מורשת יהדות מרוקו

אלכסנדריה, 1914

הבריזה של הים התיכון, נושאת החלומות, האשליות, העדנה והחושניות. אלכסנדריה, עיר בירה של מערב יגע נושק למזרח ערבי מתעורר, מלא תקווה.

יאשה, אבי

גורלו של יאשה היה עתיד להשתנות עם כניסתה של טורקיה למלחמה, לצד גרמניה. שליח של ההסתדרות הציונית שהגיע מלונדון סייר ברחבי ארץ ישראל. בין היתר הגיע לתל עדשים, ועידכן את חברי ה״גדוד״ בתוכנית להקמת יחידה צבאית ציונית, שתהיה חלק מצבאות בעלות־הברית, וכך תוכל לקחת חלק בשחרור פלסטינה־ארץ־ישראל. השליח בא לגייס מתנדבים.

יאשה, לשעבר תלמיד באקדמיה הצבאית הרוסית, היה מועמד אידיאלי. מעטים היו אלה שבעברם היה אימון צבאי, ולו בסיסי. יאשה התנדב, אפוא, ובתוך זמן קצר יצא לאלכסנדריה. הוא לא נראה בלתי מרוצה מן העזיבה המכובדת הזאת של גדוד העבודה. מנה גדושה של אידיאליזם, ובמיוחד של דבקות במטרה, נדרשה לו כדי להחזיק מעמד כל זמן שהותו בגדוד.

בדצמבר 1914 כבר היו באלכסנדריה קרוב ל־10,000 פליטים מפלסטינה. כשיאשה ירד מן האונייה, קידם את פניו, כמו את פני האחרים, נציג מטעם ועד הסיוע של הקהילה היהודית באלכסנדריה. מיד עם בואו הפנו אותו אל יוסף טרומפלדור, לשעבר סרן בצבא הרוסי, שעליו הוטל להקים את ״הבריגדה הציונית״. לימים סיפר יאשה שלפגישתו הראשונה עם טרומפלדור היה איזה נופך הזוי, כמעט מטורף. הקצין בדימוס היה במצב של בלבול מוחלט, טרוד באלף ואחת בעיות שלא היה מסוגל לפתור.

ליוסף טרומפלדור, ציוני חדור להט ואיש־צבא בעל העיטור הגבוה ביותר על מעשי גבורה בשדה הקרב, היו ככל הנראה הכישורים הדרושים להקים את הבריגדה הציונית. הבעיה שלו הייתה שלא היה מסוגל לתקשר עם המתנדבים שהתייצבו לגיוס. הוא היה חסר סבלנות בכל מה שקשור לעניינים מינהליים או לוגיסטיים, והיה נדמה שאינו מצליח להתמודד עם שלל הבעיות הנוגעות לפרטי פרטים. זאת ועוד, הוא דיבר רק רוסית – באלכסנדריה, שבה התנהל הכול בערבית, בצרפתית ובאנגלית.

למתנדבים לא היה שמץ של מושג בענייני משמעת ולא הייתה להם גם שום מוטיבציה. המניע היחיד להתנדבותם היה המשכורת הצבאית. טרומפלדור העדיף אידיאליסטים שמסוגלים להבין את הממדים והמעוף של התוכנית, אבל כאלה היו מתי־מעט.

יאשה וטרומפלדור הבינו זה את זה כבר מן הרגעים הראשונים של פגישתם. לאמיתו של דבר, הם השלימו זה את זה: יאשה דיבר צרפתית ואנגלית, הוא ידע להקשיב, והוא הצליח לתרגם את המחשבות וההוראות של טרומפלדור לשפה שאינה מרגיזה. מן המפורסמות היא שגברים פעילים שהפכו לפליטים, וכפועל יוצא – להולכי בטל, עלולים להיעשות מרירים. צריך לדעת להשתלט עליהם למרות העצבנות ופרצי הקולות הנרגנים.

הרעיון להקים את הבריגדה הציונית נבט במהלך ויכוחים בחוגים הציוניים של לונדון. קשה להאמין, אבל רשויות הצבא הבריטיות לא נתנו שום אור ירוק לעניין זה.

זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי הגיע לאלכסנדריה בינואר 1915. הוא הצהיר שבא כדי להקים את הבריגדה. יחד עם יוסף טרומפלדור החליט ליצור קשר עם הפיקוד העליון של בעלות־הברית בקהיר, כדי לבדוק אם התוכנית תתקבל שם בברכה.

ז׳בוטינסקי היה שייך לסוג האנשים ש״רואים בגדול״ ואינם מנסים לברר אם הפרויקט אכן בר־ביצוע. הוא גרס שהבריגדה, אחרי שתוקם, תצטרך להיות חלק מכוחות בעלות־הברית המיועדים לחזית פלסטינה. טרומפלדור, לעומתו, גרס שהשירות תחת דגלי הציונות במסגרת הכוחות של בעלות־הברית הוא הוא השיקול הראשון במעלה. השניים החליטו לשתף פעולה, למרות הבדלי התפיסות ביניהם.

במרס 1915 נענו לקריאה למעלה מ־500 מתנדבים. יאשה התמנה אחראי לתחום האימון וההכשרה הצבאית שלהם. המשימה העיקרית הייתה להביא אותם לקבלה של משמעת צבאית כזאת או אחרת ולשם כך הייתה דרושה סבלנות רבה. טווח הגילים של המתנדבים נע בין 20ל־43, ולא הייתה ביניהם שפה משותפת. קרוב למחציתם היו יהודים מזרחיים, מהרובע היהודי של אלכסנדריה וטריפולי, והמחצית האחרת-פליטים מארץ־ישראל: יהודים רוסים, רומנים ופולנים.

הפיקוד הבריטי במזרח התיכון סירב בתוקף לקלוט נטע זר (קרי: יהודי) בשורות הצבא של בעלות־הברית. סביר להניח שהרמטכ״ל מקסוול קיבל בעניין זה הוראות מפורשות מלונדון.

רק אחרי החלטת הממשלה הבריטית להקים חיל־משלוח שינחת בחצי האי הדרדנלי, הודיע מקסוול שיהיה מוכן לשלב בחילות האספקה של הצבא יחידת תובלה באמצעות פרדות, שתסופח ליחידות הלוחמות.

ז'בוטינסקי גרס שההצעה מעליבה. בטריקת דלת עזב את אלכסנדריה, וחזר ללונדון. אבל טרומפלדור, איש־צבא מנוסה, ידע היטב שהיחידות הלוגיסטיות חשובות לא פחות מאלה הלוחמות. הוא ביקש להיפגש עם הגנרל מקסוול. הפגישה התקיימה בקהיר, במטה הכללי של צבאות בעלות־הברית. לרגל המעמד ענד טרומפלדור את אותות הכבוד שקיבל בשעתו על פעולותיו בשדה הקרב. יאשה התלווה אליו, לשמש מתורגמן. מקסוול התרשם מאישיותו של טרומפלדור ומן ההיגיון המקצועי של טיעוניו. הוא הפקיד בידיו את הקמתה של היחידה, שמצבת כוח האדם שלה הייתה עתידה לעמוד על 600 או 700 איש, ואשר עמדה להיות חלק מחיל־המשלוח.

טרומפלדור התגייס בהתלהבות להקמת ״Zion Mule Corps״ – גדוד נהגי הפרדות. פטרסון, קולונל בריטי בשירות קבע, נתמנה לתפקיד איש הקשר בין היחידה החדשה לבין מפקדת חיל־המשלוח. טרומפלדור עצמו התמנה ל-״Second in Command״, בדרגת סרן, ויאשה קיבל דרגת סגן. היחידה, על 650 חייליה, שולבה בכוחות בעלות־הברית.

האנשים של גדוד נהגי הפרדות זכו לאימון כפול: הכשירו אותם להיות חיילי רגלים מיומנים, ולימדו אותם לתפעל את הפרדות לצורכי תעבורה.

בפקודת היום של המטה הכללי בקהיר צוין כי גדוד נהגי הפרדות הוקם כדי לפעול באזור הקרבות, במשימות של העברת אספקה, ציוד ותחמושת ליחידות המוצבות בעמדות הקדמיות ביותר.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שקרב הדרדנלים היה בעצם אלתור חסר אחריות. בעלות־הברית לא ציפו למצוא מולן תותחנים מובחרים של הצבא הגרמני. התחנה של שירות המודיעין הבריטי בטורקיה הייתה כישלון חרוץ. חיל־המשלוח הצליח לכבוש רק ראש־גשר ברוחב של כשנים־עשר קילומטרים, אף על פי שהנחיתה התבצעה תחת חיפוי צמוד של תותחי כל הספינות של בעלות־הברית.

