדם דרכו".

במפגש אקראי בניו יורק, שהיה לי עם אחד מיוצאי העיר מראקש החי שם, הוא ביקש ממני לטפל בהעלאת עצמות סבו רבי משה הרוש ז"ל. מפגש זה היה ביום שמחת תורה, עם איש שלא הכרתי קודם, הותיר בי רושם עז והחזיר אותי לזיכרונות הילדות בעיר מראקש. כי את רבי משה הרוש הכרתי, היה מוכר בעיר כתלמיד חכם ואיש רב פעלים. זכרתי אותו עומד בפתח בית הכנסת, בוקר וערב ממול לבית שלנו, ומדרבן צעירים לבוא להתפלל. ובסיום התפילה שם ידו הטהור על ראשי הצעירים, לברכם באהבה. האיש אותו פגשתי לא הפסיק להאיץ בי לקיים את בקשתו, וכל מה שיכולתי לומר לו, אשתדל ואנסה לעשות זאת בשמחה. זכותו של רבי משה עמדה לי להוציא הדבר לפועל, וכעבור שנה, זכו עצמותיו להיטמן ברגבי אדמת הקודש בהר המנוחות בירושלים. מעשה זה הוביל אותי בחזרה לעיר בה נולדתי, אחר היעדרות שלמעלה מארבעים שנה !.

הביקור שלי בבית העלמים במראקש, היה מזעזע ומכאיב מהעזובה השוררת במקום, חורים עמוקים נפערו בקברים עתיקים, "אבני זיכרון" שהיו מעל למצבות מתגלגלים בין הקברים. המצלמה והטייפ שהיו אתי נכנסו לפעולה, והתמסרתי לעבודת ההנצחה בין הקברים. לא חשתי רעב ולא צמא רק רצון להספיק עוד ועוד. את היבול טענתי בחזרה לארץ, והתחלתי לשחזר את הדברים ולהעלותם על הכתב. כמובן תוך כדי השחזור ולימוד החומר התעוררו שאלות, אשר לשם בירורן נסחפתי למאמץ האדיר של שלושת המסעות שערכתי, לחזור ולבדוק הדברים שוב ושוב במשך שלוש שנים. כל שנה חזרתי לבלות את חופשת הקיץ במראקש הלוהטת, לשוב ולהתעדכן כמה שיותר. למרות הכל עדיין רב הנסתר, המלאכה רק החלה, ומי יתן ויבואו עוד אחרים שישלימו אותה.

חילול הקברים ומחיקתם, ושינויים קוסמטיים בשביל התיירים.

מה שקורה היום בבית העלמין במראקש, ניתן להגדיר כקטסטרופה הנובעת מהזנחה של שנים. מבקרים מבני העיר מתקשים למצוא קברי יקיריהם, בגלל הרס הקברים מצד דיירי המללאח המוסלמים, ועקירת אמצעי זיהוי סיטוני מעל המצבות.בשנים האחרונות עקב חידוש היתרי כניסה ליהודי מרוקו שעלו לארץ רבה הביקורת מצד המבקרים כלפי וועד הקהילה במראקש, על ההזנחה בבית הקברות בגובלת בפשע מצד ראשי הקהילה, בין הזועקים מרה לפני מר הנרי קדוש ז"ל ראש הקהילה בשנת תשמ"ז היה רבי משה עמאר נר"ו, בביקור שערך בראש משלחת מטעם משרד הדתות ואורות המערב, ולא נח ולא שקט עד שקיבל הבטחה מפורשת שבית העלצין יטופל. דחף זה גרם להתעוררות של עשייה מבוהלת, בשיקום בית העלמין ובשיפוצו. אך ועד הקהילה מסר העבודה לאנשים שהבורות שלהם בעניין, גובלת בשערורייה. בעבודתם הם גרמו לחיסול קברים עתיקים ומחיקתם מעל פני הקרקע, ובערמות אשפת השיפוץ, זרוקים חתיכות שיש ששימשו ציון לקברים שנמחקו, או מתגלגלים בין הקברים. והם לפי שעה מהוות גלעד לאנשים וחכמים, שחיו ופעלו בעיר במרוצת הדורות "כאן נח נפשיה …החכם השלם והכולל, האיש היקר, הגמו"ן, העלוב שנהרג על קידוש ה', ועוד! ערמה ענקית של לבני חימר שנלקחה מקברים שהיו ואינם עוד, אספו אותה לחלק נידח בבית העלמין, והיא משמשת מאגר בלתי נדלה של חומר בניה, לבדק בית לדיירים החדשים – המוסלמים – של המללאח. בשעות אחר הצהרים מגיעות עגלות רתומות לחמורים, ואלו מעמיסים באין מפריע את הנחוץ להם. מי יודע כמה לוחות ציון כאלה שציינתי לעיל מצאו דרכם למטרות שאיני מסוגל להעלות על הנייר !.

