מורשת יהדות מרוקו

סיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

סיפור אחיו של יוסף וכניסתם למצרים

אמר וַהְבּ בן מֻנַבִּה: אחר הדברים האלה הגיעה הבצורת אל ארץ כנען, ומצוקה פקדה את יעקב ובניו. אמר להם יעקב: ״למה מביטים אתם זה בזה לנוכח הרעב [הצפוי]? צאו אל מצרים וקנו לנו מזון אצל האדון, כי אולי יטה אלוהים את לבבו אליכם״.

הערת המחבר: בערבית: מַא תַרַוְן אִלַא אלגַ׳וְע. אולי מוטב היה לתרגם זאת כך: ״מה סבורים אתם על הרעב?״, אולם הביטוי מא תרון מעורר רושם שלפנינו השפעה של דברי יעקב לבניו במקרא (בראשית מב, 1): ״למה תתראו״, המתפרש כ״למה תביטו איש בפני אחיו באובדי עצות״.

הצטיידו, והם עשרה אחים, והלכו עד שנכנסו למצרים. עוד לפני כן ביקש יוסף מאלוהיו שיראה לו את אחיו בלי שירגישו בכך. נעתר אלוהים לבקשתו, והציב על הדרך שומרים ועוזרים, ואיש לא עבר על פניהם בלא שישאלוהו מאין בא ולאן הוא הולך, והיו מודיעים זאת ליוסף עליו השלום עוד בטרם הגיע אליו. וכאשר הגיעו אליהם ילדי יעקב אמרו להם: ״מאין באתם ולאן מועדות פניכם?״. אמרו: ״אנו ילדי יעקב בן יצחק בן אברהם״. אמרו: ״האם כולכם ילדי יעקב ?״, ענו: ״אמנם כן״. אמרו להם: ״רדו וחנו כאן עד שנודיע לאדון על בואכם״. אמרו: ״אליו אנו הולכים כדי לקנות ממנו מזון״. הושיבום במקום והודיעו את הדבר ליוסף. התיר להם יוסף להיכנס אליו, והם אכן שמו את פניהם אליו. בהגיעם אל דלתו יצא אליהם  אחד משומרי הסף ואמר להם: ״מי אתם ולאן מועדות פניכם ?״. אמרו: ״אנו בני יעקב בן יצחק בן אברהם, ופנינו מועדות אל האדון כדי לקנות ממנו מזון למשפחתנו״. החזיק בהם שומר הסף שלושה ימים ושלושה לילות, ויוסף היה מוציא להם בכל יום שולחן ועליו הטובים במזונות והטעימים במשקאות, וביום הרביעי ציווה עליהם להיכנס. נכנסו אל מקום מושבו ״והוא הכירם אך הם לא הכירוהו״, כי חלפה תקופה של ארבעים שנה מאז ראוהו. הסב יוסף את פניו מהם ובכה ברחמיו עליהם, ואחר כך אמר להם: ״מאין באתם, אנשים?״. אמרו לו: ״אדון אדיר, מארץ כנען באנו וילדי יעקב אנו״. אמר: ״האם בני איש אחד אתם ?״. אמרו: ״אמנם כן, אולם האימהות שונות״. אמר: ״האם נולד לאביכם מישהו זולתכם?״. אמרו: ״אמנם כן, נולדו לו שני ילדים נוספים מאישה ושמה רחל; האחד מהם שמו יוסף והשני בנימין, והוא זה שהשארנו אצל אבינו, כי הוא אינו מש ממנו אף לא לשעה אחת, ואת יוסף אכל הזאב״, וסיפרו לו את הסיפור. אמר להם יוסף: ״וכיצד אוכל להאמין לכם שהעניין הוא כפי שסיפרתם, כי בני יעקב אתם ?״. אמר לו ראובן: ״אדון אדיר, נביא לפניך את אחינו שהשארנו אצל אבינו, למען יספר לך כדברים אשר סיפרנו״.

אחר הדברים האלה אמר יוסף למודד התבואה: ״תן להם את מלוא מידת התבואה והשב את מרכולתם לאמתחתם ללא ידיעתם״, ושמותיהם היו כתובים על צרורותיהם. ולהם אמר: ״הביאו אליי מעם אביכם את האח אשר לכם וגר״, והם הסכימו להיענות לבקשתו זו. יצאו האנשים למסעם והלכו עד שנכנסו אצל אביהם, נשקו לראשו וסיפרו לו את אשר אירע להם עם האדון. אחר כך אמרו: ״הוי אבינו, ראינו מצד האדון הזה חמלה ואהבה כלפינו שלא ראינו מצדו כלפי זולתנו״. אחר כך ניגשו אל אמתחותיהם, פתחו אותן ומצאו כי מרכולתם הושבה להם. אז נכנסו אל אביהם ואמרו לו: ״הוי אבינו, הנה פתחנו את מטעננו ומצאנו בו את מרכולתנו אשר הושבה לנו; מה עוד נבקש ?״. אמר יעקב: ״מזון זה אסור עליכם אם לא תשיבו את מחירו, כי אנו נמנים עם קהל הנביאים, וקבלת צדקה אסורה עלינו״. אמרו: ״כיצד נשוב אליו, אבינו, אחרי שהבטחנו לו כי נביא אליו את אחינו בנימין?״, וסיפרו