הצטיינותו של גדוד נהגי הפרדות באה לידי ביטוי ברגעים היותר גורליים של הקרב, כשניתנה הפקודה לעזוב את הדרדנלים. הפינוי של כלי הנשק, הציוד והתחמושת, התבצע בסדר מופתי. גדוד נהגי הפרדות היה היחידה האחרונה שהתפנתה, בחסות רתק ארטילרי שירו ספינות בעלות־הברית.

בפקודת־יום לחיל־המשלוח חלק יאן המילטון, המפקד העליון של כוחות בעלות־הברית, כבוד ותהילה לקצינים ולחיילים של גדוד נהגי הפרדות, על מסירותם ואומץ לבם. ״בשלווה ובמשמעת מופתיות״, זו לשון הפקודה, ״השלימו אנשי גדוד נהגי הפרדות את משימתם, תחת אש בלתי פוסקת של תותחי האויב״. בפברואר 1916 פורק גדוד נהגי הפרדות.

ב־18 באוגוסט 1999 קיבל המלך משלחת יהודית נוספת מטעם ״הוועד היהודי האמריקני״, ובשיחה עלו אותם הנושאים.

בתחום היחסים הישירים עם ישראל המשיך המלך בשיתוף הפעולה הביטחוני במסגרת המאמץ הבינלאומי למלחמה בטרור. התיירות הישראלית למרוקו נמשכת, אף כי בקצב אטי יותר מבעבר. יש אפילו ניצנים של שיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות.

למרות דעת הקהל העוינת נמשכו גם ביקורי אישים ושרים ישראלים ברבאט. ניגוד זה בין העוינות ברחוב לבין עמדת בית המלוכה התבטא לאחרונה בביקורו של עמיר פרץ במרוקו. בעקבות הנסיגה הישראלית המלאה מרצועת עזה, בקיץ 2005, מחלתו של אריאל שרון, הפילוג בליכוד והקמת ״קדימה״ וההתמודדות בין שמעון פרס לעמיר פרץ על ראשות מפלגת העבודה, עודדו כמה מנהיגים יהודים במרוקו ובצרפת את הזמנת מנהיג ה״הסתדרות״ לביקור בארץ מולדתו. המלך דחה בתחילה את הפנייה. ״שמעון פרס היה ידידו של אבי. על כן אינני רוצה לפגוע בו על ידי הזמנת מתחרהו,״ אמר המלך לפונים אליו. אולם לאחר שפרץ גבר על פרס בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה ועם מעברו של פרס ל״קדימה״, נסללה

הדרך לביקורו של פרץ ברבאט. עמדותיו המתונות של פרץ בנושא הפלשתיני תאמו את השקפות המלך ועלו בקנה אחד גם עם מעמדו, שאותו ירש מאביו, כיו״ר הוועדה לענייני ירושלים מטעם ארגון 56 המדינות המוסלמיות בעולם.

פגישתו של המלך מוחמר ה־VI עם יו״ר מפלגת העבודה התקיימה ביום שישי ה־17 בפברואר 2006 בארמון המלכותי בפאס. בפגישה נכחו גם אנדרה אזולאי וטייב פאסי פיח׳רי, שר המדינה לענייני חוץ, שהיה גם בין יוזמי הביקור ומארגניו. למרות שפרץ עלה ארצה בגיל צעיר, התחנך בארץ ושירת כקצין בצה״ל, הוא ניהל את השיחה עם המלך בערבית־מרוקנית. פרץ העלה על נס את מעורבותה של מרוקו בתהליך השלום במזרח התיכון וראה בה ״שחקן חיוני״ גם בהמשך התהליך. הוא פירט באוזני המלך את ״משנתו הפלשתינית״, והתחייב שאם ייבחר לראשות הממשלה הוא יעשה כל שביכולתו כדי לקדם הסדר עם הפלשתינים על בסיס העיקרון של ״שתי מדינות לשני עמים״. פרץ ציין כי ניצחון חמאם בבחירות הפרלמנטריות בינואר 2006 סיבך את המצב, ״אך אנו לא במצב מלחמה עם העם הפלשתיני.״ הוא הביע תקווה כי ישראל תוכל לשתף פעולה עם אש״ף ועם המועצה הלאומית הפלשתינית, אך לא עם ממשלת חמאם. פרץ הסביר למלך שאם הסיוע הבינלאומי יוגש לפלשתינים באמצעות ארגונים הומניטריים, עלולים היוצרות להתהפך והכוחות הפלשתיניים המתונים בראשותו של מחמוד עבאס עשויים לשוב לשלטון. על כן, כך אמר פרץ למלך, בכוונתו להשקיע מאמצים לחידוש ההידברות עם ״אבו מאזן״.