זהו תיאור מתומצת ביותר ממה שראו עיני, הלב דואב וכואב למראה של מציאות נוראה זו. חיפשתי את האחראים לשערורייה ולצערי לא מצאתי. יהודי בן העיר מראקש הגר כיום בקנדה, השאיר עשרת אלפים דולר תרומה לקופת הקהילה למטרה זו. אולם הם הוציאו את הכסף לשיפוץ בית הכנסת היחידי שנמצא כיום במללאח, שאפילו בשבת לא מצליחים לקיים שם מניין. הנזק שבעשייה שלהם רב מהתועלת, אפוה שהם נגעו, גרמו השחתה בלי כוונת זדון. די לראות בצילומים ישנים של אתרי קבורה עתיקים של צדיקים ואנשי מעשה, שהיו קיימים לפני ששיפצו אותם, ולראות מה עוללו לקברים.  על קברו של הצדיק רבי שלמה בן תמצות, הייתה שם מצבה מרשימה בצביונה המיוחד, היא עמדה במקומה עשרות ואולי מאות בשנים, על גבה היה לוח שיש מרשים המתאר את גדולתו של הצדיק. המשפצים עקרו הכל !במקומה, שמו שיש לבן חלק של מטבח, ותלו שלט פח על הקיר המציין שמו של הצדיק.

קברו של רבי חנניה הכהן זצ"ל, בעבר היה בתוך חדר גדול שעשרות רבות של בני אדם היו מצטופפים בתוכו. בעבר שימש מקום סגולה ותקווה לאלפי חולים שהרופאים התייאשו מהם, הם באו והתיישבו שם בתפילה ובבכייה בזכות הצדיק, ורבים נושעו.

זה היה כותל הדמעות הראשון של הרב המלומד בנסים, לבאים לבקש מזור למחלתם, הכניסה לחדר הייתה ללא מדרגה. כיום עולים עם חמש מדרגות..איך עשו ולמה ? כל המצבות שמשפצים כיום, השיפוץ נעשה על ידי עובדים מקומיים בהפסקות זמן, וללא הקפדה על אופי המצבה והציון שהיה עליה.

בהרבה מקרים כיסו את לוח הציון בטיח, כי לא היה מי שיפקח ! בעיקר שהמראה החיצוני יעשה רושם. להציב יד ושם לאותם קדושים הטמונים בבית העולמים, אמרתי להנציח את שמותם בכתובים.

שורשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו

 משה גבאי-הצייר והעורך

ישראל 1988

מבוא

" והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום (ירמיה י"ז-ח)"

אחד המרכיבים החשובים בציוריו של משה גבאי הוא התוכן שבו הם עוסקים. אפשר להגדיר את ציוריו של גבאי כיצירה אמנותית שצמחה מתוך זיקה לתכניה, ועל כן ערכה מותנה בתכניה.

גבאי מעלה בציוריו אלה את מכלול חיי הדת והחולין של הקהילה היהודודית במרוקו על פי זכרונותיו מילדותו. ומה שנשמט מזכרונו לא חמק מדמיונו. וכיד האמן הטובה עליו הוציא מתחת ידו דיוקן של קהילה מקורי ומהימן: גלרייה של דמויות שונות, הנוף הארכיטקטוני, הלבוש הססגוני בצבעיו העזים, האויירה התרבותית של הבית רוויית חום וחדות חיים, וזו של בית הכנסת שבחללה מרחפת חרדת קודש — הכל מוצג כמות שהיה בצביונו העתיק והמשומר.