^[1] במסורת האסלאם מצוי הרעיון שעל ידי מתן צדקה הבריות מטהרים את עצמם מעודף חומריות, שהיא בבחינת ״זוהמתם״, ולפיכך נאסר על הנביאים – בחירי העם – ליהנות מצדקה. לחיזוק רעיון זה מובאות בספרות התורה שבעל פה (הך1ךית׳) מעין ראיות מחיי מוחמר, כגון: שהנביא עצמו לא נהנה מהצדקה, וכי אין זה ראוי שבני משפחתו ייהנו ממנה או שיהיו במגע כלשהו עמה, אף לא על ידי גבייתה. לפרטים על הצדקה באסלאם, שיסודה בקוראן(סורה 60,9) והפכה למס מדינה, ראו זיסוב, זפאת. ראו גם מהדורה, סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם, הערה 29 והקשרה; סיפור הנביא איוב עליו השלום, הערה 198 והקשרה.

לו שהאדון אמר: ״אם לא תביאוהו אליי, לא תהיה לכם עוד תבואה מאתי ולא תקרבו אליי״. בכה יעקב ואמר: ״וכי עליי לבטוח בכם שתשמרוהו כשם שבטחתי בכם לפנים שתשמרו על אחיו וגו׳?״

אמר יהודה: ׳״הוי אבינו, מה עוד נבקש? הנה הושבה לנו מרכולתנו, ועתה נוכל להביא מזון לבני ביתנו. אנו נשמור על אחינו, וייווסף לנו משא גמל. זוהי מנת תבואה קלה׳. אמר: ׳לא אשלח אותו עמכם עד אם תתחייבו לי בשם אלוהים כי השב תשיבוהו אליי, אלא אם כן תיספו באסון׳. כאשר התחייבו בפניו אמר: ׳אלוהים ישגיח על אשר התנינו״׳. אחר כך הלביש יעקב את בנימין בכתונת יוסף אשר החזירוה אליו מגואלת בדם, ואמר להם: ״הוי בניי, היו יראים את אלוהים ושמעו בקולו, וזנחו את החמדנות ואת הקנאה, למען לא יחשק בכם השטן; ושמרו על אחיכם למען תשיבוהו אליי בריא ושלם; ובכניסתכם למצרים הציבוהו לפניכם והוא ידבר בשמכם; ׳בניי, אל תיכנסו למצרים בשער אחד, כי אם איש־איש בשער אחר״'. והם אמרו: ״אכן, כן״.

הערת המחבר: במסורת האסלאם מצוי הרעיון שעל ידי מתן צדקה הבריות מטהרים את עצמם מעודף חומריות, שהיא בבחינת ״זוהמתם״, ולפיכך נאסר על הנביאים – בחירי העם – ליהנות מצדקה. לחיזוק רעיון זה מובאות בספרות התורה שבעל פה (החדית׳) מעין ראיות מחיי מוחמד, כגון: שהנביא עצמו לא נהנה מהצדקה, וכי אין זה ראוי שבני משפחתו ייהנו ממנה או שיהיו במגע כלשהו עמה, אף לא על ידי גבייתה. לפרטים על הצדקה באסלאם, שיסודה בקוראן(סורה 60,9) והפכה למס מדינה, ראו זיסוב, זַכַּאת. ראו גם מהדורה, סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם, הערה 29 והקשרה; סיפור הנביא איוב עליו השלום, הערה 198 והקשרה.