מלך מרוקו הגדיר את עמדותיו של פרץ כ״אמיצות״ ועודד את ישראל לקיים דו־שיח עם מחמוד עבאס. הוא אמר ש״הממד האנושי״ שפרץ הביא עמו הוא בעיניו ״משמעותי ביותר״. עם זאת, המלך הזהיר מפני ״קטסטרופה אנושית״ אם הסיוע לפלשתינים ייפסק.

לאחר שיחתו עם המלך יצא פרץ בלווית אנדרה אזולאי לקזבלנקה, שם ביקר בחלקת הקברים של המלכים מוחמר ה־V וחסן ה־II. ביקורו של פרץ במרוקו הסתיים בסעודת ערב שערך לכבודו במוצאי שבת, ה־18 בפברואר, מנהיג הקהילה היהודית במרוקו, השגריר־הנודד סרז׳ ברדוגו. בארוחה השתתפו בין היתר שגריר ישראל לשעבר בפריז ובאו״ם, ד״ר יהודה לנקרי ורעייתו היפהפייה יולנדה, וכן גם יאסין מאנסורי ראש שירותי הביון והביטחון של מרוקו, שהוא יליד העיירה בוז׳אד שבה נולדו גם עמיר פרץ ולנקרי.

במאמץ לקדם את הרעיונות שעלו בשיחתו של עמיר פרץ עם מלך מרוקו, נעשה מאמץ ליזום מפגש ברבאט בין פעילי שלום ישראלים ופלשתינים שהיו מעורבים בעבר בשיחות כאלה. במפגש עמדו להשתתף מן הצד הישראלי ח״כ עמי איילון, השגריר לשעבר לנקרי והשגריר לשעבר בפריז פרופ׳ אלי בר־נביא. ואילו מן הצד הפלשתיני עמדו לקחת חלק במפגש יאסר עבד רבו, סופיאן אבו־זיידה

וזיאד אבו־זיאד. אולם יוזמה זו נקטלה באיבה. בעת ביקור במרוקו באפריל 2006, ולאחר פגישות עם המלך מוחמר ה־VI ועם אנדרה אזולאי, התנגד מחמוד עבאס לפגישת נציגים מטעמו עם נציגים ישראלים ברבאט כל עוד הוא עצמו טרם נפגש עם ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט.

ההתפתחויות בחודשים הבאים הקשו מאוד את חימום קשריה הפומביים של מרוקו עם ישראל. חטיפתו של החייל הישראלי גלעד שליט בדרום רצועת עזה ב־26 במאי 2006, ובעיקר מלחמת לבנון השנייה ב־12 ביולי 2006, הלהיטו שוב את היצרים בכל רחבי העולם הערבי. ב־26 ביולי נועד יו״ר סיעת הרוב בפרלמנט הלבנוני, סעד חרירי, בנו של ראש ממשלת לבנון לשעבר, עם המלך מוחמר ה־VI וביקש ממנו להפעיל את השפעתו על ישראל כי תפסיק את מבצע ״שינוי כיוון״. הפגנות נערכו ברבאט ובקזבלנקה. בנאום פומבי גינה המלך את ישראל ותבע להפסיק את פעולות מה שהוא כינה ״מכונת המלחמה הישראלית״. פנייה ישירה לישראל נעשתה גם באמצעות הצינורות החשאיים. פעיל השמאל המרוקני, היהודי אברהם צרפתי, הגיש לבית המשפט בקזבלנקה תביעה להעמיד לדין את שר הביטחון, עמיר פרץ, באשמת ״פשעי מלחמה״. על פי החוק המרוקני גם מי שעזב את מרוקו בגיל צעיר, נתינותו המרוקנית אינה מתבטלת. לכן תביעתו של צרפתי נגד פרץ נתקבלה בבית המשפט, ושר הביטחון הישראלי לשעבר עלול להיאסר אם וכאשר תדרוך רגלו שוב על אדמת מרוקו.