אורח החיים הדתי המתואר בציוריו של גבאי הוא בן שני פנים: ההלכה וההווי העממי. ההלכה על כל מרכיביה השונים — חגים ומועדים, ברית מילה ופדיון הבן, בר מצווה וקידושין – שייכת כולה למורשה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל. ההלכה היא חותמה של היהדות הטבוע על דיוקנה של כל קהילה יהודית באשר היא. לפיכך אין בפן ההלכתי הזה דבר שעשוי לייחד את יהדות מרוקו יותר מכל הפזורה היהודית בעולם. הפן המאפיין את צביונה של יהדות מרוקו הוא ההווי העממי הבולט היטב בציוריו של גבאי. בכל תמונה מבצבצים יסודות פולקלוריסטיים שונים המייחדים קהילה יהודית זו. הסבר מפורט על כל יסוד פולקלוריסטי ניתן על ידי הצייר עצמו.

ההווי העממי של יהודי מרוקו אשר נתגבש במשך דורות רבים, מעוגן ברובו במסורת ישראל ובחלקו הוא יונק ממנה. אם נתבונן למשל בתמונה של ליל הסדר נבחין באחד המסובין כשהוא עומד ומגביה את קערת ליל הסדר מעל ראשו של אחר מן המסובין. ובדרך זו הוא יקיף את ראשיהם של כל המסובין. בין הקפה להקפה שרים את הפיסקה ״בבהילו יצאנו ממצרים״ בסלסול רב. מנהג זה אופייני להווי של יהודי מרוקו, ושרשו באחד הסעיפים מהלכות ליל הסדר האומר, שיש להגביה את הקערה לפני פתיחת ההגדה. אך למנהג זה יש גם הסבר מיסטי. לפי הקבלה, עולם האצילות שרוי בליל הסדר במצב תקין והרמוני, הסיבה לכך היא משום שעל ידי עריכת הסדר אנו ״מורידים״ את ״המוחין״ מן הספירות העליונות לספירות התחתונות. וכידוע המוח מקומו בראש. ועל ידי הקפת הראש בקערת ליל הסדר אנו מתכוונים להורדת ״המוחין״. זהו איפוא מנהג בעל כוונה מיסטית.

המימונה מוחזקת בעיני רבים כחג חילוני לכל דבר. ויש אף כאלה שמנסים למצוא את מקורו בתרבות הנכר. או במנהג חולין כל שהוא. אולם ר' דוד סבאג [1950-1870] מביא בספרו מסורת קדומה שלפיה, המימונה הוא חג האמונה. נביא כאן את המסורת כלשונה:

״מודעת זאת בכל ערי המערב־(המג׳רב) אשר תקנו לנו אבות מקדם עליהם השלום. והנה במוצאי חג הפסח אשריכם ישראל עם הקודש. הכל שמחים שקיימו את רצון השם יתברך ומאחר שהמשיח לא בא הרי האמונה קיימת עדיין וכן במוצאי פסח קרא לילה יום אמונה ויאמן העם בכל בתי כנסיות ילכו מחיל אל חיל אחר תפילת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רינה וישועה באהלי צדיקים״. (״שאר ירקות״ קזבלנקה תש״ג דף מא׳ ע״ב). ואמנם האוכלוסייה הכפרית באיזור סוס(Sous) הנוטה לשמר מסורות עתיקות חוגגת את המימונה כיום של אמונה בגאולה. (וראה מה שכתבתי בחוברת המימונה שיצאה בשנת תשמ״ח על ידי אגף החינוך מטעם עיריית באר שבע).

חג השבועות נחוג כידוע כחג מתן תורה. יש להניח אם כן שמשחק המים הנהוג אצל יהודי מרוקו בחג זה, יונק מן הדימוי של התורה למים השכיח במקורות הקדומים והמאוחרים כאחד. נביא נוסח אחד של דימוי זה מספרות ־ חז״ל:

״דברי תורה נמשלו כמים. שנאמר: הוי כל צמא לכו למים(ישע׳ נ״ה אי) מרה המים מסוף העולם ועד סופו כך תורה מסוף העולם ועד סופו. מה המים חיים לעולם כך התורה חיים לעולם… מה המים מן השמים כך תורה מן השמים. מה המים בקולי קולות כך התורה בקולי קולות וגו״׳(שיר השירים רבה, פרק א׳).