אחר הדברים האלה הלכו עד שנכנסו למצרים, הגיעו עד שער ארמונו של יוסף וביקשו את רשותו להיכנס, וכאשר הרשה להם נכנסו. בעודם עומדים לפניו קרב אליהם, הביט באחיו בנימין, קירב אותו אליו ואמר: ״רואה אני, בנימין, את כל אחד מאלה יחד עם אָחִיו [מאֵם]; מדוע, אם כן, אתה בלי אח ביניהם?״. אמר: ״אדון אדיר, אכן היה לי אח, אך איני יודע מה אירע לו פרט לכך שיצא עם אחיי אלה לרעות את הצאן, והם סיפרו כי זאב אכל אותו והחזירו את כותנתו זו אשר עליי מגואלת בדם, ומאז כהו עיני אבי יעקב מרוב בכיו עליו״. אמר להם יוסף: ״הוי בני יעקב, מופלא בעיניי הדבר שזאב אוכל את אחיכם שעה שביניכם יש מי שצועק לעברו של אריה והוא נופל מת, ומי שאוחז ברגלו של זאב ובוקע אותה לשניים, ומי שלמשמע צעקתו יפילו נשים הרות את עובריהן, ומי שבכוחו לעקור עץ משורשיו, ומי שרץ בצד סוס ומקדים אותו״. אמרו: ״אמנם כן, אדון אדיר; ויש בקרבנו גם מי שבכוחו לעשות יותר מזה, אולם בבוא גזרת הגורל מסתמא כושר הראייה ואובד הכוח״. אז בכה יוסף בגעגועיו על אביו, אולם מיד חדל מכך בפחדו פן יכירוהו. אחר כך הביא לפניהם שישה שולחנות [ערוכים] וציווה עליהם לשבת שניים־שניים, בני אותה אם, לשולחן אחד. בכה בנימין, והאדון אמר לו: ״למה תבכה?״. אמר: ״אדון אדיר, אחיי אוכלים שניים־שניים, ואילו אני – לבדי; לו היה אחי יוסף חי, היה אוכל עמי״. ירד יוסף מיצועו ואכל עמו. וכאשר ראו אחיו את זאת קינאו בו על כך והחלו כולם מביטים בו בשנאה. אמרו זה לזה: ״הביטו אל ילדי רחל; כל הרואה אותם, מקרב אותם ואוהבם. חי אלוהים, עוד עתיד הוא להתפאר בכך כנגדנו בפני אבינו״. וכאשר סיימו לאכול ולשתות אמר [יוסף] לבנימין: ״האם נשאת אישה?״. אמר: ״אמנם כן, ובורכתי בשלושה בנים זכרים״. אמר: ״ומה שמותיהם?״. אמר: ״שם בכורם זאב, יען כי אחיי טענו שאחי יוסף נאכל על ידי זאב; ושם השני דם, יען כי אחיי הביאו את כתונת אחי יוסף מגואלת בדם; ושם השלישי יוסף כשם אחי״. אז הכריע הבכי את יוסף ולא יכול עוד לשבת. קם ונכנס אל אחד מחדריו ובכה בו. אחר כך יצא אל אחיו ואמר להם: ״האם החלטתם לנסוע אל אביכם?״. אמרו: ״אמנם כן״. אמר יוסף למודד התבואה: ״תן להם את מלוא המידה והיטיב עמם״. כן ציווה על בנו אפרים לאמור: ״קח את הגביע הזה ושים אותו באמתחתו של בנימין בלי שאיש מהם ידע זאת״, והנער עשה כן.

חוזה חדיביה (628)

בדיוק שנה אחרי מלחמת־השוחה נערך חוזה חדיביה, לא הרחק מן העיר מכה. מוחמד הודיע כי ראה בחלום שהוא חוגג בעיר הקודש ומקבל את מפתחות הכעבה. לפיכך פקד מוחמד על המוסלמים להיכון לקראת העלייה־לרגל הקטנה — ״עֻמְרַה״. – כך נקראת העלייה־לרגל לכעבה שלא בזמן החג׳ הכללי. במקורו מציין השורש עבודת אלהים, ומכאן גם השמות עמרי בעברית ועמר בערבית-.עֻמַר שאל את מוחמד אם יש לצפות למלחמה, שכן היה זה בחודש הקדוש (ד׳ו אלקעדה, בשנת שש ל״הג׳רה״), ובוודאי זכרו עוד כי גם נסיונו הראשון של מוחמד עם מכה היה הפרת החודש הקדוש. מוחמד לא נתן תשובה ברורה, שכן בעלי בריתו, הבדווים, בגדו בו לרוב, והוא לא היה בטוח אם יצא הפעם למלחמה. הוא הודיע, כי הוא בא בשלום לעשות את ה״עמרה״, כלומר, את הביקור במכה. אך אנשי מכה לא נתנו לו להכנס. שלח איפוא מוחמד את עת׳מאן, מי שהיה לאחר מכן החליף השלישי, למשא־ומתן.

הלה התמהמה, וכאשר נתרופפו הלבבות קיבץ מוחמד את מאמיניו תחת האילן הקדוש של חודיביה בגבול ה״חַרֵם״(איזור מקודש) של מכה, שם נשבעו לו כולם מחדש שבועת אמונים. אולם המכאים נשארו תקיפים, ומוחמד לא היה חזק למדי כדי להתקיפם. על כן עשה מעשה דיפלומטי יפה: כרת חוזה של שלום לעשר שנים עם אנשי מכה — החוזה של חדיביה. המסמך כפי שהוא בידינו, הוא בלי ספק מקורי.