עם זאת, תוצאות מלחמת לבנון השנייה הנחילו אכזבה עמוקה למלך המרוקני. בדומה לסעודיה, מצרים, ירדן ונסיכויות המפרץ הפרסי, כך גם מרוקו ציפתה למכה ישראלית מוחצת נגד ארגון חיזבאללה הפרו־איראני. במקום זאת יוקרתו של חיזבאללה במרוקו עלתה והביאה להקצנה נוספת בעמדותיהם של הקיצונים המוסלמים בממלכה.

על רקע מורכבות זו של היחסים הפנימיים במרוקו, יש להעריך מאוד את המשך ביקוריהם – המצומצמים אמנם – של שרים ישראלים בממלכה. הראשון ביניהם היה דוד לוי, שר החוץ בממשלת אהוד ברק.

לוי נולד ברבאט בשנת 1937, עלה לישראל בשנת 1957 ושב לראשונה לארץ הולדתו ביולי 1999 כדי להשתתף בהלוויית המלך חסן ה־11.

בעקבות הדיווח החיובי על שיחות המלך מוחמר ה־VI עם משלחת ״מועדון הנשיאים״ ברבאט, נועדו סמנכ״ל משרד החוץ יואב בירן ומנהל מחלקת צפון אפריקה השגריר דוד רדון עם שר החוץ המרוקני מוחמר בנעאיסה. השלושה בחנו אפשרות לפגישה עם דוד לוי בניו יורק, במסגרת העצרת הכללית של האו״ם בספטמבר 1999.

ב־30 באוגוסט נפגש ראש הנציגות המרוקנית בתל אביב עם לוי ומסר לו איגרת מאת המלך מוחמר ה־VI תוכן האיגרת לא פורסם. בנובמבר 1999 נועד ראש הממשלה, אהוד ברק, עם עמיתו המרוקני עבד אל־רחמן יוסופי, במסגרת כינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי בפריז. ברק קיווה לקבל הזמנה לביקור רשמי במרוקו. היה לו יסוד לתקווה זו. זמן קצר לפני מותו אמר המלך חסן לז׳אן דניאל, עורך שבועון צרפתי־שמאלני בפריז, כי לאחר בחירתו של ברק לראשות הממשלה הוא לא יחסוך שום מאמץ כדי לשקם את האמון בין ישראל לפלשתינים. לדעתו, אמון כזה היה רעוע בתקופתו של יצחק רבין. אם לא כן, לאחר הירצחו של רבין  לא היה שמעון פרס מפסיד בבחירות מול מנהיג הליכוד בנימין נתניהו. המלך חסן הוסיף: ״כל קשרי היו תמיד עם ראשי מפלגת העבודה. על כן אני מקווה להיפגש בקרוב מאוד עם ברק.״

ואכן, המלך חסן ה־11 הסתייג מהליכוד וסירב בהתמדה להיפגש עם מנהיגיו. גדי גולן, הנציג הדיפלומטי הישראלי ברבאט, דיווח בזמנו כי בארמון המלך עקבו מקרוב אחר מערכת הבחירות בישראל, והם נשמו לרווחה כאשר ברק הביס את נתניהו. המלך ראה בניצחונו של ברק שעת רצון לחידוש תהליך שלום ישראלי־פלשתיני. הוא ייחל לכך שלמרות עברו הצבאי, יחתור ברק לשלום כולל ולא ידבר כל הזמן על עליונותה הצבאית של ישראל. המלך האמין שברק יתרום גם לשיתוף פעולה אזורי.

ביקורו של ברק היה מתוכנן לחודש אוקטובר 1999.