טקס פדיון הבן נערך באוירה קלילה כמעט פורימית, שבה מערימים הזקנים החכמים על הזוג הצעיר חסר הנסיון. הכהן נוטל את התינוק ומניחו בחיקו תוך העמדת פנים, שכוונתו להתמקח ללא פשרות. האם הצעירה והמבוהלת מניחה על השולחן תיבה מצופה כסף או זהב, ובה כל תכשיטיה היקרים. ובכך היא רומזת על כוונתה לוותר על כל חמודותיה תמורת התינוק. הכהן מפגין הבעה של מורת רוח כרומז, שאין הוא מסתפק בכך. הוא תובע מחיר גבוה יותר. מתרומם מעל מושבו וצועד לעבר הפתח, כמתכוון ליטול עמו את התינוק. הסב עומד בדרכו של הכהן, ומעמיד פנים כאילו מפציר בו לשוב אל מקומו תוך הצהרה, שהוא ישלם את מלוא המחיר. הכהן מתרצה ושב אל מקומו. המוזמנים המכירים את כללי המשחק מוסיפים נופך משלהם לשם הגברת ההנאה. ועם תום הטקס המתנהל באוירה של משתה מתגלה לאם התינוק התמימה, שהכל היה משחק גרידא. והכהן אינו נוטל אפילו את הסכום שנקבע בהלכה. אוירה עליזה זו מראה על נטייה אנושית להפיח חיים בטקס הלכתי יבש. ואין כאן שום חריגה מרוח היהדות. אין כאן אלא יישום הכתוב: ״וחי בהם״. גם המיקוח המתנהל באורח היתולי ניתן למצוא לו סמוכין בהלכה [ראה דבריו של הט״ז, יורה דעה וילנא תרל״ו הלכות פדיון הבן, באר היטב, הערה ו׳).

אכן, אין כמעט יסוד בהווי העממי של יהדות מרוקו שאינו בר זיקה ישירה או עקיפה למסורת ישראל. אלא שבמסגרת מצומצמת זו אין באפשרותנו להרחיב את הדבור על כך, ומה שהחסרנו כאן יכול הקורא להשלים מתוך הסברו של גבאי המלווה כל תמונה.

לאמיתו של דבר, התופעה האופיינית לאורח חייה של הקהילה היהודית במרוקו היא הענקת מונופול לדת על כל תחומי החיים, לעתים עד כדי טשטוש התחום בין האספקט הדתי לבין מה שעשוי להראות לפי תפיסתנו כיום כפן חילוני של החיים. כשפייטן מחבר שיר חשק אירוטי המביע רגשות אנושיים כנים, הרי הדמות החשוקה בשיר עשוייה להיות התורה או ציון. והשיר מושר בבית הכנסת כפיוט דתי לכל דבר. ההשתטחות על קברי הצדיקים מתרחשת באוירה של פיקניק המוני שבה מתערבבים קודש וחול, אך מתוך אמונה שהכל מקיימים כאן מצווה. אפילו הערבית המדוברת בפי יהודי מרוקו הפכה לחלק בלתי נפרד מיהדותם, ולא רק משום שהיא נכתבת באותיות עבריות, ומתובלת במילים עבריות, אלא משום שנכתבו בה גם ספרי קודש שונים. ולהגה שונה לגמרי מהלהג השגור בפי ערביי מרוקו.

אולם התופעה האופיינית יותר מכל למורשה התרבותית של יהודי מרוקו היא היצירה הפיוטית ולחניה. מסיבות מובנות אין הצייר יכול לתת לתופעה זו ביטוי מלא. וכלי הזמר הבולטים בציוריו של גבאי אינם אלא ביטוי חלקי ליצירה הפיוטית, שאפשר להגדירה, ללא גוזמה, כנשמת המורשה התרבותית של יהודי מרוקו. ואכן אין לך תחום בתרבות יהודי מרוקו שבו שוררת הרמונייה בין קודש לחול כתחום הפיוט והמוסיקה. כל שיר חשס, ויהיה זה אירוטי ככל שיהיה, מקבל גושפנקא דתית, אם הוא מבטא אהבה לתורה או אהבה לציון.

גם הלחנים שמקורם במסורת האנדלוסית יוהדו כולם כמעט במיוחד הלחנים הקדומים, לכל חג נקבעו לחנים משלו. וכך גם לגבי שבתות מיוחדות כשבת זכור, שבת שקלים, שבת הגדול וכד׳. די למשל, בזמזום הלחן של הפיוט: ״לאל אדום וצח״ [לר׳ דוד חסין] ובושמו של חג הפסח נודף מקרוב. (אנטולוגייה מלאה של כל פיוטי החגים, לרבות הבקשות, כלולה בקובץ הידוע ״שיר ידידות״).