המקורות מתארים באריכות רבה כיצד נסוג מוחמד צעד אחרי צעד. דווקא מפני שבני־ערב הקדמונים לא ידעו גמישות, הם לא ידעו לסגת בעת הצורך; על כן, מידה זאת של מוחמד לסגת, כשהשעה היתה צריכה לכך, עשתה עליהם רושם גדול.

עלי כתב מטעם מוחמד את החוזה. מוחמד אמר לו שיתחיל את החוזה ב״בסמלה״. בא־כוח אנשי מכה אמר: אין אנו יודעים דבר זה. כתויב ״בשמך אלהים״, לפי הצורה הערבית העתיקה. הכתיב מוחמד: ״חוזה בין מוחמד שליח אללה״. אמר איש מכה: אינני מכיר בך בתור שליח אללה. אילו הכרתי בך בתור שליח, לא הייתי צריך לכרות אתך חוזה. כתוב: מוחמד בן עבדאללה. הסכים מוחמד ואמר לעלי: כתוב מוחמד בן עבדאללה. המסורת הערבית רוצה כאן לתאר מה שקוראים ״חִלם ״,» תכונה של ישוב הדעת, של גמישות, שבדרך כלל לא היתה מצויה אצל הערבים. עיקרי התנאים היו:

• א) שני הצדדים מסכימים לשלום לעשר שנים.
• ב) תנאי מחפיר ביותר: מי שיבוא אל מוחמד מקריש בלי רשות פטרונו — יוּשב אליהם, כלומר, אם מישהו ממשפחת קריש ירצה להתאסלם בלי רשות הפטרון — מוחמד צריך להשיב אותו.
• ג) בשנה שלאחריה יוכל מוחמד לבקר עם מאמיניו בעיר מכה.

רוב המוסלמים ראו בחוזה זה נסיגה איומה ומפלה. אך מוחמד הבין שהיה בכך נצחון דיפלומטי. הוא, שעד כה נחשב לפליט שנפרד משבטו, הוכר עכשיו כצד שווה, שאתו כורתים חוזה. העובדה שהיו בחוזה תנאים קשים של עשר שנות שלום, ושהמוסלמים מתחייבים לא לקבל את בני קריש — לא היתה מכבידה, כי היתה רוח חדשה. ומותר היה לחשוב שלפני אלהים יש דברים חשובים יותר מאשר חוזה עם קריש. על כן לא הכבידו תנאים אלה.

חתונה

טקס החופה מתקיים כאשר החתן והכלה יושבים בתוך אפריון, ״כמלך ומלכה דמי״. תוך שהם יושבים, עורכים הרבנים את החופה בעמידה וקוראים את הכתובה(מנהג זה היה מקובל בקהילות מרוקו ותימן). מימין — טקס החיוב ותקיעת־ כף בין החתן לחותן ועריכת התנאים על ידי הספרא־ דדיינא.

בפינה — הצגת הנדוניה על ־ידי אם הכלה בפני הנשים. במרכז למטה — טקס ה״חינה״ כסימן לשבעת ימי השמחה. בפינה משמאל — בבוקר — הגשת התה, הלביבות וכד החלב.

LE MARIAGE

La cérémonie de mariage se déroule alors que les époux sont assis sur une sorte de trône — comme il sied à des rois auxquels ils sont comparés — alors que les rabbins sont debout et lisent la Kétouba, acte de mariage (c’était la coutume au Maroc et au Yemen). A droite — la cérémonie du Hyoub — l’engagement et la poignée de main des parents après l’accord en vue du mariage, le greffier du tribunal inscrivant le protocole des conditions convenues

Au coin la présentation aux femmes de la dot par la mère de la mariée. Au centre en bas la cérémonie du henné — symbole des sept jours de joie. Au coin à gauche — la présentation, le lendemain du drap tâché de sang — preuve de virginité, et l’offrande de thé accompagné de beignets et d’une carafe de lait

MARRIAGE

The chuppah ceremony is conducted with the bride and groom seated under a canopy, "Like a king and queen." The rabbis read out the ketubah (Marriage contract), as in the communities of Morocco and Yemen. On the right we see the "commitment" and "handshake" between the groom and the bride's father, while the Scribes draw up the engagement conditions. In the corner is the presentation of the dowry by the bride's mother. Bottom-center — the "henna" ceremony as a sign of the seven festive days. Left-hand corner — the morning-after display of the virginal linen, with tea, pancakes and milk.