ודאי, כל ההווי הזה עשוי להתפרש כהווי, שמאחריו עומדת האידיאולוגייה של קידוש החולין, כפי שבאה לידי ביטוייה המלא בתורת החסידות. אך אין להניח שיש כאן זיקה כל שהיא לתורת החסידות. וזאת מסיבה פשוטה. כל הנאמר כאן על אורח חייה של הקהילה היהודית במרוקו מתייחס גם לתקופה שקדמה להופעת החסידות. יש הרואים ביהדות מרוקו ״תמימות וטבעיות״. אך זהו כמובן הסבר המשקף הרהורי לב יותר מאשר אמת היסטורית. ובשים לב למובן המונח תמימות בדיאלקט של ימינו עלול להתקבל הרושם שמדובר כאן בצבור נאיבי המערבב תחומין שלא מדעת. מעין שבט אלילי קדום שהתייהד. אמנם יהודים תמימים היו די שכיחים בקרב יהודי מרוקו, כשם שהיו שכיחים בקרב קהילות אחרות, אך מורשה תרבותית זו כפי שתוארה כאן לא היתה נחלת התמימים בלבד אלא גם נחלת המעמד האנטלקטואלי, כגון חוג הפייטנים שהיו משכילים לכל דבר, כפי שמתאשר ממחקרו של פרופי זעפרני, חוג המחברים שעסקו מי בספרות המחשבה ומי בספרות ההלכה וכן חוג תלמידי ישיבה שהיו רובה ומניינה של השכבה הבינונית, לפחות עד ראשית המאה העשרים. האם אפשר לייחס תמימות לכל המעמד האנטלקטואלי הזה?

אכן, המקור שבו יש לחפש את ההשפעה על אורח חייה של יהדות מרוקו הוא התרבות הספרדית. ידוע שיהודי מרוקו רובם ככולם הם צאצאי המגורשים. ולפיכך נכון לראות ביהדות מרוקו את יורשתה הטבעית של יהדות ספרד בתחום הרוחני והתרבותי. אין פלא איפוא, שגם יהודי מרוקו כאבותיהם הספרדים נטו להשכין שלום בין יהדותם לאנושיותם. היהדות לגביהם היא דת החיים שבה יש משקל רב לחווייה, והנטיה לסובלנות ולהרמוניזציה של יסודות שונים היא מסימני ההיכר שלה. משום כך לא צמחה מעולם כתתיות דתית בקרב יהדות מרוקו.

גבאי מעלה בציוריו גם דיוקנים אחדים של אנשי רוח: הדיין, המקובל ותלמיד חכם. על מעמדו היוקרתי של הדיין בקרב יהודי מרוקו, ועל הקריטריונים שעל פיהם נתמנו הדיינים לא נוכל להתייחס במסגרת מצומצמת זו. נציין רק שדיינים אחדים מתקופות שונות בלטו בגדולתם בתורה ובשיעור קומתם כדוגמת ר׳ יהודה בן עטר [מוהריב״ע], ר׳ יעקב אבן צור [יעב״ץ]. ור׳ משה בירדוגו [המשבי״ר], אישים אלה שמשו מופת לכל הדורות והטביעו את חותמם על חיי הקהילה. כתביו של היעב״ץ ושל המשבי״ר משמשים אסמכתא מהימנה לחקר המשפט העברי במרוקו.

ובאשר לקבלה, הרי רבים מן החוקרים נוטים לראות את מרוקו כאחד המרכזים הגדולים של הקבלה. נזכיר רק שהפירוש הראשון לספר הזוהר נכתב ע״י ר׳ שמעון לביא יליד מרוקו [שם החיבור ״כתם פז״] והוא גם מחבר הפיוט ״בר יאחי״. ואחד מגורי האר״י שבחבורו נשתמרה קבלת האר״י בטהרתה היה ר׳ יוסף טובול. חבל דרעא היה מעין קן של מקובלים בעלי חכמת הצירוף. במאה השבע עשרה צומח חוג רחב של מקובלים שבראשו עמדו ר׳ יעקב מרג׳י ור׳ אברהם בן מוסא. מבני החוג הזה ראוי להזכיר מקובל אחד בעל שיעור קומה, הלא הוא ר׳ אברהם אזולאי, אחד מאבותיו של החיד״א הידוע. למעמד מיוחד זכה ספר הזהר בקרב הקהילה היהודית במרוקו. הגו בו לא רק מקובלים היודעים את תורת הנסתר על בורייה, אלא גם אנשי הפשט שלא הבינו בו דבר, קראו בו מתוך חובה דתית. המנהג היה לקרא את כל ספר הזהר לפחות אחת לשנה. ולאחר תום הקריאה עורכים מסיבת סיום, שחלה תמיד ביום ל״ג לעומר.

גבאי מעניק משמעות מיסטית לציוריו באמצעות הסימבוליקה של הגימטריא. וגם תופעה זו ידועה בפולקלור העממי של יהדות מרוקו. השימוש בגימטריא היה מקובל בתחומים שונים. יהודי עולה לקרוא בתורה ומנדב סכום שמספרו כמספר שם הויה, או כמספר אך — (אך טוב לישראל). או כמספר אחר בעל משמעות מיסטית. וכן נוהג בכל תחום.

ולסיום דברינו כאן ראוי לערוך סקירה קצרה בת שורות אחדות על גורלה של מורשה רוחנית ותרבותית זו בזמן האחרון. ידוע שעם חדירת התרבות הצרפתית באמצעות האליאנס החלו להסתמן בקיעים ראשונים בחומתה של יהדות מרוקו. והימים — ראשית המאה הזאת. הלבוש המסרתי הומר בלבוש אירופי, בד בבד החלה גם פריקת עול המצוות, שראשיתה בגילוח הזקן והפיאות, וסופה בביטול לימוד תורה. במרוצת הזמן מופיעות שלוש שכבות בקרב הקהילה. בני האמידים והמיוחסים שהגיעו להישגים בתחום ההשכלה, בני ההמונים שלא זכו לשום הצלחה, פרט לחיקוי זול. ובין אלה שכבה אחרת שבניה ביקשו אף הם לנצל את ההזדמנות שהעניקה להם האליאנס. אך הללו עמדו בפני כל הפיתויים של הרוח החדשה תוך שמירה קפדנית על יהדותם ותרבותם המיוחדת.

בניגוד למצופה לא חל שום קרע בין השכבות הללו, איש מבין פורקי העול לא הרחיק לכת עד כדי ניתוק מן הקהילה, איש מהם לא העז להתנכר לצביונה הייחודי של הקהילה, או להטיח דברי כפירה בכל מה שנכלל במורשתה הרוחנית והתרבותית. וכך הוסיפה הקהילה לנהל את אורח חייה מתוך הרמונייה מלאה חרף הפרצות שבקעו בחומתה. יתרה מזו, המורשה הזאת הוסיפה לחיות ולהתקיים גם בארצות שמעבר לים, כגון צרפת וקנדה שאליהם הגרו יהודים ממרוקו.

המקום היחיד שבו כבה אורה של הקהילה המרוקנית לתקופה מסוימת הוא כאן בארץ. כל מה שנכלל במורשה הרוחנית והתרבותית של יהודי מרוקו חדל להתקיים בפועל. הצעירים, בעיקר אלה שנקלטו בקבוצים ובמוסדות אחרים התפרקו ממנו כליל. האחרים, אלה שלא יכלו להשלים עם חדלונה של מורשתם נשאו אותה בנפשם חיה ותוססת. בעשור האחרון חלה התעוררות כללית של שיבה למקורות בקרב כל העדות, לרבות יוצאי מרוקו. והללו בסיוע של משרד החינוך והתרבות ומוסדות אחרים החלו לדלות את מה שהיה חבוי בנבכי הנפש ולהציגו כמורשה רוחנית ותרבותית הראוייה להשתלב ברוח ובתרבות של עם ישראל. פעילות זו היא עדיין בראשית דרכה ומתבצעת בדרכים שונות, מהן נאותות ומועילות ומהן חסרות תועלת. ציוריו של גבאי הם מן הדרכים הנאותות והמועילות להחיאת מורשה רוחנית ותרבותית זו. משום שהוא מציג אותה במיהמנות רבה על אורותיה וצלליה, ועל כך הוא ראוי לברכת יישר כוח.

ד״ר דן מנור החוג למורשת יהדות המזרח אוניברסיטת בן־גוריון בנגב